* האינטרסים הישראלים במזרח הגולן – תושבי הכפר הדרוזי ח'דר, במורדות החרמון, בקרבת מג'דל שמס, בצידו המזרחי של הגבול הישן בין ישראל לסוריה, מבקשים להסתפח לישראל, וכמוהם תושבי חמישה כפרים דרוזיים נוספים.
מה עומד מאחורי הבקשה?
ב-58 השנים האחרונות הדרוזים במזרח הגולן רואים בעיניים כלות את החופש והשגשוג ממנו נהנים אחיהם בגולן, במדינת ישראל הדמוקרטית המשגשגת, לעומת החיים תחת עריצות והדריכה הכלכלית במקום עד מלחמת האזרחים וההידרדרות אחורה ב-13 השנים האחרונות.
זו סיבה אחת, אולם הסיבה העיקרית הוא הפחד שלהם מפני הפיכת סוריה למדינה אסלאמית נוסח דאעש וחמאס, שתרדוף את הדרוזים ותמרר את חייהם, במקרה הטוב, ותעשה בהם מה שעשו ליזידים, במקרה הרע.
הם מבקשים להסתפח לישראל כי הם חפצי חיים.
איך ישראל צריכה להתייחס לבקשה?
בראש ובראשונה, ודאי וודאי שאין לדחות אותה על הסף. בכלל, איני מבין את הספורט הלאומי לקפוץ בראש, למהר ולהצהיר על הזמניות של ישיבתנו במזרח הגולן ובכתר החרמון, כאילו מדובר באיזו ספחת שעלינו להיפטר ממנה. אולי אנשים מפחדים שיכנו אותם "משיחיים", רחמנא ליצלן, אם ידברו על אינטרסים ישראליים במזרח הגולן.
שום דבר לא בוער. לא צריך להצהיר הצהרות מפוצצות. ישראל לא נכנסה לשם סתם, אלא כלקח מטבח 7 באוקטובר, שעל פיו עליה ליטול יוזמה התקפית אקטיביסטית כדי לסכל התבססות של אוייב על גבולה. האם משהו השתנה בינתיים בסוריה, שהופך על פיו את ההיגיון שמאחורי המבצע? סוריה עוד רחוקה מאוד מיציבות ויש סכנה גדולה מאוד של התבססות שלטון ג'יהאדיסטי קנאי, ותפקידנו להבטיח את שלום ישראל. בינתיים עלינו לבחון את האינטרסים הלאומיים שלנו באזור ולראות איך לקדם אותם.
אפשרות אחת היא סיוע להקמת מדינה דרוזית מהחרמון עד הר הדרוזים שבחורן (שאליו לא הגענו), שתהיה ביחסי שכנות טובה איתנו, תיהנה מסיוע ישראלי ומברית הגנה עם ישראל. אפשר להגיע לתיקוני גבול עם אותה מדינה, כמו שליטה ישראלית על כתר החרמון.
אפשרות נוספת היא היענות לבקשת הדרוזים לספחם לישראל, אך באותה הזדמנות לספח שטח רחב הרבה יותר, שייתן מענה לאינטרסים הביטחוניים של ישראל.

* שיעור מולדת – ובכן, תלמידים, זה הר חרמון. הפסגה בצד שמאל שלכם, זו שאין עליה שלג, היא החרמון הישראלי. לעומת זאת, הפסגה השנייה, זו עם השלג... גם.

* ברוכים הבאים, מקוללים המטנפים – אני משתוקק לטייל במזרח הגולן ולתצפת משם לעבר אורטל והרי הסביבה. בינתיים אנו עדיין מטיילים כאן ומתצפתים לשם, אך יודעים שיש עדיין חיילים על ההר אך הם מאיימים על דמשק.
יצאנו לטיול שבת מפסל "מחכים לאלי" בקרבת צומת קונייטרה. בשבוע שעבר מלאו מאה שנים להולדתו של אלי כהן, ונקווה שנזכה להבאת עצמותיו לקבר ישראל. משם המשכנו על שביל הגולן דרך צלע הר בנטל עד מאגר בנטל.
במאגר בנטל היו המוני אדם. אחרי השנה הקשה הזו, סוף סוף התיירים חוזרים לגולן ובגדול. מחמם את הלב!
אלה החדשות הטובות. החדשות הרעות – עם האנשים באה גם הטינופת.
לא התעצלנו, התכופפנו, אספנו את עשרות בקבוקי הבירה והטינופת. ה"צפרדע" נמצאת אולי 100-200 מ' משם, והאנשים מתעצלים לעשות את ה"טרק" הזה ומשאירים את הטינופת סביבם.

* רק מים – חנוך דאום חוזר לימי ילדותו בגולן, בתקופת המאבק נגד הנסיגה, ומזכיר את שביתת הרעב שנערכה בגמלא לפני שלושים שנה בדיוק. הוא מעלה על נס את המאבק ומציין עד כמה נראה היום אבסורד בלתי נתפס, שהיו פעם מי שהעלו על דעתם נסיגה מהגולן.
אך באשר לשביתת הרעב הוא כותב דברים חסרי שחר, כנראה איזו אגדה אורבנית, בדיחה ששמע אז כילד ונתפס אליה, אך אין כל קשר בינה לבין המציאות. "...הסתכלנו בהערצה על המבוגרים ששובתים רעב בגמלא, אם כי להערצה התלוותה גם פליאה מסוימת, שכן חלק ניכר משובתי הרעב השמינו במהלך התקופה שבה כביכול לא אכלו דבר... זו היתה שביתה שמותר היה בה רק לשתות, ושמתי לב שביום הראשון השובתים שתו מים, ביום השני הם שתו מיצים ולפנות ערב נוספו גם מרקים, ביום השלישי למרקים נספו קרוטונים ושקדי מרק, ביום הרביעי זה כבר היה מרק עם גרוגרות ועוף מכובס, והחל ביום החמישי החבר'ה היו שותים גם שניצלים ופירה וגלידה לקינוח. כמה קינאנו בשובתי הרעב על האוכל שהיה להם, ריר נזל לנו בהביטנו בם, אבל לא הירשו לנו להתקרב לכיבוד. 'האוכל הזה,' אמרו לנו המארגנים בלי לשים לב לאוקסימורון, 'הוא רק למי ששובת רעב'."
מי שקורא חושב שדאום כמובן מגזים מאוד, אבל יש גרעין של אמת. נראה לי שהגרעין של האמת היא שכנראה היה שם אוכל לפעילים שקרעו את התחת ותקתקו את המבצע 24/7, הילדים רצו להתכבד ומישהו התלוצץ ש"האוכל הוא למי ששובת רעב" והוא כילד קנה אותה.
אני אחד המבוגרים (הייתי אז בן 32) ששבתו רעב. סהדי במרומים, שב-19 ימי שביתת הרעב לא הכנסתי לפי שלוק או ביס שאינו מים. וגרוע יותר, על מנת שלא ייגרם לנו נזק בלתי הפיך, הרופאים ציוו עלינו להוסיף מדי יום כמה כפיות של אבקה שנקראת הידרן, שהיתה הסבל הכי גדול בשביתה. מילאתי בבקבוק מים את כמה כפיות האבקה, וכל היום הייתי עם בקבוק מים ביד אחד ובקבוק מים עם הידרן ביד השנייה. ולקח לי יום שלם לגמור כמעט בכוח את הבקבוק עם ההידרן. בכל פעם שלגמתי, היה לי מיד רפלקס הקאה. ומיד שתיתי הרבה מים כדי להפיג את הטעם הדוחה.
ב-19 ימי שביתת הרעב השלתי ממשקלי 11 ק"ג. דיאטה רצחנית. אל דאגה, החזרתי את האבדה בתוך חודשים ספורים. לא הצלחתי לשמור על ההישג.
מה הסוד של שביתת הרעב? שמהיום השלישי כבר לא מרגישים רעב, ולכן זה לא קשה. לקראת הסוף הגוף כבר חלש, אך האדרנלין המורכב מהשילוב בין האמונה היוקדת בצדקת המאבק והנכונות לשלם את המחיר לבין הפעלתנות מבוקר עד לילה כדובר ועד יישובי הגולן במבצע התקשורתי המוצלח במיוחד וכן תחושת ההצלחה של השביתה עד כדי אופוריה, החזיקו אותי במצב מצוין עד היום האחרון, וכך גם את חבריי.

* אבן הדומינו הירדנית – בשנת 2011 פרץ ה"אביב הערבי" ברבות ממדינות ערב, שקרסו כמו אבני דומינו המפילות זו את זו. האם כך יהיה גם עכשיו, כתגובת שרשרת לנפילת משטר אסד?

במדינות ערב קיים חשש כזה ובעיקר בירדן. גם פרשנים הביעו חשש שירדן תהיה הבאה בתור. האם יש להם על מה להסתמך?
מצד אחד, לאורך כל שנות הממלכה מדברים על קריסתה הקרובה. בינתיים, משטרים רבים קמו ונפלו במדינות ערב הרבות והממלכה ההאשמית שומרת על יציבות מרשימה.
מצד שני, המציאות הבסיסית היא שאין עם ירדני, וירדן היא יישות מלאכותית, שעוצבה על שולחן השרטוט של קולוניאליסטים אירופים, ללא כל היגיון אתני, כמו סוריה, לבנון ועיראק, שקרסו. וידוע שאיראן פועלת בירדן וחותרת תחת המלך. וכדאי לזכור, שלפחות פעם אחת ישראל הצילה את הממלכה, בשנת 1970, מול האיום של אש"ף מבפנים ופלישה סורית מבחוץ, שסוכלה כאשר ישראל איימה על סוריה במלחמה (עוד לפני שהמציאו את ה"הכלה").
מה נעשה אם ארגונים ג'יהדיסטיים ישתלטו על ירדן? ישראל נתנה השבוע בסוריה הצגת תכלית מרשימה לגבי מה שצפוי, גם אם לא כל מה שמתאים לזירה אחת מתאים לשאר הזירות.
אך עוד לפני כן, יש לפעול לכך שלא יהיה רצף עוין מאיראן עד גוש דן. לכן צריך להבהיר היום, שהירדן הוא גבולה המזרחי של ישראל, שלא יהיה שום צבא זר ממערב לירדן, שהישות הפלשתינאית ביו"ש תהיה אוטונומיה ולא מדינה. ויש לגבות זאת במעשים – החלת ריבונות ישראלית על בקעת הירדן מן הנהר ועד מערבה לכביש אלון ועל מדבר יהודה, והתיישבות עירונית וכפרית גדולה בבקעת הירדן.

* מהות כיתת הכוננות – ביום חמישי שעבר שוחררנו, חברי כיתות הכוננות בגולן, לאחר 14 חודשי שירות מילואים פעיל ברציפות. כעבור יומיים, בשבת, לנוכח ההתפתחויות בסוריה, שוב גויסנו. ביום חמישי האחרון השתחררנו. ביישובים סמוכי הגדר תישאר בינתיים, להערכתי לימים אחדים, כיתת כוננות מצומצמת. אנחנו יישוב "עורפי" – 5 ק"מ מהגדר.
האירוע הזה הוא תמצית מהותה של כיתת הכוננות. כשאנו משתחררים, אין זה שחרור כמו ביחידות מילואים רגילות. איננו מזדכים על הציוד. אין שום תהליך בירוקרטי של שחרור וגם לא של חיול מחדש. כל הציוד שלנו, הנשק, ציוד הלחימה, המדים וכד', נמצא אצלנו בבית, ואנחנו נכונים תמיד לקריאה מיידית. גם כשאיננו מחויילים, מצב הצבירה שלנו הוא כוננות.
מה שטוב בשבוע הנוסף הזה, הוא שעד עכשיו כשחברים שלנו ביחידות מילואים אחרות סיפרו שהם כבר בסבב שני ושלישי, היו לנו רגשי נחיתות. היה לנו רק סבב אחד. והנה, עכשיו היו לנו שני סבבים...

* ועדת חקירה עממית – ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה על הקמת ועדת חקירה עממית על פשעי שבעה באוקטובר.
הרכב הוועדה: הילדז יאיר נתניהו, מיאמי (יו"ר), הביביריון יעקב ברדוגו, ח"כית האשפתות טלי גוטליב, שר הג'ובים דודי אמסלם וראש הכנופיה איתמר בן גביר.
כתב המינוי:
א. חקירת אשמתם של שופטי בג"ץ, היועמ"שית והפרקליטות בטבח.
ב. חקירת ההפיכה הצבאית שבוצעה ב-7 באוקטובר בהובלת הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, מפקד חיל האוויר ובוגדים נוספים.
ג. חקירת שותפותם של רונן בר, בכירי שב"כ, ובהם בעלה של שקמה ברסלר, בתכנון הטבח ובביצועו.
ד. חקירת תפקידם של סוכני הסי.איי.אי. בני גנץ וגלנט בהפיכה ובבגידה.
ה. הוועדה תהיה מוסמכת לחקור גם את אשמתם של בוגדים בדימוס ובהם אהרון ברק, מנדלבליט, שי ניצן ורוני אלשייך.
ו. הוועדה תחקור מי נתן את ההוראה לא להעיר את נתניהו ב-6:28. אלמלא מעשה הבגידה הזה, רוה"מ היה מזנק מיד לחליפת סופרמן ודוהר על כנף-סופרטנקר דרומה, בולם את המחבלים ב-6:29 ומביא לניצחון מוחלט ב-6:30.
סמכויות הוועדה:
הוועדה מוסמכת להרשיע את כל הבוגדים הנ"ל ולגזור את דינם.
מירי רגב מונתה לאחראית על הטקס הממלכתי של ההוצאה להורג של הבוגדים, שתיערך בצומת קפלן בת"א.

[אהוד: זה כל דברי ההבל שהיה לך להמציא? אגב, יעקב ברדוגו הוא פרשן פוליטי מרתק ומדוייק, ששם אולי בכיס הקטן שלו את מרבית פרשני ופרשניות ערוץ 11].

* מוסר אג'נדאי – על פי תחקיר של ערוץ 14, בנה של היועמ"שית גנב ווסט קרמי יקר של חברו לפלוגה, שרכש בכספו והגיע איתו לארץ במיוחד למילואים. התחקיר מציג תמונה של טיוח והשתקה של הפרשה. אין בו סימנים כלשהם לפיהם היועמ"שית עצמה יודעת על כך והיא שותפה לטיוח, אך הוא מציג זאת כשאלה.
אם הסיפור נכון, הוא חמור מאוד והעבריינים, כלומר הגנב עצמו והמטייחים, צריכים לתת על כך את הדין. אם זה נכון והיועמ"שית מעורבת בכך, יהיה עליה להתפטר מתפקידה. עם זאת, אם היא לא ידעה על כך, עצם היותה אימו אינו מכתים אותה אוטומטית.
אבל אני מודה שכאשר מדובר בתחקיר של ערוץ התעמולה, אני מתייחס אליו בספקנות. חשוב שהמשטרה תחקור את הפרשה ומן הראוי שגם עיתונאי אמיתי ייקח על עצמו את המשימה לחקור אותה.
אני בטוח שהאמת תצא לאור.
מה שמטריד אותי במיוחד, הוא קלות הראש בהתייחסות של אנשים רבים לפרשה. בקבוצות ווטסאפ, שאני שותף להן, היו אמירות ש"זו בסך הכול 'השלמת ציוד'" ובפרפרזה לדברים של משה דיין – מי שלא השלים ציוד אינו חייל אמיתי.
אני מוטרד מאוד מהקריצה על "השלמת ציוד" כביטוי מכובס לגניבה. אולי איני חייל אמיתי, גם על פי ההגדרה המפורסמת של דיין, כלומר לא ישבתי במחבוש. אבל מאז הטירונות סלדתי מהנורמה. הנורמה הקלוקלת של "השלמת ציוד" השחיתה את החברה. אם מותר לגנוב בצבא, למה אסור באזרחות? למה אסור לגנוב בממשלה? אבל הנורמה נוגעת ל"השלמת ציוד" מהכלל למסגרת הקטנה – מהאפסנאות, המפג"ד, הקשר הגדודי וכו'. נורמה נחותה יותר היא גניבה מחיילים במסגרת השכנה. אבל גניבה מחייל אחר ביחידה מנוגדת לקוד הצה"לי הבלתי כתוב, של רעות ואחוות לוחמים, שמבוססת על אמון. כלומר, על פי הקוד לגיטימי, כביכול, שאגנוב כדי להשלים ציוד לחבר שלי. לא לגיטימי שאגנוב ממנו. ובמקרה הזה אין המדובר בגניבת כובע צה"לי, אלא ווסט קראמי פרטי יקר, שלוחם, שהגיע למלחמה במיוחד מחו"ל, רכש במיטב כספו והביא איתו. והגנב אפילו לא לבש אותו, כדי לא להיתפס. והוא אפילו לא חשב להחזיר לו בסתר, כשהבין כמה זה חשוב ויקר לו. ולבטח הוא השתתף עם חבריו בחיפושים אחר האבדה.
מצער מאוד להיווכח בהתקרנפות מתוך אג'נדה, כשמדובר בבן-של סמל לשבט "שלנו" (אמנם בהרב מיארה היא דווקא תומכת ליכוד, אבל היא לא רק מזוהה, אלא הפכה לסמל של השבט הנגדי). התקרנפות מתוך אג'נדה מתאימה יותר לביביסטים. ההתנהגות הזו מתחברת בעיניי לקלות הראש, בקרב פעילי הרל"ב, ביחס לירי פצצות התאורה לעבר בית רוה"מ.
התגלמות ההשחתה של המחנאות השבטית, היא שאת האבחנה המוסרית בין טוב לרע, החלפנו באבחנה שבטית בין "משלנו" או "לא משלנו".

* אין לו סמכות – יריב לוין טוען שהחלטת בג"ץ לחייב אותו לכנס את הוועדה למינוי שופטים כדי לבחור נשיא לעליון אינה חוקית, כי היא מכרסמת בסמכותו.
אכן, כינוס הוועדה היא סמכותו. אבל אין לו סמכות לא לכנס את הוועדה. בדיוק כפי שאין לשר האוצר סמכות לא להגיש תקציב. וכפי שאין לשר החינוך סמכות לבטל את שנת הלימודים.
בג"ץ קיים כדי להחליט אם שר חרג מסמכותו או השתמש בה לרעה כדי לגרום לתוצאה הפוכה מזו, שלשמה הוא קיבל אותה. התערבות כזו של בג"ץ אינה אקטיביסטית. גם בג"ץ השמרני ביותר יתערב בסוגייה כזו.

* לא עוצר באדום – שעה שבנינו מחרפים את נפשם על הגנת המולדת בעזה, בלבנון, בסוריה וביו"ש, כאשר תפקיד ההנהגה היא לאחד את העם, עוכר המשפטים הפירומן דוהר בטירופו למשבר חוקתי ולקרע – אולי בלתי הפיך, בניסיון להשתלט על הרשות השופטת ולחבל בדמוקרטיה.
במהירות מקצר את הדרך
משאיר אחריו מפולת והרס
הזמן בוער לו וצר המקום
זהירות – הוא לא עוצר באדום.
שור זועם – הוא בכלל לא טורח לבלום
שמור נפשך! הוא לא עוצר באדום!

* פוגע במאמץ המלחמתי – ראש הממשלה ביקש להיפגש עם הרב דב לנדו, מנהיג הזרם הליטאי, אך הרב סירב לפגוש אותו.
האם הוא רצה ללכת אליו כדי לשכנע אותו שהגיעה השעה שהחרדים ישרתו בצה"ל, יגנו על המולדת וישתתפו במלחמת מצווה? הצחקתם את שרה. הוא הלך לדון עימו על מתווה לחוק השתמטות, שתהיה בו מראית עין שתאפשר למורדים בקואליציה לתמוך בחוק.
בשעה שנתניהו וסביבתו תוקפים את בית המשפט על כך שבשעת מלחמה הם מאלצים את נתניהו להקדיש מזמנו היקר לנושאים שאינם קשורים למאמץ המלחמתי, נתניהו מוצא זמן, במקביל למשפט, לפעולות הפוגעות בעליל במאמץ המלחמתי, כמו קידום חוק ההשתמטות.

* נעלבתי – יוסי ורטר, "הארץ", לעג לנתניהו, בצדק, על הסרטון המביך והירוד שהציג במשפט, ובו ביים חתימה מהירה על מסמכים. הוא הגדיר את הסרטון "ברמת מתנ"ס".
כמנהל מתנ"ס לשעבר וכמי ששנים רבות שיחק בתיאטרון קהילתי של המתנ"ס, נעלבתי מההשוואה המקוממת.

* נביא שקר – אורי משגב, "הארץ", כתב לפני כשבועיים בוודאות, בפסקנות שאינה משאירה צל של ספק, שנתניהו לא יגיע לעדות.
תמהתי. למה לו להתנבא ועוד בכזאת נחרצות, לעוד שבועיים? התנבא לעוד שנתיים, אף אחד לא יזכור. תמהתי שבעתיים כי היה לי ברור שנתניהו ינסה לדחות את העדות, אך לא ישבור את הכלים והעדות תתקיים.

* כרסום יסוד הדמוקרטיה – משה לדור הוא אדם בעל זכויות במדינת ישראל. הוא היה פרקליט המדינה שהעמיד לדין את ראש הממשלה העבריין אהוד אולמרט והכניס אותו למקום הראוי לעבריינים.
אבל שום זכויות עבר לא תעמודנה למי שמסית לעריקה מהמלחמה. סרבנות היא סרטן האוכל את המדינה והוא אוייב פנימי.
לא האמנתי שאחרי 7 באוקטובר עוד יהיה אדם אחד במדינת ישראל שיתמוך בסרבנות הממארת. ב-7 באוקטובר למדנו על בשרנו עד כמה אנו אומה במלחמת קיום תמידית, מוקפים בים של אויבים החותרים להשמיד את מדינת ישראל ולטבוח ביהודים.
אומה במלחמה אינה יכולה להרשות לעצמה משחקים בביטחון המדינה, ושימוש זול בביטחון המדינה למטרות פוליטיות.
הסרבנות הממארת צריכה להיות מחוץ לתחום.
הסרבנות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה. יש להוקיע אותה.

* עבריין תנועה מועד – על פי הערכת הרלב"ד, עד סוף 2024 נחצה את קו 450 הרוגים בתאונות דרכים. העלייה התלולה הזאת מפתיעה מישהו? לא בכדי, היא מקבילה לעליה התלולה בכל ממדי הפשיעה, האזרחית והביטחונית, עבירות רכוש ועבירות בנפש, עבריינות בחברה הערבית ובחברה היהודית, מאז שראש הכנופייה הוא השר ל"ביטחון" לאומני. לא היו ימים טובים לפשע בישראל כימי כהונתו של ה---- בתפקיד, ולא היו ימים טובים לעבריינות התנועה כימי כהונתו של עבריין התנועה הסדרתי בתפקיד.
ראש הכנופייה נוהג כפי שהוא מתנהג. אין מבחינתו חוק. הוא החוק והוא עושה מה בראש שלו. סוכן אנרכיה. הוא עבריין תנועה מועד, שלקח לנהגו עבריין תנועה סדרתי, שיציית להוראותיו להשתולל על הכביש, לנהוג נגד כיוון התנועה, על המדרכה, באור אדום וכו'. כך תפסו אותו השבוע המצלמות. טוב, הוא מיהר לפעולה חשובה מאוד לביטחון הלאומי של ישראל – להתייצב מול המצלמות בפתח עדותו של הנאשם מס' 1 בבית המשפט.
עד כה, בנס, "רק" אזרח אחד נפצע כתוצאה מעבריינות התנועה האלימה של השר ושל נהגו. זה יעלה בחיי אדם. והדם הזה יהיה על ידיו של מי שמינה את הבנדיט לתפקיד הזה.

* נס מיזוג הגלויות – ההצלחה הגדולה ביותר של הציונות היא קיבוץ הגלויות – עם מפורד ומפוזר בכל רחבי תבל שב למולדתו, יישב ובנה אותה, הקים מדינת לאום ריבונית ומכונן אומה מיוצאי כל הפזורות.
כינון האומה – מיזוג הגלויות, הוא תופעה חסרת תקדים, והוא הצלחה רבתי. אילו האמנתי בניסים, הייתי מכנה זאת נס מיזוג הגלויות. אך איני מאמין בניסים. נס לא קרה לנו... לעמק ירדנו, ההרה עלינו, מעיינות האורות הגנוזים גילינו. אני מאמין במעשה הגשמת החזון, שהוא מעשה ידי אדם.
דוד בן גוריון, אדריכל המדינה, הוא האיש שתרם יותר מכל למיזוג הגלויות. כור ההיתוך מושמץ והס מלהזכירו, אך כור ההיתוך הוא הצלחה אדירה. בזכות כור ההיתוך עולים ממאות גלויות, דוברי עשרות רבות של שפות, מדברים כולם עברית, השפה הלאומית של העם היהודי, בניב ובמבטא ישראלי, שאינו מזרחי ולא אשכנזי ולא דומה למבטא של אף גלות. זה כל כך טבעי לנו, עד שאיננו מודעים לגודל הנס.
מיזוג הגלויות נעשה גם דרך האהבה, הזוגיות, המשפחה והילודה. הנישואים בין בני עדות שונות כל כך נפוצים, עד שבעוד דור או שניים לא יהיה כמעט ילד שיידע להשיב על השאלה המוזרה: "מאיזו עדה אתה?"
בתהליך כור ההיתוך נעשו שגיאות. מה הסיבה לשגיאות? הסיבה העיקרית, היא שזהו תהליך אנושי שנעשה בידי בני אדם, ואין בן אדם שאינו שוגה. סיבה נוספת היא הקלישאה ש"מי שאינו עושה, אינו טועה." קלישאה, אך היא נכונה. כמו בכל עשייה, היו גם בזו טעויות. סיבה שלישית היא שבלהט ובהתלהבות מצד אחד, ובדחיפות ובבהילות מצד שני, לא תמיד היתה רגישות מספקת לאנשים, לרגשותיהם, למאוויהם, למנהגיהם. חלוצים המגשימים אידיאל, לוקים לעיתים בקנאות ומשלמים על כך מחיר כבד באופן אישי ולעיתים הם פוגעים גם באחרים.
כאשר אנו קוראים, בימינו, על אליעזר בן יהודה, שאסר כל מגע בין בנו לילדים אחרים, על מנת שלא ייחשף לשפות אחרות זולת העברית, הקנאות הזאת נתפסת בעינינו כבלתי אנושית והקרבת הילד על מזבח האידיאל. אבל ייתכן שבלי קנאים מסוגו, המפעל לא היה מצליח. במבט בן ימינו, אי אפשר לתפוס את המלחמה שאסר בן גוריון על היידיש, כולל איסור בחוק על הצגות ביידיש[?]. זו קנאות בלתי נסבלת וחסרת רגישות, אך ייתכן שללא הקנאות העיקשת הזאת, מהפכת מיזוג הגלויות לא היתה מצליחה כל כך.
וסיבה נוספת היא שעוד לא המציאו את הפוליטיקלי קורקט. אילו מנהיג בימינו היה מכנה ציבור במילים "אבק אדם" – הלך עליו. אך כך כינה חיים ויצמן את שורדי השואה. הכוונה היתה שהציבור הזה איבד את חיותו, את עוצמתו והאתגר הגדול של הציונות הוא להפיח רוח חיים בעצמות היבשות הללו וליצור מהם אומה בריאה וחזקה.
בכוונה, הדוגמאות שהבאתי לא נגעו ליחס לעדות המזרח, אלא דווקא ל"אשכנזים". כי האמת היא, שהשגיאות והאטימות לא היו רק כלפי "מזרחיים", כפי שמספר הנרטיב, אלא כלפי כל הגלויות ואולי בעיקר כלפי היהודים האשכנזיים. כן, גם אימי רוססה בדי.די.טי. כשעלתה עם משפחתה ארצה. אך כל אותן שגיאות, גם אם ביטאו אטימות, נעשו לא רק בתום לב, אלא למען מטרה גדולה, להגשמת חזון גדול של בניין אומה, והחזון הזה הוא הצלחה גדולה.
חבל מאוד שיש מי שמתעקשים להנציח את הגלות, את העדתיות, את התסכול, את הקורה בין העיניים, המסתירה את האור הגדול ואת ההצלחה הגדולה וממירה אותם במבט ממורמר הממוקד רק בשגיאות ובכישלונות. וחבל עוד יותר, שהדבר נעשה לא לשם שמיים, אלא קרדום לחפור בו למטרות פוליטיות.
אבישי בן חיים שכולו נופת צופים של מתקתקות, ומדבר על אחדות ועל מתיקות, הוא אחד מסוכני הפלגנות והעמקת השסע העדתי והחברתי בישראל; אולי אפילו סוכן מיספר 1 של המגמה השלילית והמסוכנת הזאת. תוך שהוא מאמץ את הז'רגון המרקסיסטי והפרוגרסיבי על "הגמוניה" ו"הגמונים" ו"פריבילגים" ו"הנרטיב ההגמוני" וכל הג'יבריש הפוסט מודרניסטי ופוסט לאומי הזה, הוא מלהג על לאומיות ומסורתיות ופועל נגד הלאומיות ולעידוד השבטיות העדתית. כל כולו – בכיינות, "אנחנו ואתם," "ישראל השנייה" ו"ישראל הראשונה," ו"דפקתם אותנו" ו"עשיתם לנו."
בראיון המדהים שלו עם רוני קובן, הוא האשים אותו, בתוך נציג ה"אתם", כלומר "ישראל הראשונה", אפילו בכך שהחרדים (המזרחים) אינם לומדים מתמטיקה, מדעים ואנגלית. איך? אריה דרעי התכוון, השתוקק, לעבור לשלב הבא של המהפכה, אחרי שזקף את גבם של עדות המזרח והחזיר להם את הכבוד – הנהגת לימודי ליבה. ולמה הוא לא עשה זאת? כי "אתם" זרקתם אותו לכלא. כלומר, הוא לא הורשע על סמך ראיות, אלא "אתם זרקתם אותו לכלא," ולכן עד היום, 22 שנים אחרי שחרורו מהכלא, הם עדין לא לומדים ליבה. ומי אשם בעליית הכהניסטים? "אתם," ישראל הראשונה. איך? כהנא היה פופולרי מאוד בקרב עדות המזרח. הרב עובדיה ודרעי הציגו אופציה מתונה ואותו קהל שקודם תמך בכהנא הקיצוני, עבר לתמוך בדרעי המתון. ואז "אתם זרקתם אותו לכלא," כלומר רוני קובן וחבריו, ולכן הקהל עבר לבן גביר. כן, זו הרמה של טיעוניו המביכים.
במשך דקות ארוכות בן חיים שתק כאשר התבקש להציג טעות אחת שעשה. וההסבר שלו, המשלב מגלומניה ובכיינות, היה שהוא מייצג את ציבור "ישראל השנייה" ואם הוא יודה בטעות כלשהי, כאילו אמר שהציבור של "ישראל השנייה" טעה, ולכך הוא אינו מוכן.
מנהיג ישראל השנייה, אומר אב"ח, הוא בנימין נתניהו. למה? כי גם אותו ההגמונים רודפים וכי הוא מחובר למסורת. איך המולטי מיליונר ה"אשכנזי" מקיסריה מתחבר ל"ישראל השנייה"? עובדה.
עובדה? הוא בז להם ומנצל אותם כדי להעמיק את השסע ולהיבנות מה"הפרד ומשול".
במשחק הקופסאות, שבו אב"ח התבקש לסווג אנשים ולהכניס אותם לקופסת "ישראל הראשונה" או "ישראל השנייה", הפגין אב"ח את הרדידות וחוסר הקוהרנטיות שלו ושל התאוריה שלו. קובן בלבל אותו. אני במקום קובן הייתי מוסיף עוד שלוש תמונות: של פואד בן אליעזר, עמיר פרץ ואבי גבאי. האם הם "ישראל הראשונה" או "ישראל השנייה"? שלושתם יוצאי עדות המזרח עם נקודת מוצא של "ישראל השנייה", על פי הגדרות אב"ח, שעמדו בראש מפלגת העבודה, שהיא כביכול הדוגמה האולטימטיבית ל"ישראל הראשונה". בסך הכול שלושה יותר מאשר בליכוד, שעל פי הגדרת אב"ח הוא המפלגה של ישראל השנייה. לאיזו קופסה הוא היה מכניס אותם?
מפעל חייו של אב"ח, והוא לא היחיד, הוא הנצחת הקרע העדתי והיבנות ממנו. זה לא יעזור לו. התהליך ההיסטורי הציוני חזק ממנו וממזימותיו. לכל היותר הם יצליחו לסדוק ולעכב את תהליך מיזוג הגלויות, אך הם לא יעצרו את מהלך ההיסטוריה. המהלך הציוני הגדול של בניית ישראל אחת, יגבר על המהרסים והמחריבים המנסים לפלג אותנו לשתי ישראל.

* זן נדיר – קורין אלאל, המוסיקאית היוצרת והזמרת שאני אוהב כל כך, הלכה לעולמה, לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן.
ב-2022 זכתה קורין בפרס לנדאו של מפעל הפיס על מפעל חיים ועל תרומתה למוסיקה הישראלית.
בנימוקי הבחירה נאמר, בין השאר: "קורין אלאל היא יוצרת נדירה ופורצת דרך במוסיקה הישראלית. אלאל היא מהמלחינות המקוריות שהיו בישראל ולְחַניה מעידים על טביעת אצבע ייחודית ויוצאת דופן: מצד אחד מדובר בלחנים מפתיעים ומתוחכמים שלוקחים את המאזינים להרפתקה ומצד שני הם מצליחים לתקשר עם הקהל הרחב ולהיות אהובים ואפילו המנוניים.
שירים כמו 'מותק', 'הטבעת נפלה', 'כשזה עמוק' ועוד, שרטטו מודל של אישה אחרת ממה שהכרנו עד אז במוסיקה הישראלית: חופשיה, לעתים כועסת, משוחררת מכבלי העבר, נועזת. יחד עם אופן שירתה הלא מתנחמד והופעתה הכובשת והלא מתאמצת היא הצליחה להיכנס לזירה שהיתה גברית מאוד ולהביא משם קול ייחודי ובשורה מוסיקלית שהיוו השראה לדורות רבים של יוצרים ויוצרות."
קורין אלאל היתה זמרת-יוצרת, מלחינה, מעבדת ומפיקה מוזיקלית, גיטריסטית, פזמונאית ושחקנית. היא נולדה ב-1955 בתוניס ועלתה לישראל בגיל 8. כבר בנעוריה החלה את דרכה המוסיקלית כגיטריסטית, זמרת ויוצרת, והשתתפה בהרכבים מוסיקליים שונים. את שירותה הצבאי החלה בלהקת פיקוד דרום, עברה לצוות הווי סיני וסיימה בצוות הווי הנדסה קרבית, לצד חברתה הטובה יהודית רביץ.
לאחר שחרורה מצה"ל ליוותה בגיטרה ובשירה את טובי הזמרים בישראל ובהם שלום חנוך, נורית גלרון, צביקה פיק, רמי פורטיס, מיקי גבריאלוב, גלי עטרי ואחרים. הפריצה הגדולה שלה הייתה כמלווה, לצד יהודית רביץ, של אריק איינשטיין בשיר המופת "עטור מצחך". היא השתתפה בתוכנית "ארץ טרופית יפה" ובתכניות והרכבים נוספים.
את קריירת הסולו היא החלה ב-1979. במקביל היא החלה ללמוד באקדמיה למוסיקה וכתבה שירים לאמנים שונים, שחלקם, כמו שירו של אריק סיני "דרך הכורכר" היו ללהיטים. באותה תקופה כתבה בעיקר שירי רוק ורוק כבד, כמו "אל תקרא לי מותק", אך גם שירים סולידיים כמו לחנה לשירו ההימנוני של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת".
מבין תקליטיה של קורין אלאל, אהוב עליי במיוחד "אנטארקטיקה". היה זה תקליטה השלישי, שיצא ב-1989. שנה לאחר מכן הופיעה במופע היחיד שלה "שפת אימי", ובו שירים צרפתיים שתרגם אהוד מנור, לצד שירים מקוריים שמנור כתב לה במיוחד.
בסך הכול הוציאה קורין אלאל 13 תקליטי סולו, שני תקליטי אוסף ותקליטים שהיא היתה אחת המשתתפות בהן. כן יצא תקליט של שיריה, "חברים שרים קורין".
שירה האהוב עליי ביותר הוא "אין לי ארץ אחרת", והוא אהוב עליי בעיקר בביצוע שלה. שיר נוסף שלה אני אוהב מאוד הוא שירו של יהונתן גפן "שיר לשירה", שאותו נהגתי לשיר כשיר ערש לבתי תמר. ועוד שיר שלה שאני אוהב מאוד הוא "זן נדיר", שיר הנושא של תקליטה רב המכר "זן נדיר", שאותו הפיקה ועיבדה יהודית רביץ. התקליט יצא לאור ב-1992.
ב-12 השנים שבהן שידרתי מדי שבוע פינה בנושא זמר עברי, הקדשתי חמש פינות לקורין אלאל, שבהן השמעתי את "אין לי ארץ אחרת", "שיר לשירה", "זן נדיר", "ארץ קטנה עם שפם" ו"התעשייה האבירית".
הצטערתי מאוד לשמוע על פטירתה בטרם עת.
יהי זיכרה ברוך!

* הזכות לכתוב הימנון – זכות גדולה היתה לקורין אלאל, שרק בחלקם של יוצרים יחידי סגולה נפלה הזכות הזאת – לכתוב המנון.
לא, קורין אלאל לא כתבה ולא הלחינה את "התקווה". אך בנוסף להמנון הלאומי, יש שירים המנוניים, שאין להם תוקף חוקי או פורמלי, אך הם זכו למעמד-על קנוני המנוני בידי העם. נעמי שמר, יותר מכל יוצר אחר, הפליאה לכתוב כמה המנונים כאלה.
"אין לי ארץ אחרת", שקורין הלחינה למילותיו של אהוד מנור, הוא המנון כזה. וגם אם מה שעשה אותו להמנון הוא בראש ובראשונה המילים והמסר, גם ללחן המקסים, שכה היטיב לבטא את המסר ולהנגיש את המילים, חלק משמעותי בעוצמתו.

* יוצאים באורטל – אחת לכמה חודשים אנו מקיימים באורטל אירוע שנקרא "יוצאים באורטל" – ערב שבו במיספר מוקדים ברחבי הקיבוץ חברים עורכים הרצאות, סדנאות, לימוד.
ביו חמישי בערב התרחש האירוע ואני הלכתי לחדר המוסיקה לערב ג'אם, בהובלת גל שוורץ, שפתח בהרצאה קלה על הג'אם (שיחה מוסיקלית מאולתרת בין נגנים) ובהמשך נהנינו מערב שלם של קטעי ג'אם. ההרכב כלל את גל על קלידים ומפוחית, אופיר גל ואופיר ארליך על גיטרות חשמליות ושי אספיר על באס. היתה חוויה מוסיקלית נפלאה.
אופיר גל היה במשך עשר שנים גיטריסט של קורין אלאל, ובמהלך הערב הוא סיפר עליה ועל העבודה איתה. לפני שנים אחדות היא הופיעה באורטל והוא ליווה אותה.

* תיקון טעות – הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה נחתם ב-31 במאי 1974, ולא בדצמבר כפי שכתבתי בהיסח הדעת במאמרי "סיכלנו אסון לאומי".

* ביד הלשון: ציר נצרים – ציר נצרים הוא הציר המפריד בין צפון רצועת עזה לבין מרכזה ודרומה. קרוי גם מסדרון נצרים, והשם הזה הולם יותר את המציאות. הציר הורחב מאוד לשני צדדיו, הוקמו בו כעשרים בסיסי צה"ל ועשרות מוצבים, ולכן, נכון יותר לכנותו מסדרון.
אורכו של הציר הוא 8 ק"מ, ממעבר קרני במזרח ועד הים במערב. הוא נקרא ציר נצרים בשל היישוב נצרים ששכן בחלקו המערבי. הציר היה בידי ישראל מאז מלחמת ששת הימים, ולמעשה גם לאחר הנסיגה הישראלית מרוב רצועת עזה ב-1994, לאחר הסכמי אוסלו. הוא נשאר ככביש גישה לנצרים, שבניגוד ליישובי גוש קטיף והתוחמת הצפונית, הוא היה יישוב מבודד בלב אוכלוסייה פלשתינאית. עם עקירת נצרים בהתנתקות, ישראל נסוגה גם מהציר כמו מכל רצועת עזה. במבצע "עופרת יצוקה" (2008) ישראל תפסה את הציר, ושוב במלחמת "חרבות ברזל".
על הקמת נצרים החליטה ממשלת המערך בראשות גולדה מאיר, ב-1970. בפברואר 1972 עלתה לקרקע היאחזות הנח"ל נצרים, ששירתו בה גרעיני נח"ל של תנועות הנוער השונות, מבית"ר ועד השומר הצעיר. ב-1984 אוזרחה ההיאחזות ונמסרה לתנועת הקיבוץ הדתי, שראתה בו חיזוק לשני יישוביה בנגב המערבי – סעד ועלומים. הקיבוץ דשדש במשך מספר שנים ולא שרד והיישוב היה ליישוב קהילתי דתי. היישוב נעקר בהתנתקות. חלק מן העקורים הקימו את היישוב בני נצרים בחולות חלוצה ואחרים התיישבו באריאל והקימו את קהילת "נצר אריאל".
הקמת נצרים וציר נצרים היו חלק מתוכנית חמש האצבעות שהגה והציג ב-1971 אלוף פיקוד הדרום אריק שרון, שנועדה למנוע רצף טריטוריאלי ערבי, באמצעות הכנסת חמש אצבעות של התיישבות יהודית: התוחמת הצפונית בצפון הרצועה, ציר נצרים במרכז, גוש קטיף בדרום הרצועה שמורכב משתי אצבעות וחבל ימית בצפון סיני. התוכנית נתמכה בידי רבים ממנהיגי תנועת העבודה ובהם גולדה מאיר, יגאל אלון וישראל גלילי.
בציר נצרים היו אמורים לקום שלושה יישובים, אך לבסוף רק נצרים הוקמה.
את השם נצרים העניק האלוף רחבעם זאבי, על שם מחנה הפליטים הסמוך נוציראת.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com