* מחיר הדשדוש – בחודשיים וחצי האחרונים, מאז "עיד אל ביפר", נהנינו מרצף של הצלחות משמעותיות במלחמה בלבנון, שבהן הנחתנו מכה קשה על חיזבאללה, חיסלנו את נסראללה ואת רוב שידרת הפיקוד של הארגון, גרענו את מרבית יכולותיו, כולל 80% מכוחו הטילי והרקטי, וניקינו את הרצועה הקרובה לגבול מכפרי חיזבאללה.
ודווקא עכשיו, כאשר חיזבאללה על סף שבירה, אחרי שהוא ויתר על הלינקג' עם עזה, שהיה עילת תוקפנותו נגדנו, ויתרנו על הכרעה והעדפנו על פניה שקט, כמו בסבבים בעזה שהביאו ל-7 באוקטובר.
למה? למה אם השמדנו 80% מכוח השיגורים, עצרנו בלי להשמיד עוד 20%? למה חזרנו כמו אישה מוכה לגבר האלים, להסדר שהוא העתק-הדבק של סיום מלחמת לבנון השנייה, ולא להסדר הכולל את מימוש החלטת מועצת הביטחון 1559 על פירוק חיזבאללה מנשקו? למה לא התעקשנו – אם לא על רצועת ביטחון של צה"ל, לפחות על אזור חיץ ריק מאויב לאורך הגבול עם לבנון? למה?
התגובות שאני מקבל על הדברים שאני כותב נגד ההסדרה, נותנות את התשובה לשאלות הללו. "מה אתה רוצה? מלחמת נצח?"
לא. איני רוצה מלחמת נצח. אני רוצה מלחמת ניצחון. אני רוצה הכרעה. מי ששואל אם אני רוצה מלחמת נצח, איבד את האמונה שניתן לנצח, וחושב על המלחמה בתבנית של מלחמת התשה בלבד.
מהשאלה על אודות מלחמת נצח, אני למד מה קרה. התעייפנו. ראש הממשלה עייף. הממשלה עייפה. החברה הישראלית עייפה. צה"ל עייף. המילואימניקים שחוקים אחרי מאות ימי מילואים. ולכן המטרה חוזרת להיות שקט. שקט בצפון ולהערכתי מהר מאוד גם בדרום.
הבעייה העיקרית היא האופן שבו המלחמה התנהלה מלכתחילה. זוהי מלחמת הדשדוש. למה את המתקפה שפתחנו בה ב-17 בספטמבר (וכנראה במקרה, מחשש לחשיפה של הביפרים הממולכדים) לא פתחנו בדצמבר 2023? למה במשך שנה ניהלנו מלחמת חפירות, עקרנו את היישובים והקמנו רצועת ביטחון בצד שלנו?
אילו התחלנו בזמן, כבר מזמן המלחמה הייתה מאחורינו. וכשאני טוען שהיה עלינו לפעול בדצמבר כפי שפעלנו בספטמבר, אין כוונתי לומר שכל מה שעשינו כעת, עשינו בדרך הנכונה. כמו ברצועת עזה, התמרון הקרקעי התקדם בקצב צב, עקב בצד אגודל, במקום פריצה בסערה עד הליטני והיכן שצריך גם מצפון לו, כיתור חיזבאללה בדרום לבנון והתחלת ניקיון השטח מצפון לדרום.
אחד ממרכיבי תורת הביטחון הישראלית היה מלחמות בזק. במקום מלחמת בזק, בחרנו במלחמת דשדוש בדרום ובצפון. וכך, השעון המדיני השיג אותנו והכניס אותנו בשלב מוקדם מאוד ללחצים בינלאומיים, בידוד בינלאומי ואמברגו. צבא המבוסס על מילואים, אינו בנוי למלחמות ארוכות. נכון, צה"ל ובעיקר הכוח הלוחם קטן מדי, וגם את זה נהיה חייבים לתקן ביום שאחרי. אך גם לחזור לתפיסה של מלחמות בזק.

* כפרי רדואן – הפרת ההסכם מצד חיזבאללה מובנית בתוך ההסכם. על פי ההסכם, אסור לחיזבאללה לרדת לדרום לבנון. על פי ההסכם, הכפרים השיעיים החולשים על יישובי הגליל יכולים לחזור.
מיהם אותם כפריים? אנשי חיזבאללה.
בעזה ובביירות, ארגוני הטרור משתמשים בתושבים כמגן אנושי. בכפרים הללו, התושבים הם המחבלים. הכפרים הללו הם כפרי רדואן.
ההסדרה עמוסה בכשלים. החמור ביותר היא הוויתור על הדרישה לפרימטר; רצועת חיץ ברוחב של קילומטרים אחדים לאורך הגבול, שמי שייכנס אליה – דמו בראשו. את הכפרים השיעיים הללו צריך להקים מחדש מצפון לליטני.
אז מהי ההסדרה הזאת? 1701#2.
לאלברט איינשטיין מיוחסת האמירה: "טיפשות היא לחזור על אותה הפעולה, וכל פעם לצפות לתוצאה אחרת."

* שיטת מפסיד – המחדל הגדול שהיה הקדימון למחדל מלחמת יום הכיפורים, היה באוגוסט 1970. בחודש זה נכנסה לתוקפה הפסקת האש אחרי מלחמת ההתשה. מיד עם כניסת הפסקת האש לתוקפה, נשיא מצרים נאצר הפר אותה וקירב סוללות טילי נ"מ לשפת תעלת סואץ. ישראל החליטה, בלחץ אמריקאי, להבליג. במלחמת יום הכיפורים שילמנו על כך מחיר כבד בחיי טייסינו, במטוסינו ובאובדן העליונות האווירית בתחילת המלחמה.
למה נאצר הרשה לעצמו את הפרובוקציה הזאת? הרי מצרים ספגה אבדות רבות הרבה יותר מישראל, והיתה זקוקה להפסקת האש הזאת כאוויר לנשימה. למה הוא סיכן את הפסקת האש?
כי הוא מכיר את נפש הישראלים. מה, אחרי שנים קשות כל כך, עם תמונות במסגרת שחורה בעמודי העיתונים מדי יום, כשסוף סוף הגענו לשקט המיוחל – נחדש את האש? הוא לקח סיכון מחושב, וצדק.
זו השיטה של הערבים בהפסקות האש איתנו. אחרי הפסקת האש הם מתחילים להפר אותה בהדרגה, בקטן, ב"שיטת מצליח". ישראל מבליגה? זה הצליח, אז נמשיך הלאה, לאט לאט, בשיטת הסלאמי. כך היה עם ההבנות עם חיזבאללה אחרי מבצע "דין וחשבון" (1993) ומבצע "ענבי זעם" (1996), כך היה עם הסכמי אוסלו, כך היה עם הבנות "צוק איתן". וכמובן שכך היה עם החלטת מועה"ב 1701 לאחר מלחמת לבנון השנייה.
וכך הם עושים גם היום, כבר מיום כניסת הפסקת האש לתוקף. אני מקווה שישראל פוסט 7 באוקטובר תשנה את דרכה, ותהפוך את "שיטת מצליח" של חיזבאללה ל"שיטת מפסיד". כוונתי להפסד בלתי פרופורציונלי. הוברח קלצ'ניקוב דרומה לליטני – יירד בנין רב קומות בדאחיה.

* השופט הצרפתי – ועדת הפיקוח על ההסדרה בלבנון, לא נועדה רק לפקח על יישומה בידי חיזבאללה, אלא גם להיות השופטת בין חיזבאללה לבינינו במקרה של הפרה.
מדוע אם כן ישראל הסכימה להשתתפותה של צרפת העוינת בוועדה? אם צרפת שוללת את זכותה של ישראל להגנה עצמית אחרי הטבח ההמוני הברברי של 7 באוקטובר, היא תסכים לזכות ההגנה העצמית של ישראל בעקבות התחמשות חיזבאללה?
מסתבר שישראל הסכימה להשתתפות צרפת, תמורת מתן חסינות לנתניהו וגלנט מפני ביצוע הצווים של הטריבונל האנטישמי. בעיניי, זו עסקה טובה. יש לקוות שצרפת תהיה אבן הדומינו הראשונה שתקריס את הצווים.

* נתניהו צודק – נתניהו צודק בכל מה שהיה אומר על ההסכם הזה, אם לפיד או גנץ היו חותמים עליו. כפי שהוא צדק בדברים שאמר, כראש האופוזיציה, על אותו הסכם בדיוק, בתום מלחמת לבנון השנייה.

* אני רק שאלה – האם העובדה שנעים קאסם עדיין חי, אינה הפרה של הפסקת האש?

* לא אוטומט – אני נגד הסכם ההסדרה. איני מאמין בהסדרה הזו. יש בי כעס על כל אחד מן השרים שתמכו בהסכם.
אך דווקא בתמיכה של סמוטריץ' אני רואה צד חיובי. מתחילת המלחמה היו שתי הכרעות מדיניות – עסקת החטופים וההסדרה בצפון. בשני המקרים הוא לא היה אוטומט של הכי ימין, הכי נץ, הכי מיליטריסטי, לא התחרה עם בן גביר, אלא הפעיל שיקול דעת פרגמטי.
בעסקת החטופים, שיקול הדעת הביא אותו להחלטה נכונה. בהסדרה, שיקול הדעת הביא אותו להחלטה שגויה. אבל טוב שאינו אוטומט.
אין זה מן הנמנע שהוא יתמוך גם בעסקת חטופים נוספת.

* כפסע – מהו הניצחון המוחלט? הרגע שבו נתניהו יחליט להפסיק את המלחמה. כך זה בצפון וכך יהיה בדרום. הוא יטען שזה הניצחון המוחלט. כפסע.

* בדרך לעסקת חטופים – להערכתי, לאחר ההסדרה בצפון, נתניהו יחתור לעסקת חטופים והפסקת המלחמה בדרום. על מה אני מבסס את ההערכה?
א. מה שהוביל להסדרה בצפון הם העייפות והשחיקה, והם יובילו גם לעסקה בדרום.
ב. רצונו של טראמפ בסיום במלחמה, הפחד של נתניהו מטראמפ והרצון לרצות אותו.
ג. ההערכה של נתניהו, שכעת, לאחר הפסקת האש עם חיזבאללה, בגיבוי איראן, חמאס נשאר מבודד, ולכן יירד מהעץ ויסכים לפשרות. הרי הגורם לכך שעד היום אין הסכם הוא חמאס.
ד. תחושת בטן.
האם פירוש הדבר שהעסקה בדרך? ספק. למה? כי לא בטוח שההנחה בדבר התגמשות חמאס תתממש.

* נס שבעה באוקטובר – שבעה באוקטובר 2023 הוא היום הנורא, המר והנמהר, בתולדות המדינה, ובתולדות העם היהודי אחרי השואה. אבל ביום הזה היה גם נס גדול. הנס הוא החלטתו של סינוואר למדר את נסראללה ולא לתאם מתקפה משולבת מצפון ודרום. לא אכנס להשערות למה הוא נהג כך, אך הוא לבטח האמין שחיזבאללה יצטרף מיד. אך כנראה, כיוון שחיזבאללה הופתע, והיה זקוק להתרעה של 24 שעות כדי לתקוף, וכיוון שאיבד את אלמנט ההפתעה, וצה"ל מיהר להיערך בצפון, זה לא קרה.
אילו בשבעה באוקטובר היינו מותקפים מדרום ומצפון, ויתכן מאוד שמבצע מתוכנן כזה היה מלווה במתקפת טילים איראנית, כשאיננו מוכנים לה, וחיזבאללה היה מפעיל בגדול את ארסנל הטילים שלו, כולל הטילים המדויקים, על מרכז הארץ, כחיפוי לביצוע תוכנית כיבוש הגליל, שהיה מלווה בטבח המוני הרבה יותר מאשר בדרום, מדינת ישראל היתה בסכנה קיומית.
נס נוסף במלחמה הזאת, הוא העובדה שהגיע מידע, שעורר חשש שמבצע הביפרים עומד להיחשף. עד אותו הרגע, ראש הממשלה, שר הביטחון, מערכת הביטחון והפרשנים באולפנים – כולם דיברו על הסדרה בצפון כאופציה הרצויה ועל מתקפה ישראלית בעדיפות שנייה. המידע הזה הביא את מערכת הביטחון ללחוץ על הדרג המדיני לצאת לפעולה. משראש הממשלה השתכנע ונתן את האות, יצאה לפועל המתקפה המוצלחת כל כך – הביפרים ומכשירי הקשר, ההתקפה האווירית להשמדת רוב ארסנל הטילים של חיזבאללה, חיסול בכירי חיזבאללה ובראשם נסראללה והתמרון הקרקעי בדרום לבנון. אלמלא ההשתלשלות הזאת, סביר להניח שישראל הייתה מורתעת מפחד חיזבאללה, והמלחמה עלולה הייתה להיגמר כשחיזבאללה במלוא כוחו, ממתין לשעת הכושר לבצע את זממו.

* תוקף מוסרי – לוועדת חקירה אזרחית אין יכולות וסמכויות המתקרבות לאלו של ועדת חקירה ממלכתית. לכן, התייחסתי להקמתה כאל גימיק. אבל בדיעבד, אני חושב שיש תוקף מוסרי לוועדה ולמסקנותיה.
מסקנות הוועדה נכונות וראויות. בראש ובראשונה האמירה, שצריכה להיות מובנת מאליה, שהעומד בראש הוא האחראי, ולכן האחראי הראשי הוא נתניהו, ואחריו בנט ולפיד שהיו זמן קצר בתפקיד.
המסר השני והוא חשוב ביותר, הוא שצריך היה לצאת למתקפת נגד מקדימה, ושלוז המחדל הוא ההימנעות מכך.
המסר השלישי הוא נגד תפיסת ההתמכרות לשקט בדרג המדיני והצבאי.
המסר הרביעי הוא נגד מימון חמאס על פי העיקרון של "כסף תמורת שקט", ושיבוש המלחמה הכלכלית, שהמוסד ניהל נגד הטרור.
מילים כדורבנות.
ועוד דבר חשוב, הוא מה אין במסקנות. אין כל אישוש לקונספירציה על הרצון לחזק את חמאס כדי להחליש את רש"פ. אין לכך שחר. המחדל הוא החולשה ולא פנטזיות קונספירטיביות.

* חצי שעה אחרי נתניהו – האם זה סביר שרמטכ"ל שאחראי למחדל 7 באוקטובר ימנה את מפקדי צה"ל? לא.
אבל אין כל ברירה – חייבים לאייש את התפקידים. אז מה עושים?
יש לכך פתרון – התפטרות הרמטכ"ל.
אבל הדבר ייצור אנומליה אבסורדית אף יותר – שמי שאחראי למחדל לאין ערוך יותר מהרמטכ"ל, ראש הממשלה הכושל, מר מחדל בנימין נתניהו, ימנה את הרמטכ"ל הבא.
אז מה הפתרון? התפטרות של הרצי הלוי חצי שעה אחרי התפטרותו של נתניהו. ועד אז עליו למלא את חובותיו כרמטכ"ל, כולל מינוי המפקדים.

* לא בוגד, פייסן – חוה ליבוביץ' חוטאת לאמת ההיסטורית, כאשר היא מגדירה את צ'מברליין "בוגד".
צ'מברליין לא בגד. הוא פטריוט בריטי שעשה את מה שהבין כאינטרס הלאומי של ארצו. הוא פייסן, שפייס את היטלר מתוך תקווה שהדבר ימנע מלחמה ויביא "שלום בדורנו".
כשאני מגדיר את נתניהו צ'מברליין, בשום אופן איני מגדיר אותו בוגד. מי שמכנה את נתניהו "בוגד" הוא מסית ומתיר דם.
לא כיניתי אותו קוויזלינג או פטן, אלא צ'מברליין, כלומר פייסן. כפי שצ'מברליין נקט מדיניות פייסנית כלפי היטלר, כך נתניהו – כלפי חמאס וחיזבאללה.
כך ספד צ'רצ'יל ליריבו הגדול וחברו למפלגה ולשולחן הממשלה צ'מברליין: "נפל בחלקו של נוויל צ'מברליין, באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל על ידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה היתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם – אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי."
אני מאמין שגם מדיניותו הפייסנית של נתניהו נובעת ממניעים טובים – הרצון לחסוך בחיי חיילינו ולמנוע מלחמה. הבעיה היא, שמדיניות זו אולי משתלמת לטווח הקצר, אך לטווח הארוך אנו משלמים עליה בריבית דריבית, כפי שנוכחנו ב-7 באוקטובר.

* התחרפן – דברי הבלע של בוגי יעלון נגד מדינת ישראל וצה"ל, שבהם האשים את צה"ל בביצוע טיהור אתני בעזה, הם שקריים, מכפישים, חסרי אחריות ופוגעים במדינת ישראל.
האיש התחרפן לגמרי.
הייתי עם בוגי יעלון בתלם. הוא היה אז אדם אחר עם דעות אחרות. ביום שבו הוא הסכים להקמת ממשלה התלויה ברצונה הרע של הרשימה המשותפת, פרשתי מתלם. מאז זה רק הידרדר.
מה נשאר ממנו?
כלום.

[אהוד: אם אינני טועה אתה ראית בשעתו בהתלהבות רבה בבוגי יעלון המבולבל והמזיק כיום את האיש המתאים ביותר להיות ראש הממשלה שלנו במקום "הסמרטוט" נתניהו!]

* לגיטימציה לטריבונל – הגשת הערעור על צווי המעצר לנתניהו וגלנט שגויה. היא מעניקה לגיטימציה לטריבונל האנטישמי, כאילו החלטתו נגועה בענייניות.
להערכתי, הסיכוי שהערעור יתקבל – קלוש. עם זאת, משהוגש הערעור, אני מקווה שיצליח.

* שופר הטריבונל – פשקוויל אוטו-אנטישמי שוקניסטי נורא ואיום של עפרי אילני במוסף "הארץ". אילני תומך בהתלהבות בצווי המעצר של הטריבונל האנטישמי בהאג, ורואה בטריבונל את אלת הצדק של "משפט העמים וצווי התבונה" – "אחד המוסדות הנישאים ביותר שכוננה האנושות." את ראש ממשלת ישראל הוא מגדיר "מבוקש על רצח," שאחראי ל"חורבן של ערים שלמות, מוות של רבבות." הפנטזיה של אילני היא שנתניהו וגלנט "עשויים להיזרק זה לצד זה לאותו תא מעצר."
הוא מזועזע מכך שבכיתות בבתי הספר תלויה תמונה של רוצח המונים, מה שמעיד על כך שלא רק נתניהו רוצח אלא עם ישראל הוא עם של רוצחים. ולכן הוא תוקף גם את האופוזיציה על כך שהיא יצאה נגד צווי הטריבונל האנטישמי וכמובן את "תקשורת המיינסטרים" כפי שהשמאלימין הקנאי הרדיקלי מכנה את כל כלי התקשורת שאינם ערוץ 14 / "הארץ".
ואיך אנשים "הגונים" צריכים לשמור על שפיות. הוא ממליץ על ספר, שרעיונותיו יכולים לסייע להתמודד עם הרוע. הספר נקרא "פרשנות פסיכולוגית של הנאציזם לסוגיה". כלומר, ישראל היא מדינה נאצית והספר יכול לסייע, באמצעות כתביו של אריך נוימן, שחווה את גרמניה הנאצית, בכלים איך להתמודד עם "האמת הכואבת שאנו חיים בתוך הרשע." כלומר, אילני הוא גם מכחיש שואה, כמו כל בן עוולה שמשווה את ישראל לנאצים.
אך לא רק את השואה הוא מכחיש. נחשו איזה עוד אירוע הוא לא מזכיר? צדקתם. את 7 באוקטובר. שכן הוא כתב על הרוע הנאצי ולא על פעולה לגיטימית של לוחמי חירות.

* מותרות – רוגל אלפר משתלח במתקפה ארסית בתושבי הצפון – מגזר שרוצה לשעבד מדינה שלמה ולא אכפת לו שעוד מאות חיילים סתם ימותו בשבילו. והוא מגדיר את תושבי הצפון כבן גבירים.
מבחינתו, אין מחויבות למדינה להגן על תושבי הגליל, וקיומה של ההתיישבות הישראלית בגליל אינה מצדיקה מחיר דמים. מבחינתו, אין שום בעייה בכך שהיישובים לא יהיו קיימים. גליל ישראלי הוא מותרות.

* ארבעה אתגרים לאומיים – להערכתי, הפסקת האש בצפון מסמנת את ההתכנסות לקראת סיום המלחמה.
עומדים בפנינו בשנים הקרובות ארבעה אתגרים לאומיים כבירים.
האחד, הוא תקומת הגליל והנגב המערבי. איני מדבר על שיקום. שיקום הוא החזרת המצב לקדמותו. אני מדבר על תקומה, שהיא הרבה הרבה יותר מכך. מדובר על מחיקת המושג פריפריה, והפיכת אזורי הסְפָר לאזורים מובילים, באמצעות שדרוג רבתי של מערכות החינוך, ההשכלה הגבוהה, המדע, התרבות, הבריאות, התחבורה והתעסוקה, ובאמצעות קפיצת מדרגה דמוגרפית על ידי הגדלה משמעותית של ההתיישבות הכפרית והעירונית בספר, והקמת יישובים חדשים לאורך הגבולות.
השני, ריענון תפיסת הביטחון של ישראל ובנייה מחדש של צה"ל כדי להתאימו לתפיסה החדשה. על צה"ל להיות צבא גדול, חכם, חזק והתקפי, שהאוריינטציה שלו היא על הכרעה וניצחון במלחמות בזק, ועל פעולה יזומה לסיכול איומים על ישראל, כולל באמצעות מתקפות-נגד מקדימות.
השלישי, הוא סיכול התגרענותה של איראן. הזמן אוזל, ואם לא נפעל בקרוב, אנו עלולים לאחר את המועד, ולמצוא את עצמנו תחת איום קיומי ממשי. עלינו לנסות לרתום את ארה"ב למשימה, אולם הנחת העבודה שלנו צריכה להיות שבמשימה הזאת אנו לבד, ואין לנו ברירה אלא לעשות זאת לבד. אם אין לנו יכולת – יש ליצור את היכולת, אך בינתיים לממש את היכולות שיש לנו להסיג כמה שנים אחורה את המיזם.
הרביעי, הוא עלייה גדולה של מיליוני יהודים. המטרה הקרובה צריכה להיות שרוב העם היהודי יחיה בארץ.
כל אתגר כזה בפני עצמו הוא משימת ענק. ארבעה אתגרים כאלה הם קוממיות מחדש של המדינה. לשם כך, יש צורך בהנהגה לאומית בעלת מעוף וכושר ביצוע, המסוגלת לאחד את העם ולהנהיגו לאתגרים הללו.
ובמה מתעסקת ההנהגה שלנו? בעיצומה של המלחמה, הם מתעסקים בלפלג את העם ולשסע אותו, במהפכות משטריות הקורעות את העם, בניסיון להחליש את מוסדות המדינה, בחוקים להשתלטות על התקשורת והפיכתה לתקשורת מטעם בתת-רמה של ערוץ 14, במזימות לפיטורי היועמ"שית, ראש השב"כ והרמטכ"ל, בהפיכת משטרת ישראל למיליציה פשיסטית פרטית של ראש הכנופייה, בצונאמי של הטרלות חוק לכרסום במדינת החוק. איזה פער תהומי בין גודל האתגרים וגודל השעה לבין קטנות המנהיגות ועליבותה.

* חומות או גשרים – אישה מקריית שמונה שהתראיינה לרדיו, הסבירה מדוע היא חוזרת לקריית שמונה: "אני חוזרת, זה הבית שלי, אף אחד לא יוציא אותי מפה." נפלא! ואז היא הוסיפה: "כל עוד ביבי בשלטון אין לי מה לדאוג."
זה מחרפן. אחרי 7 באוקטובר אין לה מה לדאוג כשביבי בשלטון?! לך תבנה מדינה.
ואף על פי כן, אם עליי לבחור בין מי שאומר זאת, למי שאומר: "אני לא חוזר, אין עתיד, לא אסכן את חיי בשביל אדמה... רק לא ביבי," אני קרוב יותר לראשונה. אִתה יש יותר עתיד מאשר עם השני. אתה יש יותר עם מי לבנות מדינה.
האוריינטציה שלי היא על גשרים, לא על חומות. ואני מחפש יותר את המשותף מאשר את המפריד. כשאני חולם על תקומת הצפון, לא שיקום הצפון, כלומר שהצפון יהיה טוב יותר, חזק יותר, גדול יותר מכפי שהיה לפני המלחמה, אחד החסמים החשובים ביותר בעיניי לתקומה, הוא המחיצות בין הקיבוצים לקריית שמונה, בין ראש פינה לחצור הגלילית. תנאי להצלחה היא הסרת המחיצות, וגיבושנו כאזור אחד. ההסתגרות וההשתבללות של כל חברה בתוכה, עם אוזן קשבת אך ורק לתיבת התהודה שלה, יוצרת מציאות שאין בה עתיד. אם יחד נרקום ונגשים עתיד משותף, אין לי ספק שהוא לא יהיה שבטי ביביסטי, אך גם לא שבטי רל"ביסטי.

* אסיפת עם הרבעון הרביעי – קרוב למאתיים איש מהגליל המזרחי והגולן התכנסו בראש פינה לאסיפת עם של תנועת הרבעון הרביעי. לרובם זו החשיפה הראשונה לתנועה. כולם באו מתוך דאגה ממצב המדינה לצד תקווה שניתן לתקן ורצון להיות חלק מן הפתרון.
המפגש שילב בין התכנים הארציים הקבועים של הרבעון הרביעי – הצורך לשנות את פוליטיקת ההכנעה המסוכנת ולאמץ פוליטיקה של הסכמות לאומיות, לבין תכנים של אתגרי אזור הצפון אחרי המלחמה וכיצד אנו יכולים לתרום.
המפגש כלל הרצאות במליאה ודיונים בקבוצות דיון. את אחת הקבוצות אני הנחיתי.

* הדיכוטומיה השבטית – יאיר שלג נמנה עם החוגים שבהם אני גם אני נמצא – החוגים שמתעקשים לא להיות מתויגים באחד שני המחנות השבטיים, אלא להציג תפיסה עצמאית, מורכבת, ולקדם מיינסטרים ציוני ממלכתי שישבור את הגמוניית שני המחנות והדיכוטומיה ביניהם, וימיר את ההקצנה ביצירת הסכמות.
האזנתי לשיח בין גדי טאוב ליאיר שלג. טאוב התעקש שמולו נמצא הנציג של "השמאלנים". מי הם השמאלנים? מי שמתנגדים לנתניהו. הוא הקפיד לפנות אליו ב"אתם". וככל שיאיר הסביר, למשל, שהוא התנגד באופן נחרץ לסרבנות ואף כתב זאת, טאוב התעקש ולא ויתר: "אתה מתחמק מאחריות," כלומר, כיוון שיאיר שלג נגד נתניהו, הוא חלק מהסרבנים והוא נושא באחריות לסרבנותם. או כאשר יאיר שלג הסביר שהוא מתנגד למהפכה המשטרית אולם הוא שותף שנים רבות קודם לכן לביקורת על מערכת המשפט, למשל בנושא זכות העמידה, טאוב נאטם לשמוע את המורכבות. בסופו של דבר זו היתה ההצעה – ואתה נגדה. כלומר, כל מי שנגד המהפכה, הוא אוטומטית מזדהה עם מערכת המשפט ללא ביקורתיות והוא חלק ממחאת קפלן, כולל הסרבנות. וכן הלאה וכן הלאה.
טאוב עצמו הקפיד כל הזמן לדבר בלשון "אנחנו," כלומר "המחנה שלנו," וכשיאיר שאל אותו, מה זה "אנחנו" אין לך דעה עצמאית משלך? הוא הסביר שהוא מייצג מחנה ונותן קול ל"מושתקים."
ערב קודם לכן, הפעיל החברתי יאיא פינק הרצה באורטל, והיה ממש תמונת ראי של גדי טאוב. "הם" ו"אנחנו", "המחנה הליברלי" ו"המחנה השמרני", והכול בדיכוטומיה מוחלטת, לאורך כל ההרצאה, בלי שום הטלת ספק שמא יש עוד אופציות. יאיא הציג את האיום של ממשלת נתניהו, ואני מסכים עם חלק גדול מביקורתו, אבל הוא לא הבחין שהוא ומה שהוא מייצג אינו הפתרון אלא חלק מן הבעייה.

* המבוגר האחראי – ראשי האוניברסיטה העברית יזמו הענקת תואר דוקטור לשם כבוד לנשיא המדינה הרצוג. קם קול זעקה בקרב מרצים רבים המתנגדים למהלך. טרם התקבלה החלטה סופית.
על מה ולמה ההתנגדות? על כך שהרצוג לא יצא נגד המהפכה המשטרית ובכך היה, כביכול, לחלק ממנה.
כנראה שהם מצפים מנשיא המדינה לרדת לכביש ולצווח: "בושה! בושה!" אולי ציפו שיסית לסרבנות.
האמת היא שהרצוג עשה פעולות קונסטרוקטיביות נגד המהפכה, בהצגת חלופה אחראית. הוא הציע שתי הצעות פשרה לרפורמה קונסטרוקטיבית, שיכולה ללכד סביבה את רוב העם, שנותנת מענה לבעיות האמתיות במערכת המשפט, אבל במטרה לתקן אותה ולא להרוס אותה ואת החברה הישראלית. היוזמה החשובה ביותר שלו הייתה פתיחת בית הנשיא להידברות על רפורמה בהסכמה. הצדדים הגיעו בה להסכמה על 90% מהנושאים והיו בדרך לתיקון היסטורי. הבעייה היא ששני הצדדים השתפנו והתקרנפו בכל פעם כשיצאו את מפתן בית הנשיא ועמדו מול הבייס הקנאי שלהם.
הרצוג לא הצליח, לאסוננו, אבל הוא היה המבוגר האחראי, המבוגר הממלכתי, ופעל בכל מאודו לעצור את ההידרדרות במורד. וזה תפקידו של נשיא המדינה.
לא תמכתי במועמדות של הרצוג לנשיאות המדינה, הן בשל הכתם על עברו – השמירה על זכות השתיקה בחקירות על העמותות המושחתות של אהוד ברק, ובעיקר כי תמכתי במרים פרץ. אבל היום הייתי תומך בו, כי הוא נשיא טוב מאוד, המנסה לקדם אחדות בימים קשים של קרע. המרצים רוצים שהוא יוסיף שמן למדורת הקרע. הם דורשים ממנו למעול בתפקידו.
איני יודע מה יוחלט באוניברסיטה. אולי הם אינם ראויים למתן התואר המכובד לנשיא המדינה.

* בהצלחה לשני הצדדים – סוריה היא אויב מר של ישראל. שושלת אסד היא שושלת אנטי ישראלית קיצונית במיוחד. סוריה היא חולייה משמעותית ביותר בציר הרשע האיראני, מאז המהפכה החומייניסטית באיראן ב-1979. סוריה היא בעלת בריתו של חיזבאללה מאז הקמתו של הארגון. היא סייעה ומסייעת לו לאורך השנים בנשק ותחמושת. במלחמת האזרחים, חיזבאללה השתתף באופן פעיל לצד שלטון אסד. גם איראן סייעה לאסד ושיגרה לוחמים איראניים לעזרתו. אסד תלוי באיראן ולכן הוא מאפשר לה יד חופשית בהעברת אמל"ח דרך סוריה לחיזבאללה והקמת מיליציות פרו-איראניות בסוריה, שנועדו להיות חלק מחגורת האש סביב ישראל.
אויבו של אויבי הוא ידידי, ולכן, על פניו, עלינו לאהוד את המורדים באסד שיצאו למתקפה קשה על חלב, העיר השנייה בגודלה ובחשיבותה בסוריה. אלא שכאן צפויה לנו הפתעה לא נעימה. המורדים הם קנאים ג'יהאדיסטים סונים, כמו חמאס, אל-קאעידה ודאעש, והם נתמכים בידי הרודן הטורקי ארדואן.
במלחמת איראן-עיראק, בין איראן החומיינסטית לעיראק של סדאם חוסיין, איחל ראש הממשלה מנחם בגין "בהצלחה לשני הצדדים."

* חשבון ההשתמטות – מה לגולדקנופף ולהתיישבות ברצועת עזה? מה לו ולהתיישבות? ממתי היא מעניינת את המשתמטים? מה אכפת לו?
הכול הוא חשבון ההשתמטות. גולדקנופף מודע להתעוררות העממית הגדולה בחברה הדתית ציונית נגד ההשתמטות וחוקי ההשתמטות. הוא חושש שהגל הזה יביא את מפלגת הקיצוניות הדתית להתחשב בציבור, ששלח אותו, ולטרפד את חוקי ההשתמטות. ולכן הוא מקדם מהלכים לחיזוק הברית בין הסמוטריצ'יות וההשתמטות.

* תשלחו את הילדים שלכם – תגובה שכתבתי למישהו שכתב, בהקשר של רעיון ההתיישבות בעזה, ש"אם תקימו יישובים, תשלחו את הילדים שלכם להגן עליהם":
איני תומך בהתיישבות בעזה, אבל יש דברים גרועים ומסוכנים לאין ערוך. למשל, נסיגה מיהודה ושומרון והקמת מדינה פלשתינאית. קשה להאמין, אבל יש משיחיים שתומכים בזה ומטיפים לזה. אני מצהיר מראש, שאם תהיה פעם ממשלה מופקרת ומטורפת, שתקדם מהלך כזה, לא יעלה על דעתי להוציא תחת ידי משפט ממאיר כמו: "אם אתה רוצה להקים מדינה פלשתינאית, שלח את הילדים שלך להגן על כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל." ההיפך הוא הנכון – כיוון שצעד כזה יסכן את קיומה של מדינת ישראל, ביתר שאת אחנך את ילדיי להיות המבוגרים האחראיים ולהגן על המולדת, שתהיה בסכנה.

* הצעתה המופקרת של המופקרת – אפילו בכנסת הנוכחית, הירודה בכנסות, ותחת הקואליציה הנוכחית, המושחתת שבקואליציות, סומרות השערות מכך שכמעט עלתה להצבעה ונהנתה מתמיכת הקואליציה הצעתה של הח"כית המופקרת טלי גוטליב, להרחיב את חסינות הח"כים לחסינות מוחלטת. על פי הצעתה המופקרת של המופקרת, יידרש רוב של 90% כדי לפתוח בחקירה (!) נגד ח"כ. כלומר, לעולם לא ייחקר ח"כ, גם אם יהיה פושע מסוכן. גם כך החסינות בעייתית למדי, אבל על פי הצעתה, הכנסת תהפוך לעיר מקלט בלתי מותנית לפושעים.

* לא סאטירה – יש סוגים שונים של חיקויים.
יש חיקויים, שגדולתם – ההעתקה המדויקת. כאלו היו החיקויים של גדול החקיינים, טוביה צפיר. הוא הצליח לגלם בדיוק מדהים את מושאי החיקוי – אותו קול, אותה אינטונציה, אותן הבעות פנים, אותה שפת גוף. גם הטקסטים היו לרוב טובים ומצחיקים.
החיקוי של נתניהו בביצוע מריאנו אידלמן ב"ארץ נהדרת" אינו מוצלח מן הבחינה הזאת. אבל זהו חיקוי מדויק מבחינת הנכחת הדמות. מריאנו קלט את הטיפוס ומיטיב להציג אותו, עד שהחיקוי עולה על המקור, כלומר מריאנו מצליח להיות יותר ביבי מביבי.
אלי פיניש מיטיב לחקות את דודי אמסלם, גם מבחינת ההעתקה הפיזית וגם מבחינת העברת הדמות.
ירון ברלד מאופר באופן שהופך אותו דומה מאוד לישראל כ"ץ. הוא מיטיב לחקות את שפת הגוף שלו ובעיקר את תנועות הידיים. אבל אין שום קשר בין הדמות שהוא מגלם למקור. ישראל כ"ץ בגרסת ברלד הוא אהבל גמור וילד עלוב, שבוכה על כך שנקלע לתפקיד שר הביטחון. ישראל כ"ץ אינו קשור בשום אופן לדמות שברלד מציג. לכן, אין בדמות הזאת שום סאטירה. סתם הלעגה ותו –לא.
החיקוי הזה מזכיר דמויות מהחרצופים כמו דן "מיצי מיצי" מרידור ודוד "מופלטה" לוי. זו לא היתה סאטירה אלא רשעות. ובמקרה של דוד לוי – גזענות.
החיקוי של ישראל כ"ץ אינו מוסיף כבוד ל"ארץ נהדרת", שבדרך כלל היא תוכנית מצוינת.
[אהוד: מאז ה-7 באוקטובר אני לא מסוגל לראות סאטירה בטלוויזיה!]

* לעזור למי שרוצה לתת – בן אורטל, שכמו כל בני אורטל רצה להיות לוחם קרבי, קיבל פרופיל רפואי נמוך, בשל בעייה בילדות שכבר אינה רלוונטית, ושובץ לחיל חינוך. הדבר חרה לו מאוד, במיוחד לנוכח המלחמה. כל ניסיונותיו להעלות פרופיל נתקלו בחומת ביורוקרטיה אטומה ובדחיות חוזרות ונשנות ב"תלך-תבוא." על מנת לסייע לו, פניתי לחברי עוזי דיין, סגן הרמטכ"ל לשעבר. עוזי לעולם לא יסייע למי שמבקש להוריד פרופיל או לעבור ליחידה נוחה יותר, אך תמיד מסייע למי שרוצה להתגייס ולא נותנים לו, או למי שרוצה להיות לוחם והדבר נמנע ממנו.
השבוע הבחור התקבל להיות לוחם ב"גולני". כבוד!

* לא בגלל השואה – דף הפייסבוק "מורשת הרב זקס" מעלה טקסטים רבים שלו, הנוגעים בפרשת השבוע או באקטואליה.
בדרך כלל אני מזדהה עם דבריו החכמים.
לקראת כ"ט בנובמבר, עלה הציטוט הבא שלו: "הטרגדיה הנוראה מכולן במונחים אנושיים, השואה, הובילה אל האישור הגדול ביותר לרצונו הקולקטיבי של העם היהודי להתקיים: לידתה של מדינת ישראל."
זה לא נכון. המדינה לא קמה הודות לשואה, אלא למרות השואה. היא קמה בזכות המעשה הציוני בארץ ישראל, שיצר את המציאות שהביאה להקמת המדינה. במאות עמודי דו"ח אונסקו"פ, ועדת החקירה שהמליצה על תכנית החלוקה, אין כמעט אזכור לשואה כנימוק. כך גם בנאומים של ויצמן, בן גוריון, שרת, גולדה ואבא אבן במסע השכנוע לקראת ההצבעה. כך גם בנאומים של נציגי המדינות בעצרת האו"ם. גם במגילת העצמאות השואה מוזכרת רק בסעיף השביעי.

* עגל הזהב – בלק פריידי – חג העבודה הזרה. חגו של עגל הזהב.

* ביד הלשון: קוגן – הרב צבי קוגן, שליח חב"ד באמירויות, נחטף ונרצח בידי מחבלים. יהי זכרו ברוך!
הפינה מוקדשת לזכרו.
השם קוגן הוא גלגול של השם כהן.
ברוסית האות ה"א נהגית כגימ"ל.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com