הוצאת אסטרולוג 2001
ד. העלייה השנייה בראי ספרותה
עיון בספרים הרבים העוסקים בעלייה השנייה מעלה מיד שאלה: מהם הסוגיות והנושאים המרכזיים, שמצאו לעצמם ביטוי בספרותה של העלייה השנייה ובזו שנכתבה על אודותיה?
הרומנטיקה מול המציאות
השאלה העקרונית הראשונה, האופיינית לספרות העלייה השנייה – היא השאלה של הרצוי והמצוי, או שאלת הרומאנטיקה מול המציאות. כלומר, איך ראו את הארץ וכיצד היתה הארץ באמת. הכורח לראות נכוחה את הקיים ולהיפרד במידה מסויימת מן החלום, או להיפך – לדבוק בחלום למרות המציאות המרה שבהווה, ולקוות שמציאות זו תשתנה ותהיה לאחרת.
שאלה זו של רצוי ומצוי, בייחוד אחרי הופעתו של ברנר מ1909- כסופר ארצישראלי, נעשתה לשאלה חריפה מאוד – גם לשאלה פוליטית ותעמולתית. כשהופיע סיפורו הארצישראלי הגדול והחשוב "מכאן ומכאן" (1911), יצא רוגז רב על ברנר. על הרוגז והאכזבה אפשר ללמוד גם מתוך דברי עגנון בהספדו על ברנר (נדפס לראשונה בכתב-העת הספרותי "מולד", יוני 1961). הסיפור הרגיז את הציבור היהודי-הציוני בארץ, את הפועלים ואת בעל-הבית היהודי הארצישראלי. והרוגז נבע לא רק מטעמים ספרותיים, מפני שאנשים ראו בו פתאום דבר "מודרניסטי" מדי או מחליא מדי, או משום שנטו לזהות דמויות חיות ביצירה, או מפני שהעיצוב הספרותי הדהים אותם – אלא בעיקר מפני שברנר הראה בצורה עמוקה ופסימית את המצוי ולא את הרצוי, והקוראים בארץ חששו מפני מה יגידו היהודים שטרם עלו ארצה.
זו היתה שאלה מרכזית, שהיתה קיימת עוד בימי העלייה הראשונה, למשל בסיפוריו של זאב יעבץ. יעבץ היה סופר דתי וליבו לא נתנו להוציא את דיבת הארץ רעה, לכן הסיפורים שלו מדברים ברובם על הרצוי, ואילו המצוי ניתן בהם מבעד לערפילי החלום והאגדה (או ביום של חג, כהגדרתה של פרופ' יפה ברלוביץ, חוקרת ספרות העליות הראשונות). הארץ ניראית בסיפוריו רומאנטית מאוד ואינה מתוארת תיאור ריאלי. היתה כאן מישאלת-לב וגם כוונה – לא לאכזב את היהודים שטרם עלו ארצה ושאולי עתידים לעלות, ולא לצייר בפניהם את המציאות בצורה קודרת ובוטה, שמא יתחרטו ולא ירצו לעלות, או, גרוע מזה, יחדלו לשלוח כספי תרומות ליישוב הארץ.
גישה זו היתה פסולה מראשיתה, ולא רק מצד החטא לאמת. ספרות שמעלה את הפרובלמאטיות של המציאות בארץ, ממילא יוצרת אתגר למי שאינו חי בה, וככל שהבעיות יותר חשופות ומעניינות, כך הן יותר משכנעות ויוצרות מוטיבאציה להתעניין במה שקורה בארץ, ולקחת בו חלק פעיל.
התוצאה היא, שאנחנו מתייחסים כיום בעין סלחנית אל הסיפורים הנאיביים מאותה תקופה. סיפוריו של משה סמילנסקי, למשל, נשכחו כמעט לגמרי. אני זוכר, שבנעוריי בפתח-תקווה ידעתי שיש שני סופרים בארץ-ישראל: משה סטבסקי ומשה סמילנסקי. סטבסקי, שכתב את "הכפר הערבי" (1946) וסיפורים מחיי הארץ, וסמילנסקי – הוא חוואג'ה מוסה ועורך "בוסתנאי", ביטאונה של התאחדות האיכרים בארץ-ישראל. אני חשבתי אז לתומי כי לא יכול להיות סופר בלי האות סמ"ך בשמו, ושמו משה, כי שמעתי רק על שני הסופרים הללו. רק אחרי שנים נעשה עגנון לסופר הראשון במעלה, אבל בילדותי אינני זוכר שדיברו על עגנון. סמילנסקי היה הסופר בה"א הידיעה, וכיום נשכח.
אבל כאשר אנחנו קוראים במחזור סיפוריו "בני ערב", השייך לספרות של תקופת העלייה השנייה, אנו מוצאים שם שפע של סיפורי אהבה ונקמת-דם מחיי הערבים, עולם שלם – אבל עולם נאיבי. בלי המעמקים של ברנר, זאת גם כאשר סמילנסקי מתאר את הוויי המושבה הארצישראלית. עולם רומאנטי, עולמו של סופר שרואה ומתאר את הארץ לרוב בצורה רצוייה, אם כי אינו מעלים את הבעיות והקשיים של תקופתו. אך הגישה היסודית היא נאיבית, ולכן מה שניראה לכאורה כמצוי של אותה תקופה היה בו הרבה מן הרצוי.
קורא רציני, הרוצה לדעת כיום את שורשיו בארץ, יכול להבין את המציאות של אז על כל צדדיה הבעייתיים, בעיקר מן הסיפורים של ברנר. סיפורי ברנר נושמים את המציאות לכל עומקה. וזאת למרות, ואולי דווקא – מפני הפסימיות שלהם, וכל הקושי והעליבות המתוארים בהם. ברנר נותן את הריתמוס האמיתי של הארץ בתקופת העלייה השנייה. והדבר נכון גם לגבי רומאן כמו "שמות" (נדפס לראשונה בשנות ה20-) של א. ראובני, אך לא לגבי הסיפורים והאידיליות של דוד שמעוני (שמעונוביץ), לדוגמה.
(בספרו האוטוביוגראפי "מברלין לירושלים", שיצא לאור בשנת 1982, מספר מורי ורבי גרשם שלום, שהיה מגאוני היהדות במאה העשרים, כי בניגוד לאחרים – הוא לא התאכזב בעלותו לארץ-ישראל בשנת 1923 כי קרא קודם את ברנר והיה מוכן לפגישה עם המציאות הקשה).
היחס לאיכר היהודי
נושא מרכזי שני העולה בספרות העלייה השנייה הוא היחס לאיכר היהודי במושבות העבריות של העלייה הראשונה. הדברים הללו ידועים מתולדות היישוב בארץ: כיבוש העבודה הפיסית, בעיקר בחקלאות ובבניין, ההתנגדות לעבודה ערבית, המאבק על עבודה עברית, וכדומה. אבל צריך לומר כי בנושא זה, הספרות שנכתבה בתקופה העלייה השנייה היתה ספרות ריאליסטית. היא עסקה בבעיות עצמן, בעיות של פועלים, של איכרים, והמאבק ביניהם ובקירבם. השיחות ששוחחו במושבות על הבעיות הללו הן, למשל, חלק מן הרומאן "הדסה" של משה סמילנסקי, או מן התוכחות המרות בסיפורו של ברנר "מכאן ומכאן", או שהן משוקעות בצורה האירונית, המקסימה והמסוגננת ב"תמול שלשום", כאשר עגנון מתאר את שוק הפועלים בפתח-תקווה, כשוק עבדים. המציאות תוארה, ולא היתה התחמקות מפני תיאורה. שאלת היחס לאיכר ולדור הראשון של בני המושבות מעסיקה את סופרי תקופת העלייה השנייה.
כך למשל הכינוי סאברע או סאברעס (ברבים), היה תחילה כינוי של ליגלוג וגנאי לבני הדור הראשון שנולד במושבות, ורק לימים הפך לכינוי חיובי ויוקרתי, בעיקר בגילגולו העברי – צבר.
אהוד בן עזר
המשך יבוא