על "לוליין הגורלות" מאת רון גרא

הוצאת שי 2024, 97 עמ'

שמו של קובץ שירים זה של רון גרא "לוליין הגורלות" מרמז על כך שהמופקד על גורלות בני האדם (אם יש כזה...) – איננו מחויב לעקרונות של צדק ומוסר, אלא למופע, ליכולת להדהים, בדומה לפעלוליו של לוליין. ואמנם, החלק הראשון של הקובץ, המכונה "במנהרות הכאב", מתאר מופע אימים של אותו לוליין, שהסב אסון נורא על עם ישראל ב-7.10.2023. שמה של החטיבה הזאת מזכיר את מנהרות החמאס, המתפשטות לאורך קילומטרים, שנועדו לזרוע מוות וחורבן, וכן את התוצאה – הכאב שגודלו נמדד גם כן בקילומטרים:

לילות סומים,

מנהרות הכאב זועקות.

במנהרות הזמן,

שותקות לוויה ועוד לוויה

של חטוף

וחלל

שפנסיהם כבו.

"במנהרות הכאב", עמ' 12

החלק הזה של הקובץ הוא כולו קינה וזעם, חרדה וכעס על מה שעולל לנו "לוליין הגורלות" (הביטוי הזה מופיע בשיר "יום יבוא", עמ' 15) – אחרי הטבח הנורא, כאשר גופות התגוללו בדרכים ובשבילים, כאשר קשה עד בלתי אפשרי היה לזהות למי שייכים שיירי הגוף השרופים – את הזוועה הזאת מתמצת המשורר שלנו בהרמז מסיפורו של יוסף: "ויביאו את הכותונת / בערב עמוס חרדה / ויאמרו: 'הכר נא הכתונת / בנך היא אם לא" ("עצמאות", עמ' 13).

בשיר "חרדה" (עמ' 22), שכל שורה בו פותחת במילה "אני" (אנאפורה), מתואר איך האסון של ה-7.10.23 שינה באבחה אחת את ההווייה הישראלית: חרדה נוראה לשלומם של החיילים המסכנים את נפשם בקרבות הקשים, חרדה לבני משפחותיהם של החיילים ש"ליבם מנבא חושך אוב, אובדן..." חרדה לחטופים "הנמצאים אי שם בעזה המתלקחת באש." המשורר חרד "לארצי האהובה שצנחה למלחמת קיום אכזרית עקובת דם." וכן, כועס המשורר על הקברניטים "שהתעסקו בעילת הסבירות ולא חזו את הפנים הצעירות, הזקנות, העוללים והגופות... שנשרפו חיים כשקורי שינה על עיניהם." טיפה של אופטימיות נמצא לקראת סוף השיר – לנוכח "אהבת האחדות שבלבבות."

המשורר מצביע על ניתוק הקברניטים מהמציאות: בשיר "עצב יום-יומי" (עמ' 39), אנו מוצאים את השורות הבאות: "ומוחי לא תופס / איך מנהיגים מתרברבים / בהצהרות / בקול בוטח: / 'יש כבר שבירה / אצל חמאס, / נתפוס, נהרוג / את סינוואר. / הם נכנעים בהמונים'."

שירים אחרים מפנים זרקור אל משפחות החטופים (עמ' 27), אל ניחום האבלים הרבים מספור (עמ' 28), אל מראות הזוועה של הגופות הכרותות והשרופות (עמ' 29), וכן על המילים המבהילות מהחדשות: "הותר לפרסום" (עמ' 31, 32).

השירים "די לנפילת בנים" (עמ' 42), "עבדים אנו למלחמות" (עמ' 43) מוסיפים לתיאור ההווייה הקשה בה אנו שרויים. בשיר "שני מניינים בהולדתי" (עמ' 29) מזכיר המשורר לעצמו שיום הולדתו חל ב-7.10, אותו יום מר ונמהר שבו "גודשים את העיניים באיברי / גופות כרותים / יישובים וטבע שרופים / ילדות שהפכה יתומה / ומטף ועד קשישה חטופים / חטופים."

וכן, המשורר מצביע על תופעה שהיתה רגילה לפני 7.10.23: תושבי רצועת עזה היו עובדים בשדות העוטף, ופלסטינאים מצאו פרנסתם במדינת ישראל העשירה. בשיר "שחקן נשמתו" (עמ' 70) מסופר על ערבי מרפיח שחי בישראל עשרות שנים עבד כטבח, שיחק בתיאטרון ובסרטים, ואחרי האסון הנורא הוא "חולף כאן / בעירו כמין רוח / רפאים." הגם שאין לו כוונות ורצון לחזור לרפיח, כי הוא התאהב במדינה, הנה, יש בו "חתך החי מסרב / להגליד," כי "חסומות הדרכים אל ילדותו."

החלק השני של הקובץ "חיים בסבלם" (עמ' 47 ואילך) הוא בבחינת נייר לקמוס הגותי – אנו פוגשים כאן היגדים כמו "רואה עצמי זר / זר לעצמי / תר אחר הקשר / בין 'אני' ו'אני'" (עמ' 59); "הכול חולף / מה זה המקום? / מה זה הזמן? /... איך עבר הזמן / ואין עתיד / ואין חיים / רק צער וכאב. / מרחב בלי קץ / מדבר אין סוף..." ("בין השמשות" עמ' 61); "למה יש בי שתי נשמות / להתענות?" ("שתי נשמות", עמ' 66); "יום יום בא עצמי / אל ביתי" ("צאי נפשי", עמ' 81); "מאז למדתי למדוד את / עומק הזמן שחלף / לשבת באי נחת. / למנות את השעות, להבין שהחיים הם / סובך" ("חרד", עמ' 87).

הגיגים על אכזריות הזמן אנו מוצאים כבר בשיריהם של משוררי ימי הביניים שלנו, ובאשר למבט אל פנימו של האני עסקו בכך גדולי היוצרים כמו גיתה ואיבסן.

בספרים הקודמים של רון גרא הרשימו אותי האימאז'ים הייחודיים שלו, ואלה אינם חסרים גם בקובץ הזה, הרי מבחר: "רובים פורטים בכי על / נבל השמיים" (עמ' 34); "המוות יבכה בעלים / הנושרים על ראשינו" (עמ' 35); "פנסים השפילו עין" (עמ' 38); "ירח מטפס על אמירים / ואין עצים" (עמ' 52); "טילי היצר לא ישוגרו / מבסיס חלומותיהם" (עמ' 67).

אחד המפתחות להערכת איכותה של שירה, מלבד העומק התוכני והצורה (פרוסודיה) הוא מידת ההיכרות של המשורר עם יוצרים ויצירות שקדמו לו וליצירתו. מלבד ההרמזים לאירועים המסופרים בתנ"ך (העקידה – עמ' 30; הכותונת הטבולה כביכול בדמו של יוסף – עמ' 13, חוכמתו העצובה של קהלת – עמ' 95), המשורר מפליג אל טשרניחובסקי (עמ' 20, 22), אל אלתרמן (עמ' 33), אל יהודה עמיחי (במוטו), אל הומרוס ואפלטון (עמ' 42, 75), אל אפלטון בדיאלוג עם מנון (עמ' 75), אל מיכאלאנג'לו (עמ' 75), אל המלחין מוריס ראוול (עמ' 53), אל דון מקלין שחיבר את הסינגל "וינסנט" בעקבות הציור של ואן גוך "ליל כוכבים" (עמ' 71), אל המשורר ויליאם באטלר ייטס (עמ' 95).

ברור שיש עוד הרבה מה לדון בספר שירים חכם ויפה זה, בעיקר בפרוסודיה, שכמעט לא נגעתי בה. אהרן אפלפלד טען שיצירה ספרותית נוצרת בעקבות פצע, וכמובן, צריך גם כישרון, ושני יסודות אלה מצויים בשפע ביצירתו של רון גרא, משורר בעל אמירה שמכיר היטב את סודותיהן של המילים.

משה גרנות