'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

נדפס בישראל 2001

ב. "ארורים הרכים האוהבים"

ברנר והשאלה הערבית

5. דמות הערבי כסיוט

אחת הסיבות למחלתו הנפשית של יחזקאל חפץ, גיבור "שכול וכישלון" (1920), מקורה בחוויית פחד, מן הסתם מפני ערבים, שמתרחשת אצלו בעבודת השמירה:

"מחמת חולשתו ואי-יכולתו לעבוד ביום, עסק בשמירה בלילות. סכנת השמירה, אמנם, לא היתה אז גדולה כל-כך, כמו היום, אבל מחמת שהיו עצביו מתוחים ומאי-רגילות בעבודה זו, בעבודת השמירה ('והרי גם גיבור גדול איננו!' – באה הוספה מן הצד ונתקבלה ברצון), כן, מחמת כל זה נבעת, אומרים, על-ידי איזה דבר באחד הלילות... דימיונו הפחידו ונידמה היה לו שמתנפלים עליו... ובלי ספק היתה מחלתו אז תוצאת הפחד..." ("שכול וכישלון", תר"ף, שם, כרך, עמ' 376).

הפחד, בו מתייסרת נפשו החולה של יחזקאל חפץ, מתקשר לכדי יחס מורכב ומסובך לערבים, יחס הבא לגילוי בהתפרצות טירופו הראשונה:

"על הכל הירבה חפץ לדבר באותה תקופת הדיבור הנוראה – – – על דברים, שאם הכאיבו לו במקצת וזיעזעוהו בימים כתיקונם, הנה בעצם, ובפרט בשעות הרעות, לא נגעו בו; ובייחוד הביע תרעומת רבה על העניינים הרחוקים שבאותם עסקי הכלל, על עניינים שלא בידו ולא ביד חבריו בני-שיחו היה לתקנם אף כחוט השערה. הוא הירבה, למשל, לשיח בתנועה הערבית, בתחיית הערבים, בשינאה הלאומית שלהם, הירבה גם לדאוג... לעלילת דם; לשער השערות, לבקש עצות, לחבל תחבולות של הצלה ושל המלצה.

וזוכר הוא: פעם אחת אירע ובאה בת אחת המשפחות הערביות שבמושבה להוטל-הפועלים, הקרוב לביתה, לשאול לתומה את היושבים על הספסל מבחוץ, אם לא ראו את אחיה הקטן, שהלך לאיזה מקום ולא ידוע להיכן. הוא, חפץ, שישב על המפתן, נתחוור מיד כתכריכי-מת. הוא לא התנפל עליה ולא דחף אותה, – עדיין לא הגיע לידי זה שיתנפל על איש או שידחוף אישה במו ידיו – אבל כששמע מפיה את המילה 'זריר' [זי"ן בשבא, רי"ש בצירה], כלומר הקטן, קפץ ממושבו כדקור-סרפד, נרתע לאחוריו ולחלל-הדלת, כמבקש מפלט, ושם התחיל לרקוע ברגליו ולצעוק: 'זריר... זריר... יו"ד זעירא... ידעתיך!.. איננו אוכלי-אדם... איננו שותי-דם... אבל לך והוכח לה לערבייה הלזו, שאחיה הקטן שאבד אינו אצלנו, בעוד שהערבים מתעוררים לתחייה... וצרעת השינאה והחשד פרחה גם בם... וימי הפסח ממשמשים ובאים... לך והוכח!..' – – – " (שם, עמ' 378).

באותה "תקופת הדיבור הנוראה" מרבה חפץ לעסוק בתנועה הלאומית הערבית, בתחיית הערבים ובשנאתם הלאומית ליהודים. בעיות, אשר כפי שניראה להלן מעסיקות את ברנר במידה רבה גם בכתיבתו הפובליציסטית, על "ענייני הכלל".

חפץ מרבה לדאוג לעלילת-הדם. ביסוד הדאגה מונחת החווייה הטראומטית שעברה עליו בשבתו על הספסל מחוץ למלון הפועלים במושבה. הרגישות הנפשית היהודית משם, מן הגולה, מתעוררת גם בארץ-ישראל לנוכח שאלתה של הערבייה. הימים הם לפני חג הפסח המתקרב ובא, ימי התעוררות לעלילות-הדם שם, ברוסיה. עלילת-הדם על היהודי מנחם מנדל בייליס פרצה בשנת 1911 בקיוב. ב1913- התברר משפטו באותה עיר, ולאחר שיחרורו עלה לארץ-ישראל ושהה בה עד 1920, פרק-זמן גם בפתח-תקווה. בייליס מופיע בשם-בדוי כאחד מגיבורי ספרו של אשר ברש על תל-אביב בראשיתה, "כעיר נצורה" (1945).

שנים אלה אולי חופפות גם לזמן התרחשות הסיפור "שכול וכישלון". חוקר תולדות ארץ-ישראל א.ר. מלאכי מספר במאמרו "עלילות דם בארץ-ישראל" ("פרקים בתולדות היישוב הישן", אוניברסיטת תל-אביב והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1971) על עלילות-דם שהתרחשו בירושלים וביפו בשנות ה-70 של המאה ה-19. ואולם דומה כי פחדיו של חפץ נטועים בעיקר בעברו הרוסי. חפץ, המבקש לברוח מגורלו היהודי – נוכח לדעת שהגלות ושנאת-ישראל רודפות אחריו גם לארץ-אבותיו. הערבים מתעוררים לתחייה, וצרעת השינאה פורחת גם בהם, כלומר – בדומה לשונאי ישראל שברוסיה.

ואלה מחשבותיו של חפץ לאחר צאתו מבית-המשוגעים בירושלים: "הכושית, אשת שומר-החצר הערבי, לטשה עליו שני חלבונות-עיניה ופתחה לו במפתח הגדול את הדלת הקטנה אשר בשער – – – והרי עוד לפני ימים אחדים התרוצץ שם, בעלייה שמאחוריו, ונהם חרש: 'אבנים, אבנים, אבנים' – ולא ידע מה; וכשידע, ידע, כי לא באבנים ירגמוהו, כי די בזה, שהושיבוהו בבית-האסורים על העלילה... על העלילה אשר העלילה עליו הערבייה... שם במושבה... לפני הפסח... כי אבד ילדה... – כשידע, ידע, כי הוא יוכיח... הן דמו הוא דם-גוי... דם-גויים נוזל בעורקיו... הן הוא נולד תשעה חודשים בדיוק אחרי הפרעות הראשונות... והוא לא יהודי כלל... גוי הוא... שמונים אחוז מגזע סלאווי... ואיך לא תבין הערבייה, כי ה'זריר' שלה אינו אצלו?" ("שכול וכישלון", תר"ף, 1920, שם, כרך א, עמ' 402).

בטירופו סבור יחזקאל חפץ כי כליאתו בבית-המשוגעים בירושלים, והמכות האכזריות שקיבל שם מידי "המשגיח הפנימי", היהודי האורפלי – באו מפני עלילת-הדם אשר העלילה עליו הערבייה במושבה. הוא רוצה לברוח מן הגורל היהודי. הוא משכנע את עצמו שדם גויים נוזל בעורקיו מאחר שנולד תשעה חודשים אחרי הפרעות ברוסיה.

הפוגרומים ביהודי רוסיה, שקרויים בפי סופרי אותו דור בשם "הסופות בנגב", החלו בחג הפסח, אפריל 1881, תרמ"א, בעיר יליזבטגראד, ומכאן עבר גל הפרעות לקיוב, לאודיסה ולשאר פלכי דרום-רוסיה, והגיע לשיאו באביב 1882. ברנר נולד בעיירה נובייה-מליני שבאוקראינה ב11- בחודש ספטמבר 1881, י"ז באלול תרמ"א, בעיצומה של שנת הפרעות, שהתפשטו על פני כמאתיים ערים ועיירות ברוסיה. יחזקאל חפץ הוא אפוא בן-גילו של ברנר, ובסיוטיו בקשר לשנת הפרעות, שנת הולדתו, יש בוודאי מיחסו של ברנר עצמו ללידתו בשנת הפוגרומים.

חפץ אינו חש עצמו יהודי גמור, אלא הוא בחלקו גוי, סלאבי, ועל הערבייה להבין שאין ולא יכול להיות לו שום קשר לעלילת-הדם שלה. לנקודה זו של טירוף, לניסיון לברוח מן הגורל היהודי על-ידי התדמות לגוי, יש אולי קשר להערצת הגבורה העברית החדשה, להערצת הצבאיות, ולשלילת הגלות, שמתבטאת בהערצת הגוי הבריא, אותו בריון אנטישמי אוקראיני צעיר, ולעיתים גם בקינאה בדמות הערבי האלים, הרוצח, החזק והמושרש בארץ-ישראל.

*

מבעד לחלון חדרו ביפו רואה "אובד-עצות" ב"מכאן ומכאן", לאחר החלמתו, את הלווייה של שכנו-לשעבר למיטה בבית-החולים ביפו, הוא הגיבן, בנו של אריה לפידות, שנפצע באופן אנוש ממאכלת של שודד ערבי. וכך תיאור הלווייה היהודית ביפו:

"השהיות ארכו עד הצהריים. המון גדול, נחפז וחי, הלך אחר מיטתו. הלכו דרך-החול. ילדי הערביאים קיללו וידו אבנים כימים-ימימה, מימי בראשית, יהוד... יהוד... שום קורת-רוח לא היתה באותה ההליכה המעייפת. איזו אי-הבנה הלכה לפניה. למה הולכים? ולמה נושאים?" ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 370).

מותו של הגיבן מפגיעת סכינו של השודד הערבי, ומראה ילדי הערבים המיידים אבנים ב"יהוד" המלווים את ההרוג מידי ערבי, מתקשרים בלילה אצל "אובד-עצות" בחלום ביעותים ובתחושה של דקירת סכין:

"הראש סבב עליי במהירות, במהירות. חלק-גופי התחתון היה כולו בזיעה ('מפלגא ולתתא אחרימון!' – עברה המימרא כברק בעת שידיי נטנפו בזיעה), והכאב היה קהה, גס, עד לידי חריקת-שיניים. קמתי, ישבתי, תקעתי אצבע לתוך גרוני – אולי אקיא, אולי יעבור הגועל. אבל כולי רק הזדעזעתי מן האצכע שבגרון, ומסביבי היה חורב.

התנפלתי שוב על יצועי וכבשתי פניי בכר. אוי, אוי, הכאב הולך וגדול. כלום אפשר? אבל כן. הוא גדל. כשהחזקתי את ראשי במצב הקודם היה הרבה יותר קל. כאב כזה, כמו ברגע זה, ודאי שאחוש באותו הרגע, האחרון, כשאשאף למשהו אוויר – ואינו.

המוות. דקירת-סכין חלפה בקרבי. זהו!.. אין מנוס... לא לחינם זכרתי כל היום באותו שצעק כטובע: 'אלי!'... טיפשות לצעוק... טיפשות – חוכמה... לא, אני לא אקרא לרעים, לא אשאיר אחריי אפוריזמים, לא אכתוב צוואות. אבל מילא! במה כך יותר טוב? אח, אלמלי אפשר היה לבקש, שישרפו אותי. בשעת טהרתו של אותו הצועק המת אשתקד התעוללו המטהרים בגופו כל-כך. אבל מאי נפקא מינה? שריפה, קבורה, או השלכה לפני הכלבים... אוי!! לא, קבורה. מדוע לא קבורה? ישאוני גם כן לשם, ובחזרה יתרוצצו אותם הערביאים הקטנים המיידים אבן על שפת הים השקט וילקטו קליפות בנחת. יישארו הם, יישארו. ואוניות יפרשו נס, על הים, על הנצחי...

הכאב הוקל ותרדמת עדן הלכה וקרבה. ליאות גדולה היתה בכל העורקים והגידים, אבל יחד עם זה איזו שאננות בלתי מצוייה. 'ברוך יהיה גם הוא, הכאב, – אמרתי בקול – מעוזו תידום, תופר האביונה'." (שם, שם).

מחלת הקדחת ואימת המוות מביאות הרגשה של דקירה בסכין, ותחושות אלו כרוכות באותו איום של אלימות, אותה שכנות ערבית אדישה, נצחית, רוחשת שינאה, שבאה לביטוי בדרכו האחרונה של הגיבן שנרצח על ידי ערבי. הם, הערבים, יישארו בארץ, ואילו אנו, היהודים – "ואוניות יפרשו נס, על הים, על הנצחי..." – כלומר מנוסה, אולי גלות חדשה מארץ-ישראל. הלא הגיבן ואחיו היו בדרכם אל הקונסול הרוסי ביפו, כדי לקבל את ניירותיהם על מנת לעזוב את הארץ. ובריחתו של דיאספורין (ששורש שמו הוא דיאספורה, גלות): "כן, אותה עזיבה מצידו של דיאספורין, היתה דבר המובן מאליו. עשרות ומאות כמוהו עוזבים את חוף יפו." (שם, עמ' 324).

הסיוט של שעת המיתה, והתחושה של כמו דקירה בסכין – מביאים גם מעין הקלה ופורקן. לא פורקן מענג, נעים, ארוטי, אלא פורקן שמעבר-לארוטי, פורקן הבא במות היצרים: ברוך יהיה גם הוא, הכאב, כי מעוזו תידום, תופר האביונה, תחדל המצוקה המינית.

האלימות (סכין) והארוס (אביונה, אורגזם), האיום על קיום החיים ותשוקת קיום המין, "היחס הלאומי והיחס המיני" – כל אלה עתידים לבוא על פתרונם הנורא באותה שלווה אחרונה אשר למוות. ולכל אלה הקשר ברור לסיוט הערבי, המשפיע, בין יתר הגורמים, על חלום הביעותים של "אובד עצות".

האלימות היא צידה השני של הסכסואליות הערבית.

*

על רצח ברנר בפוגרום שנערך ביהודים שישבו בקרב הערבים ביפו ובשכונותיה, בשניים במאי 1921, מספר מרדכי קושניר. הוא היה בין הראשונים שגילו את ההרוגים ליד הבית בפרדס, שם נרצח ברנר, וניגשו אליהם. בראשונה ניראה לו יצקר הזקן, אבי המשפחה שאצלה התגורר ברנר, כשהוא מוטל ופניו למעלה לצד השכונה, כאילו בדרך ליפו. מצחו שסוע. ערום ויחף. רק הכתונת עליו. במרחק צעד או שני צעדים ממנו לצד שמאל, על יד הגדר, היה מוטל ברנר, פניו למטה, חצי גופו התחתון ערום לגמרי. זרועו הימנית פשוטה לפניו, לצידו, ואגרופו קמוץ מאוד. על חלק גופו המגולה אין כל לכלוך ורבב-דם. כל שכיבתו שכיבה מאסיבית מאומצת, כאילו אחרי התאבקות לא מנוצחת, כאילו התעלף. את היד השמאלית, אומר קושניר, לא ראה.

ממנו, לעבר השני של הדרך, נפלו בחוג-ראייתו פני אדם לא ידועים לו (זה היה גוגיק), אחריו ניראה לו צבי (שץ) נטוי על צידו. זרועות ידיו לפניו, מכווצות ופתוחות-למחצה, כאילו היה בידיו דבר-מה והוצא. מכנסיו היו עליו. חרוש מכות מוות. את אברמצ'יק (יצקר) בתחילה לא הכיר קושניר. פניו היו מפולשים בעפר, ובכל מעמד גופו היו רישומי התאבקות ונפתולים עצומים וסימני תעלולים בו יותר מאשר באחרים. פני כולם, מלבד הזקן (יצקר) היו לצד המעון. (על פי: "י.ח. ברנר, מבחר דברי זכרונות", קובץ בעריכת מרדכי קושניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ד, 1944, עמ' 216-215).

למחרת, מספר קושניר, בבוקר יום שלישי, ראה את ברנר מוטל כבר בחדר הנרצחים בגימנסיה העברית "הרצליה". בצדעו השמאלית היתה דקירה שנונה ופצע בביטנו. בשערות הראש היה עפר. שערות זקנו היו מופנות כולן מצד שמאל לצד ימין, ובפניו הבעה חיה של זעם. האגרוף הימני הקמוץ נישאר קמוץ כשהיה – בכוחו. ואף היד השנייה, שהיתה מקופלת ומוגנה, כאילו, על חזהו, היתה – אגרוף קמוץ. כובעו של ברנר היה על גבי צבי. צבי היה רצוץ בצדע השמאלי, במצחו. אברמצ'יק היה כתות מעדרים. גולגולת גוגיק היתה שסועה מאחוריה.

בפרטי-כל שנערך ביום השלישי, על ידי הרופא ד"ר זלוצ'יסטי, רשום: "מת מס. 23. לוח הצילום מס. 25. ברנר, יוסף-חיים. מת בעל-זקן, קפאון מוות בחלקי הגוף המתנועעים, הפנים נפוחים. למעלה מגבת העין השמאלית, על עצם-המצח השמאלית ובצוואר, סמוך לאוזן השמאלית – שורת פצעים לא עמוקים ביותר, משונני שפה, בגודל של שלושה סנטימטרים בקירוב, כל פצע. בקו זווית-הכתף שני סנטימטרים בגובה הטבור בערך, פצע כגודל חרצן של דובדבן, שהיקפו צבוע כחול עמוק ושפתו ניראית מפוחמת כל שהוא. מקום מוצא הכדור בגוף אינו ניראה. הבטן מתוחה; בטפיחת-תפיפה אינה משיבה צלילי-הד. מיתה על ידי שפך-דם פנימי בסיבת ירייה במעי." (שם, עמ' 218-217).

על הבעת פניו האחרונה של ברנר יש עדויות אחדות. בראון, שהיה בין האנשים שגילו את גופות הנרצחים, מספר על הרושם שעשו פניו של ברנר: "העיניים היו כאילו חצי פתוחות באיזה מבט איום. ההבעה הנוראה כאילו קפאה בפנים. כעס עצום. חרון אף." (משה נתן: "חברים מספרים על ברנר", "במחנה", אפריל 1971).

חיה רוטברג מספרת: "הניחו אותם כמו שהם, מכוסים דם ומלוכלכים. ברנר שכב ביניהם, והפנים שלו – כאילו צוחקים. איזה בת-צחוק על הפנים. בחיים הוא לא היה מצטחק כמעט. תמיד היה בפניו משהו קצת עצוב. ועכשיו, כאילו מצטחקים, וכאילו הוא אומר: 'ידעתי שכך יהיה סופי.'" (שם). והיא מוסיפה: "ברנר היה שחוט. הם פשוט שחטו אותו, רק קצת דם ראו בצוואר." (שם).

ואילו יהודה שרת אומר: "היה איזה חרון אין-אונים בפניו." (שם).

בספר "בני הדור ומוריו" (תשי"ט, 1959) מאת מרדכי קושניר, ברשימה "לפרשת רצח ברנר ובני משפחת יצקר", מסופר כי בשכונה הערבית שכנה [שי"ן שמאלית בפתח, כ"ף בשווא] (כיום עומדת על מקומה השכונה "קריית שלום" בתל-אביב) דובר לאחר הרצח:

"ה'ולאד' התעללו בגופותיהם." (שם, עמ' 73).

*

ב-5 במאי 1921, כ"ז בניסן תרפ"א, שלושה ימים לאחר רצח ברנר – הותקפה משני עבריה המושבה העברית הראשונה, פתח-תקווה, ואיבדה ארבעה ממגיניה. לא כאן המקום לתאר את הקרב שניהלו הפתח-תקוואים, וכיצד לאחר נפילת תל-חי שנה לפני-כן, והפוגרום ביפו – נמצא סוף-סוף יישוב עברי שלא רק נלחם בגבורה אלא גם ניצח במערכה. (ראה על כך בספרי: "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", הוצאת יד יצחק בן צבי ו"עם עובד", 1993).

בעיתון העברי המרכזי של ההסתדרות הציונית, "העולם", שיצא לאור בברלין, כתב אז הסופר אליעזר שטיינמן:

"מתוך ים העלבונות היבהב לבסוף שביב של נחמה. שבעים אוחזי רומח מישראל נלחמו בפתח-תקווה עם אספסוף של שלושת אלפים פורעים והפילו מהם חללים. צרי ללב. עד היום היו עינינו כבושות מבושה. היינו תוהים על עצמנו: מה זה היה לנו? האם גם שם בארצנו נשחטנו ככבשים? האם גם ברחובות יפו פשטנו צוואר תחת חרב? וגיבורי ישראל היכן הם? בני דורו של טרומפלדור היכן הם? כבשנו את עינינו מבושה. גם לשאול התביישנו. בתוך יללת האסון לא שמענו את קול צלצולו של הנשק העברי. אולם פתח-תקווה נתנה שמחה בליבנו ותעודד רוחנו. שוב נגלו לעינינו בני היישוב החדש, צאצאי המכבים!"

אילו ברנר היה חי, היה ודאי כותב מילים כאלה, שכתב שנה לפני כן על תל-חי.

אהוד בן עזר

המשך יבוא