הקרבת קורבנות של בעלי חיים, ואפילו של בני אדם, לאל – היא מסורת עתיקה מאוד בכל העמים העתיקים, וגם בעם ישראל. המתיימרים לדעת את צווי האל במקרא מבקשים לשכנע את קוראי קורות עם ישראל כי עבודת האל יועדה כבר בתחילת היווסדו של עם ישראל, כלומר, עם יציאת מצרים והנדודים במדבר – לשבט נבחר, מיוחד שהאל בעצמו בחר להיות משרתיו בקודש, רק להם הזכות להקריב קורבנות ולשרת במקדש, ובעקבות כך פרנסתם ורווחתם מוטלת על שאר העם.

כשבודקים את הכתבים השונים מחוץ לתורה, מסתברות שתי עובדות: שלאורך מאות שנים לאחר המועד שהיתה אמורה להתרחש יציאת מצרים והענקת התורה לעם בהר סיני – אף אחד מבחירי האל לא הכיר את התורה, ונהגו במפורש בניגוד לצווים מפורשים בה, ולא רק בנושא הפולחן; וכן, שבכל מקום יישוב קיימו פולחן של הקרבת קורבנות בידי נבחרים של אותם מקומות.

אנחנו קוראים שגדעון משבט מנשה (לא לוי!) מקריב לה' גדי עיזים, קמח ומרק, בונה מזבח לה', וקורא לו "ה' שלום" (שופטים ו' 15, 21-18, 24). באותו הפרק נודע לנו כי אביו בנה מזבח לבעל, וגדעון עצמו בונה אפוד משלל נזמי הזהב, ובני ישראל עבדו אותו (שם פ' 25, 27).

נפתח סוגריים ונציין כי יש יסוד לדעה שאחד מכינויי ה' היה "בעל", שמשמעו אדון, ורק בימים מאוחרים בממלכת ישראל נקבע הבדל קוטבי בין האל הכנעני "בעל" ובין ה'. בניו ונכדיו של שאול – שהיה ללא ספק עובד ה', ונבחר על ידי ה' למלך – נקראו בשמות עם מרכיב תיאופורי "בעל" : אשבעל ומריב בעל (דברי הימים א' ח' 33, ט' 40).

לא ברור אם יפתח חשב מלכתחילה להעלות לעולה קורבן אדם, ולאסונו נאלץ לשחוט את בתו, אבל ברור שאת המעשה הפולחני אמור היה לקיים בעצמו, והרי הוא איננו לוי, אלא מתושבי גלעד, כלומר משבט ראובן או גד (שופטים י"א 1, 39).

מלאך אלוהים אומר למנוח בן שבט דן להעלות עולה לה' (שופטים י"ג 2, 20-16).

מיכיהו, בן שבט אפרים, בונה בית אלוהים באחוזתו, וממנה אחד מבניו לכוהן (שופטים י"ז 1, 5). כשמגיע נער לוי אל ביתו, הוא מעדיף אותו על בנו וממנה אותו לכוהן. מעניינת ההערה של מחבר הסיפור על כך שנער זה, שבהמשך מסתבר שהוא נכדו של משה, הוא מבית לחם יהודה ממשפחת יהודה (שם, שם, 7, י"ח 29). מכאן שתי מסקנות: לא חובה כי הכוהן יהיה לוי, והלויים היו חלק משבטים שונים, ולא שבט לעצמם. להנחה הזאת יכולה לסייע העובדה שבסיפור הזוועה פילגש בגבעה (שללא ספק הוא תוצר התעמולה של בית דויד נגד בית שאול), הלוי בעל הפילגש גר בירכתי הר אפרים, ולא נאמר עליו שהופקד על פולחן (שם י"ט 2), ופולחן לה' התקיים בבית אל ובשילו ללא כל קשר לכוהנים-לויים (שם, כ"א 4, 19).

שמואל, המושאל על ידי אימו למשכן שילה, הוא בן לשבט אפרים, כמו עלי, הכוהן של משכן זה, והוא משרת את ה', כשהוא חגור אפוד בד, כלומר, הוא במעמד של כוהן, ולא רק זאת – הוא שוכב בהיכל ה' אשר שם ארון האלוהים, והאל מתגלה לו (שמואל א' 1, ב' 11, 18, ג' 3, 10 ואילך). ברור שלא לעלי, ולא לשמואל, ולא למחבר הטקסט הזה היה ידוע כי קירבה אל ארון ה' מותרת רק פעם בשנה על ידי הכוהן הגדול, ולאחר הקרבת קורבנות (ויקרא ט"ז).

כשהארון מגיע מארץ הפלישתים לבית שמש, עיר בשבט דן, בני המקום (לא לויים!) מקריבים לה' את הפרות שהביאו את הארון לעיר, ועוד עולות וזבחים (שמואל א ו' 15-14). הוספה, כנראה מאוחרת, מציינת כי הלויים הורידו את ארון ה', מבלי לשים לב להמשך הכתוב, בו ברור שלויים לא היו מעורבים, כי בני העיר "ראו בארון," שאילו היו באמת לויים באירוע, בני בית שמש לא היו "חוטאים" (שם, שם פ' 19).

הארון עובר מבית שמש לקריית יערים, ואלעזר, בנו של אבינדב, משבט יהודה, מופקד על הארון – לא כהן גדול, לא בן לשבט לוי, ובני ישראל נהרו לעבוד את האל במקום זה (שמואל א' ז' 2-1).

שמואל, שכאמור, הוא בן לשבט אפרים, מקריב קורבנות ומעלה עולות (שמואל א' ז' 9, י' 8, י"ג 9, ט"ז 3) והכי מדהימה היא העובדה שלשאול, בן שבט בנימין, אסור, כביכול, להעלות עולה, ואילו לשמואל משבט אפרים מותר (שמואל א' י"ג 15-8). כל מי שעיניים בראשו מבין שהקטע הזה הוא תוספת בתעמולה של בית דויד נגד בית שאול – כביכול שאול היה אמור לחכות לשמואל כדי להעלות עולה לפני הקרב – איפה? בגלגל! – 1200 מטרים נמוך מהמקום בו מתקיים הקרב של שאול נגד הפלישתים (ראו פ' 16 ואילך). הקטע המושתל הזה בא "להסביר" מדוע שאול אינו ראוי לאמון האל כדי למלוך על ישראל – כי הרי העז לא לחכות ששמואל יעלה את העולה! מי שמבקש הוכחה שהקטע הזה מושתל על ידי התעמולה מבית דויד, יקרא בשמואל א' י"ד 35, שם כתוב ששאול בנה מזבח לה', כלומר, לא היה לו מושג על האיסור המשתמע מהקטע המושתל – שמואל א' י"ג 15-7.

שאול הבין, מה שלא הבין יהונתן, כי דויד הוא סכנה למלכותו ולמלכות בניו, ולכן ניסה בדרכים שונות להורגו – ללא הצלחה. כשנודע לו שאלימלך הכוהן בנוב (מרכז פולחני שנוסד לאחר חורבן שילה) נתן חסות לדויד במנוסתו, שאול מצווה להרוג אותו ואת כל משפחתו – 85 כוהנים נושאי אפוד בד, למרות שאלימלך הסביר להגנתו כי חשב בצדק שדויד הוא עבדו של המלך, ונשלח על-ידו למשימה סודית (שמואל א' כ"א 11-2, כ"ב 20-16). אין בכל הפרשה הטרגית הזאת רמז שמדובר בכוהנים משבט לוי, ויש להניח שמדובר בכוהנים משבט בנימין, כמשתמע בנחמיה י"א 32-31.

בימי המלך יאשיהו התחוללה מהפיכה דתית, ששינתה בצורה קוטבית את אושיות הפולחן – חלקיהו הכוהן "מצא" ספר תורה במקדש, ושפן הסופר קורא את הספר בפני המלך. זה קורע את בגדיו בתדהמה, כיוון שכל הכתוב בספר זה לא היה ידוע לו, ובוודאי לא לקודמיו. על פי המעשים המבהילים שיאשיהו מבצע – הרס כל סממן לעבודה זרה, ריכוז הפולחן רק בירושלים, וביעור הפולחן בבמות – ברור כי הספר שקראו לפניו הוא ספר דברים (מלכים ב' כ"ב 8-כ"ג 25). מתקבל על הדעת, שהתורה הזאת התחברה על ידי כוהני ירושלים, שליבם נחמץ לנוכח הרווחה הפוקדת את המזבחות בערי השדה, המכונים בספר מלכים בשם "במות", ובוודאי הריעו ליאשיהו שביטל אותן, ואף הרג את הכוהנים המתחרים האלה (שם, כ"ג 20).

ובכן, הכהונה עלתה בדרגה: מכאן ואילך לא ייתכן שסתם ישראלי יקים בביתו מקדש, מזבח ומרכז פולחן, ויאפשר לבן שבטו לכהן בו – זה אסור על פי התורה שחלקיהו הכוהן מצא! קודם כול הפולחן מותר רק "במקום אשר יבחר" (דברים י"ב 5, 11, 14, 18, 26, י"ד 23, ט"ז 2, 4, 11, 15, 16, י"ז 8, כ"ו 2, כ"ז 9, 14). ואיפה הוא המקום אשר יבחר? – ברור שבירושלים, שם נמצא בית המקדש. והרשאים לשרת את האל, ולזכות ברווחים הנלווים לכך, הם רק בני שבט לוי, שה' בעצמו הבדיל אותם מכל השבטים לשאת את ארון ה' ולשרת את האל, ועל כן אין לו נחלה, כי ה' הוא נחלתו (דברים י' 9-8). בשלב הזה אין דירוג בין כוהנים ללויים – משרתי ה' הם "כוהנים-לויים" (דברים י"ז 20, י"ח 1, כ"א 5).

לאחר שכוהני ירושלים, הכוהנים-הלויים, זכו למונופול על הפולחן, הדרישות שלהם מהמאמינים היו יחסית צנועות – יש אזהרה לא לעזוב את הלוי, כי אין לו נחלה (דברים י"ב 19, י"ד 27, כ"ו 12, ל"א 9). הלוי יקבל את המעשר, אבל במשותף עם הגר, היתום והאלמנה (שם י"ד 29), חלקם מהקורבנות הוא זרוע, לחיים וקיבה, ראשית הדגן התירוש, היצהר והגז, וראשית פרי האדמה (שם, י"ח 8-3, כ"ו 10). וכן, ספר דברים מצרף אל הכוהנים הלויים בניהול ענייני ציבור ודת את הזקנים, השופטים והשוטרים.

בגלות בבל, וגם אחרי שיבת ציון, מתגבר התיאבון של משרתי האל לממדים אדירים, ואת דרישותיהם מעובדי האדמה (מקור הפרנסה היחיד באותם ימים) הם קובעים בכתבים ששובצו בתורה, ואשר חוקרי המקרא תייגו מקור זה באות P, כלומר, priest – כוהן – כוהנים החליטו מה מגיע להם, תולים את דרישותיהם בצווים אלוהיים שכביכול, קיבל משה בהר סיני.

והרי פירוט: כל בכור וכל פטר רחם שייך לאלוהים (ואנו הרי יודעים מי מייצגיו של האל על פני האדמה) – על כן כל בכור של בהמה טהורה שייכת לאל, ובכור באדם ייפדה (שמות י"ג 2, 13-12, כ"ב 29-28 ; במדבר ח' 18, י"ח 15 ואילך). בשלוש רגלים הזכרים חייבים לעלות למקדש, כשחובה היא לא להיראות פני ה' ריקם, את הביכורים חייבים להקדיש למקדש (שמות, כ"ג 14 ואילך; כ"ג 19, כ"ד 5-4; ל"ד 20-19, 26; ויקרא ב' 14; כ"ג, כ"ז 26; במדבר ג' 13-12, ט' 13, י"ח 17-15, דברים י"ב 18-6, ט"ו 19, ט"ז, י"ח, כ"ו 2 ואילך). פרי העץ בשלוש השנים הראשונות הוא עורלה, ובשנה הרביעית קודש הילולים לה', ורק בשנה החמישית מותר ליהנות מהפירות (ויקרא י"ט 23).

אמנם מבין הקורבנות העולה והחטאת נשרפות כליל על המזבח, אבל מכל שאר הקורבנות והמתנות למקדש נהנים הכוהנים כמו – אשם, זבח שלמים, קורבן תודה, נדר (בכסף או בבהמה), נדר נזיר, איסר, נדבה, חרם, תרומה, מתנה, מעשר, מעשר מן המעשר, ביכורים, הקדשת רכוש (ויקרא א', ב', ג', י"ז 6-5, כ"ב 17 ואילך, כ"ד 5, כ"ז, במדבר ו' 10 ואילך, י"ח 21).

והרי ממדי העושק הנדרש על ידי התורה, שאפילו עשירי ימינו (לא עובדי אדמה בארץ מוכת בצורות!) – לא היו מסוגלים לעמוד בו: בפולחן יומי מקריבים שתי כבשים, בראש חודש – שני פרים, איל אחד, שבע כבשים ושעיר לחטאת. בפסח מקריבים שני פרים, איל אחד, שבעה כבשים ושעיר עיזים – כל זה לאורך שבעה ימים בנוסף על עולת התמיד. כנ"ל ביום הביכורים (במדבר כ"ח). כנ"ל באחד לחודש השביעי (ראש השנה). בעשרה לחודש השביעי (יום הכיפורים). בחמישה עשר יום לחודש השביעי (סוכות) מקריבים ביום הראשון שלושה פרים, שלושה-עשר אילים, ארבע עשרה כבשים, שעיר עיזים, מלבד עולת התמיד, וכך בשאר הימים בשינויים קלים. בסך הכול חייב עם ישראל להקריב בסוכות 51 פרים, 36 אילים, 121 כבשים ו-6 שעירי עיזים. בהקדשת המשכן משה הצטווה לקבל מנשיאי השבטים כדלקמן: 6 עגלות צב, 12 בני בקר, שור אחד – וכל הכבודה הזאת ניתנת למשפחות הלויים. בחנוכת המזבח כל מטה שבט מביא קערת כסף, מזרק כסף, כף זהב (עבור מנחת סולת בלולה בשמן), וכן, פר, איל, כבש, שעיר עיזים, ולזבח שלמים – 2 בקר, 2 אילים, 5 עתודים, 5 כבשים – וכל זה כפול 12 ! (במדבר ז').

בשמות כ"ה-ל, ל"ה-מ', ויקרא ח', ט' מסופר שמשה מבקש מבני ישראל (עבדים שברחו חסרי כול ממצרים אל המדבר!) תרומה של זהב, כסף, נחושת תכלת וארגמן ותולעת שני, אבנים יקרות ועורות אילים. בתרומות אלו מכינים בצלאל בן אורי ועוזריו, כדלקמן: ארון מצופה זהב, ועליו כפורת וכרובים עשויים זהב, שולחן מצופה זהב, כלי זהב, מנורת זהב, עמודים מצופי זהב, משכן ומסך צבועים תכלת וארגמן ותולעת שני, עמודי שיטים מצופי זהב, מזבח נחושת ואדני נחושת, בגדי פאר לכוהן ולבניו – אפוד זהב, תכלת וארגמן ותולעת שני, משבצות זהב, שרשרת זהב, אבנים יקרות בחושן, פעמוני זהב, ציץ זהב, מזבח קטורת מצופה זהב. ועל מנת לקדש את הכוהנים מקריבים פר בן בקר, שני אילים, לחם מצות.

לתוכנית העושק הנ"ל צריך להוסיף "נתינות קטנות", כמו טיהור מנידה באמצעות קורבן כבש, או שתי יונים (ויקרא י"ב 6; ט"ו 29), כמו קורבן תודה למתרפא מצרעת (ויקרא י"ד 4, 45), כמו טיהור מטומאת הזיבה (ויקרא ט"ו 13).

וכן, הכוהנים-הלויים המוזכרים בספר דברים כיחידה אחת – מתפצלים על פי המקור הכוהני: הכוהנים עוסקים בפולחן ממש, ואילו הלויים בדרגה יותר נמוכה – הם משרתי המשכן, מרכיביו ומסיעיו, נושאים את הארון ואת כליו תוך חלוקת תפקידים למשפחות לוי השונות (במדבר א' 51-50, ג' 37-25, ד' 4-3), כשעם ישראל מופקד על פרנסתם, ומחויב להעניק להם 48 ערי מגורים, על מגרשיהן, ביניהן 6 ערי המקלט (בספר דברים לא מצוין שערי המקלט שייכות ללויים), כי לא זכו לנחלה בארץ ישראל, ואלוהים הוא נחלתם (במדבר ל"ה 8-1). לא ברור כמה ערים נותרו, על פי מקור כוהני זה, לבני ישראל שאמורים לפרנס את אוכלי חינם אלה. מה שכן ברור הוא שבעובדה לכוהנים היו שדות בניגוד למה שהתורה רוצה שנאמין (מלכים א' ב' 26, ירמיה ל"ב 12-6).

אם חשבנו שסיימנו את תיאור תיאבונם של משרתי האל על חשבון עובד האדמה הישראלי, מסתבר שלבעל ספר דברי הימים יש תוספת נכבדה – לא רק פולחן ושירות למשכן ולמקדש – יש עוד תפקידים שצריך לאייש – ומי כביכול קבע זאת? לא אחר מאשר דויד המלך. הוא, כביכול, קבע שיש להעניק למשפחות הלויים קהת, מררי, גרשום, אליצפן, חברון ועוזיאל – מעמד מיוחד של שוערים, משוררים ומנגנים למקדש. דויד הוא זה שמנה את עשרות שמותיהם ומחלוקותיהם של כוהנים, לויים, שוערים, משוררים ומנגנים (דברי הימים א' כ"ג – כ"ו). בספר שמואל היותר אמין – אין לכך זכר!

קשה להתחקות אחרי שורשיו של שבט לוי – בנבואת יעקב בדבר עתיד יוצאי חלציהם של בניו – הוא מקלל את לוי: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם, בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי, כי באפם הרגו איש, וברצונם עיקרו שור. ארור אפם כי אז, ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב, ואפיצם בישראל" (בראשית מ"ט 7-5). הכתוב כאן מתייחס בוודאי לסיפור בבראשית ל"ד, בטבח ובביזה שערכו שמעון ולוי באנשי שכם משום אונס דינה אחותם.

כפי שראינו, במשך מאות שנים לא היתה דריסת רגל של הלויים בפולחן. מספר שופטים פרקים י"ז י"ח אנו למדים שהלויים היו חלק מהשבט שבתוכו חיו, ונחשבו למועדפים לעבוד את האל. לאחר המהפכה הדתית של יאשיהו שבט לוי קיבל מונופול על הפולחן. איך קרה המהפך הזה? בספר שמות יש הסבר: אחרי חטא העגל קרא משה – "מי לה' אליי!" ונענו לו בני לוי, ואלה הרגו את אחיהם, את רעיהם ואת קרוביהם – שלושת אלפי איש שעבדו לעגל. ועל כן זכו לשכר, והוא שימלאו ידיהם לה' (שמות ל"ב 29-26). המהפך הזה, מקללה ופיזור בכל שבטי ישראל, להעדפה בעיני האל – קרה, כנראה, בימי יאשיהו, כמבואר לעיל.

ובאשר לסיפור עגל הזהב, נקודת זמן קריטית, לפי הכתוב, בעניין מעמדם של בני לוי, יש כמה תמיהות שניתן דעתנו עליהם: ירבעם בן נבט נבחר לתפקיד לקרוע את ממלכת דויד ושלמה, ולהקים ממלכה לעשרת השבטים – על ידי שני נביאים: אחיה השילוני ושמעיה איש האלוהים (מלכים א' י"א 40-29; י"ב 24-22). כלומר, ירבעם בן נבט הוא בחיר האל, ואם כן, איך ייתכן שהוא פועל בניגוד לכתוב בעשרת הדיברות ובמקומות רבים בתורה, ובונה שני עגלים בבית אל ובדן? ואלה דבריו: "רב לכם מעלות ירושלים, הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, וישם האחד בבית-אל, ואת האחד נתן בדן" (מלכים א' י"ב29-28 ) – איך זה שבחיר ה', שאמור להכיר את סיפור חטא העגל שבתורה, מבצע חטא כפול כזה?!

ובכן, ברור שירבעם לא הכיר את התורה, כפי שגם שני הנביאים הנ"ל לא הכירו אותה – עד ימיו של יאשיהו עבדו בני ישראל לפסלים – כך גדעון, כך יהונתן נכדו של משה, כך דויד, וכך מרבית מלכי ישראל, שאת פסליהם שיבר יאשיהו במהפכה הדתית שלו. איסור פסל ומסיכה החל רק במהפכה הזאת של יאשיהו על פי הספר ש"מצא" חלקיהו במקדש, והוא ללא ספק ספר דברים. ירבעם, כאמור, לא יכול היה לדעת שאסור להתפלל לפסל. הוא ידע שבמקדש בירושלים יש פסל של עגל, והוא חיקה את מה שראה שם, והכפיל בשניים, ובעל ספר מלכים, הדויטרונומיסט, קבע שזה חטא כלפי צווי התורה. וכן, ברור שסיפור חטא העגל חובר בעקבות מעשהו של ירבעם, ומעשיהם של רבים ממלכי יהודה וישראל, ולא להיפך!

בחיבור זה ניסיתי לסכם את התיאבון של משרתי האל, וכיצד העדפות הכלכליות והמעמדיות שהם תבעו לעצמם הלכו ותפחו מדור לדור, והעם התמים האמין כי מדובר בצווים אלוהיים שאם לא מקיימים אותם זעם האל ינחת עליהם, והאמת היא שההיענות לדרישות האבסורדיות של משרתי האל הביאה על עם ישראל אסון אחר אסון, וכשנדמה שלמדנו לקח, באים משרתי האל החדשים, ודורשים, וגם מקבלים, זכויות ללא חובות.

משה גרנות