[מתוך היומן]
1.1.1993. יום שישי. לפנות ערב אנחנו חוגגים בביתה בפתח-תקווה את יום הולדתה ה-80 של בת-דודי מרים גיסין [1913-2001]. אני קורא לכבודה את הדברים האלה:
למרים בת השמונים
אם יש מישהו שאשם, לטוב ולרע, בכך שנעשיתי סופר, הרי זו כלת שמחתנו הערב, בת-דודי מרים גיסין. ואשמה זו על שום מה? מרים היא שלימדה אותי קרוא וכתוב, ולא סתם לימדה אלא היתה המורה הראשונה שלי, בכיתה אל"ף ובי"ת, בצריף הארוך של בית-הספר פיק"א, שניצב ברחוב רוטשילד וגבל עם החצר הגדולה של יינה דינוביץ שהיה מכונה יינה טאך.
ולא סתם לימודים היו אלה אלא לימודים של אחר-הצהריים, בגלל מלחמת העולם השנייה, שלא נתאפשרה בה בניית כיתות חדשות. כל חדר שימש לשתי כיתות ביום. היו אלה הימים הקודרים של 1942, תקופת אל-עלמיין.
כשהיינו יוצאים מבית הספר, בחורף, כבר היה חושך בחוץ, ומי שלא היה לו באטרי, פנס עם סוללה, היה מכינים לו בבית נר בתוך קליפת תפוז שלם, בתור פנס, פנס שסוככים עליו בכף-היד מפני הרוח.
אך עוד קודם לכן, בהפסקה, בקור, היינו יושבים מול כוסות אלומיניום מלאות החלב, שנוצק מקומקומי אלומיניום כרסתניים, וטעמו היה איום ונורא. מרים, המורה שלי, התייעצה ודאי עם דודתה דורה, היא אימי, מה לעשות כדי שהילד ישתה את החלב בלי להקיא. וכך ציידו אותי בכפית ובשקית ובה תערובת אבקת קקאו וסוכר, לערבב בחלב. אני זוכר את המורה מרים עומדת מעלי במעבר בין השורות, זה קרה לפני חמישים שנה, ומפצירה בי לשתות את התערובת הנוראה הזו, כי אסור היה על אף תלמיד לסרב לשתות את החלב. ומשמעת היתה. בחדרו שבקומה הראשונה, מצד ימין, ישב המנהל חיון, וכשהוא היה מתרגז על אחד המורים או התלמידים-הפרחחים, היה קולו מהדהד בכל הסביבה, והשמשות רועדות. עדיין אני זוכר כיצד צעק פעם על אחת המורות, דומני ששמה היה יהודית, והיא יצאה מעל פניו בבכי, והדבר השאיר רושם עז עלינו, הילדים.
[מרים מספרת, שהמורה יהודית, שעליה אני מספר, היתה קרובת-משפחה של המנהל דוד חיון, באה מירושלים ושמה היה יהודית טריגודה. היא היתה יפה, שחורת שיער וכהת עור. נידמה לי שאני מספר עליה באחד מספריי, הבכי שלה, וחלום שחלמתי על אודותיה בעודי ילד, אני חושב שהיה היתה דמות האישה הראשונה שאהבתי. הייתי אז בכיתה ב' לערך, ומעניין מאיפה היה לי שכל לכך].
ספרי לימוד רבים לא היו באותה תקופה, גם לא עזרי לימוד לקריאה ולכתיבה. מרים כבר גרה אז עם אברהם בבית סבא יהודה, בחצר המשותפת לנו ולהם, הם בביל"ו ואנחנו בפיק"א. אני זוכר אותה יושבת וכותבת וגוזרת עשרות פתקאות, שעליהן כתבה באותיות דפוס מילים מנוקדות. כל אחד מאיתנו היה מקבל מדי יום אחר-הצהריים גזרי קרטון אלה עם מילים חדשות, ואוסף אותם בקלמר או בקופסאות גפרורים. כך היתה לנו הרגשה מוחשית ראשונה, שהכתיבה והקריאה אינן פעולה מופשטת אלא משהו ממשי, אוצר שהמורה מעניקה לתלמידיה. את הפתקאות לא שמרתי, אבל ספרונים של לוין-קיפניס בסדרת "טל" ו"מי זה?" ושל אהרן פישקין בסדרת "הכל בא מן השמש", מהם לימדה אותי מרים לקרוא, אותם שמרתי חמישים שנה והבאתי לכם שתיראו. היום הם ודאי בעלי ערך אספני, ולכן אני מבקש להחזיר לי אותם אחרי העיון.
[לימים מסרתי את כל הספרונים הדקים האלה לארכיון פתח-תקווה בבית יד לבנים]
את מרים המנהלת [של בית הספר היסודי סלומון, בבניין שהיה קודם גימנסיה אחד העם] לא היכרתי בעבודתה. תקופה זו בקאריירה שלה התרחשה שנים רבות לאחר שסיימתי להיות תלמיד אצלה. אבל אם היא נחשבה למנהלת תקיפה, אני מניח שהיה לה ממי ללמוד זאת – משני מנהליה בפיק"א, חיון, ושטרנברג, וקצת אולי גם מאבא שלה, ברוך ראב.
המורה מרים גיסין ולידה אהוד בן עזר, כיתה ב', בית ספר פיק"א, 1943.
מעל אהוד עומדת עופרה צונץ ולידה זאב קליין, לימים ד"ר זאב קינן.
מרים ואברהם הם חלק מהילדות שלי. לצידם גדלתי בחצר המשותפת לסבא יהודה, להם ולנו. בערב היינו רואים אותם יושבים לאכול בחוץ, סביב שולחן עץ גדול, תחת התות. בלילה היינו שומעים את אברהם נוחר. הוא ידע לנחור. ולפעמים היו שניהם שרים את השירים העבריים החדשים: כחול ים המים. כל העמק הוא שיכור. אצלנו לא שרו שירים עבריים חדשים כי אבא אמר שבכלל אין שירים עבריים אלא הכול גנוב מהרוסים. אבל בפי מרים נשמעו השירים הללו עבריים וטריים מאוד.
הערב החגיגי בשנה היה ליל הסדר. סבא יהודה היה אלמן כבר שנים רבות, ורוב עבודת-ההכנה היתה נופלת על מרים: להוציא את כלי הפסח מהמחסן. לבשל, ולערוך את השולחן הארוך סביבו ישבו סבא יהודה, שלושת בניו ברוך, אלעזר ובנימין עם נשותיהם, הנכדים, וצעיר הנינים, גיורא. את הסדר האחרון עם סבא יהודה חגגנו בחדר הגדול של מרים ואברהם, בבית שברחוב ביל"ו. זה היה בפסח תש"ח, 1948. הפעם הזו שינה יהודה ממנהגו בסדר. הוא קם ממקומו, כפוף מעט, חבוש בירמולקה השחורה, נאחז בשולחן בשתי ידיו, עיניו, הכחולות-עדיין, הבריקו וקולו רעד.
"אני בטוח," החל מדבר יידיש, כשהוא נרגש מאוד, "שזהו הסדר האחרון שאני אתכם. לא אשב עוד אתכם, ואתם – תשמרו על התכנסות המשפחה גם בשנים הבאות."
אחר כך אמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מלאבס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימי על הקמתה של המדינה."
וכאן צעק בקול רם, ובעברית: "חלום חיי התגשם. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!"
לאחר מותו של סבא יהודה עבר הסדר לבית הדוד ברוך. ולאחר מות ברוך, עבר חליפות לבתיהם של מרים ושל אהרון, כאשר היוזמה, הפיקוד והרוח הם בעיקר של מרים. לזכותה של מרים החידוש המבריק שהכניסה למסורת המשפחה, בהתחפשה לאליהו הנביא המחלק אגוזים לנכדים. זה אולי פיצוי על האיסור לגנוב אפיקומן בסדרים של משפחת ראב, כי סבא יהודה ואביו אליעזר אמרו שזה מנהג מגונה שמחנך את הילדים לגנוב. חבל שבשנים האחרונות כבר אין בכוחנו לשבת כולנו או לפחות רובנו יחד, ולמלא אחר הצוואה של סבא יהודה.
לפני שבעים ואחת שנים, ביום הקרב הגדול על פתח תקוה, יום חמישי, ה-5 במאי, כ"ז בניסן תרפ"א, יצא ברוך, אביה של מרים, עם אקדח המאוזר הגדול שלו לעמדה בקצה רחוב פינסקר, ליד פרדס פלטניק, לא רחוק מפרדס ראב. שם שהה במשך כל יום הקרב.
אשתו רבקה, והבנות, שמחה ומרים, שהיתה אז כבת תשע, נישארו אצל סבא יהודה וסבתא לאה. כאשר צילצל הפעמון בבוקר, הבינו כולם שההתקפה החלה. סבא יהודה, שהיה אז בן שישים ושלוש, לקח את כל המשפחה ודרך כרם הזיתים הלכו עד לבניין של בית ספר פיק"א. בחדרי הכיתות הוכנו סירים עם מים, פרימוסים, וערמות של אבנים. ההוראה היתה שאם הערבים ינסו להתקרב, לזרוק עליהם אבנים מהקומה השנייה, ולהרתיח מים ולשפוך עליהם. הזקנים ישבו במרכז החדר, על הרצפה, ואמרו תהילים. סבא יהודה לא השתתף איתם אלא היה יוצא מדי פעם, למטה, כדי לשמוע מה קורה במערכה ולדווח ליושבים למעלה.
בשלוש אחר-הצהריים, כאשר היה ברור שהמערכה כבר נגמרה בניצחון הפתח-תקוואים, הופיע ברוך, שחור כולו, מלוכלך והמום ממה שעבר עליו בקרב. רבקה אשתו צירפה שני ספסלים, השכיבה אותו עליהם, הניחה את ראשו בחיקה והרגיעה אותו עד שנרדם.
ההלווייה של אבשלום גיסין, של גרינשטיין ושל רפופורט התקיימה למחרת ביום שישי לפנות-ערב. אורלוב, הקורבן הרביעי, מת רק לאחר יום. בלווייה השתתפה כל המושבה, מנער עד זקן, הכל יצאו לחלוק את הכבוד האחרון. לפי הכתוב בעיתונים מאותה תקופה, כאשר הובאו הגוויות העטופות בטליתות לרחבה, ברחוב רוטשילד פינת חובבי-ציון, העמיד את התהלוכה ברוך ראב הצעיר, ואמר:
"אני דורש לכבד את הקדושים ולשבת ישיבת-דומייה על הארץ במשך חצי שעה."
כל הקהל ישב, ובהמוניו געה בבכי חרישי, מאופק, כמעט ללא קול. הדומייה נמשכה כחצי שעה. המראה היה מזעזע. מאות אנשים ישבו על האדמה ובכו מרה בשתיקה. גם המפקדים הבריטים והחיילים ההודים, שכיבדו בנוכחותם את מסע האבל, עמדו סביב ועיניהם דומעות.
אז סיים ברוך ראב את הדומייה, רמז לקהל לקום על רגליו, ואמר: "בין התוקפים אתמול היו הרבה מהפועלים הערבים, שעבדו בפרדסי המושבה במשך שנים רבות. ואנו נשבעים, בשם כל הציבור הזה, שיושב על הארץ ברגשי קודש, וכשלפנינו מוטלים שלושת חללינו, שנפלו בהגנה על המושבה שלנו – במעמד כל תושבי המקום אנחנו נשבעים שלא ניתן יותר דריסת רגל לפועלים הערבים בפתח-תקוה! אנחנו נשבעים שלא תיפול רוחנו ונמשיך את דרכנו, דרך עבודת-היישוב!"
חלפו שנתיים, וביוני 1923, נחגג טכס השלום עם אבו-קישק. עיתוני התקופה מספרים כי לאחר נאומו של אברהם שפירא, שהסתיים במילים:
"רק השלום הזה, המבוסס על הצדק ועל הכבוד, יכול להיות שלום אמיתי וקיים. יחי העם הערבי! יחי אבו-קישק! יחי העם העברי! תחי פתח-תקוה!" – אחרי הדברים האלה, ותשואות הקהל, קם ברוך ראב, ודיבר בערבית שוטפת ונמלצת: "אני מקווה כי היום הגדול הזה ישכיח את העבר, ותתחיל הגשמת הייעודים של הנביאים העברים – לקרב את שני הגזעים השמיים לטובת מולדתם המשותפת..."
אלה היו רק מקצת קורות ברוך ויהודה, האב והסב של מרים. אני מאחל לה בשם כולנו שתעפיל ותגיע לאריכות הימים של סבה, סבא יהודה, של דודתה דודה אסתר, ושל בן דודה הוא יצחק ראב, שלא מזמן חגגנו את יום הולדתו התשעים.
פתח-תקווה, 1.1.1993
*
ציטוט מהאינטרנט:
בינואר 1927 ירד אבל כבד על היישוב היהודי בארץ ישראל, עם מותו של אחד העם, מההוגים הרוחניים והאינטלקטואליים של התנועה הציונית בראשית דרכה. מילותיו, מסותיו ומאמריו של הסופר והעיתונאי היו לאבן יסוד גם במערכת החינוך העברית, אז בחיתוליה, וכך – גם תלמידי בית הספר פיק"א בפתח תקווה ביכו את לכתו והקדישו לזכרו את גיליון העלון הבית-ספרי שהוציאו באותה שנה:
מתעטפים שמי מרוםבלבוש ענני אבלכי נסתלקה הנשמה,ניתק נים הנבלאבדנו, אבדנו!!האומה בוכייה.נסתלק הזוהרהספרות הומייההעברית מתאבלתעזובה מבלי אביתומה היא הספרותמת 'אחד העם השב'
עלי הפרח הספריםהם נשארו לנו,אך הפרח הוא שנקטףנבל ואינו עוד איתנו.
שיר זה, תחת הכותרת "מוקדש לאחד העם", [אשר התפרסם לראשונה בוואלה, חדשות] – נכתב על ידי צילה סגל, אחת מתלמידות בית הספר פיק"א – שהוקם ב-1885 על ידי הברון רוטשילד – והוא נמצא באוסף פרטי שהיה ברשות אחת מבנות אם המושבות, מרים גיסין [בת-כיתתה של צילה סגל] , שנמסר לארכיון לתולדות העיר בשנים האחרונות.
אז בת 15, היתה סגל בת למשפחה ליטאית-ציונית שעלתה לישראל בתחילת המאה, אך לימים, ייחקק שמה בדפי ההיסטוריה הישראלית, כאימו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.
ציטט: אהוד בן עזר