* רשות לפעול – על פי ההסדרה בצפון, יקום גוף פיקוח בינלאומי (הכולל את צרפת, שמובילה קו אנטי ישראלי, והודיעה שאם נתניהו או גלנט ידרכו על אדמתה היא תעצור אותם), שישראל תבקש את רשותו להגיב על הפרות ותידרש להוכיח אותן.

זה הלקח שלנו מ-7 באוקטובר? לכבול את ידינו? אם "הכלנו" והבלגנו כשלא נזקקנו לאישור, נפעל כאשר יש ועדה כזאת? מישהו מאמין שהיא תיתן לנו אור ירוק?

דומה שלא למדנו דבר.

* דרישה לבנונית חצופה – לא זו בלבד שעל פי ההסכם המתגבש, כפרי הטרור החולשים על יישובינו יחזרו למקומותיהם – בנוסף לכך ייפתח דיון על שינויים בגבול בין ישראל ללבנון.

מדובר בדיון על דרישה לבנונית חצופה, ל-13 קלקולי גבול, כלומר העברת שטחים ריבוניים של ישראל ללבנון.

אם ישראל תתפשר אפילו על דרישה לבנונית אחת, תוצאת המלחמה תהיה, בנוסף לחרפת הפינוי הממושך, העברת שטח מאדמת ארץ ישראל לאוייב התוקפן ופרס על 14 חודשי תוקפנות. יהיה זה ניצחון אדיר של חיזבאללה ותבוסה משפילה של ישראל.

הנסיגה מלבנון בשנת 2000 מכונה חד צדדית, אך האמת היא, שהיא נעשתה בהסכם עם האו"ם. על פי ההסכם, משקיפי האו"ם יקבעו את קו הגבול וישראל תקבל ללא עוררין את הפסיקה. ואכן, כך היה, למרות שישראל חלקה על המיקום בכמה נקודות גבול. הרעיון היה, לסגת לקו שעליו תהיה הסכמה בינלאומית, אי אפשר יהיה לטעון שהנסיגה לא היתה מלאה, וכך לא תהיה עילה לחיזבאללה להמשך התוקפנות. כזכור, אחרי הנסיגה, חיזבאללה המציא את ספין חוות שבעא, כדי להמשיך בטרור ובהתנגדות.

יש צורך בתיקוני גבול, אבל הפוכים – בהחזרת שטחים לידינו. הבולט והחשוב שבהם הוא אדמות איכרי מטולה בעמק עיון, הרשומות בטאבו הלבנוני (!) כאדמותיהם. וכן, שטחים חקלאיים של משגב עם, שישראל נסוגה מהם ב-2000 על פי פסיקת האו"ם.

על ישראל להקים רצועת ביטחון בדרום לבנון, עד הסכם שלום עם לבנון. ובהסכם השלום על ישראל לדרוש את תיקוני הגבול הללו. וכבר תחת רצועת הביטחון יש להחזיר לחקלאים את אדמותיהם, שמהם הם נושלו.

אבל על מה אני מפנטז כשהממשלה הכושלת חותמת על הסכם תבוסתני, בחזרה למדיניות ההתמכרות לשקט, שהמיטה עלינו את אסון שבעה באוקטובר.

* מה הוא לא אמר – בנאום ה"אני אני אני" וההתהדרות העצמית המגלומנית של נתניהו היו הרבה מילים מילים מילים. ומה לא היה בו? הסבר על ההסכם ועל הוויתורים הישראלים. לא בכדי, נתניהו שיגר הצהרה מוקלטת ולא מסיבת עיתונאים. הוא מפחד משאלות, כי אין לו תשובות.

* אסור לנרמל את הפינוי – חתימה על הסכם המבוסס על החלטה 1701 היא כמו אישה מוכה החוזרת לגבר האלים.

יש להיאבק בהסכם הכניעה, אך לא לאיים באי חזרת היישובים הביתה. אסור לנרמל את חרפת הפינוי. על היישובים לחזור לאדמתם ולהיאבק על תנאי ביטחון.

* סר הביטחון – מתקפת השיגורים היא כנראה המימוש בשטח של הניצחון על חיזבאללה שעליו הכריז שר הביטחון.

או שמא... סר הביטחון.

* לאישור הכנסת – מן הראוי שהסכם ההסדרה בצפון יובא לאישור הכנסת. אף שהחוק אינו מחייב זאת – השכל הישר וההגינות מחייבים זאת.

* כנסת מוחלשת – כאשר ממשלת לפיד לא הביאה לאישור הכנסת את הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון, תקפתי אותה על כך (אף שתמכתי בהסכם). גם את בג"ץ ביקרתי על שדחה את העתירות בנושא, בהסתמך על כך שהחוק אינו מחייב זאת, אף שהתקדימים הרבים הפכו זאת לנורמה, שלעתים היא חזקה מן החוק היבש.

ההימנעות מהבאת ההסכם לאישור הכנסת היתה בעייתית בפני עצמה, אך גם כתקדים. והנה, כעת גם נתניהו נמנע מהבאת הסכם ההסדרה עם חיזבאללה לאישור הכנסת.

כנסת ישראל חבוטה, מרוקנת מתוכן והשפעה, חלשה, מוחלשת. היא נשלטת לחלוטין בידי הרשות המבצעת, כפי שלא היתה מעולם. זו פגיעה חמורה בדמוקרטיה. והמחלישים הראשיים שלה מתרצים את ניסיונם להשתלט גם על הרשות השופטת בכך שהיא, כביכול, מחלישה את הכנסת.

יש לעגן בחוק את חובת הממשלה להביא הסכמים מדיניים חשובים (ולהגדיר מהם "חשובים" כדי לא להעמיס על הכנסת כל הסכם שיתוף פעולה בענייני סביבה עם מדינה זניחה) לאישור הכנסת.

* הצעד הבא – להערכתי, נתניהו מתכוון ללכת לעסקת חטופים בהקדם.

בניגוד להסכם הרע עם חיזבאללה, לעסקה בדרום יש 101 צידוקים.

* המכור הראשי – תחקיר מעמיק בערוץ 12 היטיב להציג את מדיניות ההתמכרות לשקט של נתניהו לאורך שנים; מדיניות של פייסנות במקום מאבק, פאסיביות במקום יוזמה, מיגון במקום התקפיות. מדיניות ההכלה והפרוטקשן.

אחד המסרים של חסידי נתניהו, הוא שלא היתה לו ברירה כי זו היתה דעת מערכת הביטחון. נכון, גם בצמרת מערכת הביטחון שלטה התפיסה של התמכרות לשקט, אך הוא המנהיג, הוא קובע את מדיניות הביטחון הלאומי והוא אינו יכול להסתתר מאחורי גבם. אולם התחקיר הוכיח, שהם לא הגיעו לקיצוניות שלו. שב"כ וצה"ל זרמו עם פייסנותו בחלק מהזמן, אך לא כל הזמן ובוודאי לא בכזו עוצמה. השב"כ, המוסד וצה"ל הציעו לו שוב ושוב לחסל את סינוואר ודף והוא סיכל זאת. הם התנגדו למעטפות הפרוטקשן והוא התעקש.

נכון, ההתמכרות לשקט הכתה גם במערכת הביטחון, אך נתניהו הוא נרקומן השקט הראשי.

[אהוד: ושכחת לציין שהוא גם "סמרטוט"!]

* מופת של מנהיגות – רמ"ט גולני אל"מ (מיל') יואב ירום, שגייס את רס"ן (מיל') ז'אבו ארליך לפעילות מבצעית בלבנון, שבה ארליך וסמל גור קהתי נפלו, ויואב עצמו נפצע (פציעתו הרביעית בפעילות מבצעית, בשנותיו הרבות כלוחם ומפקד בצה"ל), הודיע למח"ט גולני על החלטתו לקחת אחריות לאירוע ולסיים את שירותו, לאחר 33 שנה בסדיר, בקבע ובמילואים ו-415 ימי מילואים רצופים במלחמת "חרבות ברזל". הוא נימק את החלטתו במילים אלו: "חינכתי תמיד את חניכיי לדבקות במשימה, לחתירה למגע, וללקיחת אחריות פיקודית... לאור הערכים להם חינכתי, בהיותי 'נאה דורש נאה מקיים,' אני מאמין, שעליי לקחת אחריות פיקודית על האירוע. לפיכך, אני מבקש לסיים את תפקידי כראש מטה החטיבה.".

ירום הוא מופת של מנהיגות ונטילת אחריות. הנגטיב המוחלט של השפן הקטן, מר מחדל, שנס במפגן מרהיב של מוגות לב מאחריותו.

למיטב הכרתי, על פי המידע שבידי על האירוע, אין סיבה אובייקטיבית המצדיקה את סיום תפקידו, והוא עושה זאת בשל תחושת האחריות הסובייקטיבית שלו.

* בוחן מציאות – עוד הברקה "קצת" מוזרה של אהוד בן עזר. המחאה נגד המהפכה המשטרית היא הסיבה לכך שלא יצאנו למתקפת נגד מקדימה נגד חמאס.

אפשר לפתור את ההברקות ה"קצת" מוזרות שלו בחיוך סלחני.

ובכל זאת אקשה. האם אי פעם נתניהו ניסה לשכנע את הציבור, את מפלגתו, את ממשלתו, את צה"ל בצורך לצאת במתקפת נגד מקדימה? הרי ההיפך הוא הנכון. הוא דחה על הסף כל הצעה כזאת. בספרו האוטוביוגרפי, שפרסם ערב הבחירות האחרונות, הוא התגאה בכך שהוא היה המבוגר האחראי, שסיכל את הצעות בנט וליברמן להרפתקה בעזה, שבה ייפלו אלפי חיילים, ייהרגו עשרות אלפי עזתים ונאלץ לשלוט על שני מיליון פלשתינאים. הוא דחה כל הצעה לחסל את סינוואר ודף. הוא הרשה לחמאס להצית באין מפריע את שדות הנגב המערבי ללא כל הפרעה וכל תגובה. הוא היה השושבין של מימון חמאס בידי קטאר, כדי להרוויח עוד קצת שקט אחרי כל משלוח-כסף שהוקדש ברובו להתעצמות מפלצת הטרור והרצח.

אילו הוא רצה במתקפת נגד מקדימה, הוא היה מנסה להוביל אליה. אילו ניסה ונתקל בהתנגדות ציבורית, שבעטיה לא היה קונצנזוס, אפשר היה לטעון זאת, אבל אז היה טעם לשאול אם מי שאינו מסוגל ללכד את העם סביב יעד לאומי כה חיוני, מתאים להנהגת המדינה. אבל הדבר כלל לא עמד למבחן. פשוט, כי נתניהו היה המתנגד הראשי לרעיון. הוא דגל בקו של "שקט יענה בשקט," כלומר השאיר את כל היוזמה לאוייב, וכאשר יצאנו למבצע צבאי, הוא לא חתר להכרעה וניצחון אלא להפסקת אש. וכיוון שישראל כל הזמן רצתה הפסקת אש, האש הופסקה כאשר גם האויב רצה בכך. מתי הוא רצה? כאשר חש שהגיע לשלב שבו המחיר שהוא סופג לא משתלם לו.

חבל שבמקום לדרוש מנתניהו אחריות על המחדל, אהוד ממציא תאוריות "קצת" מוזרות, חפות מבוחן מציאות כלשהו.

[אהוד: אני טוען טענה "מוזרה" כלשונך והיא שאנשים כמוך, מתומכיהם הנלהבים של "הפגנות המחאה" שעודדו את סינוואר – לא היו מאפשרים לנתניהו להנחית מכת מנע גם אילו החליט על כך, ואתם אחת הסיבות העיקריות שהוא לא היה יכול להחליט על כך!]

* ימים הוכיחו – פוסט שהעלה ביביסט אחד, שתמונת הפרופיל שלו היא הכיתוב "ניצחון מוחלט": "העמדה הכי אינטליגנטית, אם נתניהו הולך להפסקת אש זה בדיוק מה שצריך לעשות, אם הוא לא הולך להפסקת אש זה בדיוק מה שצריך לעשות, כן העמדה הכי אינטליגנטית זה לסמוך על נתניהו. ימים יוכיחו שצדקתי."

למה ימים יוכיחו? ימים כבר הוכיחו. בעיקר יום אחד – 7 באוקטובר.

לפעמים אני תמה, האם היה שווה לאברהם אבינו לנפץ את פסלי העבודה הזרה בחנות של אביו? לשם מה היה כל המאמץ, אם צאצאיו הם עובדי האלילים הנחותים ביותר?

עבודה זרה היא אחד משלושת האיסורים היחידים שאותם מגדירה היהדות "ייהרג ובל יעבור." אין עבודה זרה נחותה יותר מפולחן אישיות. ואין פולחן אישיות נחות יותר מלשרלטן, שקרן, מושחת, מנהיג כושל, שהמיט על עמו את הגדול באסונותיו.

* מופע האימים – ופע האימים של נתניהו, שבעיצומה של מלחמה תוקע סכין מורעלת בגב של צה"ל והשב"כ ומסית נגדם את האספסוף הביביסטי, בהאשמות חולניות ושקריות, הוא מעשה שפל ובלתי שפוי. במשך תשע דקות הוא משקר במצח נחושה, מטנף ומסית. הפעם, כשהוא מרגיש מאוים, הוא לא מסתפק במעי הגס שלו, הילדז בגלות התפנוקים שאנו מממנים לו במיאמי, אלא הוא מסית בקולו.

מר מחדל, שהמיט עלינו את האסון הגדול ביותר בתולדות עמנו מאז השואה, ממשיך להרוס כל חלקה טובה במדינת ישראל.

* נתניהו הישן והרע – נתניהו של נאום הבלהות בן 9 הדקות הוא אותו נתניהו הישן והרע של מופע האימים, מוקף בחבורת רעולי פנים, במסדרונות בית המשפט. אותו שקרן, פלגן, סכסכן, מסית וממריד.

מנהיג נורמטיבי היה מתפטר אחרי 7 באוקטובר ולא מראה את פניו בציבור עד אחרון ימיו (אם הוא היה יפאני הוא לא היה מסתפק בכך). ואילו הוא ממשיך להרוס את החברה הישראלית כדי להציל את עורו.

הוא מסית את הציבור נגד צה"ל, השב"כ, המשטרה והפרקליטות, מעליל עליהם עלילה שפלה על "ציד" ו"רדיפה". השקרן מעליל עליהם שהם ממדרים אותו – הרי זה הנראטיב של מר מחדל כדי להסיר את אחריותו למחדל שבו המיט עלינו אסון נורא, ולהטיל אותה בשעירים לעזאזל. "מידרו אותי" הוא מתבכיין. "לא העירו אותי" הוא מיילל. הוא יודע שההסתה הזאת פוגעת במאמץ המלחמתי, אבל דאגתו לעורו חשובה יותר. הוא פונה לתומכיו ואומר להם שבעצם השב"כ וצה"ל רודפים אותם, וכפי שהוא לא יישבר הוא קורא להם לא להישבר (אגב, לא זכור לי שאת הסיגרים והשמפניות הוא חילק בכזו נדיבות לציבור תומכיו). מה פירוש לא להישבר? הוא מסית אותם למעשים נגד האוייב – צה"ל, השב"כ וכמובן היועמ"שית.

החיבוק לפלדשטיין, שממנו הוא ניער את חוצנו בראשית הפרשה, הוא חיבוק דב מאפיוזי, שנועד להלך עליו אימים, לבל יעז "לזמר" בחקירה ובעיקר לבל ייהפך לעד מדינה נגדו.

* ארדואנוקרטיה – שלמה קרעי אינו המיתר המכוון ביותר בנבל, בלשון המעטה. אבל דווקא לכן כדאי להקשיב לו, כי הוא אומר את מה שמתוחכמים ממנו כמו יריב לוין מסתירים.

כשהוא מדבר על כך שאנחנו נבחרי הציבור ומותר לנו לשנות את המשטר, הוא מתמלל את המסר שנתניהו נוצר, וכשהוא מדבר על ביטול בג"ץ הוא מגלה את מה שלוין מכסה.

הם מדברים על דמוקרטיה ומתכוונים לארדואנוקרטיה.

* כמה חשוב לשקם אסירים – העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט, מסית נגד חיילי צה"ל הדתיים. הוא כינה אותם "משיחיים", והאשים אותם ב"חוסר נאמנות" לממשלה ולמדינה. הוא תיאר את הלוחמים הדתיים כגורם מסוכן יותר מאיומים חיצוניים כמו חיזבאללה ואיראן.

החברה הדתית לאומית היא המובילה בשירות הקרבי בצה"ל. הביטוי לכך, לדאבוננו, הוא שהם המובילים גם במחיר הדמים, הרבה יותר מחלקם באוכלוסייה. בן העוולה הזה חי בזכות הלוחמים, שמחרפים את נפשם על הגנת המולדת.

המנוול הזה מוכיח עד כמה חשוב לשקם אסירים.

* הרצח באבו-דאבי – "לוחמי החירות" חטפו ורצחו את הרב צבי קוגן.

* מחוייבים לאחינו – בערוץ 12 שודרה כתבה מצוינת על המאבק שמובילות נשות הציונות הדתית נגד ההשתמטות, חוקי ההשתמטות, מימון ההשתמטות והתמסרות הסמוטריצ'ים למשתמטים.

בין השאר צולמה הפגנתן בצומת קוקה קולה. המצלמה עברה להפגנת-נגד של משתמטים. אחד מהם צווח למצלמה, ברוח הבן הרשע בהגדה של פסח: "אנחנו לא אותו עם."

אנחנו אותו עם. המשתמטים הם אחינו. "ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא," נאמר בתלמוד. ואף שאחינו מפרים את אחוות האחים הבסיסית, את הצו היהודי העליון – "כל ישראל ערבין זה בזה," אננו לא נפר את הערבות שלנו אליהם.

המאבק נגד ההשתמטות מעיד על כך שאיננו מוותרים עליהם. כיוון שאיננו מוותרים עליהם – איננו מוותרים להם.

החברה החרדית היא חברה חולה. הניתוח לניתוקה מעטיני תקציב המדינה, הוא הדבר הטוב ביותר שאנו, אחיהם, יכולים לעשות למענם.

הם תינוקות שנשבו, ולא יצליחו להירפא בעצמם. אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. אני מאמין שהם יחזרו בתשובה.

* השגיאה הגורלית של בגין – הימין הציוני והציונות הדתית (לא המפלגה הסמוטריצ'ית שהשתלטה על המותג) מתגייסים למען ביטחון ישראל ובעד גיוס לכולם, בכנס החשוב ביותר השנה, בבית מורשת מנחם בגין ב-4.12. בכנס יטלו חלק מובילי ארגוני הימין, רבנים, לוחמים ומובילי דעה.

אי אפשר להגזים בחשיבותו של הכנס הזה. ממנו עשוי לפרוץ הלחץ הציבורי שיסכל את חוקי ההשתמטות.

יש סמליות רבה בכך שהכנס נערך במרכז מורשת מנחם בגין. בגין הוא האיש שפרץ את סכר הסרבנות ההמונית. הראשון שאחראי לשגיאה ההיסטורית היה בן גוריון, שיצר את מוטציית "תורתו אומנותו" ושחרור בני ישיבות מחובת ההגנה על המולדת, על פי מכסת פטורים שנתית. אך בגין ביטל את המכסה וחולל את השיטפון.

מעניין אם בגין היה מודה בטעותו היום, כאשר חלקה היחסי של החברה החרדית באוכלוסיית המדינה גדול כל כך וצה"ל נמצא במשבר כוח אדם קיצוני כל כך.

בן גוריון הכה על חטא והודה בטעותו. אני מקווה שקיום האירוע במרכז מורשת מנחם בגין מבטא הכאה על חטא של תלמידיו.

בגין הקים את הליכוד כתנועה לאומית ליברלית והעלה על נס את שלטון החוק ועליונות המשפט (בעיניי, הוא היה קיצוני מדי בגישת האקטיביזם השיפוטי). אין שום קשר בין תנועת החירות והליכוד של בגין ושמיר למפלגה הביביסטית הנושאת אותו שם. רק בדבר אחד נתניהו ממשיך את דרכו של בגין – הרעה החולה של ההשתמטות.

* קמפיין העריקה – לא משנה מה נושא המאמר, בכל יום לפחות שוקניסט אחד ימריד לעריקה מהמלחמה.

במאמר של המרגלת ענת קם על הסרט "תיקי ביבי", שבו המרגלת קוראת לערוצי הטלוויזיה להפסיק "להתקרנף"; להפר את החוק, האוסר שידור צילומים מחדרי החקירות, ולהקרין את הסרט, היא לועגת למתנגדי הממשלה, על שהם "משחקים מנומס" ולא קוראים לסרבנות, כלומר לא ממרידים לעריקה מהמלחמה.

השוקניה ממוקדת בשבועות האחרונים בקמפיין העריקה מהמלחמה.

* לפני – בשבוע וחצי האחרונים היה שקט אצלנו. כלומר שמענו את רעשי המלחמה מרחוק, אך לא היו אזעקות.

ביום א', יום מתקפת הרקטות והטילים הגדולה, כתבתי בקבוצה המשפחתית שאני מחזק את ידי אחיי בחזית (כלומר בגוש דן), מהעורף הבטוח והשלו.

"אני מקווה שזה שקט אחרי ולא לפני הסערה," העירה אחותי.

לפני. למחרת היו לנו שתי אזעקות בהפרש של עשרים דקות. האחת בשל כטב"מים והשנייה בשל מטח רקטות. היתה נפילה בקרבת אורטל, סמוך לחלקת קיווי שלנו. בזכות האדמה הרטובה, לא פרצה שריפה. במרום גולן השכנה, היתה נפילה, שפגעה בשלושה בתים. אתמול היו אזעקות נוספות בגולן ואחת גם באורטל.

* רקטה או היפותרמיה – אני מקווה מאוד שלא תהיה אזעקה בשעת העבודה. למה? כי אם אצטרך להשתטח, זה יהיה לתוך בוץ טובעני. ובקור העז הזה, עם הרוח שנותנת תחושה של מתחת לאפס, זה לא כיף.

מה מסוכן יותר – רקטה או היפותרמיה?

* פרוספריטי תיירותי – אנחנו אוהבים מאוד לאכול אצל ח'אלד, במסעדת אל-סולטן בכפר הדרוזי מסעדה, בצפון הגולן.

בדרך כלל, בשבת בצהרים, משתרך תור ארוך מחוץ למסעדה, כי כל המקומות, בחוץ ובפנים, תפוסים.

היינו שם בשבת בצהרים. היו שם 3-4 שולחנות מלאים. כך הדבר כבר זה החודש ה-14. מה שאיכשהו מחזיק אותו אלה המילואימניקים.

ח'אלד נפרד מכל העובדים, ועושה הכול בעזרת בני משפחתו בלבד. הוא לפחות נשאר פתוח. יש מי שנשברו וסגרו. לדוגמה, "מטרלו" בעין זיוון, ורק בימים האחרונים שמעתי שגם "מיטשוס".

אני מקווה שהמדינה תפצה בנדיבות את עסקי התיירות והמסעדנות בצפון. הם היו צריכים לעשות זאת כבר במהלך השנה האחרונה ולא להמתין. הרי זו אינה מלחמה של שישה ימים או חודש.

אבל אני אופטימי. אני משוכנע, שברגע שהמלחמה תסתיים, ברגע שהפקק יפתח, עם ישראל ינהר בהמוניו לצפון ונהנה מפרוספריטי תיירותי אדיר.

* בריא עם חותמת – בשל גילי המופלג, כדי שאוכל לחתום על עוד שנת התנדבות כלוחם במילואים, צה"ל שלח אותי לסדרת בדיקות.

וכך, זכיתי פעמיים. גם המשך התנדבות וגם אישור רפואי חתום שאני בריא.

* ביד הלשון: שמע – מקום בחדשות – הכפר שמע, שבו נפלו בקרב רס"ן ז'אבו ארליך וסמל גור קהתי.

הכפר השיעי נמצא בנפת צור, 25 ק"מ מדרום מזרח לעיר. הוא מפורסם בעיקר בשל המבצר הצלבני שנמצא בו – מבצר שמע, ששמו השני הוא סקנדליון, על שם רצועת החוף הסמוכה אליו, שנקראת איסקנדרונה. המבצר נבנה במסע הצלב הראשון, ב-1116, בידי המוסלמים, במטרה לחסום בפני הצבא הצלבני את הדרך מירושלים לצור. הצלבנים כבשו את המבצר ב-1124.

המבצר נבנה על שרידי יישוב מן התקופה הביזנטית, שנקרא תל ארמת. במקום יש מקאם – מבנה קבורה, שעל פי המסורת הוא קברו של פטרוס הקדוש, הבכיר בין 12 שליחיו של ישו. פטרוס קדוש גם לשיעים ום קידשו את הקבר.

שמו העברי של פטרוס, שהיה יהודי במקור, היה שמעון, וכנראה ששם הכפר, שמע, נקרא על שמו. בערבית שמו של פטרוס הוא שמעון אלצפא.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com