מתוך "אנשי סדום", 1968
מבוסס על סיפורו של ראובן ליכטנשטיין בן-אור
שהיה בנו של דניאל ליכטנשטיין
שהיה אחיה של סבתי שרה גאולה ליפסקי

איכר היה בפתח-תקווה, דניאל שמו. הוא היה הראשון שהכניס את השימוש במלט לבניין בריכות ותעלות-השקאה בפרדסים. הוא בנה את בריכת-הבטון הראשונה בווילהלמה, בפרדס של דקר הצולע, בשנת 1911. עד לאותה תקופה לא ידעו את סוד היציקה של קיר-בטון דק וחזק. נהגו לבנות בשיטה הערבית – קירות עבים, הרבה חומר-מילוי של כורכר ואבן, מטר עובי על כל מטר גובה. בסיס הקיר היה רחב כמידת גובה הבריכה.
גרוֹסבַּאוּאֶר [איכר אמיד] דקר היה חשדן, וכגודל עושרו כן רבתה חשדנותו. הוא היה נשוי לאישה שאינה יפה, אינה חכמה, ואף כי היתה נאמנה לו והעמידה לו הרבה בנים ובנות, לא חדל מלקנא לה, והיה בטוח כל ימיו כי יש לה בסתר מישהו אחר על פניו – הצולע. סיפרו בכפר כי כל פעם שהיה יוצא מביתו לנסיעה ארוכה וחושש פן ייעדר לילה מן הבית – נהג לפזר נסורת על-פני הרצפה בחדר-משכבם, סגולה למציאת עקבות. מעולם לא גילה סימנים מחשידים, והדבר רק הגביר את עינוייו וחששותיו.
ועוד סיפרו עליו כי שנה לפני המלחמה אסף אצל האיכרים מאה וחמישים נַפּוֹליוֹנים, כדי להקים משתלת גפנים, ומאז הכל בוכים. הם בוכים על כך שנתנו בידו את כספם ולא ראו תמורה, הוא – על שיכול היה לקחת יותר ולא לקח. בַּתַחַת של הצִרעה הזאת, היו אומרים על שכמותו הערבים, לא תמצא דבש.
כחום היום היה עולה ברגל לשדותיו (חס על חמורו), מקפיד ללכת בשביל ולא לדרוך על הזרוּע ("אנו הזקנים יודעים לכבד את השדה"), בוחר אבן גדולה, משתעל ויושב עליה ותוקע נפיחה גדולה כשהוא נשען בזהירות על מקלו.
הוא היה אומר: "איכר אמיתי אינו מנער את האבק מעל האבן בטרם יֵשב עליה." הערבים שעבדו אצלו אמרו כי הוא פשוט לא יכול להתכופף.
"סַאמִיר, תוּפִיק, יַאללַה כַּסְלַנִין!" היה מזרז אותם וטופח במקלו, "אַרְבַּייטן! ארבייטן! לֵישׁ מַא בְּתִשְׁתִעְ'לוּ? מדוע אתם לא עובדים, עצלנים! אִרְפַע רִגְ'לַאכּ, יַעֲסֵר, מִן שַׁאן תִנְגַ'ח לַאזֶם תִשְׁתִעִ'ל! הרם רגליך, יעסר, כדי להצליח עליך לעבוד!"
היתה לו רפת גדולה, ובבית עמד תמיד ריח חמאה, גבינה וחלב חמוץ. על עמודי הגדר התנוססו לייבוש קדירות-חרס חומות וצהובות, שהיו משמשות לחיבּוּץ החמאה ולתעשיית הגבינה. הללו ניראו מרחוק כראשי דלועים, ובתחרות הקליעה בין הנערים נחשבו לקרקפות אינדיאנים, עד שהטריח דקר הצולע את עצמו ובא וסיפר לוואלדמאר דוויד שמידט על מעשי הקירקוף, והנער יוהנס יצא מן התחרות ואוזניו מקוּטפות.
איש לא האמין ליהודי מפתח-תקווה כי בריכה חדישה, בעלת קירות-בטון דקים, תחזיק מעמד. גם האיכרים במושבתו צחקו לו. והנה, דווקא גרוסבאואר דקר החשדן היה הראשון שהעֵז לבנות בפרדסו בריכה חדישה מבּטוֹן, אך תנאי היתנה עם היהודי: את מאתיים הנפוליונים, דמי העבודה, ישלם רק לאחר שתושלם הבריכה וימלאו אותה מים, והוא, דקר, רשאי אז להזמין את כל נערי הכפר אל הבריכה במלאה, ולקול שריקתו יקפצו כולם בבת-אחת פנימה, והיה אם תחזיק מעמד ולא תתפוצץ – ישלם הכול, במזומנים, בו במקום! ואם לא – פטור הוא.
וכך היה.
הרוח העלתה גלים קלילים על-פני חלקת המים, שצבעה היה ירקרק-כחלחל, והשתקפו בה הברושים מן השדרה הסמוכה, המגוננים על תפוחי-הזהב מפני הסערה. מול הבריכה נמצא בית-הבאר ובו מנוע-נפט המשמיע קול צפצוף קטוע שמפלח שעשה אחר שעה את דומיית הלילות ואת שלוות הצינה של הבקרים.
יוהנֵס עמד על שפת הבריכה, רועד מקור, בקרב יתר הנערים העירומים. דקר הוסיף ואסף גם קבוצה גדולה של נערים ערביים מן הכפרים בסביבה, אשר עבדו בווילהלמה. והללו השליכו את סחבותיהם ועמדו אף הם עירומים, עיניהם הלחות בוערות בהתרגשות, והם דוחפים זה את זה ומביעים במילים ובתנועות את גאוותם על אבריהם השחומים, העבים, כשל מבוגרים לכל דבר, ועורכים השוואות קולניות עם הנערים האירופיים שהיו דקים, וחלקם צהבהבים ובהירי-גוף.
דקר היסה אותם בגערה ואיים, בתנופת מקלו, לשלוח את כולם לכל הרוחות אם לא יחדלו לקלל ולריב.
"מה יש, חוואג'ה?" היתמם נער שחַמְחם אחד, "לא עשינו כלום."
"לֵך, לך! השקרן אומר שאימו בתולה!" דחף אותו דקר הצולע בחוד מקלו וכמעט שהפיל אותו למים. אחר-כך ירד מן הבריכה בסולם, עמד למטה וקרא ליהודי לרדת ולבוא אחריו.
"אַלזוֹ בִּיטֶה שֵׁיין, הֶר דניאל, יעלה-נא ויבוא בבקשה, יחד איתי!"
אך הלה סירב ונישאר עומד עם הנערים במרומי הבריכה. דקר טיפס לבדו ועלה בדי עמל על גג בית-הבאר הסמוך, עורפּוֹ השמן והנפוח האדים מן המאמץ.
היה לו שיער צהבהב, קצר ומתולתל, שהתחיל להלבין, ואגלי זיעה עלו במצחו. הוא יִצב עמידתו שם, נשען על מקלו, ושרק.
קצף לבן עלה מעל לגופות הנערים שקפצו כאיש אחד וצפו ועלו והשתכשכו להנאתם. דקר נופף ידיו בשמחה, כמעט העיף מקלו באוויר, ולולא פחד היה יוצא במחול על גג בית-הבאר. אחר-כך נאנח וירד לאיטו, ושוב עלה לבריכה, ושילשל לידי היהודי את מאתיים הנפוליונים.
אהוד בן עזר