בעשור הקודם, כשניהלתי את "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית בגליל, שהיה זרוע קהילתית של המכללה האקדמית תל-חי, הגשתי את אחת התוכניות שלנו לקול קורא של הקרן החדשה. מנכ"ל המכללה באותם ימים, איש מרצ, ירד עליי: "אתה, אורי הייטנר, מוכן לקבל כסף מהקרן החדשה?!"
השבתי לו שיש לי שתי תשובות לשאלתו. האחת היא, שהתוכנית שאני מקדם חשובה וחיובית, וכסף שיגיע למימונה אף הוא חשוב וחיובי. והשנייה היא, שחשוב לי לקבל כסף דווקא מהקרן החדשה, כיוון שכל אגורה שלהם שתלך למטרה חיובית, תגרע אגורה ממטרה שלילית.
בסופו של דבר לא זכינו בקול הקורא, ונחסך ממני העונג המפוקפק לצרף את הסמליל שלהם לפרסום של אותה תוכנית. אבל העיקרון הכפול, שעמד מאחורי הפניה אליהם, מוצדק ותקף.
והנה, מתברר שהקרן החדשה משקיעה לא סתם במטרה חיובית, אלא בהתיישבות! לא פחות ולא יותר. שומו שמיים! הקרן משקיעה במיזם להחזרת החברים לקיבוצים בנגב המערבי. נפלא! אבל כמו אותה פרה מהמשל המפורסם, אחרי שמילאה את הדלי, היא בועטת בו.
מסתבר שהקרן החדשה מציגה את המיזם, שנועד לעודד את חזרת המתיישבים לבתיהם ולאדמתם, לא כתקומת ההתיישבות הציונית בנגב, אלא כדי לסכל "מזימה של הימין הדתי להשתלט על אדמות הקיבוצניקים," כפי שנאמר בדברי ההסבר של הקרן למיזם.
אז קודם כל, אין כל "מזימה" כזאת, זה שקר ועלילה, שאולי נלקחה מן הפרוטוקולים של זקני הימין הדתי. אבל זאת הסיבה לעודד את חזרת הקיבוצניקים? לבלום כניסה של אחרים? יש לקדם את תקומת היישובים תוך שמירה על אורחות חייה של כל קהילה. הקיבוצים הדתיים ימשיכו להיות קיבוצים דתיים. הקיבוצים החילונים ימשיכו להיות קיבוצים חילונים. כרם שלום, שהוא קיבוץ מעורב, של דתיים וחילונים, ימשיך להיות יישוב מעורב. כל קיבוץ, יקלוט קליטה של אנשים שיתאימו לאורח החיים שלו. אגב, חילוני כפרט יכול להשתלב בקיבוץ דתי וכך גם דתי כפרט בקיבוץ חילוני והיו דברים מעולם ויש גם היום.
אבל עצם הצגת המיזם לא כמיזם למטרה חיובית של התיישבות אלא למטרה שלילית של בלימת התיישבות של אחרים, מכוערת ונפסדת.
צביעותה של הקרן החדשה זועקת לשמיים. הקרן הובילה את ההתנגדות לחוק ועדות הקבלה, שנועד להגן על היישובים הכפריים בגליל ובנגב ולתת להם את האפשרות לבחור את המצטרפים אליהם, והציגה אותו כחוק גזעני ופשיסטי שנועד לסכל קבלת ערבים לקיבוץ. וכאן הם נרתמים ומשקיעים כדי לסכל קבלת דתיים לקיבוץ.
מבירור שעשיתי הבנתי שאין התקשרות ישירה בין התנועה הקיבוצית לקרן, אלא שההתקשרות היא בין הקרן לתנועת החלוץ. מכל מקום, על התנועה הקיבוצית להתנער מדברי הקרן ולהוקיע אותם.

2. צרור הערות 25.12.24
* הפרוקסי של ארדואן – נשיא טורקיה, הרודן האנטישמי ארדואן הוא הפטרון של אחמד חוסיין א-שרע (מנהיג המורדים שהשתלט על סוריה, שכינויו המחתרתי אל-ג'ולאני). הוא רוצה בסוריה כמדינת חסות טורקית, כשלב במימוש חלומו האימפריאליסטי לחדש את ימי האימפריה העות'מנית, בהנהגתו. כאשר הוא וא-שרע מדברים על סוריה אחת, זה לא כיוון שהם אינם מודעים לכך שאין עם סורי ושסוריה קמה כמדינה מלאכותית על שולחנות השרטוט הקולוניאליסטיים של בריטניה וצרפת לאחר מלחמת העולם הראשונה, ושראוי לחלק אותה על פי ההרכב האתני של אוכלוסייתה, אלא למרות שהם מודעים לכך, אך רצונם הוא שליטה.
היום הכורדים שולטים ברבע משטחה של סוריה. ארדואן רוצה לחסל את השלטון העצמי של הכורדים, בין אם בהמשך כיבוש סוריה בידי א-שרע, או בפלישה טורקית לסוריה כדי להכריע את הכורדים. א-שרע עצמו עסוק במתקפת חיוכים ברוח ה"תקיה" האיסלמיסטית של התחפשות למתון בתקופת ההתבססות בשלטון, ובכך הוא הולך בדרכו של ארדואן עצמו.
מה תפקידה של ישראל בזירה הזאת? הדילמה היא בין העיקרון של אי התערבות בענייני הפנים של מדינות ערב, לבין העיקרון של קידום האינטרסים הביטחוניים באמצעות השפעה על הנעשה סביבנו.
בן גוריון עיצב את אסטרטגיית הפריפריות, שעל פיה עלינו להתמודד עם הבדידות של ישראל במרחב הסובב אותנו, באמצעות יצירת בריתות עם מדינות לא ערביות באזור ועם מיעוטים שעשויים להיות ידידותיים. באותה תקופה, הסכסוך היה בעיקרו בין ישראל למדינות ערב, ולא פאן-אסלאמי כפי שהוא מאז המהפכה באיראן. האסטרטגיה הזאת יצרה בריתות עם איראן, טורקיה, אתיופיה, המיעוט הכורדי בעיראק והמורדים בדרום סודן.
המזה"ת השתנה מאוד מאז. היום איראן וטורקיה הן האויבות העיקריות שלנו והפטרוניות של ארגוני הטרור האסלמיסטיים שפוגעים בנו. אבל העיקרון של ב"ג, שעל פיו ישראל, שהיתה אז מדינה צעירה, קטנה וענייה, תנהג כמעצמה אזורית ותחתור להשפעה על דמות המזה"ת בהתאם לאינטרסים שלה, נכון גם היום. ויש לנו אינטרס בנעשה בסוריה.
בשל העיקרון של אי התערבות בענייני הפנים של מדינות ערב, ישראל אינה צריכה להתערב בזהות המשטר בסוריה. אין לנו יכולת אמיתית להשפיע על כך ולבטח אין שם על הפרק הנהגה אלטרנטיבית שאינה עוינת אותנו. אבל העיקרון של קידום האינטרסים הביטחוניים באמצעות השפעה על הנעשה סביבנו, מחייב ברית עם מיעוטים בסוריה שעשויים להיות ידידותיים לנו. כוונתי היא לכורדים ולדרוזים.
עלינו לחתור לכך, שהמיעוטים הללו ישמרו על כוחם ולא יהיו נתונים למשטר שירמוס אותם ויפגע בהם. עלינו לסייע לכורדים לשמור על חבל הארץ שבשליטתם בצפון סוריה, ולטפח איתם את הקשרים כעם ידידותי לישראל וכמדינה ידידותית לישראל בלב המזה"ת. יש לעשות זאת באמצעות פעולה דיפלומטית למענם בעולם ובעיקר מול ארה"ב, ידידתנו ובעלת בריתנו, מעצמת-העל החשובה והחזקה בעולם, וכן באמצעות אספקת נשק ותחמושת והדרכה צבאית.
עלינו לסייע לדרוזים ולחתור לכך שבדרום סוריה תקום מדינה דרוזית ידידותית בשכנות איתנו ובהשפעתנו, ולקיים איתה ברית הגנה.
האלטרנטיבה היא שסוריה תהיה פרוקסי של ארדואן בשכנותנו; מציאות שלקח 7 באוקטובר מחייב אותנו לסכל אותה. הבחירה של א-שרע בכינוי אל-ג'ולאני, מעידה על חלומותיו. אם תקום מדינה דרוזית בדרום סוריה, נכון להגיע איתה להסכמה על תיקוני גבול, ובראשם שליטה ישראלית על כתר החרמון.

* עמדת הפתיחה – רס"ן ד"ר אחיקם אבני פיינשטיין, ששירת כרופא מוטס, נהרג בהתרסקות מסוק בדרך לחילוץ פצועים באזור כתר החרמון, לפני 51 שנה, במלחמת ההתשה שאחרי מלחמת יום הכיפורים. עם חזרתנו לאזור לאחרונה, נמצא הרוטור של המטוס.
ד"ר יוסי פיינשטיין, אחיו, התראיין על כך ברשת ב'. בראיון מרגש הוא סיפר על אחיו, על נסיבות מותו, על הגעגוע אליו ועל התרגשותו בקבלת הידיעה על מציאת הרוטור. אך כאשר עבר מן ההיסטוריה המשפחתית להיסטוריה הלאומית, הוא התבלבל לגמרי והמראיינים, קלמן ליבסקינד ורועי שרון, אינם בקיאים דיים, כנראה, כדי להעמיד דברים על דיוקם.
פיינשטיין סיפר על מלחמת ההתשה שהתנהלה בחודשים שבין המלחמה להסכם שביתת הנשק. הסורים היו מוכנים לחילופי שבויים רק תמורת נסיגה מהמובלעת הסורית (השטח שאותו כבש צה"ל במלחמת יום הכיפורים, ושאליו חזרנו לאחרונה). ישראל התנגדה תחילה, אך אחרי חודשים ארוכים של מלחמת התשה, שבה נפלו 54 חיילים – הסכימה. מדבריו משתמע, שאיבדנו לשווא 54 חיילים בגלל התעקשות שבסופו של דבר ויתרנו עליה.
העובדות רחוקות מאוד מן הסיפור הזה. אכן, אחרי מלחמת יום הכיפורים נערכה מלחמת התשה במקביל למו"מ על הסכם הפרדת הכוחות (לא שביתת הנשק). אכן, חילופי השבויים נעשו רק כחלק מהסכם הפרדת הכוחות. אולם תוכן המו"מ רחוק ת"ק פרסה מתיאורו. הדרישה של הסורים היתה לנסיגה ישראלית מהגולן הישראלי תמורת הסכם הפרדת הכוחות. עמדת הפתיחה (!) של ישראל היתה נסיגה מהמובלעת הסורית עד הקו הסגול (הגבול אחרי מלחמת ששת הימים). גולדה מאיר ניהלה את המו"מ בקור רוח, בתבונה ובנחישות והסורים, שמלחמת ההתשה פגעה בהם יותר מאשר בנו, התקפלו בהדרגה מתביעותיהם. בסופו של דבר ההסכם שנקבע קרוב למדיי לעמדת הפתיחה הישראלית, זולת נסיגה משתי נקודות ממערב לקו הסגול: קוניטרה וצומת רפיד.

* גאווה ותסכול – ככל שאני נחשף לעוד ועוד פרטים על מבצע הביפרים הגאוני והמרהיב, כך גדלות התפעלותי וגאוותי. ולאו דווקא מעצם פיצוץ אלפי הביפרים בעת ובעונה אחת, אלא מעצם הייצור והמכירה שלהם לחיזבאללה והיותם שתולים בכיסי המחבלים במשך עשר שנים, עד הינתן האות.
ומצד שני, אני חש תסכול עמוק. למה חיכינו כמעט שנה, עם חרפת הפינוי של היישובים, ההכלה של ההרס השיטתי של בתי היישובים במשך כשנה, מלחמת חפירות ממושכת עם ארגון הטרור והקמת רצועת ביטחון בצד הישראלי, עד המעבר ממגננה למתקפה? חמור יותר – ההוראה ניתנה רק כאשר היה חשש מיידי מפני דליפה, שתחשוף את התוכנית ותסכל אותה. ללא אותה דליפה, יתכן מאוד שעד היום לא היינו תוקפים את חיזבאללה ואולי מגיעים איתם להסדרה, שפירושה היה הענקת ניצחון היסטורי לנסראללה.
גלנט וצה"ל דרשו לתקוף את חיזבאללה כבר ב-11 באוקטובר. נתניהו דחה בצדק את ההצעה, כי אחרי הטבח נכון היה למקד את כל הכוחות למתקפת נגד בעזה. אבל אחרי חודש, חודשיים, שלושה, חובה היה עלינו לתקוף בלבנון. גלנט, גנץ ואיזנקוט דרשו זאת, אבל נתניהו סירב. את מחיר הדחיינות הזאת והפינוי הממושך, אחת התבוסות הגדולות של הציונות, נשלם עוד שנים רבות.

[אהוד: ברור, רק נתניהו אשם בסכלות האסטרטגית הזו מול הגאונות האסטרטגית שלך!]

* ביטחון לצפון – הפסקת האש עם לבנון הפכה ניצחון צבאי לתבוסה מדינית. הסכם הפסקת האש הוא העתק של הפסקת האש בתום מלחמת לבנון השנייה – דרישה ליציאה של חיזבאללה מדרום לליטני, והתפרסות יוניפי"ל וצבא לבנון כדי לאכוף זאת. איזה טמטום! לחזור להסכם שכשל? למה שחיזבאללה יכבדו אותו הפעם ולא יצפצפו עליו כמו על ההסכם הקודם? למה שיוניפי"ל וצבא לבנון יאכפו אותו ולא ימעלו במשימתם כמו בהסכם הקודם?
הדבר החמור מכל הוא החזרת כפרי רדואן היושבים מעל יישובינו ומאיימים עליהם, אחרי שראינו שכל בית בהם הוא מוצב טרור חמוש, כולל בנשק כבד. ישראל הותקפה וניצחה, מה פתאום אנחנו צריכים לקבל את העיקרון, הקיים אך ורק כלפי ישראל, שלפיו מי שהותקף וניצח צריך לחזור למציאות שהובילה לתוקפנות נגדו? איזה מוסר זה? איזה היגיון זה? על פי איזה מוסר אסור לישראל לנצח במלחמות שנכפו עליה?
פורום המפקדים והלוחמים במילואים עלה לצפון, לטבריה, והוביל אמש, יחד עם מספר ארגונים צפוניים שקמו במהלך המלחמה, כנס שכותרתו "ביטחון לצפון", ויצאה ממנו קריאה להקמת אזור חיץ בדרום לבנון.
המונח "אזור חיץ" רחב. הוא מכיל מספר אפשרויות: רצועת ביטחון, כמו זו שהיתה בדרום לבנון בשנים 1985-2000 (לדעתי, זה הפתרון הרצוי), אזור הפרדת כוחות כמו בין ישראל לסוריה מאז 1974, שכאשר נוצר איום, בשבועות האחרונים, צה"ל מיהר לתפוס אותו, או רצועת מוות, כמו בין הקוריאות – שטח שחל איסור על אדם להיכנס אליו ומי שנכנס אליו – הורגים אותו.
עם הדוברים בכנס היו אלוף (מיל') אבי מזרחי, תא"ל (מיל') אפי איתם, תא"ל (מיל') דדי שמחי, תא"ל (מיל') גיא חזות, אל"מ (מיל') פרופ' גבי סיבוני, ראש העיר קריית שמונה אביחי שטרן, חכ"ל ד"ר עינת וילף – מחברת הספר המכונן "מלחמת זכות השיבה", ראש ארגון השומר החדש יואל זילברמן ועוד.
אפי איתם קרא להקים רצועת ביטחון, בלשונו – "עומק קדומני", מחמת גדר עד מוצב ראס-ביאדה באזור צור, כלומר לאורך כל הגבול עם סוריה ולבנון. גיא חזות אמר שמלכתחילה הממשלה וצה"ל בחרו אסטרטגיה שגויה בלבנון, והיה עליהם להחליט על כיבוש הדרום והקמת אזור חיץ, אולם כיוון שנבחרה אסטרטגיה אחרת ונחתם הסכם הפסקת אש, את הנעשה אין להשיב, ומה שיש לדרוש הוא אכיפה נחרצת וכוחנית של ההסכם בידי צה"ל, בניגוד מוחלט למה שקרה בין מלחמת לבנון השנייה ל-7 באוקטובר.
מה שבלט במיוחד בכנס, היה קבוצה של מפונים מקריית שמונה השוהים בטבריה, שנכחו בחלקו הראשון של הכנס, והרבו לשסע את הדוברים בקריאות ביניים, שביטאו הרבה כעס, פחד וכאב. אני סולד מהתנהגות כזאת, אבל כאשר אני מתעלה מעל השיפוטיות, אני מנסה להבין אותם. הם שידרו בעיקר אי אמון בכל מה שמריח ממסד, וגם קצינים בכירים ביקורתיים כלפי המערכת, מייצגים אותו בעיניהם. הם הביעו פחד מפני החזרה. "אני לא מוכנה שהנכדים שלי יחיו כמו שאני חייתי וכמו שגידלתי את הילדים שלי," קראה תושבת ק"ש. (אחת המשתתפות אמרה לי, שהם יוצאים נגד הממסד ומביעים אי אמון, אבל בסוף מצביעים ל... ביבי).
אנשים הביעו חשש שבלי אזור חיץ תושבים לא יחזרו. אני מאוד לא אוהב את הדיבור הזה. בעיניי, הפינוי הממושך היה תבוסה מחפירה של ישראל ושל הציונות, ואסור לנרמל אותה. על התושבים לחזור ללא תנאי ובכל תנאי. אולם למרות שזאת דעתי, חייבים להיות קשובים לקולות הללו, כי אם הגדרנו את מטרת המלחמה בלבנון – חזרת תושבי הגליל לבתיהם בביטחה, ובעקבות תנאי הפסקת האש לא תהיה חזרה ליישובים, זו תהיה בכייה לדורות.

* בפעימה אחת – יש לחתור לעסקה מהירה לשחרור החטופים והיא צריכה להיות בפעימה אחת ולא בשלבים. הרעיון של עסקה בשלבים, הוא שחרור חלק מהחטופים ובעיקר המבוגרים והנשים וילדים – אם נותרו בחיים, במחיר נסבל, ואז לנסות לשחרר את השאר בלחץ האיום לחידוש המלחמה ואם הלחץ לא יביא לשחרורם, לחדש את המלחמה כדי להביא למיטוט שלטון חמאס וכחלק מזה לשחרור החטופים. היום, אחרי שנה ורבע, מדובר בסכנה מיידית לחיי החטופים, שלא ישוחררו.
עלינו להגיע להסכם על שחרור כל החטופים במחיר הפסקת המלחמה ונסיגה לקווי 7 באוקטובר, למרות שזהו מחיר כבד ומקומם, אך מתוך נחישות פנימית והכשרת הלבבות, לכך שישראל תיזום בהקדם האפשרי את חידוש המלחמה כדי להשיג את כל יעדיה, והפעם ללא הכבלים של חשש מפני פגיעה בחטופים.
הפסקת המלחמה כעת חיונית גם לצורך מיקוד באיום העיקרי – הגרעין האיראני, שעלינו לפעול במהירות כדי להסירו. אי אפשר יהיה להסירו באמצעים דיפלומטיים, גם לא באמצעות סנקציות כלכליות וכנראה שגם לא באמצעות תקיפה אמריקאית. זה המאמץ העיקרי, והמשך המלחמה בעזה, והמחיר החברתי שגובה מאתנו סוגיית החטופים, יסיט אותנו ממנו.

* בדם קר – חנה קציר נרצחה בידי מחבלי חמאס.

* לאסוף את הטלפונים – בני עמוס שירת חודשים ארוכים במילואים ברצועת עזה. בכל פעם שעמד להיכנס פנימה, שלח לנו הודעה שהוא יהיה מנותק קשר, ואכן לא היה שום קשר עד צאתו. פעם ביום, קיבלנו הודעה בקבוצת ההורים הפלוגתית, שהכול בסדר וכולם שמחים ומחייכים ואוכלים נהדר.
איני מבין את התופעה של החיילים שצילמו ותיעדו ופגעו בצה"ל, בחבריהם ובעצמם. מדובר באלפי תיעודים. עצם השימוש בטלפון הנייד הוא בעיית משמעת חריפה בצה"ל. צריך להחמיר את הנהלים, ולאסוף מהחיילים את המכשיר הנייד בכניסתם לאזור לחימה ולהחזיר להם אותו ביציאה.

* גאווה כפולה – בהערה "קצת" מוזרה אהוד בן עזר מביע פליאה על כך שאיני מביע חרטה על תמיכתי בהפגנות המחאה "שעודדו את יחיא סינוואר להתחיל בטבח 7 באוקטובר".
אסביר לאט לאט.
מה שגרם לסינוואר להתחיל בטבח 7 באוקטובר, היו 15 שנות מחדל, שבהן צ'מברליין הישראלי נקט במדיניות רופסת, כנועה, תבוסתנית ופייסנית, שאיפשרה לארגון הטרור הקטן חמאס, להפוך לצבא טרור מפלצתי, שהתבסס על גבולנו וביצע את הטבח. במידה רבה אפשר לומר שנתניהו עמד בראש הזרוע הפיננסית שלו, בדאגתו הנמרצת לשלם לו פרוטקשן במעטפות של דולרים. שלא לדבר על כך שהוא שיחרר את סינוואר בעסקת שליט המופקרת.
אכן, הקרע בעם והמשבר בחברה הישראלית עודדו את סינוואר לבצע את זממו. אולם מי שאשמים במשבר הם נתניהו, יריב לוין, רוטמן וחבריהם, במהפכה המשטרית הדורסנית שלהם, שריסקה את החברה הישראלית.
לידיעת אהוד אציין, שמחאות והפגנות הן נשמת אפה של הדמוקרטיה ומי ששולל אותן אין לו מושג מהי דמוקרטיה והלך הרוח שלו דיקטטורי וטוטליטרי.
אכן, תמכתי במאבק ונטלתי חלק בהפגנות וגם נאמתי באחדות מהן. עם זאת, ברגע שהמחאה אימצה את הנשק הבלתי לגיטימי של הסרבנות הממארת, ניתקתי אתה מגע והבהרתי שזו אינה המחאה שלי.
אני גאה בכך שהייתי שותף למאבק על הדמוקרטיה, ועל כך שפרשתי מהמאבק ברגע שהוא אימץ שיטות אנטי דמוקרטיות.
שמחתי לעזור.

* חוק הגיוס – האם יש חוק גיוס שישביע את רצוני? שאתמוך בו? שלא אראה בו חוק השתמטות?
יש חוק כזה. אין צורך לחוקק אותו. הוא קיים מאז הקמת המדינה. חוק שירות ביטחון. החוק שעל פיו התגייסתי לצה"ל ועל פיו התגייסו ילדיי. את החוק הזה צריך לקיים ולאכוף. כל חוק אחר לא נועד אלא להכשיר את המשך ההשתמטות.

* ג'ריקן מפונצ'ר – ביטוי נפוץ בסלנג הצה"לי של שנות השמונים המוקדמות, שנות שירותי בסדיר, היה "תפסיק לחייך כמו ג'ריקן מפונצ'ר."
האמת היא, שאף פעם לא הבנתי איך ג'ריקן מפונצ'ר מחייך. היום, כשאני רואה את חיוכו הזחוח והמרושע של ראש הכנופייה, אני מבין – כך מחייך ג'ריקן מפונצ'ר.
במוצ"ש העניקו בן כספית ועמית סגל לראש הכנופייה את הבמה המכובדת של "פגוש את העיתונות". הוא כדרכו, הגיע עם חיוך של ג'ריקן מפונצ'ר, זחוח ומדושן עונג, וכמעט שמעתי אותו פוצח ב"דיציס... דיציס... דיציס..."
כאשר המראיינים הציגו לו את נתוני הפשע – כישלונו החרוץ, הוא לא התבלבל והמציא נתונים חסרי שחר על הצלחותיו הגדולות. לא זו אף זו, הוא אף ניכס לעצמו את מתקפת הביפרים וחיסול נסראללה וסינוואר. רק גנץ ואיזנקוט פרשו מהממשלה והוא צורף לקבינט המלחמה, וזה מה שקרה. כמעט חששתי לו, שהוא עוד עלול להאמין לזה.
דווקא גנץ ואיזנקוט הציעו לצאת לפעולה בלבנון חודשים רבים לפני שהיא בוצעה בפועל. ונתניהו החליט על הפעולה בלית ברירה, לאחר שעלה חשד שחיזבאללה עומדים לעלות על סיפור הביפרים. לאחר פרישת גנץ ואיזנקוט נתניהו ביטל את קבינט המלחמה. ולמרות הפשע הגדול של נתניהו – הכשרת הכנופיה והדוצ'ה שלה, ייאמר לזכותו שהוא ממדר לחלוטין את ראש הכנופייה מכל התייעצות ביטחונית.
כל יום שבו ראש הכנופייה הוא שר בממשלת ישראל הוא פיגוע נגד העם היהודי.

* אשת מהנדס – דיווח: אשתו של בשאר אסד, אסמה, החליטה להתגרש ממנו.
צודקת. היא התחתנה עם נשיא סוריה והיתה רעיית הנשיא. כעת תנאי החוזה השתנו והיא יכולה לטעון להרעה בתנאים.

* ביד הלשון: דמעות תנין – אלון נמרודי, אביו של החייל החטוף תמיר נמרודי, תקף בראיון רדיו את השר סמוטריץ', שבפגישות עם משפחות החטופים מתרגש ובוכה ואח"כ פועל נגד עסקה, והגדיר את דמעותיו "דמעות תנין".
פירוש הביטוי "דמעות תנין" הוא צער מזויף.
לתנין יש קרום מצמוץ – בלוטת דמע מתחת לעיניים, שמפרישה נוזל כאשר התנין נמצא על היבשה. בימי הביניים הנוזל נתפס כדמעות. באנציקלופדיה של הטבע שכתב במאה ה-13 הנזיר ברתולומאוס אנגליקוס, נאמר שכאשר תנין פוגש אדם במים או על החוף, הוא הורג אותו אם הוא יכול, ואז בוכה עליו ובולע אותו לבסוף." אמונה נוספת הייתה שהדמעות נועדו לפתות את קורבנות התנין להתקרב ללסת שלו.
מי שהשתמש באמונה הקדם-זואולוגית הזו כמטבע לשון לצער מזויף של בני אדם – Crocodile tears, היה שייקספיר, במחזותיו "הנרי השמיני" ו"אותלו".
אך גם במקורות היהדות מופיע הביטוי הזה. בפיוט לתשעה באב של ר' אליעזר הקליר נאמר: "סָח יֻלּד בְּתֶלֶף, דְּמָעוֹת כְּתַנִּין זוֹלֵף." אולם כאן ההתייחסות היא לתנין כמי שמדליף דמעות בכמויות גדולות, אך לא כצער מזויף, כבמטבע הלשון המוכר.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com