מעל 30 פעם במקרא מתואר האל כמרפא הבלעדי של מאמיניו. הרי דוגמאות אחדות:

מרים ואהרן מתקוממים נגד משה, והאל מעניש את מרים (רק אותה!) בצרעת. אהרן מתחנן בפני משה, וזה מתפלל לאלוהים: "ויצעק משה אל ה' לאמור, אל נא רפא נא לה." (במדבר י"ב 13).

חזקיהו המלך חולה, ונוטה למות. ישעיהו הנביא מבשר לו: "כה אמר ה' אלוהי דוד אביך, שמעתי את תפילתך, ראיתי את דמעתך, הנני רופא לך, ביום השלישי תעלה בית ה'." (מלכים ב' כ' 5).

"ברכי נפשי את ה', ואל תשכחי כל גמוליו, הסולח לכל עווני, הרופא לכל תחלואיכי" (תהילים ק"ג 4-3).

המחלה נתפסת כתוצאה של חטא כלפי האל, ולכן רק תפילה אליו יכולה לרפא:

"רפאני ה' ואירפא, הושיעה, ואיוושעה, כי תהילתי אתה." (ירמיהו י"ז 14).

"...רפאני ה' כי נבהלו עצמיי." (תהילים ו' 3).

"ה' אלוהיי, שיוועתי אליך ותרפאני." (תהילים ל' 3).

"אני אמרתי, ה' חנני, רפאה נפשי כי חטאתי לך." (תהילים מ"א 5).

המקרא מכיר רק רפואה אלוהית, או רפואה של שליחי האל, ופוסל לחלוטין רפואה מקצועית הנסמכת על חוכמת בני אדם:

" ויחלא (= ויחלה) אסא (המלך) בשנת שלושים ותשע למלכותו ברגליו עד למעלה חוליו, וגם בחוליו לא דרש את ה', כי ברופאים." (דברי הימים ב' ט"ו 12).

העובדה שאסא לא התפלל לה' שירפא את רגליו, אלא פנה לרופאים - נחשבת לו לחטא.

מי הם שליחי האל הרשאים לרפא בשם האל?

הבן של האישה מצרפת חלה למות, אליהו מתפלל לה' – "וישמע ה' בקול אליהו, ותשוב נפש הילד על קרבו ויחי." (מלכים א' י"ז 22).

הבן של האישה הגדולה משונם יצא עם אביו אל הקוצרים, חלה ומת. אלישע שולח את עוזרו גיחזי לשים את משענתו על גוף הילד, וזה לא עוזר. אלישע מתייחד עם הילד, מתפלל, גוהר עליו, והילד קם לתחייה. (מלכים ב' 37-19).

מי שרשאי להעניק "אבחון רפואי" (לא ממש ריפוי) הם הכוהנים היודעים להבחין מתי השחין והצרעת נרפאות, (ויקרא י"ג 18, 37, י"ד 3).

נקל להבין מכאן איך צמחו בעם ישראל "המרפאים" בשם האל, במים קדושים, בדולר מידי הרבי, בקמיעות, בהשתטחות על קברי צדיקים – דברים העומדים בניגוד קוטבי לרפואה של היפוקרטס (350-460 לפני הספירה – מקביל בזמן לימי עזרא ונחמיה), שהצהיר מפורשות שאין קשר בין המחלות וריפויין ובין האמונה באלוהים. הוא שלל לחלוטין אפשרות לרפא מחלות בלחשים וקמיעות.

הרפואה של היפוקרטס, למרות שגיאותיה, היא בבחינת ניצן של תרבות, מה שחסר לחלוטין בתנ"ך: אין בתנ"ך, במשנה ובתלמוד – פיזיקאי כמן ארכימדס, מתמטיקאי כמו אוקלידס ופיתגורס, מחזאים כמו איסכלוס, סופוקלס, אוריפידס, אריסטופנס, פילוסופים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו, היסטוריון כמו הרודוטוס ותוקידידס, רופא כמו היפוקרטס.

בכל התנ"ך לא מוזכר בית ספר, כאשר מוסד זה היה קיים במצרים, בשומר ובאכד מאות שנים לפני משה. בספרטה היה חינוך חובה כבר במאה ה-6 לפני הספירה (ימיו של ירמיהו הנביא), באתונה היה גם "חינוך גבוה" – האקדמיה של אפלטון והליקיאון של אריסטו.

שום איש מרכזי בתנ"ך, שמסופרת עליו ילדותו (יצחק, יוסף, דוד, שמואל, אסתר) לא נאמר עליו שביקר בבית-ספר. בית-ספר מוזכר רק בהקשר לשמעון בן שטח (המאה האחת לפני הספירה – ימיהם של אלכסנדר ינאי ושלומציון – מאות שנים לאחר חתימת המקרא) על החובה לשלוח ילדים לבית-ספר!

התנ"ך, ובעיקר התורה, שוללים תרבות – כל חוכמתו של עם ישראל מרוכזת ביראת ה' ובלימוד מצוותיו יומם ולילה:

"והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך, ושיננתם לבניך, ודיברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובשוכבך ובקומך..." ("שמע ישראל", דברים ו' 7-4)

"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה, למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח דרכך, ואז תשכיל." (יהושע א' 8).

אחינו החרדים מקיימים את הפסוקים האלה באדיקות – רק את התורה חובה ללמוד ולקיים את ציווייה – אסור תיאטרון, אסור אמנות, אסור ספרות יפה, אסור מדעים, אסור עיתונות חופשית, אסור ניתוחי מתים שהם מחובות הרפואה: מה כן נמצא בשפע? דיכוי מזעזע של האישה: אסור שהיא תהיה נציגת ציבור, אסור לראות תמונתה בעיתון, אסור לשמוע את קולה, אסור לה לגלות שיערה, אסור לה לחשוף טפח מגפיה, חובה עליה לשמש את בעלה הלומד תורה, להרות, ללדת ילדים ולגדלם, וגם לפרנס את המשפחה. התורה מתחילה בכך שהאיש מושל באישה (בראשית ג' 16), בתלמוד ירושלמי מסכת סוטה, פרק ג' הלכה ד' אומר ר' אלעזר: "יישרפו דברי תורה, ולא יימסרו דברי תורה לנשים" – הזכרתי כאן רק קמצוץ מהחרפות כלפי נשים, אזכיר עוד רק את הברכה בסידור: "ברוך שלא עשני אישה." במשנה ובתלמוד יש רק חכמים זכרים, ומוזכרת רק חכמה אחת – ברוריה אשת ר' יוסי.

רק לאילוסטרציה, הבה נשווה לנאום הפמיניסטי של מדיאה במחזהו של אוריפידס, או למחזותיו של אריסטופנס "ליזיסטרטה" ו"חג הנשים", "מהפכת הנשים".

הרפואה, כמו מדע, כמו אמנות, כמו ספרות - הם סממניה של התרבות האנושית, שעולם התורה וההלכה נרתעים ונמנעים ממנה.

הלקמוס לבדיקת היחס לנשים בדתות הוא מבנה הפנתיאון של הדת:

במקרא מוזכרים ליד האל מלאכים, אישים, שרפים, שטן, רוח (בספר דניאל יש לאל רבבות משרתים). בבראשית ו' 4-2 מסופר על בני האלוהים שלקחו להם נשים בנות אדם, כי בשמיים אין אף דמות נשית.

לעומת זאת בדת היוונית, יש שלוש המוירות ששולטות אפילו בזאוס; אתנה היא אלילת החוכמה; ארטמיס היא אלילת הציד, דמטר היא אלילת התבואות, גיאה אלילת האדמה; תשע המוזות מעניקות את חוכמת הנאום לשליטים ואת הכישרון לאמנים.

משה גרנות