* כולנו נתניהו וגלנט – הטריבונל האנטישמי בהאג הוציא צו מעצר נגד כל אזרח במדינת ישראל, באשמת הגנה עצמית מפני התוקפנות הנאצית הרצחנית של חמאס וחיזבאללה.
* טריבונל אנטישמי – שני בתי המשפט בהאג הוקמו כלקח מפשעי הנאצים וכדי להבטיח שלעולם לא עוד.
והיום הם הפכו לטריבונלים אנטישמיים, המשתפים פעולה עם יורשי הנאצים ופועלים נגד זכותה של המדינה היהודית להגן על חיי אזרחיה.
* המשת"פים של הטבח – צווי המעצר הם המשך ישיר של טבח שבעה באוקטובר.
ה"שופטים" הם משת"פים של רוצחי התינוקות, עורפי הראשים, חוטפי הקשישים והאנסים בבארי, כפר עזה, ניר עוז ומסיבת הנובה.
* שבועיים בהולנד – שבועיים אחרי הפוגרום האנטישמי באמסטרדם – פוגרום אנטישמי חמור שבעתיים בהאג.
* סנקציות אישיות – יש לקוות שהנשיא טראמפ יפעל בכל כוחו לפירוק הטריבונל בהאג, כולל סנקציות אישיות נגד ה"תובע" וה"שופטות" השותפים במעשה הנבלה, ובהן עיקול חשבונות הבנק שלהם.
מן הראוי שארה"ב תטיל סנקציות על כל מדינה שתאמץ את פסק הדין השערורייתי והבלתי חוקי של הטריבונל האנטישמי.
יהיו אלה צעדים להגנה על שלום העולם.
* מדינה במצור – החלטת הטריבונל האנטישמי בהאג ומניעת אישור כניסה לאוסטרליה מאיילת שקד, הם שני ביטויים לכך שישראל היא מדינה במצור.
מן הראוי שהממשלה תפעל במצב הזה לאחדות העם ועמידה איתנה שלו, ולא לפילוג וקרע, בצעדים כמו חוקי השתמטות, חידוש המהפכה המשטרית, השתלחויות של אספסוף השרים ביועמ"שית וראש השב"כ וכד'. דרושה הנהגה.
* ספין מטורלל – ספין מטורלל שמתרוצץ ביומיים האחרונים הוא הטענה, שעל פיה אילו קמה ועדת חקירה ממלכתית, הטריבונל האנטישמי לא היה מוציא צווי מעצר לנתניהו וגלנט.
קשקוש מקושקש. איזה עניין יש לטריבונל בוועדת החקירה? ועדת החקירה הממלכתית, שאני תומך בכל ליבי בהקמתה, נועדה לחקור את המחדלים המדיניים, המודיעיניים והמבצעים שקדמו לטבח וביום הטבח ואני מקווה שגם את אופן ניהול המלחמה, כמו ההחלטה המופקרת על פינוי יישובי הצפון. אין כל קשר בין הנושאים שהיא תחקור, לעלילת הדם של הטריבונל.
אם ישראל היתה מקימה ועדת חקירה "לחקירת הג'נוסייד והפשעים נגד האנושות של ישראל," אולי זה היה מרצה את הטריבונל. מישהו מציע שנקים ועדה כזו? וגם אילו קמה, סביר להניח שהיא לא היתה מונעת את ההחלטה, שבלאו הכי אינה מבוססת על עובדות כלשהן ומנותקת מן המציאות.
ישראל חוקרת חריגות ופשעי מלחמה. לדוגמה, החשד למעשי סדום בעצורי חמאס בשדה תימן. איננו עושים זאת כדי לרצות טריבונל אנטישמי, אלא כי אלו אמות המוסר שלנו וזה החוק הישראלי.
* בחרו צד – כל ראשי האופוזיציה התייצבו באופן חד משמעי ונחרץ לימין נתניהו וגלנט ונגד צווי המעצר של הטריבונל האנטישמי. הרי צו המעצר אינו נגד נתניהו האיש אלא נגד ראש ממשלת ישראל.
אולם ברשתות אני כבר קורא תגובות של שמחה לאיד מצד רל"ביסטים קנאים. אגב, קראתי תגובות דומות של שמחה לאידה של איילת שקד, מצד ביביסטים קנאים.
בסוגייה הזאת הבחירה היא דיכוטומית – שחור או לבן, לצד האנטישמים או לצד היהודים.
יש מי שבוחרים בצד האנטישמי, ויחד עם חמאס משבחים את הצווים האנטישמיים.
* שופר הטריבונל – חמאס, איראן ו"הארץ" יצאו בהגנה נמרצת על צווי המעצר שהוציא הטריבונל האנטישמי נגד ראש הממשלה ושר הביטחון של ישראל.
מה זה "הארץ", תשאלו? הרי יש שם הרבה כותבים. אז מישהו כתב בעד הצווים האנטישמיים. למה להכליל?
איני יודע מי כתב, כי זה פשקוויל המערכת. פשקוויל המערכת לעולם אינו חתום, כדי להבהיר, שאין זו דעה של כותב פלוני, אלא הדעה הקולקטיבית של העיתון.
כותרת פשקוויל המערכת חוגגת: "הרעבה. השמדה. רצח. רדיפה." מבחינת השוקניסטים המנוולים, מה שכתוב בצווים האנטישמיים השקריים הם עובדה שאין לחלוק עליה. את החיצים הם אינם מפנים רק כלפי הממשלה, אלא גם כלפי האופוזיציה, שהתייצבה כאיש אחד נגד הטריבונל האנטישמי. "ישרו קו עם הממשלה, כהרגלם," הם נוחרים בבוז. אין דבר בזוי בעיניהם יותר מאופוזיציה ממלכתית ופטריוטית, שהיא אופוזיציה לממשלה ולא אופוזיציה למדינה. כי השוקניה היא אופוזיציה למדינה. וכאשר תוקפים את המדינה, וכאשר מעלילים על המדינה עלילות דם זדוניות, השוקניה מצטרפת ומיידה אף היא בליסטראות במדינה השנואה עליה כל כך. "הבעיה של ישראל ושל כל ישראלית וישראלי היא המעשים האיומים של ממשלתה וצבאה, שמתאר מוסד משפטי בינלאומי," מוסד משפטי בינלאומי הם מכנים את הטריבונל האנטישמי. והם תוקפים בשנאה וחמת זעם גם את הציבור הישראלי ש"אדיש ואטום" ל"פשעים נגד האנושות" של צה"ל.
* לשרת אותו – קמפיין ההמרדה של השוקניה לעריקה ממלחמת הקיום נמשך במלוא העוצמה, והפעם – קרולינה לנדסמן. היא נוזפת בשמאלנים שמשרתים בצה"ל ומשתתפים במלחמה, ובכך משרתים, כביכול, את נתניהו. הם הרי קראו לו (אגב, בצדק) "נוכל". אז איך בשבעה באוקטובר הם התגייסו לשרת אותו? "רגע, אז הוא נוכל או לא?" כלומר, כיוון שהוא נוכל, לא צריך "לשרת אותו," אלא לתת למחבלים להמשיך לשחוט אותנו, לרצוח את תינוקותינו, ולאנוס את בנותינו ולחטוף את אבותינו באין מפריע. היא בזה ללוחמים שמגינים על המדינה תחת שלטון נתניהו, אף שהם מתנגדים לו, ותמהה: "האם היו מתייצבים גם אם בן גביר היה ראש הממשלה?" בעיניה אסור להגן על המדינה כשנתניהו הוא ראש הממשלה "ולהקריב את הבנים במלחמה שהוא מוביל.".
* הסדרה בנוסח האישה המוכה – פרטי ההסדרה בלבנון, כפי שמודלפים לתקשורת, מצטיירים כהסדר של אישה מוכה החוזרת לגבר המכה.
שוב אותו 1701 שכשל. שוב לסמוך על צבא לבנון ויוניפי"ל שיאכפו את ההחלטה, שאותה לא אכפו ב-17 השנים, שבין מלחמת לבנון השנייה למלחמת "חרבות ברזל".
ישראל מתחננת שיינתן לה חופש פעולה להבטיח שלא תהיינה הפרות. אבל ההפרה מובנית בהסכם עצמו. ההסדרה כוללת אישור לשובם של כפרי חיזבאללה המשקיפים על מטולה, מרגליות, מנרה, יפתח, משגב עם, אביבים, שתולה, שלומי ועוד. אלה אינם כפרים של אזרחים חפים מפשע שמחבלי חיזבאללה הפכו אותם למגן אנושי. הכפרים האלה הם למעשה מוצבי חיזבאללה. בכל בית היה מחסן אמל"ח; תחמושת, משגרים, רקטות, טילים. בעוד ההסדרה אוסרת על ירידת חיזבאללה דרומה מהליטני, עצם חזרת הכפרים הללו היא היא ירידת חיזבאללה, לא רק דרומה מהליטני, אלא עד קו הגבעות השולטות על יישובינו. כלומר ההסדרה עצמה סותרת את עצמה מניה וביה.
ומה ההישג שבו מתברכת ישראל? שחיזבאללה, שעד כה סירב להפסקת אש כל עוד צה"ל נלחם בעזה, מוכן לכך עכשיו. זו חזרה למדיניות ההתמכרות לשקט של נתניהו, שהמיטה עלינו את אסון שבעה באוקטובר. מה קרה בכל סבב בעזה? במקום חתירה להכרעה וניצחון, חתרנו להפסקת אש. מתי היתה הפסקת האש? כשהיה כדאי לחמאס. במשך שנה חיזבאללה ירה עלינו כמעט באין מפריע "כהזדהות עם עזה." ברגע שהם מפסידים בשטח, הם רוצים הפסקת אש. ואנחנו, במקום למנף את הצלחתנו, לנצל את חולשתם ולהכות בהם עד חורמה, חותרים להסדרה שתציל אותם.
לשם כך עשרות אלפי תושבי הצפון פליטים בארצם כבר כמעט 14 חודש? לשם כך נהרגו ונפצעו טובי בנינו?
* נעים קאסם עדיין חי.
* 101 הבדלים – מדוע אני מחזיק בדעה ניצית תקיפה וחסרת פשרות באשר להסדרה בלבנון, בעוד אני מוכן לוויתורים כואבים תמורת הסדר ברצועת עזה? מה ההבדל בין לבנון לעזה?
אין הבדל אחד. יש 101 הבדלים.
אלמלא מחויבותנו לשחרר את החטופים, לא הייתי מוכן לשום פשרה ברצועת עזה. אני מקווה שתהיה עסקה, ואני מקווה מאוד שאחרי שחרור החטופים ננצל שעת כושר ראשונה כדי להשלים את המלאכה, לחסל את חמאס ולהשאיר ממנו רק רעיון.
* ויתורים מרחיקי לכת – כתבתי פעמים אחדות בימים האחרונים שאני מוכן לוויתורים כואבים בעסקה שתכלול את שחרור החטופים, אבל אני רואה צורך להבהיר. איני שותף להאשמות נגד נתניהו שהוא מפקיר את החטופים, כביכול. חמאס מסרב (או לפחות סירב עד כה) לעסקה ומכשיל כל עסקה, ולתנאי חמאס אסור להסכים. גם אלה שתוקפים את הממשלה – אילו האחריות היתה על כתפיהם, לא היו מוכנים להיכנע לתביעות חמאס.
צריך להפעיל לחץ צבאי חזק יותר על חמאס ובמקביל להציע הצעה מרחיקת לכת לעסקה, שתכלול ויתורים שלפני חודשיים לא הייתי מעלה על דעתי לתמוך בהם, אך סאת הייסורים של החטופים וסכנת החיים המרחפת עליהם מחייבת אותם.
* האם נופתע שוב? – בשבועיים שקדמו ל-7 באוקטובר, השיח הציבורי והתקשורתי הוקדש במידה רבה לציון חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים. המסר המרכזי היה שלעולם לא נופתע שוב. והופתענו וחטפנו מכה קשה יותר משל מלחמת יום הכיפורים.
האם נופתע שוב בעתיד? יש לעשות הכול כדי שלא להיות מופתעים, אבל הנחת העבודה שלנו צריכה להיות שנופתע. למה? כי אין צבא בעולם שלא הופתע. ואגב, הפתעה אינה חייבת להיות הפתעה טוטלית כמו ביום הכיפורים וב-7 באוקטובר. מתקפת חיל האוויר הישראלי ב-5 ביוני 1967 – השמדת חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן, היתה מתקפת פתע שתפסה את האוייב לא מוכן, למרות שזה היה אחרי שבועיים של המתנה ובעיצומה של כוננות שיא, על סף מלחמה. לעיתים ההפתעה הגדולה עשויה להיות גם בעיצומה של מלחמה. כמו "עיד אל-ביפר" לפני חודשיים.
כיוון שהנחת העבודה חייבת להיות שאנו עלולים להיות מופתעים, תפיסת הביטחון הלאומי צריכה להתבסס על ההנחה שזה יקרה. לכן, יש להעמיד את הביטחון הלאומי שלנו על שני יסודות שאסור להתפשר עליהם: א. גבולות בני הגנה. ב. הסרה יזומה של איום על גבולותינו, בפרט איום של ארגוני טרור.
הכלל הזה צריך להדריך אותנו בעיצוב היום שאחרי בצפון ובדרום. הוא צריך להדריך אותנו בעיצוב גישתנו בסוגיה הפלשתינאית – גבולה המזרחי של ישראל חייב להיות הירדן ובשום אופן אין לאפשר הקמת מדינה פלשתינאית, שבהכרח תהיה מדינת טרור – לצד כביש 6.
הכלל הזה הוא גם הכלי לבחון את מחדל 7 באוקטובר. המחדל המודיעיני היה חמור מאוד. המחדל המבצעי היה חמור מאוד. אבל המחדל הגדול, בה"א הידיעה, היה בכך שלאורך 2-3 עשורים איפשרנו את קיומה ושגשוגה של מפלצת הטרור החמאסי בעזה ולא הכרענו אותה בהתקפה יזומה, לא הכרענו אותה בסבבים שבהם חתרנו להפסקת אש, ובהתמכרות לשקט – מימנו אותה כפרוטקשן להרוויח עוד קצת שקט, ובמקום שקט הרווחנו את השבת השחורה.
אם הפקת הלקחים תתמקד בכשל המודיעיני והמבצעי ולא בכשל התפיסתי האסטרטגי של תורת הביטחון, והלקח יהיה שיפור המודיעין וצה"ל ולא ריענון תורת הביטחון, נזמין את המחדל הבא.
* מי עיצב את המדיניות הקלוקלת – כבר ב-7 באוקטובר בבוקר, תעשיית השקרים וההסתה החלה לפעול באינטנסיביות לניקוי ראש הממשלה מאחריותו למחדל, ולהסטת הביקורת ממנו לעבר שעירים לעזאזל; צה"ל, השב"כ, שר הביטחון – כולם אחראים חוץ ממנו. וכמובן שלא נפקד מקומם של שופטי בג"ץ, שבהחלטותיהם "החלישו את ישראל מול האוייב."
מול תעשיית השקרים, חשוב לומר את האמת. אין למערכת המשפט שום נגיעה בביטחון הלאומי של ישראל. כל פסיקות בג"ץ בסוגיות ביטחוניות (שלחלקן התנגדתי וכתבתי נגדן), אינן מתקרבות אפילו לשולי השוליים של הביטחון הלאומי.
את המדיניות הביטחונית הקלוקלת עיצב אדם אחד, שהסוגדים לו מרעיפים על ראשו סופרלטיבים כמו "מר ביטחון", "חזק מול החמאס" ו"מגן ישראל". אבל תפיסת הביטחון שהוא הנהיג קרסה ב-7 באוקטובר והמיטה עלינו את האסון הגדול ביותר מאז השואה. "מר ביטחון" התגלה כמר מחדל. "מגן ישראל" התגלה כצ'מברליין הישראלי.
נתניהו בורח במוגות לב מאחריותו, מסיט את האש לאחרים, מעליל עלילות דם על צה"ל והשב"כ ומסית נגד מערכת המשפט. והוא עושה כל שלאל ידו כדי להבטיח שלא תהיה חקירה של המחדל.
זה לא יעזור לו. הוא ייכנס להיסטוריה של ישראל כראש הממשלה הכושל בתולדות המדינה, שבמדיניותו הפייסנית והפחדנית הוא המיט עליה אסון.
[אהוד: שוב ושוב אתה שוכח ומשכיח את חלקך שלך באחריות ל"מחדל". את תמיכתך הנלהבת ב"הפגנות המחאה" בראשיתן, הפגנות שמנעו הסכמה לאומית ל"מכה מקדימה" על סינוואר ועודדו אותו לצאת לטבח ה-7 באוקטובר!]
* איך להתחמק מחקירה – נתניהו אינו בוחל באמצעים לחמוק מחקירת אסון 7 באוקטובר, כי הוא הראשון שיודע שהוא האחראי לו.
הטריק החדש, הוא הצעתו לוועדת חקירה פוליטית. רעיון ועדת החקירה הממלכתית, הוא שהגוף הנחקר, שהוא תמיד הרשות המבצעת, לא ימנה את החוקרים. לכן, מי שממנה אותם הוא נשיא בית המשפט העליון. אמנם הממשלה היא זו שמחליטה על החקירה ומנסחת את כתב המינוי, אבל אינה מעורבת בהרכב הוועדה.
ההצעה ההזויה החדשה היא ועדה, שכולה תיבחר בידי פוליטיקאים. כדי ליצור דימוי של אובייקטיביות, מוצע שמחצית מחברי הוועדה ייבחרו בידי הקואליציה וחציים השני בידי האופוזיציה. וכך, במקום שכל חברי הוועדה יהיו מחויבים לחקר האמת, מחצית מחבריה יהיו מוכוונים להגנה על נתניהו והחצי השני – להאשמת נתניהו. שני האגפים יתגוששו ביניהם עד כלום, ובשל השוויון בין הצדדים, הוועדה לא תגיע למסקנה ותתפוגג. הטריק השני הוא שהרכב הוועדה יאושר בידי 80 ח"כים לפחות, ובכך לכאורה היא תזכה לאמון רחב. ההצעה הזאת מתבססת על הידיעה שהאופוזיציה לא תיתן יד לרעיון ההזוי, וכך לא תהיה שום חקירה.
יש לזכור, שעל פי חוק ועדות החקירה הממלכתיות, זו הוועדה היחידה שיש לה סמכויות של בית משפט, כולל הסמכות לחייב עדים להעיד, לחייב קבלת מסמכים ולהשית עונשים על פי חוק על עדות שקר, כמו בבית משפט. אבל נתניהו רוצה ועדת טיוח.
כפי שכתבתי כבר, לדעתי האדם המתאים ביותר לעמוד בראש ועדת החקירה הממלכתית הוא המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס ד"ר אליקים רובינשטיין. אדם בקיא מאוד ומנוסה מאוד במנהל ציבורי, בביטחון ובמדינאות, שופט מצוין, אדם ישר מאוד וצנוע מאוד, שנהנה מהערכה ומאמון משמאל ומימין.
* הפריזמה של הפוזיציה – קשה מאוד לנהל דיון ענייני בנושא כלשהו, כיוון שהביביסטים האוטומטים ותמונת הראי שלהם – הרל"ביסטים האוטומטים, רואים הכול דרך הפריזמה של הפוזיציה. הנה, דוגמה לתגובה אוטומטית של הדופן הרל"ביסטית במחנה 6 באוקטובר. ח"כ מהליכוד עמית הלוי הגיש הצעת חוק מוצדקת ונכונה, ש-7 באוקטובר הוא הוכחה לנכונותה, להקמת מחלקת מודיעין "איפכא מסתברא", שתיתן חוו"ד חלופית לזו של גופי המודיעין בצה״ל, השב״כ והמוסד, ותהיה כפופה לרוה"מ.
וכך הוגדר המהלך בפשקוויל רל"ביסטי: "הקמת גוף ריגול עצמאי, הכפוף ישירות לרודן הפרנואיד, שירגל בשבילו בתוך קהילת המודיעין על מנת להעביר לו מידע על כל מי שחורג מהקו של מפלגת המשטר, ובשלב השני יורחבו סמכויותיו גם לריגול אחרי אזרחי המדינה המהווים סיכון בטחוני (סמולנים בוגדים)." יופי.
אני מציע לכל מי שמתנגד לחוק הזה, לדמיין לרגע שראש הממשלה הבא יהיה האיש שהוא תומך בו לתפקיד, ויאמר לעצמו ביושר האם זו הצעה נכונה או לא.
ההצעה עברה בקריאה טרומית, וטוב שכך. לדעתי, המחלקה הזאת צריכה להיות הלב הפועם של המועצה לביטחון לאומי, הכפופה לראש הממשלה.
* הגם אלרון בקנוניה? – השופט אלרון הוא מועמדו של יריב לוין לנשיא בית המשפט העליון. הוא השופט הראשון בתולדות המדינה שקורא תיגר על מסורת ה"סניוריטי" ומגיש את מועמדותו לתפקיד הנשיא מול השופט עמית.
והנה, הוא השופט, שלאחר הצגת הראיות, קיבל את ערעור המדינה והאריך את מעצר פלדשטיין.
האם גם הוא שותף ל"קנוניה להדחת ממשלת הימין?"
בתמימותי, התכוונתי להציג את התהייה הזאת כשאלה רטורית. הנה, זו ההוכחה שמדובר בחשדות רציניים ולא בקנוניה. הרי לא יעלה על הדעת שגם את אלרון הם יאשימו בקנוניה. בתמימותי, שכחתי את מנדלבליט ואלשייך.
אבל אלי ציפורי, מהתועמלנים הראשיים של תעשיית השקרים וההסתה, כבר מצא אקדח מעשן נגד אלרון. החזיקו היטב – יש לאלרון אחיין בפרקליטות.
יצא המרצע מהשק. אלרון הוא בשר מבשרו, תרתי משמע, של הדיפ-סטייט.
והזבל המקארתיסטי הזה רץ בתעלות הביבים, תרתי משמע, ומחר יהיה "אמת".
* הוועדה למינוי שפוטים – אין על מי לסמוך. גם השופט אלרון מעז לקבל החלטות ענייניות ולא לרקוד על פי החליל של יריב לוין. לא אלרון ולא שאר השופטים השמרנים.
זאת לדעת – כמחצית משופטי בית המשפט העליון הם שמרנים, דתיים וימנים. זאת תוצאת התיקון לדרך בחירת השופטים שיזם גדעון סער לפני כ-15 שנה, שמחייב רוב מיוחד שיכול להתקבל רק בהגעה להסכמות ובכך למנוע מאיוריזציה שתצבע את בית המשפט העליון בצבע אחיד, ושנות כהונתם של איילת שקד וגדעון סער כשרי משפטים, שפעלו לאיזון הרכב העליון (וגם הערכאות הנמוכות יותר) באמצעות שיבוץ שופטים שמרנים.
אבל השופטים השמרנים אינם מספקים את הסחורה שלוין מבקש. למה לו שופטים שמרנים, אם הם פוסקים שעבריין סדרתי שניצל בעסקת טיעון מפנקת, שהתבססה על התחייבותו לפרוש מפוליטיקה, אינו יכול לכהן בממשלה?
יריב לוין אינו רוצים שופטים שמרנים. הוא אינו רוצה שופטים. הוא רוצה שפוטים. הוא רוצה אנשים שיסורו למרותו ויבצעו את רצונו. לא עזי פנים כמו אלרון, ששולח למעצר חשוד בעבירות חמורות נגד ביטחון המדינה, למרות שהוא "משלנו".
* הכישרון לארץ ישראל – זכיתי להכיר את ז'אבו ארליך ולטייל בהדרכתו. מדריך טיולים בחסד, מהטובים שזכיתי לטייל אתם. ידען עצום. חוקר מצוין של ידיעת הארץ. אהבתי לקרוא את מאמריו ב"מקור ראשון", שבהם שיתף בידיעותיו ותגליותיו. למדתי מהם הרבה. הוא הרבה לכתוב במוסף שבת של העיתון. גם אני כתבתי בו, בתקופה שיואב שורק ערך אותו, והוא היה המוסף הספרותי הטוב ביותר באותה תקופה. ב-2007 נערך מפגש של כותבי המוסף, שהחל בטיול בירושלים בהדרכת ז'אבו. שם פגשתיו לראשונה, וטיילתי איתו לראשונה. מדריך טיולים נדיר. לא בכדי, מדריכי טיולים רבים רואים בו את מדריכם ומורי דרך רבים רואים בו את מורם ורבם. ז'אבו היה מחותן של חברתי אפרת בדיחי, וזכיתי להשתתף בחתונת בנו.
בלי קשר לנסיבות מותו, שנחקרות, ונמתין לתוצאות התחקיר, בראש ובראשונה צר לי מאוד על לכתו. אבדה גדולה. ז'אבו ארליך ייזכר כאחד משורה של אוהבי ארץ ישראל ויודעי ארץ ישראל, לצד ענקים כמו זאב וילנאי, עזריה אלון, מייק לבנה, מנשה הראל ושמריה גוטמן. אחד מספריו של עזריה אלון, קובץ מאמרים, נקרא "כישרון לארץ ישראל". ז'אבו ניחן בכישרון המיוחד הזה.
יהי זכרו ברוך!
* תקלה מנהלית – תמונת הביניים כפי שמצטיירת בעיניי: רמ"ט גולני זימן לשירות את ז'אבו ארליך, ולקח אותו לסריקה של האתר, מתוך חשד, שהתאמת, שמסתתרת בו חוליית מחבלים. הוא רצה את ז'אבו בתור סייר מצטיין, מיומן ועתיר ניסיון, שהוזמן לפעולות רבות כאלה, והוא טוב לו מעשרה גששים. בוודאי כשמדובר בסריקה של אתר ארכיאולוגי, מהסוג שז'אבו בקיא בו.
ז'אבו לא היה מודע לכך שלא חויל רשמית. הרמ"ט לא טיפל כראוי בחיולו וכך למעשה היה אזרח. כיוון שז'אבו זומן בידי קצין צה"ל לצורך מבצעי, ראש אכ"א הכיר בו בדיעבד כחלל צה"ל, בצדק. על פי תמונה זו, התקלה היתה באי הסדרת החיול, כלומר תקלה מנהלית.
עם זאת, התחקיר וחקירת מצ"ח טרם הסתיימו וייתכן שכאשר תתבהר התמונה היא תיראה קצת אחרת.
* מתנחלופוביה – נפילתו של ז'אבו ארליך עוררה גל עכור של שנאה מתנחלופובית, ופסטיבל מחולות נאלח על דמו.
מכוערי נפש.
* מהמורות בדרך לברית הציונית – הבשורה הגדולה ביותר לחברה הישראלית ולפוליטיקה הישראלית "ביום שאחרי", תהיה שבירת משטר המחנאות השבטי, משטר 6 באוקטובר, שמחריב כל חלקה טובה בארץ, ויצירת ברית ציונית, ברית המשרתים, ברית היצרנים, ובליבה – ברית בין הציונות הדתית והחילונית. המאבק המשותף נגד חוקי ההשתמטות ומימון ההשתמטות הוא קדימון לברית, שראויה להנהיג את מדינת ישראל בעשורים הבאים.
אני מעורב במהלכים הללו ככל יכולתי, בזמני הפנוי הדל. לא קלה היא, לא קלה דרכנו. יש בה הרבה מוקשים ומהמורות; אירועים שמחדשים את החשדנות ההדדית ומחזירים אותנו ל-6 באוקטובר. צריך עצבי ברזל, נחישות והתמדה, לא לתת למהמורות הללו להסיט אותנו מן הדרך, שהיא הדרך להצלת המדינה.
מהמורה כזאת היא הקמפיין הרעיל ומלא השנאה נגד זכרו של רס"ן ז'אבו ארליך, שנפל בקרב בלבנון, ודרכו נגד ציבור המתנחלים והציבור הדתי-לאומי בכללו, מתוך דעות קדומות, קפיצה אוטומטית לדום לקול תופי הטאם-טאם של השבט, קבלה אוטומטית, בלי בדיקה, של שקרים והפצתם ללא כל ביקורת עצמית.
מתקפה כזו מעוררת את הפחדים הקמאיים בקרב הציונות הדתית וגורמת לאנשיה לצופף שורות, כולל סביב "המחנה", ששבירתו היא משימה ציונית עליונה.
יש לדחות את מסע הבלע והרעל, ולחזק את הציונים הדתיים, השותפים ליצירת הברית הציונית המתחדשת, לבל יישברו וכדי שיתמידו במסע החשוב הזה.
* כצאן לטבח – אני מקפיד לא להתווכח עם משפחות שכולות, לכבד את כאבם ואסונם, גם כאשר הם אומרים דברים שקשים לשמיעה. אין אדם נתפס בשעת אבלו.
אבל תא"ל (במיל') אסף אגמון, ששכל את נכדו גור קהתי בלבנון – הגדיש את הסאה פעמיים, ואחרוג היום ממנהגי. בראיון לערוץ 12 אגמון כינה את הרמטכ"ל פחדן, כיוון שהוא מכבד את הוראות הממשלה החוקית והנבחרת. לדעתו, הוא צריך היה לסרב להוראות הממשלה ולהורות לצה"ל להפסיק להילחם בעזה. במילים אחרות, הוא קורא להפיכה צבאית. וזה בשם המאבק על ... דמוקרטיה.
בהספד הוא אמר שמוליכים את חיילי צה"ל כצאן לטבח. ב-7 באוקטובר אזרחים, ילדים וקשישים, הלכו כצאן לטבח, כי צה"ל לא היה שם להגן עליהם. חיילי צה"ל שנלחמים נגד הטובחים בפועל בדרום והטובחים בכוח בצפון, הם ההיפך המוחלט של המושג "כצאן לטבח". הם נלחמים למען "לעולם לא עוד". לעולם לא נלך עוד כצאן לטבח.
אגמון היה מבכירי המסיתים לסרבנות ב-2023. משמעות הסרבנות היא הפקרת אזרחי וילדי ישראל להליכה כצאן לטבח.
* אויב משותף – בגל העכור של שנאה, מתנחלופוביה, דוסופוביה והסתה, בעקבות נפילתו של ז'אבו ארליך בלבנון, נשמע הדקלום על "המשיחיים שמשתלטים על צה"ל." כך מתארים אנשים מפוחדים, פרנואידים חולניים, את המגמה המבורכת של גיוון, שהולך ונוצר בצמרת צה"ל, עם כניסת יותר ויותר קצינים דתיים לרמות הפיקוד הבכיר בצה"ל. כמובן, כאשר אנשים אלה מתקדמים בזכות הצטיינותם והצלחותיהם, זו "השתלטות". בדיוק כמו תמונת הראי שלהם, בדופן המקבילה של מחנה 6 באוקטובר, שמדברים על "השתלטות קציני וקסנר."
כשהם מדברים על "ההשתלטות המשיחית", הם מתכוונים במידה רבה למפקד פיקוד המרכז אלוף אבי בלוט, שהוא דתי, רחמנא לצלן, נולד והתחנך בהתנחלות, לא עלינו, ואפילו יש לו 6 ילדים, שבטח גם הם "משיחיים" קטנים שעוד ישתלטו על צה"ל. ביום שישי, הותקף אבי בלוט בידי אספסוף בן גבירי בחברון. גם הם רואים בו ובמה שהוא מייצג איום. גם הם שונאים אותו. כרגיל, חוק הרדיקלים השלובים.
* הזירה השמינית – עשרות פורעים בן גבירים ברברים תקפו את מפקד פיקוד המרכז אבי בלוט. האוייב הבן גבירי נלחם בצה"ל. האוייב הבן גבירי חסם את דרכו של האלוף לפעילות מבצעית. האוייב הבן גבירי הוא גיס חמישי. זו הזירה השמינית שנלחמת בנו, אך כיוון שהדוצ'ה שלהם בממשלה, אנחנו "מכילים" ומבליגים. רק כאשר חייל צה"ל יירצח בידי קין בן גבירי נתעורר?
* הכרח המעצרים המנהליים – כשבגין היה ראש האופוזיציה, הוא נלחם נגד קיומם של חוקי החירום, שירשנו מהמנדט הבריטי, ובעיקר נגד המעצר המנהלי, שבו ראה פגיעה בזכויות האדם. הוא האמין שהמלחמה בטרור הערבי צריכה להיות כפופה למוסר הליברלי ההומניסטי, ומעצרים מנהליים מנוגדים למוסר הזה. הוא התחייב, שכאשר יעלה לשלטון יבטל את המעצרים המנהליים.
אולם דברים שרואים מכאן וגו'. כאשר האחריות על המלחמה בטרור היתה על כתפיו, וראשי השב"כ ומערכת הביטחון הבהירו לו את חשיבות המעצרים המנהליים לסיכול מעשי טרור, הוא הבין שמדובר ברע הכרחי, שאין מנוס ממנו.
כאשר נבחר גם לתפקיד שר הביטחון, לאחר התפטרות עזר ויצמן ב-1980, הוא אישית נאלץ לחתום על מעצרים מנהליים. לא היה לו קל, אך לא יבשה ימינו, כי הוא הבין את ההכרח. זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, חתם על מעצר מנהלי ל"רב" כהנא שר"י.
אי אפשר להילחם בטרור בידיים כבולות, ומעצרים מנהליים הם הכרח להצלחה במלחמה בטרור. טרור הוא טרור, ואסור שיהיה הבדל בין טרור יהודי וערבי. ההבדל הוא כמותי. יש הרבה יותר מחבלים ערבים מיהודים ולכן יש הרבה יותר מעצרים מנהליים למחבלים ערבים מאשר למחבלים יהודים. אבל גם על מחבלים יהודים חובה להפעיל את הצעד הזה, כדי לסכל פיגועי טרור.
יש עלייה חמורה בטרור הבן גבירי, מאז שהדוצ'ה שלהם שר בממשלה, והם מרגישים שהכול מותר. ע"ע הפוגרומים בחווארה ובג'ת. הבן גבירים מפעילים טרור נגד ערבים ונגד חיילי צה"ל. הבן גבירים מאולפים מנוער לשבש את החקירות, ולשתוק בהן. אפילו לא למסור פרטים מזהים. והם עומדים בכך. ולכן, אין מנוס ממעצרים מנהליים.
החלטתו הפופוליסטית של שר הביטחון ישראל כ"ץ לא להפעיל עוד מעצרים מנהליים נגד מחבלים בן גבירים, היא פרס לטרור, מעודדת טרור ופוגעת בביטחון המדינה.
* טרוריסט עולה לקברו של טרוריסט – כמובן שארה"ב צודקת כאשר היא מגנה שר בישראל (ראש הכנופייה) שעולה לקברו של טרוריסט, מייסד של ארגון טרור ("הרב" כהנא).
אבל זה מגוחך, כי בן גביר עצמו טרוריסט מורשע, מסוכן לאין ערוך יותר ממוריו ורבותיו – אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ורוצח ראש הממשלה יגאל עמיר.
* מעשי קונדס - בניגוד לגנץ ולפיד שגינו בלשון שאינה משתמעת לשני פנים את פיגוע ירי פצצות התאורה לעבר בית רוה"מ בקיסריה, יאיר גולן טוען שזו לא אלימות אלא "מעשה קונדס".
האם גם משלוח קליע במעטפה לבנט הוא מעשה קונדס?
האם גם טקס פולסא דנורא לרבין היה מעשה קונדס?
האם גם תלישת סמל רכבו של רבין היה מעשה קונדס?
אני שמח שראש השב"כ הוא אדם רציני, להבדיל מיאיר גולן, ואינו מתייחס לפשע כאל קונדס.
* להציל את הארכיון – כשכתבתי את הביוגרפיה של יהודה הראל, ישבתי ימים ארוכים בארכיון מנרה, הקיבוץ שיהודה היה חבר בו וממנהיגיו לפני העלייה לגולן. מעט מאוד קיבוצים יכולים להתברך בארכיון מאורגן ומסודר כל כך, כמו ארכיון מנרה.
מנרה פונתה בראשית המלחמה ורבים מבתיה חרבו מירי חיזבאללה. ומה עם הארכיון?
מתברר ששוחרי הארכיון, שהבינו שהארכיון בסכנה, הסתכנו והגיעו למנרה כדי לפנות אותו בצורה מסודרת ולהציל אותו. כעת הוא מופקד בארכיון יד טבנקין, עד שישובו בנים לגבולם ויחד עמם – הארכיון המפואר שלהם.
קיבוץ שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל. היחס של חברי מנרה לעברם, כפי שמתבטא בהצלת הארכיון, מבטיח עתיד בהיר ומואר לקיבוץ.
* ביד הלשון: מעברות הירדן – ועדת השמות הממשלתית אישרה על חודו של קול את הצעתה של קבוצת פונים בראשות אלוף (מיל') עוזי דיין, להוסיף לאתר קאסר אל-יהוד (אתר הטבילה) את שמה העברי הקדום "מעברות הירדן".
האתר נמצא בחלקו הדרומי של נהר הירדן, 10 ק"מ ממזרח ליריחו, מדרום לגשר אלנבי. פירוש השם קאסר אל-יהוד הוא ארמון היהודים, ללמדך שגם הערבים, שהעניקו למקום את השם, מודעים למקומו המרכזי בהיסטוריה של עם ישראל. הארמון הוא כנסיית יוחנן המטביל המפוארת. שם נוסף למקום הוא אתר הטבילה. על פי המסורת הנוצרית, זה המקום שבו הטביל יוחנן המטביל את ישו ותלמידיו ובכך בישר את היותו המשיח. אתר הטבילה הוא המקום השלישי בקדושתו לדת הנוצרית, אחרי כנסיית המולד בבית לחם וכנסיית הקבר בירושלים.
במסורת היהודית, אתר זה הוא המקום שבו חצו בני ישראל את נהר הירדן ונכנסו לארץ כנען. הצעתם של עוזי דיין וחבריו לא היתה למחוק את השמות הקודמים, קאסר אל יהוד (בפרט כאשר הוא מאושש בשמו את חשיבותו לעם היהודי) ואתר הטבילה, אלא להוסיף עליהם את השם המסורתי מעברות הירדן, וכך יהיו למקום שלושה שמות. בשילוט יקרא המקום בעברית "מעברות הירדן", בערבית "קאסר אל יהוד" ובאנגלית "אתר הטבילה".
אלה היו נימוקי ההצעה:
1. כך במסורת יהודית רבת שנים.
2. מעברות הירדן הוא השם המקראי של האתר והוא מופיע בתנ"ך מספר פעמים:
א. ראשית, המקום מתאים לתיאור המקראי: "והעם עברו נגד יריחו" (יהושע ג', ט"ז), ואכן, אתר קאסר אל-יהוד נמצא בדיוק מזרחית לתל-יריחו ויריחו הקדומה.
ב. במרדף של אנשי יריחו אחרי המרגלים ששלח יהושע, כתוב: "והאנשים רדפו אחריהם דרך הירדן על "המעברות" (יהושע ב', ז').
ג. בסיפור המרדף של אהוד בן גרא וחייליו אחרי הצבא המואבי שפלש ליריחו, כתוב:
"...וירדו אחריו וילכדו את מעברות הירדן למואב" (שופטים ג', כ"ח). הכוונה היא למעברות הירדן אשר מול יריחו, המובילות לערבות מואב, בצידו המזרחי של הירדן.
ד. ראו גם שופטים י"ב, ה'; "וילכוד גלעד את מעברות הירדן לאפרים" וכן גם בפרק י"ב, ו'.
3. שמו של האתר כיום הינו השם הערבי של המקום: "קאסר אל-יהוד".
א. פירוש אחד לשם הוא "ארמון היהודים".
ב. פירוש אחר לשם הוא: המקום שבו נשברו ונכרתו מימי הירדן בשביל היהודים.
הציטוטים שהוגשו בבקשה הם מקבץ קטן של מקורות לשמו הקדום של המקום, שהוצגו בנספח לבקשה. כאמור, הבקשה אושרה.
מזה שנים אחדות עוזי דיין מארגן בי' בניסן, שעל פי המסורת הוא מועד חציית הירדן, טקס במקום. בי' בניסן השנה, יזכו משתתפי הטקס לציין אותו באתר הנושא את השם הראוי לו – מעברות הירדן.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com