* השתלטות על הרשות השופטת – שבוע לאחר נאומו של יריב לוין, שבו הודיע על המהפכה המשטרית, פירסמתי מאמר שכותרתו "רפורמה קונסטרוקטיבית". במאמר כתבתי שתומכי המהפכה מצביעים על בעיות אמיתיות הדורשות פתרון. את המהפכה הצגתי כפתרון לכאב ראש באמצעות עריפת הראש. אבל אין להסתפק בסיכול העריפה ויש להתמודד עם המיגרנה, באמצעות רפורמה אחרת, קונסטרוקטיבית, בהסכמה רחבה. במאמר גם הצעתי פתרונות קונסטרוקטיביים לרוב הסוגיות. רק בנקודה אחת אמרתי שאין מקום לכל שינוי ולכל פשרה – הוועדה למינוי שופטים.
בנושא זה הרפורמה הקונסטרוקטיבית כבר נעשתה. ב-2008 נפתרה בעיית הרוב האוטומטי של הצד הליברלי, כאשר התקבלה ברוב גדול הצעתו של גדעון סער לחייב רוב של 7 מתוך 9 בוועדה למינוי שופטים, כדי למנות שופטים בבית המשפט העליון. השיטה הזו מחייבת הסכמה רחבה בין הצדדים ואינה מאפשרת מאיוריזציה. ואכן, מאז שהתקבלה, בית המשפט העליון שינה את פניו ללא הכר, והיום, בזכות הקדנציות של איילת שקד וגדעון סער, מרבית שופטי בג"ץ הם שמרנים. השיטה למינוי שופטים בישראל, לאחר תיקון סער, היא הטובה בעולם ואין לגעת בה.
הצעת לוין פירושה השתלטות הרשות המבצעת על הרשות השופטת. ומכלול הצעותיו הן רמיסת הרשות השופטת וניטרולה.
לוין אינו רוצה שופטים שמרנים. הוא רוצה שפוטים, עושי דברו. הוא כבר למד שהשופטים השמרנים הם קודם כל שופטים, ואינם נותנים ידיהם לכל גחמה של הממשלה. הוא אינו רוצה כאלה. הוא רוצה שופטים שיעשו את רצונו. ורצונו הוא בצורת משטר שבה הרשות המחוקקת והרשות השופטת כפופות, למעשה, לרשות המבצעת. לכך יש להתנגד בתוקף.
באשר לבחירת הנשיא והמשנה, על השופטים ושר המשפטים לשבת שעה-שעתיים או יום-יומיים, עד שיצא עשן לבן, ולהגיע להסכמות. כמובן, שטרם הישיבה יש להסיר את איום חקיקת חוק ההשתלטות על הוועדה.

* רדיפה של המחאה? – כפי שנתניהו ובן גביר מתבכיינים שהחקירות נגדם ונגד מקורביהם הם "רדיפה של הימין", כך גם תומכיהם של מבצעי הפיגוע בקיסריה אומרים שמעצרם הוא "רדיפה של המחאה"? כן? כל המחאה היא ברוח הפיגוע? טלי גוטליב לא היתה מנסחת את זה טוב יותר.
וכמו נתניהו ובן גביר, גם הם מאשימים את הפרקליטות והשב"כ ברדיפה פוליטית. זו אותה רמה של בכיינות.
בחרתם לעשות מעשה חמור – שלמו את המחיר עליו, בלי להתבכיין.

* לא נשארו אזרחים נורמטיביים? – בעקבות רשומה שבה תקפתי את משה לדור על הסתתו לסרבנות ממארת, קיבלתי תגובה בזו הלשון: "על הרב יצחק יוסף אמרת אותו דבר? ומה עם חוק הגיוס שבעצם נותן פטור מגיוס לאוכלוסייה שלמה?"
טוב, כמובן שאני מתנגד ביתר חריפות לאחרון-לציון יצחק יוסף ולהשתמטות החרדית הממארת. ושאלתו של המגיב היא ווטאבאוטיזם נחות. אבל דבריו מטרידים אותי. למה, בעצם? מה אני מתרגש מכך שמישהו אמר משהו? אני מתרגש, כי מדובר בתופעה.
נקודת המוצא שלו, היא שמי שאינו תומך בסרבנות ממארת, תומך בהכרח בהשתמטות ממארת. איך הוא הגיע לכך? כנראה, שהסביבה שלו כולה תומכת בסרבנות, והוא מסיק בכך, שכל מי שאינו תומך בסרבנות הוא מהמחנה השני והמחנה השני הוא המחנה התומך בהשתמטות. וזה דבר נורא, פרי באושים של האיום הממאיר בסרבנות המונית במאבק נגד המהפכה המשטרית.
הסרבנות הממארת לא החלה אז. היא קיימת מאז מלחמת לבנון הראשונה. אבל היא היתה תמיד בשוליים של השמאל הרדיקלי. כך גם הסרבנות לשרת בשטחים. היא היתה תמיד תופעה מגונה ובזויה, אך לא מסוכנת, בשל שוליותה.
מה שעשו הסרבנים במחאת 2023, הוא לגיטימציה רחבה לסרבנות המונית. והפעם לא לסרבנות בטענת מצפון – התנגדות למשימה המנוגדת למצפוני, אלא סרבנות ככלי פוליטי במחלוקת על נושא שכלל אינו קשור למשימה. הסרבנים, או בשם החיבה המכובס "מפסיקי התנדבות", הציבו אקדח לרקתה של המדינה ואיימו ללחוץ על הדק הסרבנות הממארת, אם לא תקבל את עמדתם הפוליטית. הם עשו זאת במודע ומתוך כוונת מכוון לפגוע בביטחון המדינה. הרי הם חזרו ואמרו שהנה הכשירות של צה"ל נפגעת, ומתחו ביקורת על צה"ל שאינו מבהיר שהכשירות נפגעה. כלומר, המטרה היתה לפגוע בכשירות.
ייאמר לזכותם של המאיימים בסרבנות, שכולם, עד האחרון שבהם, התגייסו בכל ההתלהבות ב-7 באוקטובר להגן על המדינה. ראיתי בהתגייסותם הודאה בכך שהם טעו, חזרה בתשובה מדרכם הרעה וקיוויתי שהם יודו בטעותם ויתנצלו. לא זו בלבד שהם לא עשו כן, הם גאים בסרבנותם הממארת והנה שבים לאיים בה.
אני מוטרד מאותה תגובה לרשומה שלי, גם כי היא ממחישה עד כמה חזרנו למשטר המחנאות השבטית של 6 באוקטובר. חלוקה שבה כל מחנה נגרר אחרי הזנב המכשכש בו, הקיצונים ביותר, הסרבנים והמשתמטים.
זהו? לא נשארו ישראלים נורמטיביים ופטריוטים? הבחירה היא בין סרבנים ותומכיהם למשתמטים ותומכיהם? אין עוד בחירה בין טוב לרע, רק בין רע לרע?
אני מתפעל מגל המחאה בקרב הציונים הדתיים נגד ההשתמטות. אותם ציונים דתיים מבינים שיש לפרק את הברית בינם לבין החרדים המשתמטים ולהקים מחדש את ברית המשרתים. כל גילוי של סרבנות ותמיכה בה, לגיטימציה וסלחנות כלפיה, תדחוף אותם חזרה למדורת השבט המלא-מלא.

* מיהו בטלן – האחרון לציון יצחק יוסף אמר שגם בטלן – אסור לו להתגייס לצה"ל.
כשהוא מדבר על בטלנים, כוונתו למי שמבטלים תורה, כלומר שאינם לומדים תורה. דבריו הם הוכחה, שכל הסיפור על "תורתו אומנותו" הוא סתם תירוץ להשתמטות. אבל האמת היא שכל מי שמשתמט הוא בטלן. לימוד התורה של המשתמט חסר ערך. זהו לימוד לבטלה.
מי שלומד באמת את תורת ישראל יהיה הראשון להתגייס. מי שמשתמט מסתמך על תורה אחרת, אולי תורת ההשתמטות, וכופר בתורת ישראל.
האחרון לציון הוא ההוכחה שההשתמטות אינה מצמיחה גדולי תורה, אלא עסקני בטלנות והשתמטות.

* דחליל המדינה הפלשתינאית – הציבור הציוני דתי מאס בברית עם המשתמטים החרדים. הציבור שהוביל במלחמה בכל פרמטר – נתוני המשרתים ביחידות קרביות, נתוני המשרתים במילואים, נתוני הקצינים ולדאבוננו גם בנתוני ההרוגים והפצועים, מבין שהמשתמטים, מחללי השם, מחללי התורה, שמבחינתם מדינת ישראל אינה אלא כספומט, אינם בעלי הברית שלהם. בעלי הברית שלהם הם המשרתים, הציונים, אלה שלחמו אתם כתף אל כתף.
הסמוטריצ'ים, לעומתם, שעוד לא נפל להם האסימון, מנסים לשמר את הברית הזאת ואת פנטזיית ה"מלא מלא", כאילו לא גרמה די נזק. הם נאחזים בדחליל: המדינה הפלשתינאית. "נכון, אנחנו נגד ההשתמטות, אבל אם נתעקש הממשלה תיפול ומה עדיף, ממשלת שמאל שתקים מדינה פלשתינאית?"
אבל זה דחליל. לא תקום מדינה פלשתינאית. גם גנץ ולפיד, שאינם שוללים אותה אידיאולוגית על הסף, אינם תומכים בהקמתה בעתיד הנראה לעין. אפילו יאיר גולן, שעקרונית מצדד בה, מבהיר שבשנים הקרובות צה"ל חייב לשלוט ביטחונית בשטחי הרש"פ. כך שגם אם תקום ממשלה של גנץ, לפיד וגולן, היא לא תקדם מדינה פלשתינאית. אבל הסיכוי שתקום ממשלה כזו הוא אפס. אפס עגול.
ברור שהאלטרנטיבה לשלטון נתניהו היא ממשלה שיש בה משמאל ומימין. על פי כל הסקרים בנט הוא המועמד היחיד המאיים על נתניהו, אבל גם אם, נניח, הוא יקרוס בסקרים, עדיין ברור שממשלה חלופית תכלול אותו, את ליברמן, את יועז הנדל, וכן מפלגה שייתכן שתקום מן ההתארגנויות הרבות הפועלות לאחדות לאומית, וברור שהאחדות אינה על קו של מדינה פלשתינאית.
ההתנגדות של בנט, ליברמן ויועז למדינה פלשתינאית נחרצת לא פחות מזו של סמוטריץ'. ולכן, זו הפחדה ריקה.
אגב, נתניהו הסכים למדינה פלשתינאית, בנאום בר-אילן, במו"מ עם אבו מאזן בתיווך קרי ובקבלת תכנית טראמפ. תאמרו – נכון, אבל התנאים שהוא הציב אינם קבילים על הפלשתינאים ואין בהם קצה חוט להסכם. הטענה הזאת נכונה. אך היא נכונה גם למי שמציע נסיגה מלאה ומדינה פלשתינאית על כל שטחי יו"ש (אולי עם "חילופי שטחים") ובירתה ירושלים, כפי שהוכח בתקופת אהוד א' ואהוד ב'.
אז... שלא יעבדו עליכם.

* הזדמנות לעשות טוב – במשך שנתיים נתניהו שידר לראש הכנופייה סמרטוטיות. ראש הכנופייה בז לו, דרך עליו וניגב איתו את הרצפה. ועכשיו, אחרי שנתניהו הבהיר שהצבעה בכנסת נגד התקציב כמוה כהתפטרות – ראש הכנופייה וחבריו לכנופייה הצביעו נגד התקציב ולא התפטרו.
במעשהו, נתן ראש הכנופייה לראש הממשלה סיבה טובה לעשות טוב לעם ישראל ולהעיף אותו לכל הרוחות. הצעד המתבקש הזה אפילו לא יפיל את הממשלה, שאחרי כניסת הימין הממלכתי היא כבר לא תלויה בכנופייה. האם נתניהו יעשה את הצעד, או ימשיך להיות סמרטוט?

* מחרבן מהמקפצה – זה כבר לא להשתין מהמקפצה. בן גביר חירבן מהמקפצה על הראש של נתניהו.

* דרישה הזויה – הדרישה משופטי נתניהו לפרסם את הסיבות לביטול הישיבה הזויה וחצופה.
עלתה בקשה לדון עם השופטים בדלתיים סגורות על הצורך לדחות את הישיבה. מן הסתם, הוצגו בה סוגיות ביטחוניות ו/או מדיניות שהצדיקו את ההחלטה. מה הם רוצים? סטריפטיז של סודות ביטחוניים?
החשדנות הזאת נגד השופטים מתאימה לביביסטים, אך הקנאים הרל"ביסטים שוב ושוב מוכיחים שהם תמונת הראי של הביביזם.

* קצין כזה דרוש בפיקוד העליון – הערות ראשונות בעקבות הריאיון עם עופר וינטר ב"כאן 11".
עופר וינטר הוא קצין שדה מהולל, מהטובים בצה"ל. צה"ל אינו יכול להרשות לעצמו לאבד קצין כזה.
ההיטפלות לנאום שלו ב"צוק איתן" היתה ונותרה מכוערת ודוסופובית. זו היתה דעתי בזמן אמת, ואף כתבתי אותה אז, וזו דעתי היום.
טענתו של עופר וינטר שבצה"ל לא מאפשרים קידום של דתיים אינה נכונה. הציבור הדתי לאומי החל ללכת לקריירה צבאית לא מזמן. מרגע שהוא החל בכך, הצטברה קבוצה גדולה של מ"פים דתיים, אח"כ של מג"דים דתיים, אח"כ של מח"טים דתיים, אח"כ של אוגדונרים דתיים – היום מחצית האוגדונרים הם דתיים, וגם חלקם של קצינים דתיים בפורום מטכ"ל גבוה היום מחלקם באוכלוסייה.
אז מה הסיבה לפגיעה בווינטר? עמדותיו המקצועיות ומנהגו לומר את דעתו ולעמוד עליה. בעיניי, קצין בעל עמדות מקצועיות המנוגדות לקו הכללי ושהוא עומד עליהן, הוא בדיוק מסוג הקצינים שצריך לראות בפיקוד העליון. טוב שתהיה שם מחלוקת, שיהיה סיעור מוחות, שלא תהיה קונספציה אחידה. זו היתה דעתי, גם אילו גישתו של וינטר הייתה הפוכה משלי. קל וחומר, כשווינטר מייצג קו התקפי ולוחמני, שלרוב אני מזדהה איתו.
והדברים החדשים שלמדתי מהריאיון, הם עד כמה הוא נלחם כדי להגן על חיי חייליו ולא לסכן אותם לשווא. והוא ההוכחה שאין סתירה בין לוחמנות וחתירה להכרעה וניצחון לבין שמירה ככל האפשר על חיי החיילים.
צה"ל הפסיד קצין מבריק וזהו הפסד לעם ישראל.
באשר לפרשת מינויו למזכיר הצבאי של רוה"מ – כאן אני מעדיף לא להביע עדיין דעה, אלא להמתין לחלקו השני של הריאיון בשבוע הבא. אך בכל מקרה, הביטוי "להתיז את ראשו" הוא ביטוי חמור וקיצוני שאסור שייאמר, גם אם הוא צודק בביקורתו.

* סדר עדיפויות לאומי – כמעט שנה בוזבזה עד שמונה פרוייקטור לשיקום הצפון, צ'ייני מרום. מאז הוא הספיק להתפטר, לחזור בו ושוב להתפטר.
ומה מעסיק את הממשלה הכושלת לנוכח האתגרים הלאומיים האדירים הניצבים בפניה? השאלה מה קודם למה – חוקי ההשתמטות או המהפכה המשטרית.

* חידה רטורית – האם לדעתכם קיבוץ אורטל כבר ראה אגורה מביטוח לאומי?

* השאננות חוזרת – משרד האוצר הודיע שיתנגד לכל תוספת בתקציב הביטחון, כיוון שאחרי המלחמה אין עוד איום קיומי על ישראל.
שפשפתי בחוסר אמון את עיניי כשקראתי את הידיעה. זהו? חזרנו לשאננות? ל"חמאס מורתע"?
עלינו להבין ש-7 באוקטובר הוא ברירת המחדל של המציאות המזרח תיכונית. המצב הבסיסי הוא של היותנו מדינה מוקפת ים של אויבים, שחלומם הוא 7 באוקטובר מן הנהר ועד הים. אם לא נהיה חזקים, חלומם יוגשם. "כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו." [דיין].
צה"ל קטן ואינו מסוגל לתת מענה הולם לאתגרי הביטחון ולהגנה על המדינה. ראינו איך צה"ל כשל ב-7 באוקטובר. ראינו שצה"ל אינו יכול להילחם בעת ובעונה אחת נגד שני ארגוני טרור, בשתי חזיתות. ראינו איך גם אחרי שנה ורבע לא הצלחנו למוטט את שלטון חמאס. ועוד לא הגענו למשימה הגדולה, של השמדת הגרעין האיראני.
יש צורך בצה"ל גדול, חזק, חכם והתקפי, שלא יאפשר התבססות של אוייב לאורך גבולותינו. זה דורש תקציב, תקציב גדול מאוד. שר אוצר שאינו מבין זאת ואינו מפנים זאת, אינו ראוי לתפקידו.

* תלמידו של ארדואן – אני לא מתרשם, וממליץ מאוד לכל ישראלי לא להתרשם ממפגני המתינות של אל-ג'ולאני, מנהיג המורדים בסוריה, שתפס את השלטון. המתינות הזאת היא ה"טאקיה" המוכרת לנו, ההתחפשות כדי לקבל לגיטימציה להתחזק, על מנת להסיר את התחפושת לאחר ההתבססות בשלטון. כך בדיוק נהג הפטרון של אל-ג'ולאני, ארדואן, בראשית דרכו כראש ממשלת טורקיה (התפקיד שמילא בטרם נבחר לנשיא). אל-ג'ולאני מגיע אלינו מאזור חיוג אל-קאעדה ודאע"ש.

* שיפור עמדות לאחור – אסד: "לא ברחתי."
זה כמו "זאת לא נסיגה אלא שיפור עמדות לאחור."

* שינוי סטטוס – לפני שבוע עוד היינו יישוב ספר. עכשיו אנחנו במרכז הארץ.

* ראש הממשלה לשעתיד – ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט סייר בגולן ובין השאר ביקר באורטל ונפגש עם הנהגת הקיבוץ. בראשית הפגישה הוא תיחקר אותנו על האופן שבו עברנו את המלחמה ומה הנזקים שספגנו. לאחר מכן ביקש שנציג לו סוגיות שמטרידות אותנו. הוא היה סקרן מאוד, ממוקד מאוד, ירד לפרטים, הפתיע בגילוי בקיאות בנושאים רבים. דיברנו על הפער בין המחיר הזעום שאנו מקבלים על התוצרת החקלאית לעומת המחיר המופקע שהצרכן משלם על הפרי. דיברנו על הקושי להרחיב את התב"ע של אורטל בשל שטחי אש סמוכים. דיברנו על המכשולים הסטטוריים והבירוקרטיים למימוש תוכניות האנרגיה הסולארית בשטחים החקלאים (מדובר במיזם אגרו-וולטאי, של שימוש דו תכליתי בקרקע לפאנלים סולאריים במטעי התפוח, הדובדבן, הנקטרינה, הקיווי ואולי גם הכרם). דיברנו על המחיר הכבד כתוצאה מכך שלאורך שנת המלחמה בתי הספר היו סגורים ועל כך שעוד טרם ראינו אגורה ממס רכוש על נזקי המלחמה.
בנט לא הרבה לדבר על פוליטיקה, אך במעט שהקדיש לנושא מתח ביקורת על הסכם הפסקת האש עם לבנון והחזרת כפרי חיזבאללה אל מעל הראש של יישובינו, ועל כך שכאשר אנו עומדים בפני אתגרים לאומיים גדולים כל כך, הממשלה מתעסקת בוועדה למינוי שופטים למרות הידיעה שהנושא מתסיס את הציבור וגורם לקרע.
לשאלתנו לאן מועדות פניו, הוא קצת התחמק ואמר שהוא מחפש איפה הוא יכול לתרום למדינה.
אך כששאלתי אותו אם אני טועה כשאני מציג אותו כ"ראש הממשלה לשעתיד", הוא השיב בחיוך שאיני טועה.

* פורום גבורה ומשפחות החטופים – ערב מרתק ומרגש נערך עם מנחם קלמנזון. הוא סיפר על אותו היום בבארי, כשהוא, אחיו ואחיינו קפצו שוב ושוב לתוך התופת וחילצו למעלה ממאה איש. הוא סיפר על מותו של אחיו, אלחנן, בהתקלות עם מחבל בבארי. הוא סיפר על המוות שהיכה שוב ושוב במשפחתו בשנים האחרונות; פיגועים, תאונת דרכים, נפילת אלחנן ונפילת בן דוד שלהם במלחמה. הוא תיאר את הקשר המיוחד שנוצר בינו לבין אנשים מבארי שהוא חילץ. היה מרגש לראות תמונה שלו מחזיק תינוק בן ארבעה חודשים, של אימא שהוא חילץ כשהיתה בשבוע ה-41 להריונה.
הוא דיבר גם על הערכים שהניעו ומניעים אותו, על ההכרח באחדות לאומית.
פרט מעניין ששמענו ממנו, הוא על הקשר החזק בין משפחות החטופים לבין פורום גבורה, שהוא חבר בו.
אף שהם באו מנקודות מוצא שונות, ובתקשורת הוצגו כגופים לעומתיים זה לזה, מסתבר שמשלב מוקדם מאוד החלו מפגשים ביניהם ונוצרו קשרי חברות יפים והדוקים, שיתופי פעולה ופעולות משותפות, חרף המחלוקות. היום, הוא אמר, אין כמעט מחלוקת. במצב הנוכחי של המלחמה גם פורום גבורה רואה בעסקה לשחרור כל החטופים את צו השעה.

* שביל מורשת ההתיישבות – לפני שנים אחדות יזמתי וכתבתי, יחד עם חברי ד"ר ערן מאיר, הצעה להקמת שביל מורשת ההתיישבות בגולן.
המועצה האזורית גולן אימצה את התוכנית והגישה אותה לקול קורא של המשרד למורשת.
פתחתי את השבוע בקבלת הבשורה הנפלאה – התוכנית אושרה ותוקצבה.
ועכשיו – לביצוע.

* הדרת גברים – עדי אשכנזי יוצאת במופע לנשים בלבד.
מה נסגר איתה?
מה זו הדרת הגברים הזאת?

* ביד הלשון: שדות פלשת – מהתחקיר בערוץ 12 על המחדלים שקדמו ל-7 באוקטובר, למדנו על תוכנית ההגנה מפני פלישה של חמאס לישראל, הנקראת "שדות פלשת".
הכתב, עמרי מניב, שגה בהגיית המילה, במקום פְּלֶשֶׁת הוא אמר פָּלֶשֶׁת. פלשת היא חבל הארץ בארץ ישראל, במישור החוף, שבו ישבו הפלישתים. חמש ערי פלישתים העיקריות היו עזה, אשקלון, אשדוד, גת ועקרון. כלומר, אזור רצועת עזה הוא בפלשת, כך ששם הקוד מתאים גם היסטורית וגיאוגרפית.
השם "שדות פלשת" מתכתב עם ספרו של אורי אבנרי "בשדות פלשת 1948"; ספרו המצוין, שבו תיאר את קרבות מלחמת השחרור בדרום, שבהם השתתף ובהם נפצע קשה. זה הספר העברי המיליטריסטי ביותר שקראתי.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com