ג. יוסף-חיים ברנר

כפי שסיפר עליו נחום גוטמן

לאהוד בן עזר

מבוא: אהוד בן עזר

נחום גוטמן עלה לארץ-ישראל עם משפחתו מאודיסה בשנת 1905, בהיותו בן שבע. אביו שמחה-אלתר גוטמן, הידוע בכינויו ש. בן-ציון, היה סופר, עורך ספרותי ומורה. הוא נשלח ארצה כדי להקים כאן מרכז ספרותי עברי, והתמנה למורה בבית-הספר לבנות בנווה-צדק, ליד יפו. ש. בן-ציון ערך את כתב-העת הספרותי "העומר", ותקופת זמן שימש שמואל-יוסף צ'צ'קס, שבא לארץ-ישראל ב1907-, כמזכירו הספרותי בעריכת כתב-העת, שבו פירסם את סיפורו הראשון, "עגונות", שעליו חתם לראשונה בשמו הידוע – עגנון.

ברנר הגיע לארץ-ישראל בשנת 1909. התקופה שעליה משתרעים זכרונותיו של נחום גוטמן על ברנר היא השנים 1920-1909 לערך, שבמרוצתן התגורר נחום גוטמן במקומות אחדים: נווה-צדק, רחוב הרצל בשכונה "אחוזת בית" שהיתה ראשיתה של תל-אביב, ירושלים, בתור תלמיד "בצלאל", ותקופה קצרה בפתח-תקווה, באביב 1917, כאשר תושבי תל-אביב, ובהם ברנר וגוטמן, גורשו ממנה בפקודת השלטון התורכי.

הזיכרונות המובאים כאן הם בעקבות הראיון "במילים אני מצייר", זיכרונות על סופרים, שערכתי עם נחום גוטמן בשלהי שנת 1973 לירחון "מאזניים", ונדפס בכרך ל"ח, חוב' 2-1, דצמבר 1973 – ינואר 1974, וכן הפרק "ברנר" מתוך ספרי: "בין חולות וכחול-שמיים, סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר", בהוצאת יבנה, תל-אביב, 1980.

נחום גוטמן על ברנר:

היכרתי את ברנר מבית אבא, בעודי ילד, עוד לפני היות תל-אביב. ברנר לא הירבה לבוא לביתנו, אבל אני הייתי פוגש בו בדרכי לבית-הספר. אז לא היו דרכים, והיה עליי לעבור כמה גבעות של חול מביתנו עד אשר הגעתי לבית-הספר. לפעמים הייתי רואה את ברנר הולך, כניראה לבית-הפועלים שבנווה-שלום [ליד נווה-צדק]. שמתי לב למהלך שלו. היה לו מהלך מיוחד – כבד, כבד-תנועה, מביט בקושי לצדדים. ידיו תמיד מאחורי גבו, והיה צועד בחול בכבדות. שמתי לב אפילו לנעליים שלו. היו לו נעליים, שקראנו להן אז "נעליים רוסיות", עם חתיכות גומי משני הצדדים. הוא היה שתקן, זעום, כאדם שרגיל להיות בודד. הייתי רואה אותו עומד ליד הסנדלר ומחכה לתיקונן.

ברנר היה בא אלינו יחד עם עגנון. רובו של היום היה עגנון בביתנו, לרגל עבודתו. וברנר היה בא לדבר עם עגנון, וממילא גם עם אבא. ביחסיו עם אבא היה ברנר סגור ומסוגר, ואבא לא מצא דרך אליו. מלבד גנסין, הצליח רק עגנון, בחיוכו הוורוד, לשבות את ליבו, וברנר היה נהנה לפסוע ליד עגנון, שבימים ההם היה בראשית צעדיו [כסופר]. עגנון היה אז אדם צעיר, אדום לחיים, מרבה-בדיבור, ידע כיצד לקשט את עצמו אל מול המבוגרים ממנו, וידע לדובב את ברנר יותר מאשר הצליחו בכך האחרים. ההבדל בין ברנר ובין עגנון היה גדול, הן בגיל והן בדרכי הדיבור. ברנר היה כאילו נוהם מה שהוא רוצה להגיד, ואילו עגנון ניסה לנעוץ בשיחה מילים כאלה, שתעוררנה את ברנר לדיבור.

*

פעם ישבנו על מרפסת ביתנו בנווה-צדק: אבא, המשורר שמעוני, ברנר ועגנון, ר' בנימין ואז"ר. והנה הגיעה שעת המינחה. ביתנו היה מול ביתו של הרב קוק. הרב קוק היה אישיות נערצת מאוד, הן בעיני הדתיים והן בעינינו אנו. בעיניי היה נערץ משום שמצאתי אותו כאדם הכי יפה אשר פגשתי בחיי. צח-מראה, בעל פנים שלווים ושלמים, תמיד נתון במין עצבות שקטה, טהור-עיניים.

באותה ישיבה שישבנו על המרפסת, הציע עגנון לגשת למינחה לבית הרב קוק. כמה מן הנוכחים התנגדו:

"הרב קוק הוא דתי. אנחנו לא דתיים."

גם ברנר היה בין המתנגדים. בכל זאת קמו עגנון ור' בנימין ואז"ר ויצאו בקבוצה והלכו אל בית הרב קוק, ואחר-כך ליווהו לבית-הכנסת.

ברנר לא הלך עימם, אלא צעד במרחק-מה מאחוריהם, כשהוא מכניס כפות-רגליו בדיוק בעקבות פסיעותיו של הרב קוק. זה עשה עליי רושם גדול. חשבתי אמנם שזה ילדותי, ועם זאת ראיתי בכך כמין סמל. עוד היום נידמה לי שזה סמל. וכשהיה הרב קוק הולך לבית-הכנסת, הייתי בכוונה צועד מאחוריו ומשקיע גם אני את כפות-רגליי בעקבות-רגליו. כל-כך הערצתי אותו.

*

כשהיה ברנר בא לבית אבא, היה מתיישב בקצה הכיסא, לא ישיבה נוחה, אלא כאדם שמוכן כל רגע לקום, ומרגיש עצמו שלא במקומו.

כשהייתי יוצא עימו החוצה, למרות הבדלי הגדולים שהיו בינינו, הוא היה מעמיד צעד-צעד בחול ומדבר איתי בניחותא על דברים שמבוגרים אחרים לא היו דוברים איתי. מצאה חן בעיניי מידת הבטיחות שבטח בי, כי אני מבין את כל דבריו. דיבר איתי על כל דבר, קצת בגמגום, וקצת מתוך תהייה אם אני מוכשר, למרות צעירותי, להבין מה שהוא אומר.

היה הבדל עצום בין הרושם שהשאיר עליי האיש, והרושם שהשאירו בי ספריו. למען האמת, ספריו לא היו קרובים לליבי. לא אהבתי את המאזוכיזם שלו. מה שאין כן ברנר האיש. בהבדל ממבוגרים אחרים, לא נהג להורות לי אלא לחקור. ואולי רצה להבין דרכי נעורים תל-אביביים. הוא היה אדם סגור מאוד. כשדיבר איתי, היוזמה היתה תמיד שלו. אני לא הייתי מעז.

הידידות שלנו התבטאה בכך שכאשר היה הולך, הייתי מצטרף אליו והולך על ידו, ועוזב אפילו את החברות שלי כדי לצעוד לידו, בלילות-ירח, על המדרכות. לעיתים, כשהיו יושבים בחבורה, הוא היה מתרחק, שוכב לבדו בין גבעות-החול ומשתרע שם, פושט ידו ומסנן את החול בין אצבעותיו. זה תמיד הזכיר לי שיר מאוד מפורסם של משורר רוסי, שאיני זוכר את שמו:

"אני שם את ידי בחול ונותן לחול שיסתנן בין אצבעותיי, ואני חושב: כך גם עוברות שנותיי."

דמות זו של ברנר, המתבונן, המכורבל, המסורבל, ששוכב בחול ופניו מאירים אל מול הירח – רדפה אותי הרבה שנים. בשנים האחרונות התחלתי לעשות פסלים, וכיירתי פסלון: ברנר מתבונן בשמיים, נושא פניו העגולים אל מול הכוכבים, ופיו פעור.

*

כאשר היה ברנר עולה במדרגות ביתנו הקטן, שעמד ליד גימנסיה "הרצליה", ואני יושב בחדרי ושומע קול צעדים, מיד ידעתי: אלה צעדיו של ברנר.

קול צעדים צעירים יותר, קוקטיים יותר, היה לצעדיו של עגנון, אשר בא עם ברנר. עגנון תמיד כאילו פירפר סביבו, היה הולך לפניו ומאחוריו, ומצדדיו.

והנה, יום אחד אני שומע צעדים כאלה. הם נכנסו פנימה. שאלו, אם אבא בבית. אבא לא היה בבית. אמרתי שאני חושב שהוא יחזור בקרוב. הם הסתובבו והסתכלו בארון-הספרים של אבא. עמדו שם מילונים וספרי-מחקר על תנ"ך, וכמובן כרכי "השילוח". מחוסר-מעשה שלח ברנר יד אחת והוציא כרך של "השילוח", ופתח אותו.

אבא שלי היה קפדן גדול בעברית. כל מה שהיה קורא בעברית, בעיקר בכרכי "השילוח", היה מתקן תמיד בעיפרון או בעט אדום. כך תיקן אפילו את מאמריו של אחד-העם. אפילו בשירים של ביאליק או של טשרניחובסקי היה מסמן סימן שאלה או קו. אני ידעתי זאת וחשבתי שזה שייך למקצוע של סופר עברי.

ברנר עיפעף בעיניו, כקורא לעגנון. עגנון קם מכיסאו, הסתכל וראה מה שראה שם ברנר: סיפור של ברנר עם תיקונים של אבא. מיד הסמיק עגנון בלחייו. ברנר סגר את כרך "השילוח" כמו במחיאת-כף חזקה, ואמר:

"נלך."

ושניהם יצאו.

אבא עשה מה שעשה, לא משום שרצה לתקן את ברנר, אלא משום שחיפש דרך משלו בלשון ובכתיבה. הוא היה חש כאילו הוא מבטא את עצמו בתיקוניו, כאילו הוא עצמו היה כותב כך.

כעבור כמה שנים סיפר לי עגנון על הפגישה הזאת ואמר:

"אתה זוכר, ברנר יצא מביתכם אדום מכעס."

ואני חשבתי: כיצד אבא שלי חיפש תמיד את השלימות, גם באחרים, ולא מצא. וברנר לא הבין וראה בכך עלבון.

*

יום אחד, זה היה זמן קצר אחרי עניין "השילוח" אני יושב באותו חדר ושומע את ברנר עולה במדרגות ביתנו, בהד צעדיו הכבדים. הוא עומד בפתח, מביט ימינה ושמאלה, ושואל:

"אביך בבית?"

כשעניתי בשלילה, ראיתי כי נתרווח-מה בפניו. הוא פסע אל תוך החדר, והתיישב על הכיסא בכבדות.

"נחום, צייר אותי."

כשראה את הפתעתי, הוסיף מיד:

"אני הסתכלתי אתמול בראי, ראיתי את עצמי – הייתי רוצה שאתה תצייר אותי."

אני אז כבר ציירתי, הייתי אדם בעל מקצוע, התרגשתי מאוד, ועניתי:

"ברנר, אותך – בכבוד."

הושבתי אותו, פתחתי את ספר-הסקיצות, והתחלתי לצייר. פתאום ממצמץ ברנר בעיניו הכחולות, נותן בי מבט בוהה ואומר:

"נחום, אבל אני רוצה שזאת תהיה קאריקאטורה. דווקא קאריקאטורה!"

ברנר רצה לראות את המגוחך שבו. התאכזר לעצמו. הסתכלתי בפניו הרחבים עם שתי עיניים כפתוריות ורצון חזק לשבוע-חיים, שאינם בנמצא משום-מה, ולא מצאתי בהם כל חומר לקאריקאטורה. דבריו נפלו עליי כמכת-לחי. בשום פנים לא הייתי רואה בברנר משהו שאני יכול ללגלג עליו. האמנתי באמיתות כל הגה וכל הבעת-פנים שלו. סגרתי את ספר-הסקיצות, ואמרתי:

"ברנר, אני ממך קאריקאטורה לא יכול לעשות."

הוא קם מכיסאו, הימהם בגרונו, לא אמר לי שלום ויצא במדרגות. אחרי כמה ימים נפגשנו שוב, הוא חייך אליי ברוך וכל העניין נשכח. זה לא הפר את הידידות שלנו בשנים הבאות, בסימטאות ירושלים.

*

הידידות שבין עגנון ובין ברנר היתה לשם-דבר בפינו, בפי הגימנזיסטים והבחורות, שהיו מהלכות עם צמות ארוכות ברחוב הרצל.

פעם אחת הלכתי לחוף הים להתרחץ. שם היה הווי תוסס תמיד – ערבים הבאים לרחוץ את סוסיהם, מוכרי-הגלידה ומוכרי-האבטיחים צורחים בקולי-קולות. אגב, זה אחד הזכרונות היפים ביותר שיש לי מילדותי – מראה הנוף הזה, לפנות-ערב, כאשר השמש שוקעת בים הכחול וקורעת לגזרים את העננים.

אני מתרחץ בים והנה אני רואה – שוכב לו ברנר על החוף ליד מלון "בללה-ויסטה" [על מקומו עומד היום מלון אינטרקונטיננטל המלך דוד], שוכב בודד על צידו, ברך על ברך, נשען על יד-ימינו ומסתכל, כרגיל, לשמיים. אני היכרתי אותו לפי סוליות נעליו בלבד, שהיו בהן תמיד חורים. סביבו רעשו המתרחצים. ערבים התרחצו עטופים במגבות צבעוניות, נשים בחאלאטים [חלוקים]. ויהודים בתחתונים יצאו מן המים כששערותיהם וזקניהם סרוקים ומתוחים מן המים. היו ריחות חריפים של "בסמין" קלויים [תרמילי חימצה (חומוס) ירוקים, שהיו נמכרים קלויים] וקול קישקוש צלחות-נחושת של מוכרי-משקאות. אנחנו הילדים היינו צפויים שם לא פעם להיפגע ב"פצצות" חול רטוב שבהן היו ילדי הערבים צדים אותנו.

והנה מהסימטה מופיע עגנון. חכליל, בצעדים מהירים. חשבתי: מיד יגש אל ברנר. לא. הוא עשה ממרחק סיבוב גדול סביב ברנר והסתכל בו כל הזמן. אך ברנר לא ראה אותו. עשה סיבוב שני. בסיבוב השלישי הצליח, כניראה, לצוד את מבט עיניו של ברנר, והבין שזה רגע נכון והוא יכול לגשת אליו. קרב אליו מן הצד, כרע בלחיים סומקות שלו ובעיניים מתחמקות שלו על החול לידו באנחה קלה, חייך, התיישב ונכנסו בשיחה.

*

לאחר שנים אחדות, כשלמדתי כבר ב"בצלאל" בירושלים, הייתי הולך כל יום שישי אחר-הצהריים ל"בית-העם". זה היה מקום קטן, צנוע ועלוב למדי. כמעט תמיד מצאתי שם את ברנר יושב וקורא עיתונים. הוא היה קם עם העיתון ומתיישב לידי. אני חשתי בכך חמימות רבה. מעולם לא שוחח איתי על ספריו ולא שאל אם קראתי בהם. הוא ניסה להוציא מפי דברים על ציור ופיסול, כדי להגיע להבנה טכנית בציור ובפיסול, שהיו זרים לו. דרכי רצה להתמצא ולהבין יותר באמנות הצבעים. עם שץ [הפסל בוריס שץ, 1932-1866, מייסד בית-הספר "בצלאל" בשנת 1906, בתור מרכז לאמנות יהודית מקורית] לא היה יכול לדבר על דברים כאלה, אך בפני נער כמוני יכול היה לדבר.

היינו נפגשים לעיתים קרובות באותה תקופה, כי אכלנו יחד בפנסיון אחד. שבת אחת טיילתי, פגשתי את ברנר, ונכנסנו שנינו למורה-לפיסול בבית-הספר "אליאנס", שגר בסביבת "בצלאל". המורה רמז שאיכנס לראות פסל חדש, "ירמיהו", מעשה ידיו.

נכנסנו, וכשראה ברנר את הפסל התרגש מאוד מכך שזה פסלו של ירמיהו ודיבר דברים של התפעלות.

כשיצאנו החוצה, שאל אותי ברנר: "ומה אתה חושב על הפסל?"

אמרתי שהפסל לא ניראה לי, וכי הוא עשוי בידי חובב שאינו יודע מהו פיסול, ללא תחושת שטחים וצורות, וכי אדם זה אינו יכול לתת דמות תנ"כית בפיסול.

ברנר העמיד עליי זוג עיניים תמהות. התפלא לשמוע, מפי נער שכמוני, דברי ביקורת מקצועית, שכניראה לא היו מתחומי ההתעניינות שלו.

*

ההערצה שלי לברנר היתה עמוקה וטבעית מאוד. הוא היה עובר בסימטה ליד "בצלאל" בדרכו למערכת "האחדות", לא גבוה, כפוף, משתדל שלא להתבלט, ואני הייתי לא פעם צועד מאחוריו, משתדל להכניס את רגליי לעקבות שברנר היה משאיר, והייתי מרגיש שאני עושה דבר שמביע את יישותי ואת דרכי.

בכל פגישה שהיתה בינינו היינו מדברים ללא מחיצות של זמן וגיל והתחייבויות של ידידות, כי אם בגילוי לב, שעד היום לא תמיד שב ופוקד אותי בפגישה עם בני-אדם. אני לא הערצתי את ברנר. אך הרגשתי קונטאקט [קשר] שמעבר לשכליות.

לאחר שנים נמצאתי באוהל אחד יחד עם אחיו בנימין, בגדוד העברי, והרגשתי בו אותו חוט רגשות, משורשי נפשו של ברנר – טענות חדות וברורות אל החיים. היינו יושבים ומצחצחים את הכפתורים ומנקים את הרובים, ואני שומע ממנו טענות ביקורתיות על החיים שמסביבנו, על כל הסובב אותו. אך בחיצוניותו, למרות שדמה לאחיו, היה אחר לגמרי. הולך בקומה זקופה, מטפל יפה ברובה המצוחצח ופוסע בטוחות, – ואז השתדלתי לראות אחרת את ברנר-עצמו.

*

תקופת הגירוש מתל-אביב, בניסן תרע"ז, 1917, היתה התקופה הקשה ביותר והדראמאטית ביותר שהיתה בילדותנו. כאשר התחיל הצבא הבריטי להתקדם ממצרים לעבר ארץ-ישראל, ציווה מפקד הצבא התורכי על תושבי תל-אביב ויפו [היהודים] לעזוב את המקום ולנדוד לפנים הארץ. תל-אביב נעשתה למחנה גולים, כמו בתמונה של הירשנברג: ילדה עם קומקום. כמו בגלות. כל תל-אביב היתה צריכה להתרוקן ולהתגרש במשך עשרים וארבע שעות.

הגענו לפתח-תקווה והורדנו כולנו את חפצינו באולם בית-הספר, על הרצפה. עסקתי במה שעסקתי עם הסבתא, הסבא והאחים שלי. אני מסתכל ומה אני רואה? בין ערימות החבילות והכרים – ברנר. יושב מסוגר בעצמו, עם מרפק על הברך, משעין לחי אחת שלו על יד ימינו, ומביט לפניו בזוג עיניים עצובות-עצובות. ככה הוא יושב, ועל לחיו מטפחת אדומה גדולה, עם עניבה גדולה ושתי כנפיים למעלה. הוא עשה רושם של דראמאטיות מוכרזת. אדם שרוצה להכריז:

ראו כמה אנחנו אומללים. כמה נודדים אנחנו. כמה זה סמלי לגורלנו כיהודים שאנחנו יושבים כאן ככה.

נחום גוטמן