הוצאת אסטרולוג 2001

ד. העלייה השנייה בראי ספרותה

אגדה ועצב נוגה

ישנה כאן כמין התפתחות מסויימת, שהרי חלק מן הספרים שאני מדבר עליהם נכתבו בתקופת העלייה השנייה, חלקם נכתבו לאחר שנים בידי אנשים שכתבו זיכרונותיהם על אותה תקופה, ובמשך הזמן החלו נכתבים ספרים על העלייה השנייה בידי אנשים שכלל לא חוו אותה, אלא הם משתמשים בה כנושא ספרותי.

אביא דוגמאות אחדות: "מכאן ומכאן" (1911) נכתב בתקופת העלייה השנייה עצמה. סיפוריו של משה סמילנסקי נכתבו החל מאותה תקופה והלאה. "נדודי עמשי השומר" (1929) או "תמול שלשום" (1945) – כבר נכתבו ממרחק של כעשרים-שלושים שנה. וממרחק הזמן נכתבו הספרים של שמעון קושניר, ודומני גם "שנה ראשונה" (1952) של שלמה צמח (שהחל מפרסם את סיפוריו בתקופת העלייה השנייה) ו"אנו עולים" (1959) של רחל ינאית בן-צבי, או "עלייתו של שלום ליש" (1964) לשלמה לביא. כל אלה ספרי זיכרונות בעלי ערך ספרותי והיסטורי ומעניינים מאוד להבנת התקופה, אבל כבר כתובים ממרחק. ואילו ספרון כמו "הצייד" (1967) של שלמה שבא, על יחזקאל חנקין ותקופתו – הוא ספר על העלייה השנייה, שנכתב בידי סופר שמנסה להחיות את התקופה הזאת מתוך מחקר היסטורי וספרותי ומתוך היכרות אישית עם אחדים מאנשיה, אבל ברור שזו אינה תקופתו.

דומני שאפשר לאפיין ולומר, כי בספרים שנכתבו בתקופת העלייה השנייה עצמה יש מצד אחד הרבה רומאנטיקה ומצד שני הרבה מרירות. והאקטואליות של המרירות, שמבחינות מסויימות נמשכת מאז, מעניקה לה את חריפותה הנוראה – חריפות הקיימת במיוחד אצל ברנר, אבל גם בספריהם של א. ראובני באותה תקופה, כגון "עיצבון" (1930), או הטרילוגיה "עד ירושלים" (1954) אשר הטוב בחלקיה הוא הרומאן האחרון, "שמות" (נדפס לראשונה בראשית שנות ה20-). זהו רומאן ריאליסטי, אפילו נאטוראליסטי, על ירושלים במלחמת העולם הראשונה, והוא מסעיר גם כיום, ומי שקרא אותו רואה מימד נוסף של ירושלים, אשר אותו לא ידע לפני כן ולא ישכח אותו לאחר הקריאה.

אבל כשכותבים על אותה תקופה כעבור שנים, אזיי הרומאנטיקה, אותו צורך מאוד ריאלי ואפילו ביטחוני שהיה אז – להיאחז במזרח ולחוש השתרשות בו – הרומאנטיקה הזו נעשית לאגדה, ואילו המרירות נהפכת במידה מסויימת לעצב נוגה.

יש, כמובן, הבדלי מזג בין הסופרים, ותלוי מיהו הכותב. אי-אפשר להשוות את המרירות של אובד-עצות, או של יחזקאל חפץ, לזו של יצחק קומר, כי מן הפריזמה של עגנון ומתוך המרחק שממנו הוא מתאר את התקופה – זו ממילא כבר לא מרירות, אלא זה יותר קרוב לעצב נוגה. ואולי גם להרגשה יותר אפית. נידמה לי שכמעט אי-אפשר למצוא תיאור אפי של העלייה השנייה בספרות שנכתבה ממש בתקופתה. מה שמאפיין אותה אז הוא הריתמוס הקרוע, כמו בסיפור "בתיה" של צבי שץ, ובסיפורים אחרים מאותה תקופה, המביעים גמגום, דפוסי לשון מתהווים, קבוצה צעירה של פועלים, יחסי בחורים ובחורות, אהבה, עילגות הבעה ומתח נפשי עז, ייאוש והתאבדות. אבל אפיקה לא תמצא בהם.

המודעות הגבוהה

צד מאפיין נוסף לדמותה של אותה עלייה היא מידת המודעות הגבוהה של אנשיה – עד כדי כך שהייתי אומר שבשקו של כל פועל בן העלייה השנייה היה מונח עט סופר (על מישקל אימרתו של נפוליאון שבתרמילו של כל חייל מונח שרביט המארשאל) – בין אם היה הפועל מי שעתיד להיות מנהיג פועלים ומנהיג עם, ובין אם היה מה שקראו אז "חבר מן השורה".

הנה, למשל, פרשת עלייתו של ברנר ארצה, על כל שלביה. כמעט כל אחת מתחנותיו בארץ ובדרך אליה מצוייה בסיפוריו, ועקבותיהן גם בפובליציסטיקה שלו. ומפליא לראות כיצד רבים מהאנשים שסבבו את ברנר כתבו זכרונות עליו ועל תחנותיו בארץ ואליה. אנשים שחלקם גם היו סופרים, ואנשים שאותם אנחנו זוכרים בעיקר בשל כך שכתבו זכרונות על ברנר, ויש לדבריהם ערך ספרותי במובן זה שהוא מאיר את עינינו להבנת אותה תקופה וברנר במרכזה.

כאשר ברנר בא ארצה, אנשים פגשו אותו והיו איתו בימי עבודתו הראשונים, וראו איך הוא נשבר בעבודתו, ואחרי שנים כתבו על כך. וישנו, למשל, המחקר החשוב של יצחק בקון על ברנר, העוקב אחר כל העדויות על ברנר. וישנם ספר "יזכור" וספר "השומר" וספרי הזכרונות המרובים של אנשי העלייה השנייה, שרובם ככולם ספרים בעלי איכות ספרותית רבה, והם פורשים לפנינו תחושת עולם, מקום ותקופה. ויש כל מה שאינו בגדר ספרות, כל הפובליציסטיקה של "הפועל הצעיר" ו"האחדות" וכל הדברים הפרוגראמאטיים. המודעות היתה גדולה מאוד והכתיבה היתה מרובה, גם במכתבים וביומנים, וכל זה מאפיין את העלייה השנייה.

קובץ סיפורים מעניין מאוד מאותה תקופה הוא קובץ סיפוריו של מאיר וילקנסקי – "בימי העלייה" (קובצו בספר בהוצאת אמנות, תרצ"ה, 1935). וילקנסקי עלה ארצה בשנת 1904, וסיפוריו החלו מתפרסמים באותה תקופה, בין היתר גם ב"המעורר" של ברנר בלונדון, ובמאסף שהוציא ש. בן-ציון ביפו – "העומר". כתיבתו של וילקנסקי אופיינית לסופרי העלייה השנייה בראשיתה, לפני ההופעה של ברנר. לפני עלייתו של ברנר. הכתיבה של וילקנסקי היתה תמימה. הוא מתאר יום עבודה בטורייה, זה ה"בחר" המפורסם, עבודת העידור הקשה. או טיול לגליל.

ישנו אצלו סיפור ושמו "באר חפרנו", ובו הוא מתאר כיצד הוא משתתף בחפירת באר במושבה. סבי יהודה ראב חפר את הבאר הראשונה בפתח-תקווה בשנת 1878, וכאשר מאיר וילקנסקי פירסם ב1907- את הסיפור "באר חפרנו", זה כניראה הרגיז את סבי עד כדי כך שכעבור שנים, בספר זכרונותיו "התלם הראשון" (הוצאת ניומן והספריה הציונית, 1956, מהדורה חדשה 1988), מצוי פרק ושמו "באר חפרנו", ובו סבי מתרתח ואומר, שזה קרוב לארבעים שנה באים יהודים ארצה, מקימים מושבות ועובדים את אדמתם, גם חופרים בארות, ואינם מעלים על דעתם שצריך לכתוב על כך סיפור – "באר חפרנו"! – כי הם אנשי עבודה, הם עושים ולא כותבים. והנה בא בחור צעיר, עבד ימים אחדים בחפירת באר, וכבר הוא כותב על כך סיפור, וכל העולם היהודי יודע מעתה שהבחור חפר באר. סבי ראה בכך מין הצגה לראווה, התהדרות וחוסר צניעות. ומשתמעת מדבריו מעין טענה כלפי צעירי העלייה השנייה, אשר כל דבר שהם עושים נמצא מיד באור הזרקורים הספרותיים והעיתונאיים של התקופה, כקופצים בראש. והיתה בדבריו אלה תגובה אופיינית לבני דורו במושבות הראשונות.

העלייה השנייה קבעה לעצמה התחלה כל כך מפוארת, עד כי בתקופות מסויימות היא כאילו השכיחה את העובדה שהיו עליות גם לפניה. עניין זה קשור לא רק לתחום הספרותי, אלא היו לו השלכות חברתיות ופוליטיות רבות.

דומני כי המודעות הרבה של אנשי העלייה השנייה וכתיבתם המרובה הן חלק מן הכוח ומן וההשקעה ההיסטורית שלה. כלומר, אילו היא היתה מתרחשת בדממה (אך היא מטבעה לא יכלה להיעשות בדממה כי לא זה היה המזג של אנשיה), לפחות באותה דממה יחסית של העלייה הראשונה – אזיי לא היתה מגיעה בבוא היום לאותה עמדת מנהיגות ושלטון, ולא היתה כובשת את ההנהגה הפוליטית והרוחנית בקרב היישוב הארצישראלי. כלומר, עצם המילה היתה עשייה חשובה של העלייה השנייה, לא פחות מן הטורייה ועבודת-האדמה, וזאת למרות שכל המילים כאילו באו רק לומר שאנחנו צריכים לעבוד עבודה גופנית פרודוקטיבית ולא לעסוק במילים. אבל המילה הכתובה, העיתונאית, הסיפורית, האידיאולוגית, וגם זו הננאמת – כן היתה אחד הדברים החשובים של אותה עשייה, כי אלה היו אנשים בעלי מודעות עצמית גבוהה, ומטרה וכוונה, ובאמצעות המילה גם השפיעו על העליות שבאו אחריהם.

אהוד בן עזר

המשך יבוא