* הפקת לקח 7 באוקטובר – כניסת כוחות צה"ל לאזור החיץ שממזרח לגבול עם סוריה, היא סימן מעודד שמעיד על הפקת לקחים.
ממשלת ישראל וצה"ל של 6 באוקטובר לא היו נוהגים כך. הם היו מעדיפים לפנות את יישובי הגולן ולהקים רצועת ביטחון בישראל.
הלקח מס' 1 ממחדל 7 באוקטובר, הוא שאסור לנו לאפשר התבססות של איום על גבולנו ושעלינו ליטול יוזמה כדי לסכלו, ולא להמתין לאוייב שיתקוף אותנו.
על ישראל לקבוע רצועת ביטחון; אזור חיץ, שהיא לא תאפשר לאף גורם עויין לחצות אותו. על ישראל לחבור לגורמים חיוביים, כמו הדרוזים, ולסייע להם לבסס אזור אוטונומי ידידותי בקרבת גבולנו.
זו גם הזדמנות לתיקוני גבול, כמו שליטה בשיא החרמון, שהיה בידינו במלחמת יום הכיפורים ונסוגונו ממנו בהסדר ההפרדה (31 במאי 1974), שחתמנו עליו עם מדינה שכבר אינה קיימת, וחשיבותו הביטחונית אדירה, ותיקונים נוספים, למימוש אינטרסים לאומיים וביטחוניים. (הדברים נכתבו לפני הידיעה המשמחת על כיבוש שיא החרמון).

* ציון גבוה – הציון לנתניהו על המדיניות וההחלטות ולצה"ל על הביצוע בחזית הסורית, לפחות עד כה – גבוה מאוד. הן תפיסת אזור החיץ והן השמדת הצבא הסורי בטרם הארסנל שלו ייפול בידי הארגונים הג'יהאדיסטים, הם מופת של נקיטת יוזמה אקטיבית להגן על מדינת ישראל באמצעות פעולה בשטח האויב למניעת איום על ישראל.
אילו כך נקטה הממשלה כלפי חמאס וחיזבאללה, לא היה 7 באוקטובר, לא היו עשרים שנות רקטות מהדרום, ולא היו חרפת-הפינוי, ההרס והחורבן ביישובי הגליל.

* לנו לנו לנו – לנו לנו לנו
יהיה לנו,
כתר החרמון!
(ז'בוטינסקי, "שיר אסירי עכו").

כמה הייתי נותן כדי להצטרף ללוחמי סיירת שלדג שתפסו, ללא קרב, את שיא החרמון.

* מלחמת בזק – מלחמת הבזק של המורדים, שכבשו בסערה את סוריה בעשרה ימים, מזכירה לנו איך נלחמים כשנחושים להכריע ולנצח.
ההיפך המוחלט של מלחמת הדשדוש שלנו.
עלינו לחזור לתורת הביטחון הלאומי, שמלחמות בזק התקפיות הנן מרכיב מרכזי בתוכה.

* מדינה דרוזית לצד ישראל – לפני ימים אחדים, כתבתי שידיו של בשאר אסד מגואלות בדם למעלה מחצי מיליון מבני עמו. טעיתי במינוח. הוא אמנם רצח למעלה מחצי מיליון מאזרחי סוריה, אבל לא מבני עמו, כי אין עם סורי.
סוריה, כמו לבנון, ירדן, עיראק ולוב, היא מדינה מלאכותית, שגבולותיה שורטטו במו"מ בין מעצמות קולוניאליות באופן שרירותי, מנותק מכל היגיון אתני. וכך, אותן מדינות אולי הוגדרו מדינות לאום, אך אין להן לאום. סוריה מפוצלת לקבוצות אתניות שונות, וכדי להחזיק אותן יחד, נדרשו שלטון רודני אכזר ורצחני, כמו שושלת אסד, שילהוב האזרחים נגד אוייב משותף, דמוני, והאוייב הזה הוא ישראל, והישענות על בריה"מ בעבר ועל רוסיה בהנהגת פוטין בשנים האחרונות. ולמרות כל אלה, המדינה הזאת קרסה, תחילה ב-2011, ואחרי דיכוי מלחמת האזרחים האש רחשה עד ההתפוצצות בשבוע שעבר.
ומה עכשיו? משטר אסד הלך, אבל המבנה של סוריה לא השתנה, הבעיות הבסיסיות לא השתנו, וניסיון להקים עם סורי ולגבש אותו סביב משטר אחר נועד לכישלון.
מאז מלחמת האזרחים בעשור הקודם, הכורדים שולטים על כרבע משטח סוריה. טורקיה עומדת מאחורי ג'ולאני וארגונו, שהובילו את ההפיכה. טורקיה רואה בכורדים אויב ואיום. זה מוקד סכסוך שעלול להתלקח בקרוב.
מוקד נוסף הוא המובלעת העלאווית. משפחת אסד העלאווית רדתה ברוב הסוני במשך 55 שנה וטבחה בהמוני סורים. שאיפת הנקם עלולה להביא לטבח נקם. להערכתי, נאמני אסד שקרסו וברחו מהקרבות, יגנו בציפורניים על המובלעת העלאווית. זה מוקד שני. ויש עוד מוקדים פוטנציאליים רבים.
הפתרון הרצוי לסוריה, הוא חלוקתה למדינות על פי ההרכב האתני. רצוי שהעולם ובראש ובראשונה מעצמת-העל ארה"ב, יתערבו בניסיון להציל את סוריה באמצעות חלוקתה ומן הראוי שישראל תהיה שותפה למהלך. האינטרס הישראלי הוא לחזק את בעלות בריתה הפוטנציאליות – העדה הדרוזית והכורדים. עלינו לחתור לכינון מדינה דרוזית בגולן המזרחי וברצף עד ג'בל דרוז, שעמה נקיים יחסי ידידות ושיתוף פעולה ואולי אפילו קונפדרציה. אמנם הדרוזים אינם רואים בעצמם לאום אלא עדה ואינם חותרים למדינת לאום, אך היו דברים מעולם. בין השנים 1921-1936 היתה קיימת מדינת ג'בל דרוז. הקמת מדינה כזו בשכנותנו היא חזון של יגאל אלון משנת 1967, והוא קיים קשרים עם הדרוזים בסוריה בנדון. אז לא בשלה השעה. היום מן הראוי לקדם יוזמה כזו. ובקביעת הגבול בינם לבינינו, יש מקום למספר תיקוני גבול ובראשם שליטה ישראלית על שיא החרמון, בשל חשיבותו הביטחונית האדירה.

* המסר של פוטין – הקריסה המשפילה והמהירה של צבא אסד מבהירה את מה שידע כל מי שעקב אחרי מלחמת האזרחים בעשור הקודם – אסד לא גבר אז על המורדים ולא היה לו כל סיכוי לגבור עליהם. מי שעשו בעבורו את העבודה היו מיקור חוץ: חיזבאללה, איראן ומעל כולם – רוסיה.
מה היה האינטרס של פוטין להילחם למען אסד? אחרי שארה"ב נטשה את בעלי בריתה ובראשם מובארק, הוא רצה להוכיח למנהיגי המזה"ת, שהוא נאמן לבעלות בריתו ואינו משענת קנה רצוץ כארה"ב.
הוא היה נוהג כך גם כעת, אלא שצבאו מרותק למלחמה באוקראינה, מה שלא איפשר לו מעורבות ממשית. הענקת המקלט המדיני לאסד ומשפחתו נועדה לאותה תכלית.

* היעד העליון – נפילת משטר אסד, בהמשך למכות הקשות שישראל הנחיתה על חיזבאללה, חמאס והג'יהאד האיסלמי, היא מכה קשה לאיראן, שטבעת האש שטוותה במשך שלושים שנה קרסה.
עובדה זו עלולה להאיץ את המרוץ של איראן לעבר הפצצה הגרעינית.
הדבר מחייב את ישראל לפעול ללא שיהוי לסיכול המזימה, באמצעות תקיפת מתקני הגרעין באיראן כדי להשמידם, ואם אין בכוחנו להשמידם – כדי להסיג את תכנית הגרעין שנים רבות אחורה.
אם בעבר חששנו מהתגובה הקשה של טבעת האש לאורך גבולותינו, היום אנו יכולים לעשות זאת בביטחון רב הרבה יותר.
ייתכן מאוד שממשל טראמפ יגבה את המהלך, אולם אין להתנותו באישור אמריקאי.
יש להקים ממשלת אחדות לאומית, שתוביל את המהלך, לצד המהלך של תקומת הגליל והנגב המערבי, תוך גניזת המהלכים המפלגים המסוכנים שבהם הממשלה עוסקת היום.

* מעצבה של סוריה המודרנית – רבין, פרס, נתניהו, ברק, אולמרט ושוב נתניהו, כל אחד בתורו, ניסו למסור את הגולן לאוייב הסורי ולהחריב את מפעל ההתיישבות בגולן.
ברק, שהיה האובססיבי מכולם, נהג לדקלם עד זרא בכל נאום ובכל ראיון את המנטרה: "חאפז אסד, מנהיג אמיץ וחכם, מעצבה של סוריה המודרנית."
"העם עם הגולן" – ההתנגדות העממית הרחבה של אזרחי ישראל, בהנהגת תושבי הגולן, הצילה את מדינת ישראל מאסון לאומי.

* אש יא גולש – בתקופת המו"מ על נסיגה מהגולן, שוחרי ושופרות הנסיגה סיפרו לנו שחאפז אסד הוא מנהיג חכם, אמיץ, יציב, פרגמטי והעיקר, הוא קיבל החלטה אסטרטגית להגיע להסכם שלום עם ישראל. עלינו להזדרז ולחתום איתו, כי בנו שיירש אותו הוא צעיר ויחלפו שנים עד שייהנה מהמעמד והלגיטימציה בארצו ובעולם הערבי, שיאפשר לו להניע את המהלך.
בינתיים, באסל, בנו המועדף של חאפז אסד, נהרג בתאונת דרכים מסתורית. כשחאפז אסד מת, בשאר היה בן 35. על פי החוקה הסורית, הנשיא צריך להיות בן 40 לפחות. מה עושים? הפרלמנט כונס מיד לישיבת חירום, שינה את החוקה כך שבן 35 יוכל להיות נשיא (ואף ג'ינג'י לא עתר לבג"ץ הסורי על השינוי הפרסונלי בחוקה), ולאחר מכן בשאר הושבע לנשיא.
ומיד, שוחרי ושופרות הנסיגה סיפרו לנו, שבניגוד לחאפז אסד, השייך לעולם הישן, שהוא מאובן ושמרן, וטרם השתחרר מטראומת התבוסה במלחמת ששת הימים ולכן אי אפשר היה להגיע איתו לשלום, בנו בשאר הוא רופא עיניים, דובר אנגלית, למד בבריטניה והעיקר – הוא גולש באינטרנט. שמעתם, ילדים? גולש באינ-טר-נט. ומי שגולש באינטרנט הוא איש העולם הגדול, אדם פתוח, שיוביל רפורמות גדולות שיהפכו את סוריה לדמוקרטיה ליברלית עם כלכלה חופשית בלה בלה בלה.
באותם ימים כתבתי מאמר בנדון תחת הכותרת: "אש יא גולש."
חאפז אסד היה רודן שטבח בלי להניד עפעף בבני עמו, אבל קוטנו של בשאר עבה ממותני אביו.

* שקרן – לא השחתתי את זמני היקר על מסיבת העיתונאים, אבל שמעתי שהשקרן אמר שלא היה מוכן לרדת מהגולן.
שקרן עלוב. האיש ניסה, בשני משאים ומתנים, אחד עם חאפז אל אסד ואחד עם בנו בשאר, למסור לאוייב את הגולן ולהחריב את מפעל ההתיישבות הציוני בגולן.
הוא עומד מול עם ישראל ומשקר במצח נחושה. הוא בונה על עובדי האלילים הסוגדים לו, שכרגיל יתייחסו לשקר שלו כאל אמת. כמו שהם מדקלמים את השקר שהוא לא תמך בהתנתקות.

* לו"ז ההישרדות – אם בכל ימי עדותו בבית המשפט נתניהו יתנזר מעיסוק בהישרדותו הפוליטית ובסוגיות הקורעות את העם, כמו חוקי ההשתמטות ומימון ההשתמטות, פיטורין ללא כל סיבה עניינית של שר הביטחון, ניסיונות להדיח את היועמ"שית ואת ראש השב"כ, קונספירציות ועלילות דם ובחקיקת הטרלה – ייוותר לו הרבה יותר זמן לנהל את המלחמה מאשר בשגרה.

* בין מדינה מושחתת למדינה עם שחיתות – מה ההבדל בין מדינה שיש בה שחיתות למדינה מושחתת? כאשר החברה נאבקת בשחיתות ואינה מוותרת למושחתים, אין זו מדינה מושחתת. כאשר החברה מקבלת את השחיתות ומשלימה איתה, זו מדינה מושחתת, שבה השחיתות היא אורח חיים.
בעשור הקודם, עברנו תקופה קשה שבה נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר האוצר, הרב הראשי ועוד הורשעו בפלילים וישבו בכלא. העובדה שהשחיתות והפשע הגיעו לרמות הבכירות ביותר היא נוראית, אבל החברה הישראלית עמדה מול השחיתות, מערכת האכיפה והמשפט לא התכופפו והמושחתים שילמו את המחיר.
הנחישות להיאבק בשחיתות לא היתה רק של המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט, אלא גם של המערכת הפוליטית. ראש האופוזיציה בנימין נתניהו ביטא במילים כדורבנות את האבסורד בכך שאדם החשוד בפלילים, וזה היה הרבה לפני שהוגש נגדו כתב אישום, יעמוד בראש הממשלה. הוא צודק בכל מילה שאמר, ואם כך בזמן חקירה, קל וחומר בזמן משפט. אך לא רק האופוזיציה עמדה מול אולמרט, אלא גם חברי מפלגתו ושרי ממשלתו הראו לו את הדלת, ולא הותירו לו ברירה אלא להתפטר, ולחסוך לעצמו הדחה משפילה.
הימים שבהם הנשיא וראש הממשלה נכנסו לכלא היו ימים עצובים. עצוב היה לראות את הידרדרותם מאגרא רמא של הנהגת המדינה לבירה עמיקתא של פשע וכלא. אבל היו אלה ימי גאווה לחברה הישראלית, שהגנה על עצמה מפני השחיתות והוכיחה שאינה מדינה מושחתת.
למרבה הצער, המקרה של נתניהו שונה. כאן נתניהו הצליח להפוך את המוני תומכי הליכוד והימין לתומכיו למרות השחיתות ובכך להיות תומכי השחיתות. הוא ותעשיית השקרים וההסתה שלו הצליחו להנדס את תודעתם של רבים מאוד בעם ישראל, בקוסנפירציות מטורללות על "רדיפה", "תפירת תיקים" ושאר שקרים. והקואליציה מינפה את ההסתה הזאת לניסיון לחולל מהפכה משטרית שבה תאבד עצמאות מערכת המשפט הישראלית.
ודווקא לכן, המאבק היום על דמותה של המדינה קשה יותר, מאתגר יותר אך חשוב יותר מבימי קצב ואולמרט. זה מאבק על נפשה של המדינה, שלא תהפוך, חלילה, למדינת שחיתות.

* לא להכתים את ההליך – בימים האחרונים שמעתי מיספר אנשים הטוענים שהחקירות והמשפט נגד נתניהו רק חיזקו אותו ואת הישרדותו בשלטון, כי הם צופפו סביבו את הציבור הימני בישראל. לכן, הם אומרים, כל המהלך הזה היה מקח טעות, שרק הזיק וצריך למצוא את הסולם לרדת מן העץ.
גם אם אקבל את התאוריה שלפיה החקירות והמשפט חיזקו את נתניהו, המסקנה שגויה לחלוטין.
מה היתה האלטרנטיבה? האם ברגע שעלו חשדות לשחיתות, המשטרה יכלה להרשות לעצמה לא לחקור אותם? וכאשר החקירה הניבה ראיות, הפרקליטות והיועמ"ש יכלו להרשות לעצמם לא להעמיד לדין על סמך הראיות? וברגע שהוגש כתב אישום על סמך הראיות, ניתן היה לא לקיים את המשפט?
גם אם אכן החקירות והמשפט חיזקו את נתניהו וגם אם הם יאריכו עוד את שלטונו – גם אז דעתי היא שאסור ששיקולים פוליטיים יכתימו חקירה ומשפט.

* חתמת? אתה אחראי – אחד הטיעונים שנתניהו הציג בעדותו, הוא שכראש ממשלה פעמים רבות הוא חותם על מסמכים שהדרג המקצועי מחתים אותו ואין לו זמן להתעמק בהם.
זה נכון. כאשר ראש הממשלה או שר סומך על הדרג המקצועי, יש מקרים כאלה. אבל מרגע שהוא חתום על מסמך – הוא אחראי עליו.
הגיוני מאוד שראש הממשלה יתקשה להתפנות לפרטי פרטים של משרד התקשורת. לא הגיוני שראש הממשלה יתעקש להיות גם שר התקשורת. הסיבה להתעקשות הזאת היא האובססיה שלו לתקשורת, שהיא זו שבעטיה, בין השאר, הוא עומד לדין.

* ההפגנות אינן במקום – ההפגנות בעד ונגד נתניהו ליד בית המשפט אינן במקום. בית המשפט אינו הכנסת ואינו הממשלה. זה גם לא בג"ץ שבו יש הכרעות בנושאים ערכיים. מדובר במשפט פלילי, שאליו מגיע נתניהו כמו כל נאשם, יש לו חזקת חפות כמו לכל נאשם ובית המשפט יפסוק על סמך ראיות.

* בגיא ההריגה – "סיור מְגדלים" הוא לרוב כותרת לסיור חקלאי מקצועי. אבל ביום ראשון לפנות בוקר יצאנו לסיור מגדלים מסוג אחר לגמרי.
"בראשית", בית האריזה המשותף של משקי הגולן והגליל העליון, ארגן לנו סיור מגדלים בנגב המערבי (אני סולד מהביטוי "עוטף עזה"); סיור בעקבות זוועות שבעה באוקטובר והזדהות עם התושבים.
ביום חמישי, אחרי ששוחררנו מ-14 חודשי מילואים, חשבתי שזה יהיה הטיול-אחרי-צבא שלי. אבל בשבת התגייסנו שוב, וזה הפך ל"תרבות יום א'."
זה לא היה יום כיף. זה כיף כמו סיור ב"יד ושם". היה זה יום קשה, חזק ומשמעותי מאוד.
הסיור התחיל בגן הגבורה והזיכרון בשדרות. ה"גרנד-זירו" של משטרת שדרות. מונומנט מרשים מאוד.
התחנה הבאה היתה מגרש המכוניות השרופות ליד המושב תקומה. הערימה האינסופית של מאות או אלפי שלדי מכוניות שרופות, הזכיר לי את ערימות הנעליים והמשקפיים באושוויץ.
במצפה התצפיתניות ליד קיבוץ נחל עוז פגשנו את אביה של נועה מרציאנו שנחטפה ונרצחה ואת אימה של אביב חג'ג' שנרצחה במוצב נחל עוז, והאזנו לסיפוריהם קורעי הלב.
למדתי שנועה נרצחה בידי רופא בביה"ח "שיפא", שהזריק לה זריקת מוות. ד"ר מוות. מנגלה. נורא! ... ואנחנו שחררנו ממעצר את מנהל בית החולים הטרוריסטי.
אחרי ארוחת הצהרים בשדרות נסענו לבארי, קיבוץ ההריגה. עברנו בשכונות החרבות של בארי תובב"א. מה שהרשים אותי, היה לראות איך הגינות, אפילו של הבתים החרבים והשרופים, מטופחות, הדשא מכוסח והכל מטופל ויפה. מראה סוריאליסטי.
נפגשנו, בשרידי ביתו החרב, עם אבידע בכר, מנכ"ל החקלאות בבארי, שאיבד את אשתו, דנה, ואת בנו, כרמל, וכן אחת מרגליו. דנה גדלה שנתיים באורטל – משפחתה מגשר הזיו היתה באורטל כמשפחה מגויסת מטעם התק"ם לקיבוץ צעיר, בתחילת שנות השמונים. אף ששמעתי את סיפורו כבר ארבע פעמים, ותמיד התרגשתי עד דמעות, לשמוע את הדברים פנים אל פנים, בהריסות ביתו, זו חוויה אחרת. הוא סיפר בפרוטרוט את אירועי אותו היום ושיתף אותנו בתובנות הקיומיות האישיות והלאומיות שלו. מבחינתי, המפגש עם אבידע היה גולת הכותרת של הסיור.
לאתר נובה הגענו בשעות דמדומים, ולא הספקנו לחוות אותו כראוי.
היום היה קשה. הסיפורים מזעזעים. אך נחשפנו גם לסיפורי גבורה מעוררי השראה. ראינו את שדות הנגב המערבי, שדות החוחובה וגידולי השדה, מוריקים וצומחים שוב. ראינו את שדרות שוקקת חיים, הומה אדם וכל העסקים בה פתוחים. ראינו את תחילתה של התקומה.
הגעתי הביתה בלילה, היישר לשמירה.

* חבר מליאה – במשך 18 שנים, במצטבר, ייצגתי את אורטל במליאת המועצה האזורית גולן. לראשונה נבחרתי ב-1987, בגיל 24. ראש המועצה היה איתן ליס ז"ל. מאז כיהנתי בקדנציות של כל ראשי המועצה הבאים, יהודה וולמן, אלי מלכה וחיים רוקח.
וכעת נבחרתי שוב, ואני חבר במליאה גם בקדנציה של אורי קלנר. החבר הוותיק ביותר – בפער. המליאה בחרה בי פה אחד כנציגה בוועדה המיוחדת לתכנון ובנייה במרחב הגולן, שהוקמה בהחלטת ממשלת בנט על התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן, על מנת לקצר תהליכים ולהתגבר על ביורוקרטיות בפיתוח הגולן.

* ביד הלשון: שובל – קיבוץ שובל בצפון מערב הנגב, הוא קיבוץ של תנועת הקיבוץ הארצי (השומר הצעיר), המשתייך למועצה האזורית בני שמעון.
הקיבוץ עלה לקרקע במסגרת י"א הנקודות, שהוקמו במוצאי יום הכיפורים תשי"ז (1946).
הגרעין המייסד היה של תנועת השומר הצעיר, בני הארץ ועולים מדרום אפריקה. מלכתחילה הגרעין רצה להתיישב באזור אילת ונקרא גרעין "אילת". במשך למעלה משנתיים, לפני העלייה לקרקע, ישב הגרעין ב"מצפה הים" שבצפון נתניה.
השם שובל הוא הגרסה העברית של היישוב סובילא, המופיע במפת מידבא. שמו של סובילא השתמר בשם היישוב הערבי ביר זבאלה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com