ב. "ארורים הרכים האוהבים"
9. מה אומר לנו ברנר כיום?
ברנר חש בחייו וביטא במותו את מהות הקיום היהודי החילוני בארץ-ישראל. המלחמה בערבים, הזרות והשינאה ההדדיות – אלו עתידות למלא את ה"וואקום" (התלישות, שורשי הייאוש, כדבריו – "מה לנו ולארץ יהודה בכל המובנים!") שבנפשו של האדם הישראלי.
אולי צודקת הבחנתו של קורצווייל במסתו על ברנר: הלאומיות החדשה אינה יכולה למלא את הפסד האמונה באלוהים. וברנר, כאדם חילוני מובהק, מתייסר בלבטי הקיום היהודי בארץ-ישראל בלי לשעשע את נפשו בתקוות רליגיוזיות, ומשום כך הוא עומד בפני האין, בפני האפס, בפני אימת המוות שאין אחריו כל תשועה.
הריקנות הקיומית לא תתמלא על-ידי אהבה אלא באופן שלילי, באמצעות הארוס החולני, המעוות (לכן גם הערבים הם מושא לארוס שלילי ולא לאהבה רומנטית). ואילו הריקנות הלאומית לא תתמלא על-ידי חלומות ורודים ואוטופיות פאציפיסטיות האמורות להתגשם במציאות – אלא באמצעות האימה, המלחמה, הסכין והמוות.
על צד שני אלה – הארוס המעוות ("היכן תלון? אה? עם ערבים תלון?... עם הערבים? – הה!.. היודע אתה מה יעשו לך הערבים? – – – גויים עושים גסות!" – "אני פוחדת פה לשבת! עוד יבוא איזה ערבי... נשוב הביתה... – אל תפחדי, טיפשה... אני הלא איתך... אני לא ערבי... אני לא עושה לך דבר...") – והלאומיות האכזרית ("ארורים הרכים האוהבים!") – עומדים הערבים כמי שמחזיר בכוח את תודעת הקיום ותחושת המציאות והממשות לאדם היהודי בארץ-ישראל.
ממשות זו היא המשכה של הגלות ("מן הפחת אל הפח, משינאה לשינאה, מחוסר-יסוד לחוסר-יסוד") – ומשום כך היא מורגשת על צד השלילה בלבד, לאמור – כמאבק שבחוסר-ברירה על שמירת הקיום הפיזי, קיום שנעשה ערך יחיד עליון, בלי שתישאל כל שאלה שמעבר לו. הקיום כערך יחיד הוא הקו המוליך מן הייאוש העמוק, ממצב של סבל ללא מוצא וללא טעם, ומן הפסימיות – אל הקיצוניות האקטיביסטית (שהיא גם שלילת הגלות, על כל המשתמע מכך).
אך אפילו אקטיביזם לאומי זה עדיין היה בעיני ברנר בבחינת שיר-מזמור לעתיד-לבוא ולא מציאות היסטורית לתקופתו. מצב היישוב היהודי בארץ ניראה לו כהמשכה של גלות, של הפאסיביות הלאומית, של אותה מידת נשיות "קוקטית" שבכנסת-ישראל. כדי לעצב את ההיסטוריה באופן פעיל יש צורך בכוח, בצבאיות – ולא באוטופיות מרגיעות. שלילת הפאסיביות שבהווה היא תנאי לאקטיביות שבעתיד.
על חוסר-האהדה בה נתקבלו תחזיותיו הקודרות של ברנר מספר ש"י עגנון:
"בימי הרצל ובעיתונו של הרצל די וועלט נתפרסם מאמר נחמד, ובקירוב כך נכתב שם, מיום שגלינו מארצנו כל ההיסטוריה שלנו נעשית על ידי אחרים. כל מה שהעמים בעלי האכסניא שלנו רוצים לעשות בנו הרי הם עושים. אבל עם יסוד הציונות עושים אנחנו את ההיסטוריה שלנו על ידי עצמנו בידינו ובכוחנו אנו. רעיון זה קנה לו מיד את ליבותיהם של הציונים עד שנעשה הדבר רווח בפי כל מטיף ציוני, שבציונות שאנו עושים – עושים אנו את ההיסטוריה שלנו. בא ברנר בהרצאתו ואמר, שההיסטוריה שלנו מגוחכת היתה קודם לציונות ומגוחכת היא עם הציונות. מעתה קל להבין כמה צער וכמה עלבון גרם ברנר לאותם שראו את עצמם שותפים למעשה ההיסטוריה." ("יוסף-חיים ברנר בחייו ובמותו", "מולד", יוני 1961, עמ' 279).
*
ברנר היה, בחייו ובמותו, אולי ה"קדוש" החילוני הראשון של ארץ-ישראל. הוא ידע בחוש כי שלילת הערבי והשינאה ההדדית בין שני העמים עלולות להיעשות טעם הקיום הלאומי החדש בארץ-ישראל, וכי עתידים אנו להתחנך על גבורת החרב ועל זכר המתים, שבמותם הם מצווים עלינו להקריב את החיים כמוהם.
הוא הוריש לנו את הפסימיות העמוקה שלו, ואת התשובה (החילונית) של חוסר-הברירה, שהיא אבחנתו ותחזיתו הקודרת כלפי העתיד: כוח, כוח נחוץ וצבאיות, משום שיהא עלינו לעבוד את הלאומיות הישראלית החדשה בהכנעה, באדיקות, בגבורה, באכזריות ובהקרבה, ובתחושת עקידה עצמית שיש בקנאים בני דת חדשה – שעה שכל אחד מאיתנו יודע היטב בסתר-ליבו כי מסירת הנפש והחיים עבור קיומו הפיסי של העם (של הקולקטיב המורכב מאחרים שהם בדיוק כמוני וכמוך) – אין בה שום משמעות טראנסצנדנטית ודתית, שום הישארות-הנפש, שום רמז לגאולה, מאום מתנחומיה של הדת ושל האמונה האמיתית – אלא הן שחיקה אכזרית ועיוורת של הפרט בתוך סיטואציה פוליטית של התנגשות בין לאומים. סיטואציה שתרומתה השלילית האחת והיחידה היא שביוצרה מצב של מלחמה וסכסוך בלתי-פוסקים כמעט (נצחיים-כביכול) היא מסתירה מפנינו את האפסות ואת חוסר-התכלית של חיינו.
התנגשותנו המתמדת עם הערבים נעשתה תחליף לאומי לאובדן האמונה היהודית במובנה הרליגיוזי ואולי גם האוניברסאלי. ואין התחליף מצוי בספירת החסד והרחמים, אלא נופל תחת מידת הדין הקשה והמכאיבה.
*
המסה "ארורים הרכים האוהבים" נכתבה בשנים 1969-1968. [לפני 56-57 שנים]. כל פרקיה, לא לפי סדר כתיבתם, פורסמו במשך השנים בפריודיקה הספרותית, כמצויין בביבליוגרפיה בסוף הספר, שיצא לאור ב-2001.