שיטת הסניוריטי, שבה נשיא בית המשפט העליון הוא השופט הוותיק ביותר, היא התגלמות השמרנות. מה שמרני יותר מאשר התבססות על חוכמת הזקנים, על הניסיון המצטבר של מי שראו הכול, למדו והשכילו?
היפוכה של שמרנות היא מהפכנות. הגישה של "עולם ישן עדי היסוד נחרימה", היא הדבר הרחוק ביותר משיטת הסניוריטי. "לא כלום אתמול – מחר הכול," זו גישה שאינה מתיישבת עם הרעיון של התבססות על ניסיון העבר וחוכמתו של זקן השבט.
יריב לוין הוא מהפכן. הוא מציג את עצמו כשמרני, אבל אין דבר וחצי דבר בינו לבין שמרנות. הזיקה בין יריב לוין לשמרנות היא בערך כמו הזיקה של הליכוד היום לליכוד של בגין ושמיר. או במילים אחרות, אין זיקה כזו.
הליכוד של בגין ושמיר היה נושא הדגל של עליונות המשפט. אז לא קראו לכך אקטיביזם שיפוטי, אך אהרון ברק, שהיה היועמ"ש בתקופת ממשלת בגין, הלך בעניין האקטיביזם השיפוטי רק חלק מהדרך שהתווה בגין. תפיסתו של בגין, כליברל וכתלמידו של ז'בוטינסקי, היתה חירות הפרט והגנה על הפרט מפני השלטון, כל שלטון. הכלי לכך הוא הרשות השופטת בכלל ובית המשפט הגבוה לצדק בפרט, ולכן הוא היה קנאי לעצמאותו ולעליונותו. מפא"י, ובן גוריון בראשה, נשאה את הדגל של מה שהיום אנו מכנים "משילות". תנועת החירות, ובגין בראשה, נשאה את דגל צמצום כוחו של השלטון ומה שאנו מכנים היום משפוט ואקטיביזם שיפוטי.
ייתכן שהיתה זו גישה מובנת מאליה של מי שנמצא שנים רבות באופוזיציה ורוצה להחליש את השלטון כיוון שהוא חושש מעריצותו. אבל הליכוד דגל בדרך הזאת גם בהיותו בשלטון. את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק יזמה ממשלת הליכוד בראשות שמיר וראתה בכך הגשמת דרכה ההיסטורית של תנועת החירות. הרי כבר בשנות ה-60 הציגה גח"ל (גוש חירות ליברלים, הגלגול הקודם של הליכוד) את אמנת זכויות האדם והאזרח.
בוועידת הליכוד הראשונה אחרי בחירתו של נתניהו לראשות הליכוד, ב-1993, כאשר נתניהו עוד דבק באידיאולוגיה של תנועתו ובחינוך שקיבל בביתו, התקבלו ההחלטות הבאות:
"הליכוד יעשה להשלמת החוקה למדינת ישראל. החוקה תבטיח את אופייה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, מדינה חופשית ודמוקרטית, המקיימת שוויון לכל אזרחיה ולכל תושביה ללא משוא פנים וללא אפליה.
"בימי ממשלת הליכוד החלה מהפכה חוקתית בישראל ונחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. זכויות יסוד של האדם מוגנות עתה לא רק נגד עריצות השלטון, אלא גם נגד פגיעה לא הוגנת על ידי המחוקק.
"הליכוד יפעל להשלמת חקיקת חוק יסוד: זכויות היסוד של האדם, שהוא מיסודות השקפת העולם של הליכוד. כדי לעגן בחקיקת יסוד את השוויון בפני החוק, חופש הביטוי, חופש ההפגנה, חופש האסיפה, חופש ההתאגדות, חופש הדת, הזכות למשפט הוגן ועוד.
"הליכוד יפעל לחקיקת חוק יסוד: החקיקה.
עם השלמת שני חוקי יסוד אלה תושלם למעשה חוקה למדינת ישראל.
"...הליכוד יעשה לחיזוק שלטון החוק בישראל.
"יובטחו עליונות המשפט וכפיפותן של כל הרשויות למשפט המדינה.
"ייעשה לחיזוקה של מערכת המשפט ולשיפור תפקודה…
"הליכוד יעמוד על משמר עצמאותה של הרשות השופטת. יימשך תהליך חיזוק מערכת בתי המשפט... ייעשה לשמירת מעמדה העצמאי ואיכותה המקצועית של פרקליטות המדינה."
וכן הלאה וכן הלאה.
אני רוצה להתעכב על דגשים חשובים במסמך הזה ולהשוותו לנרטיב של המהפכה, שאותה מוביל יריב לוין. על פי הנרטיב, נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק, על דעת עצמו, הגדיר את שני חוקי היסוד שהתקבלו ב-1992 כחוקה והגדיר אותה כמהפכה חוקתית. והנה, שנתיים טרם מינויו של ברק לנשיא בית המשפט העליון, החלטה רשמית של ועידת הליכוד, המוסד העליון של הליכוד, בהנהגתו של נתניהו, מגדירה את שני החוקים הללו כיסודות בחוקה ומגדירה את חקיקתם מהפכה חוקתית, ומתגאה, בצדק, בכך שממשלת הליכוד הובילה אותה. אגב, בניגוד למהפכה המשטרית – את המהפכה החוקתית הובילה ממשלת הליכוד, בהנהגת שמיר, בהסכמה רחבה עם האופוזיציה. הליכוד מתחייב לחקיקת עוד שני חוקי יסוד שיבטיחו את חרויות האדם, כולל את השוויון בפני החוק, ובכך תושלם חקיקת החוקה.
שנית, הליכוד נשבע אמונים לעליונות המשפט, אותו עיקרון מבית מדרשו של בגין מאז הקמת תנועת החרות ב-1948. הוא מבהיר שכל הרשויות במדינה כפופות למשפט המדינה. והוא מבהיר הבהר היטב, שעם חקיקת חוקי היסוד הללו יוכל בית המשפט העליון להתערב לא רק בהחלטות הממשלה אלא גם בחוקי הכנסת. "זכויות יסוד של האדם מוגנות עתה לא רק נגד עריצות השלטון, אלא גם נגד פגיעה לא הוגנת על ידי המחוקק."
זו דרכו ההיסטורית של הליכוד. המהפכה המשטרית היא מהפכה נגד האידיאולוגיה הזאת ויישומה החלקי בפועל. המהפכה המשטרית היא קודם כל מהפכה נגד האידיאולוגיה של הליכוד ומורשתו של בגין.
לפני שנתיים בדיוק, ב-4 בינואר 2022, ימים אחדים לאחר הקמת הממשלה הנוכחית, הכריז יריב לוין בנאום לאומה על השלב הראשון במהפכה רדיקלית, שנועדה לשנות באיבחת חרב את יחסי הגומלין בין רשויות השלטון והאיזונים והבלמים ביניהם, שנבנו לאורך למעלה משבעה עשורים. איזו מהפכה זו? מה האידיאולוגיה שלה? מה התוכן שלה? מה מניע אותה?
על השאלות הללו אשתדל להשיב בחלקו השני של המאמר. בשלב זה אסתפק במתן הכותרת למהפכה – המהפכה הפופוליסטית.
2. צרור הערות 29.12.24
* הרתעה – ביולי 2020 חדרו מחבלי חיזבאללה מלבנון לשטחה של ישראל. כוח צה"ל זיהה אותם. צלפים קיבלו הוראה לירות לידם כדי להבריח אותם אבל לא לפגוע בהם וחלילה לא להרוג אותם. וכך היה.
במרץ 2023 חיזבאללה ביצע פיגוע בצומת מגידו, שבו אזרח ישראלי נפצע קשה. ישראל לא הגיבה.
באפריל 2023 מחבלי חיזבאללה חדרו לשטחה הריבוני של ישראל בהר דב והקימו מאחז. ישראל הכילה את ההתנקשות בריבונות ובמשך חצי שנה, עד 8 באוקטובר, לא נקפה אצבע.
כל זאת, אחרי עשור וחצי שבו חיזבאללה, תוך הפרה בוטה ושיטתית של הפסקת האש במלחמת לבנון השנייה, התבסס בדרום לבנון והקים שם מפלצת טרור אימתנית, ללא כל תגובה ישראלית.
המסר של ישראל לחיזבאללה היה ברור וחד משמעי. ישראל מורתעת.
זה בדיוק היה המסר גם לחמאס.
זה לא רק שישראל הפסיקה להרתיע. ישראל הורתעה ושידרה שהיא מורתעת.
זאת ההתמכרות לשקט, מדיניותו הפייסנית התבוסתנית של נתניהו. זה המחדל הגדול שהמיט עלינו את אסון השבת השחורה.
כל הכשלים המודיעיניים והמבצעיים, שנתניהו אחראי עליהם מיניסטריאלית אך לא אישית, מתגמדים לעומת המחדל הגדול הזה, שאיפשר לארגוני טרור רצחניים להפוך לצבאות טרור חזקים ומאיימים בעזה ובלבנון.
הראשון שיודע את זה, הוא מר מחדל, בנימין נתניהו. לכן הוא עושה כל שלאל לידו כדי למנוע את חקירת המחדל.
* הגנה אקטיבית – בחודש האחרון יצאתי פעמים רבות נגד הפסקת האש בלבנון, שעוצבה ברוח המדיניות הרופסת שדרדרה אותנו ל-7 באוקטובר. עם זאת, בחלוף חודש, אני חייב לציין לטובה שהאופן שבו ישראל נוהגת אחרי הפסקת האש בהחלט שונה מרוח ההתמכרות לשקט, והיא מבטאת הגנה אקטיבית, יוזמת וחותרת למגע, ולא עוד פחד מכך שפעולה ישראלית תביא להסלמה ואולי אף לחידוש המלחמה. עם זאת, אנו נתקלים בכשלי הפסקת האש, בכך שהסכמנו למנגנון פיקוח אמריקאי-צרפתי, שמתייחס באופן שוויוני לארגון טרור רצחני ולמדינה המגינה על ביטחונה מפני הטרור. וכך, אנו מואשמים במאות "הפרות".
דוגמה ל"הפרה" כזאת היא השמדת תוואי תת-קרקעי באורך 100 מטרים בדרום לבנון, ובו אמצעי לחימה רבים, בהם רובים, מקלעים, טילי נ"ט, מערכות תצפית וציוד צבאי נוסף. המנהרה הובילה לעמדת שהייה של חיזבאללה, שבה אותרו משגרים שמהם שוגרו רקטות לשטח ישראל בשנה האחרונה ומטענים רבים.
בדפוס הפעולה שקדם ל-7 באוקטובר והוביל לו, לא היינו עושים דבר בנדון. הרי הם לא ירו עלינו, אז למה אנחנו צריכים לעשות משהו? לא שהיינו עושים משהו אפקטיבי אם היו יורים עלינו. ההגנה האקטיבית היום מבטאת הפקת לקחים מהמחדל.
אם זו תהיה דרך הפעולה של ישראל בלבנון, היא תצמצם באופן משמעותי את נזקי הפסקת האש, אך גם כך, החזרת כפרי מרואן לגבעות שמעל יישובינו, שהיא הכשל העיקרי בהפסקת האש, היא הפקרות.
* תעודת עניות – אם אחרי שנה ורבע של לחימה ברצועת עזה יש לחמאס יכולת ותעוזה לשגר רקטות לירושלים, זו תעודת עניות לישראל.
* בשידור מת – שעה שמטוסי חיל האוויר תקפו בתימן, מנהיג החות'ים נשא נאום. וחשבתי, כמה נחמד היה, אילו במהלך הנאום הוא היה מחוסל בשידור חי.
* פריצי חיות – איזה עם מגדל פריצי חיות שרוצחים באכזריות אישה בת 83.
* הדרך לשלום – מושל דמשק מטעם המשטר החדש אמר שסוריה מעוניינת בשלום עם ישראל.
האם הוא באמת מתכוון לזה? ואם כן – האם הוא מייצג את עמדת המשטר? אני מרשה לעצמי לפקפק, אבל – הלוואי. מי כמונו, תושבי הגולן, השכנים הקרובים של סוריה, חפצים בשלום אמת?
יש מבחן אחד לכנות כוונותיה של סוריה לשלום – ויתור על תביעתם לגולן. שלום יהיה רק על בסיס כיבוד הריבונות של שני הצדדים, שיהפוך את הגבול בין המדינות לגבול של שלום.
אם יתייצב בסוריה שלטון שיחתור לשלום, יכיר בריבונות ישראל על הגולן ולא תהיינה לו תביעות טריטוריאליות מישראל, נכון יהיה לסגת מאזור החיץ שאותו צה"ל תפס בראשית החודש, במסגרת חוזה שלום.
* נתוני משרד התעמולה – מחקר עומק של מכון מחקר בריטי הוכיח, שנתוני ההרוגים בעזה שנמסרים בידי משרד התעמולה ("הבריאות") של חמאס מזויפים ושקריים. לדוגמה, את כל המתים מוות טבעי הם רושמים כהרוגי המלחמה. הם רושמים גברים כנשים, מבוגרים בגיל הלחימה כילדים ופעוטות ומנפחים את המספרים. משרד "הבריאות" שניהל בתי חולים ששימשו כמכשירי טרור, שהסתירו מפקדות טרור, שבהם רופאים ניתחו חטופים ישראלים ללא הרדמה ורופא רצח בזריקת מוות חטופה, ממשיך את מעלליו בהפצת נתונים שקריים כחלק מתעמולת הטרור.
וזה לא מפריע לתקשורת ב"הארץ" ובעולם לדקלם את הנתונים השקריים ולמנף אותם לתעמולה אנטי ישראלית.
* מתווה ליציאה מהמשבר – קבוצה קטנה של פעילים מתנועת הרבעון הרביעי, מומחים למשפט ולמדעי המדינה, אנשי שמאל וימין, חילונים ודתיים, "שמרנים" ו"ליברלים", תומכי הרפורמה המשפטית ומתנגדי המהפכה המשטרית, ערכה עבודת עומק במשך חודשים רבים, לגיבוש מתווה משותף ליציאה מהמשבר העמוק והמסוכן שבו נמצאת מדינת ישראל סביב המחלוקת על מערכת המשפט.
הם התייעצו עם כ-140 מומחים מכל רחבי החברה הישראלים ומוסדות מחקר ובהם פורום קהלת והמכון הישראלי לדמוקרטיה.
נקודת המוצא שלהם היתה, שכל צד מתייחס באמפתיה לכאבים ולפחדים של הצד השני, מאמין בכנות כוונותיו ובכך שיש בעמדתו ניצוצות של אמת. ולכן, את מקום כיפוף הידיים או משיכת החבל שנועדו להכריע ולהכניע את הצד השני, תפסה בעבודתם הגישה של חתירה להסכמה. נקודת מוצא נוספת היא שלא לעולם חוסן, ומי שהיום בשלטון עתיד ביום אחד לאבד את השלטון, והכוח שהוא דורש היום עלול להיות לו לרועץ כאשר יריביו יהיו בשלטון.
חברי הצוות הגיעו להסכמה שכוחה של מערכת המשפט בישראל גדול מדי, מהגדולים בעולם, ויש לצמצם אותה. הם הגיעו להסכמה שמכלול הצעות יריב לוין מעניק כוח יתר לרשות המבצעת כפי שאין באף דמוקרטיה בעולם ואם ימומש במלואו, ספק אם ניתן יהיה להגדיר את המדינה כדמוקרטיה. הסכמה נוספת היא שהכנסת חלשה באופן קיצוני ויש להעצים אותה.
הם גיבשו מתווה שאינו פשרת אמצע בין שני קצוות, אלא דרך שלישית מחוץ לקופסה, שיש בה שילוב של עמדות הצדדים עם רעיונות חדשים שלהם.
בשבוע שעבר הוצג המתווה ביום עיון שבו השתתפו כ-200 מפעילי התנועה. לצערי, לא יכולתי להתפנות באותו יום. השבוע הוא הוצג בכנס בזום, שבו השתתפתי, יחד עם עוד כ-250 פעילים.
מעצם העובדה שאנשים כאלה, עם מוטיבציה כזו ישבו יחד וכתבו מתווה, הנחתי מראש שהתוצאה אינה יכולה להיות רעה. הנחה שנייה שלי היתה, שהתוצאות תהיינה כמעט זהות לרעיונות שאני כתבתי לאורך השנים. ההנחה הראשונה הוכיחה את עצמה, התוצאה בהחלט אינה רעה. ההנחה השנייה היתה שגויה – אלה פתרונות שונים משלי, ברובם.
לא אכתוב היום על המתווה. אני רוצה קודם ללמוד אותו לעומק, לא ממצגת בזום אלא מקריאת החוברת כולה והעמקה בה. אומר שהיא מחייבת הסכמות רחבות שלא תאפשרנה לרוב קטן, זמני ומקרי לאכוף את דעתו. כך בבחירת השופטים וכך בקבלת חוקי יסוד ובשינויים. הוא מגדיל באופן משמעותי את כוחה של הרשות המחוקקת מול הממשלה השולטת בה היום למעשה, ולכן מייתרת ומצמצמת את הצורך בהתערבות ואת חופש ההתערבות של בג"ץ בחקיקה וכן בהחלטות מליאת הממשלה בענייני ביטחון, מדיניות חוץ ותקציב המדינה. הוא עוסק בתפקיד היועמ"ש ובכל הנושאים שעל סדר היום.
לא עם כל מה שכתוב במתווה אני מסכים. יש לי רעיונות אחרים שאינם חלק מהמתווה. אך כמכלול אני רואה בו בהחלט בסיס לפתרון ויציאה מהמשבר.
אמחיש דוגמה אחת. מוצעת במתווה הגבלת כהונת ראש הממשלה ל-8 שנים. במקביל, מוצעת הגבלת היכולת לחקור את ראש הממשלה ולהעמיד אותו לדין. בראשית הקדנציה יוקם פורום של שלושה שופטים בדימוס, שיבחן חשדות נגד ראש הממשלה אם יעלו, ורק הוא, ולא היועמ"ש, יהיה מוסמך להורות על חקירה או על הגשת כתב אישום, ורק בנושאים חריגים וחמורים. חשדות אחרים, אם יהיו, ייחקרו רק בתום כהונתו.
אני מתנגד עקרונית לכל פריבילגיה לראש הממשלה ולכל אדם במדינה, בשם ערך השוויון בפני החוק. בשל עקרון הדוגמה האישית אני חושב שהציפיות והדרישות ממנו צריכות להיות גבוהות יותר משל אחד האדם. לכן, תמיד התנגדתי נחרצות לכל מה שמריח חוק צרפתי, שהוא חוק מושחת. ואף על פי כן, כאשר מדובר בהגבלת משרות, כלומר הכהונה אינה יכולה להיות קרנות המזבח להתחמקות רוה"מ מחקירה ללא הגבלת זמן, וכאשר אפשרות החקירה עדיין קיימת, הגם שהיא מוגבלת, זו הצעה שגם אם איני תומך בה, אני יכול לחיות איתה.
זו דוגמה הממחישה את אופי הפתרונות, שאליהם הגיעו יוצרי המתווה.
* מי יהדק את החגורה – עלותה של המלחמה ועלות תקומת היישובים בצפון ובדרום יחייבו צעדים קשים של הידוק החגורה. כל אזרח בישראל ירגיש זאת בארנקו. זה כואב, אבל אין ברירה. זה מחיר המלחמה על קיומנו.
אבל כאשר הממשלה עומדת להנחית גזירות על הציבור, עליה לתת קודם כל דוגמה אישית. זו ממשלה מנופחת ומלאה במשרדים מונפצים שאין בהם כל צורך, זולת סידור עבודה לח"כים, שחלקם תת-רמה, שעצם היותם שרים בממשלה היא בושה לכל אזרח נורמטיבי.
בראש ובראשונה, יש לפרק את כל המשרדים המיותרים. שנית, יש לבטל את כל הכספים הקואליציוניים. ויש להפסיק לממן את ההשתמטות ואת המשתמטים, שעצם מימונם הוא חתירה תחת המאמץ המלחמתי והאינטרס הלאומי.
שלושת הצעדים האלה יגרמו לאזרחי ישראל להיות שלמים עם המחיר הכלכלי האישי שהם יידרשו לשלם.
* לינץ' בליליפוט – כמעט מדי לילה מיליוני ישראלים מבלים במקלטים ולאחר מכן יומם משתבש, בשל המתקפות מתימן. מאה ישראלים וישראליות נמקים שנה ורבע במנהרות המחבלים הברברים בעזה. חיילי צה"ל נלחמים בעזה ומדי שבוע יש עוד הרוגים ופצועים. גם לאחר הפסקת האש, חיילי צה"ל פועלים בלבנון ונלחמים. חיילי צה"ל פועלים בסוריה. חיילי צה"ל פועלים בטול כרם ובכל רחבי יו"ש. איראן דוהרת לעבר הגרעין. יישובי הדרום והצפון טרם שוקמו ושיקומם מתעכב ומתנהל בעצלתיים. המצב הכלכלי קשה. מערכת החינוך קורסת.
ובמה עוסקת ממשלת ליליפוט? בהכנת לינץ' ליועמ"שית.
הם מחממים את עצמם לקראת הלינץ'. ראש הכנופייה, עבריין מנעוריו, שכל התנהלותו כשר עבריינית ו[-----], יערוך "שימוע" ליועמ"שית. שר הג'ובים הביביריון, עוכר התקשורת וכל חבורת האפסים יתחרו זה בזה מי יתלהם יותר, יעליב יותר, ישפיל יותר והם ימהרו להדליף את דברי הבלע וההסתה שלהם כדי להחניף לבייס ולזכות בנקודות בפריימריז.
מעולם לא היה ניתוק כזה בין צרכי העם לבין מה שמעסיק את אספסוף השרים הכושלים, חדלי האישים.
ובימים האלה אין מנהיגות בישראל. ובימים האלה אין מנהיג לישראל.
* מוסר בן גביריסטי – השר הכהניסט חומץ בן חומץ אליהו, הסביר שפיטורי היועמ"שית חשובים ודחופים יותר מהחזרת החטופים.
אפשר לחשוב שאם היועמ"שית תפוטר, השרים הכושלים, העלובים, כמו הדוצ'ה שלו – השר הכושל בכל ממשלות ישראל, יתחילו לתפקד.
המוסר של גור הכהניסטים, חומץ בן חומץ אינו מוסר יהודי. הוא מוסר כהניסטי. או גרוע יותר – בן גביריסטי.
* הפירומן – ראש הכנופייה לא עלה להר הבית כדי להדליק חנוכייה, אלא כדי להדליק את המזה"ת ובעיקר את רחובות ישראל.
* נתניהו מורתע – ראש הכנופייה שוב פועל בניגוד למדיניות ממשלתו ובניגוד להצהרות נתניהו על שמירת הסטטוס קוו בהר הבית. הוא יודע שנתניהו מורתע ולא יעשה דבר.
נקווה מאוד, שגם הפעם ראש הכנופייה ייכשל, והפרובוקציה שלו לא תצית את ערביי ישראל ולא תדרדר אותנו למלחמת האזרחים, שהוא מנסה בכל כוחו להצית מאז 7 באוקטובר.
* בעד עליית יהודים. נגד עליית כהניסטים – אני תומך בעליית יהודים להר הבית. אני גאה בממשלת בנט, הממשלה הציונית ביותר שהיתה כאן מאז ממשלת שמיר, שבתקופתה חל זינוק דרמטי במיספר היהודים המבקרים בהר הבית. גם אני עליתי להר הבית, לא פעם ולא פעמיים ולבטח עוד אעלה בעתיד. וכשאני עולה להר הבית, איני חש כתייר שמבקר באתר היסטורי חשוב, אלא כיהודי העולה למקום המקדש, למקום הקדוש ביותר ליהודים, לתמצית המושג מולדת.
אבל העלייה להר הבית צריכה להיות בהתאם לכללים. יש סטטוס קוו המחייב את מדינת ישראל ומחייב את אזרחי ישראל. ממשלת ישראל ריבונית לשנות את הסטטוס קוו. היא לא עושה זאת וראש הממשלה מצהיר השכם והערב על מחויבותו ומחויבותה של ישראל לסטטוס קוו.
בא ראש הכנופייה, ופעם אחר פעם אחר פעם עושה פרובוקציות על הר הבית, פועל בעליל ובגלוי וכשר בישראל בניגוד מוחלט לסטטוס קוו ולמדיניות הממשלה וראש הממשלה, ומצהיר: "אני הדרג המדיני ואני מחליט שמותר," הצהרה חצופה שמיועדת בעיקר לאוזניו של אדם אחד, המורתע ממנו. המסר שלו לנתניהו הוא שאני, לא אתה, הדרג המדיני. אני קובע, אני מחליט, יש לי מיליציה פרטית חמושה, ואני קובע שאין סטטוס קוו. ונתניהו, סמרטוט, משקשק, עושה במכנסיים ומפחד לבעוט בו.
אני בעד עליית יהודים להר הבית. אני נגד עליית כהניסטים להר הבית. ובוודאי שאני נגד עליית ראש הכנופייה להר הבית ובוודאי כשר בממשלה.
האישיות הציבורית המזוהה ביותר עם המאבק לעליית יהודים להר הבית הוא חכ"ל יהודה גליק. הוא נעצר על כך לא פעם ולא פעמיים. הוא נפצע בהתנקשות בחייו של מחבלים. אבל המסר שלו היה מסר של שלום. הוא דיבר תמיד על כך שהר הבית הוא אתר מקודש לשלוש הדתות. חלומו היה שעל הר הבית ישכנו זה לצד זה בית כנסת, מסגד וכנסיה ותקוים נבואת ישעיהו: "כִּי בֵיתִי בֵּית־תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל־הָעַמִּים." אפשר לתמוך בפועלו או להתנגד לו, אבל המסר שלו היה מסר של שלום ואחווה.
ראש הכנופייה הוא כהניסט. תורתו היא תורת הגזע הכהניסטית. הוא מסוכן לאין שיעור יותר ממורו ורבו, אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, כי הוא למד מתמונת הראי שלו – הקנאים האיסלמיסטים הג'יהאדיסטים, את תורת ה"תקיה", ההתחפשות. הוא אינו מציג את התמונה הרחבה של חזונו, כמו "הרב" שר"י, אלא מותח בכל עת את החבל כך שלא ייפסל ויוכל להמשיך להשתלט בהדרגה על המדינה ולהגשים את תורת הגזע הכהניסטית.
כאשר רוצים תרגום של מה שבן גביר אומר למה שהוא מתכוון, יש ללמוד מה אמר כהנא בנדון. כאשר ראש הכנופייה מדבר על "עידוד הגירה", הוא מתכוון לתורת כהנא, שעל פיה אסור לגוי לגור בארץ ישראל ויש לפעול בכל דרך כדי לסלק אותו מכאן. וכאשר הוא מדבר על הריבונות ועל "חופש הפולחן" בהר הבית, הוא מתכוון לתורת כהנא, שעל פיה קיומם של מסגדים על הר הבית הוא שיקוץ וחילול הקודש ולכן חובתנו "לגלח" את הר הבית מהמסגדים ולאסור על "הישמעאלים" להתקרב להר.
כאשר ראש הכנופייה, במעמד של שר שיש לו מיליציה חמושה, עולה להר הבית, המסר הוא שאני צריך עוד קצת להתחזק ואז "אגלח" את השיקוץ. ולכן, כל עלייה שלו היא פרובוקציה, והמטרה העיקרית שלה היא לגרום לערביי ישראל לפתוח במהומות, כדי שהוא יהיה המצביא של מלחמת החורמה בהם.
כאשר אני כותב על הפרובוקציה של ראש הכנופייה, אני יודע שמיד תופענה תגובות הווטאבאוטיזם הדמגוגי: כן... עצם העובדה שאנחנו בארץ היא פרובוקציה בעיניהם... יש כאלה שאומרים שאורטל בגולן היא פרובוקציה... וכו' וכו' כיד הדמגוגיה החביבה עליהם. נכון, הם רואים בכל נוכחות יהודית בארץ פרובוקציה. אז מה? אז זה אומר שאין פרובוקציה אמיתית? כאשר ראש הכנופייה עולה להר הבית, זו פרובוקציה, שנועדה להבעיר את המזה"ת. ואם לא נעצור אותו בזמן, הוא ימית על העם היהודי שואה.
* חילול השכול – אירוע מביש. ערב זיכרון לחלל צה"ל ז'אבו ארליך שנהרג בלבנון, פוצץ בידי בני משפחתו של חלל צה"ל אחר, שנפל באותה תקרית, גור קהתי. משפחת ארליך הגיבה באצילות והביעה הזדהות עם כאבה של משפחת קהתי, אבל יש לומר: גם למשפחות שכולות לא הכול מותר. ובטח לא לחלל את זכרו של חלל צה"ל אחר.
חבל שפוליטיקה קטנה מזהמת את אחוות הלוחמים, גם אחרי נפילתם. החלוקה בין חלל שמאל לחלל ימין היא נוראה. איני מצליח להבין את האובססיה של משפחת קהתי "לדעת" ו"להוכיח" שבנם נפל לשווא.
* גיבורי ישראל – קראתי פשקוויל אינפנטילי, של ארגון שמכנה את עצמו משהו עם דמוקרטיה, המגדיר את יורי פצצות התאורה בקיסריה – "גיבורים".
אכן, גיבורים. מקומם בפנתיאון הלאומי מובטח, לצד חנה סנש, מאיר הר ציון, נתן אלבז, קהלני, יוני נתניהו, גוני הרניק, עמנואל מורנו, רועי קליין וענר שפירא. גיבורי האומה.
* באזיקים – ח"כית-האשפתות טלי גוטליב זומנה לחקירה על הסתה, לא התייצבה והודיעה שתמשיך לצפצף על החוק ולא להתייצב. עוד היום צריך לגרור אותה, אזוקה בידיה וברגליה, לחקירה. חצופה!
* אנרכיסטית – ח"כית האשפתות טלי גוטליב מדגמנת אנרכיה מוחלטת.
* הצדעה למילואימניקים – תאגיד השידור הציבורי הקדיש ביום ה' יום שידורים מיוחד, בערוצי הרדיו שלו ובטלוויזיה, להצדעה למילואימניקים ובני משפחותיהם. יצא לי להאזין מעט, ואני מודה שהתרגשתי. אני שמח שאין זה יום של קוטראי על כמה מסכנים המילואימיניקים, כמה סובלות המשפחות, ועל עוולות כלפי מילואימניקים. יש בהחלט עיסוק גם בזכויות המילואימניקים וגם בעוולות ובשחיקה, אבל לפחות במעט ששמעתי, התראיינו מילואימניקים שסיפרו בגאווה על שירותם וביטאו נחישות ואמונה בצדקת הדרך, וסיפרו על אחוות הלוחמים ועל האחדות בין לוחמים מכל צבעי הקשת הפוליטית.
בשנים האחרונות נשמעה אקסיומה שעל פיה רק 1% משרתים בפועל במילואים. אני מודה שגם אני ציטטתי (לפני המלחמה) את הטיעון הזה. במלחמה שירתו 350,000 מילואימניקים. האם כלל הציבור, או ליתר דיוק כלל האנשים בגיל מילואים, הוא 35 מיליון איש? נכון, שהמלחמה הקפיצה באופן דרמטי את מיספר המשרתים, אבל אין לי ספק שהנתון על אודות 1% מעולם לא היה נכון.
* הפשרה המפ"מניקית – השר לשעבר חיים אורון-ג'ומס, התראיין להסכת "שיחת קיבוץ", וסיפר שם סיפור מופלא על הקמת קיבוץ השומר הצעיר, גשור, על הגולן. הוא הזכיר שכל עוד הוא היה מזכיר הקיבוץ הארצי, התנועה לא הקימה קיבוץ בגולן, מעבר לקו הירוק, אלא רק הלכה להיאחזות נח"ל גשור, כי היאחזות אינה יישוב קבע, אלא מחנה צבאי.
וכאן הוא הוסיף את הסיפור הבא. היאחזות גשור הוקמה ממזרח לקיבוץ עין זיוון, סמוך לקוניטרה. בהפגזה סורית נהרגה בת גרעין. אחותו היתה חברה באותו גרעין. כמזכיר הקיבוץ הארצי, הוא עלה לבקר את גרעיני התנועה בהיאחזות. גם שר הביטחון משה דיין עלה לבקר את ההיאחזות. "למה שמתם את ההיאחזות כאן, ליד קוניטרה?" סיפר ג'ומס, שהוא שאל את דיין, ודיין השיב – "בגללכם." כלומר, המיקום נועד לגרום לשומר הצעיר, למפ"ם, לתת גושפנקה להתיישבות שם. אח"כ, הוא מספר, הקיבוץ עצמו קם בדרום הגולן.
כנראה שזיכרונו של ג'ומס קצת מתעתע בו. היאחזות גשור מעולם לא היתה באזור קוניטרה, באזור עין זיוון. הנקודה הזמנית של ההיאחזות היתה בדרום הגולן, צמוד להר פרס (תל פארס) מכיוון דרום. מלכתחילה זו היתה נקודה זמנית, בתוך בסיס צה"ל, עד שתיבנה נקודת הקבע, ופחות משנתיים אחרי הקמתה, בתחילת 1970, ההיאחזות עברה קילומטרים ספורים מערבה משם, לנקודה שבה הוקם לימים הקיבוץ. כלומר כל הסיפור הנחמד, על הפגישה עם דיין וההסבר של דיין למה ההיאחזות ממוקמת ליד קוניטרה, לא היה ולא נברא.
בהמשך מספר ג'ומס, שלאחר שכבר לא היה מזכיר, לא היה מי שיעמוד בפרץ והוחלט להקים את קיבוץ גשור, אבל הנוסחה של המתיישבים הייתה ש"לא נהיה מכשול לשלום."
הנוסחה הזו לא היתה של המתיישבים. זו פשרה פוליטית מפ"מניקית שנועדה לאפשר את הקמת קיבוצי הקיבוץ הארצי על הגולן בלי לפלג את התנועה.
בספרי "אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969" הקדשתי פרק ארוך לעמדת מפ"ם והקיבוץ הארצי. הקמת הקיבוצים גשור ונטור היתה מחוץ לטווח הזמנים שנדון בספר, אבל זרעי המחלוקת שהובילו לפשרה היו כבר אז. המחלוקת היתה בין השמאל היוני, שרובו היה של חברי הגרעינים של השומר הצעיר ובוגרי הקנים העירוניים, שהתנגדו עקרונית להקמת התיישבות מעבר לקו הירוק, גם בגולן, רן כהן וג'ומס היו הבולטים במתנגדים – לבין הנהגת התנועה שתמכה בהתיישבות בגולן. שרי מפ"ם, למשל, הצביעו תמיד בעד הקמת יישובי הגולן בוועדת השרים לענייני התיישבות. ההנהגה ההיסטורית – יערי וחזן, נחלקה באותם ימים ברוב הסוגיות המדיניות. חזן היה נץ, תמך בתוכנית אלון והיה מקורב מאוד לגולדה מאיר ותמך בעמדותיה. יערי היה יונה ותמך בנסיגה כמעט מכל השטחים. אולם את נושא הגולן הם ראו עין בעין. שניהם התנגדו בתוקף לנסיגה מהגולן. שניהם תמכו בהתיישבות בגולן. שניהם היו מוכנים לפשרה טריטוריאלית בגולן. עמדתם נתמכה בידי הביטחוניסטים בתנועה, כמו שמעון אבידן ואחרים ובידי בני הקיבוצים בעיקר בעמקים הצפוניים.
בראשית הדרך, הפשרה היתה שליחת גרעינים להיאחזות נח"ל בגולן, אך לא הקמת יישוב קבע. אחרי מלחמת יום הכיפורים, הלחץ להקמת היישוב גבר ואז הגיעו לנוסחת גשור.
הנוסחה היתה החלטה להקים את קיבוץ גשור (ומאוחר יותר את נטור) עם כוכבית: "יישובינו לא יהיו מכשול לשלום." מי מקים יישוב אם הוא אינו רואה בו יישוב קבע שנועד לעצב את הגבול? אין חיה כזו. הקמת יישוב היא אמירה פוליטית ברורה – זה שטח שאנו מתנגדים לנסיגה ממנו וכדי למנוע את הנסיגה אנו מיישבים אותו. לכן, כל תנועה התיישבה על פי המפה שלה. אם מקימים יישוב מתוך נכונות להזיז אותו, למה הקיבוץ הארצי לא הקים קיבוצים ביהודה ושומרון על פי אותו עיקרון? הפשרה היתה נוסחה פוליטית מילולית, ללא כל היגיון התיישבותי. מתנגדי הקמת היישוב לא שינו את דעתם ועדיין הצביעו נגד, אבל הנוסחה עזרה להם לבלוע את הגלולה "המרה". תומכי ההתיישבות השיגו את שלהם, היישוב קם, והם בלעו את הגלולה המרה של הנוסחה המטופשת.
ג'ומס מספר, שמיד עם מינויו לתפקיד שר החקלאות (1999), הוא ביקר ביישוב והסביר לתושבים שהממשלה מתכוונת להגיע להסכם שלום עם סוריה ולרדת מהגולן. הוא סיפר שבפגישה השתתפו ראשי ועד יישובי הגולן שהתנפלו עליו, ואז יהודה הראל היסה אותם והזכיר שאין מה להתנפל על ג'ומס כי זו עמדתו מאז ומתמיד. אגב, איני זוכר פגישה כזו, ואילו התקיימה בהשתתפות ועד יישובי הגולן, לבטח הייתי משתתף בה וזוכר אותה.
בתקופת המאבק על הגולן, שהחל 7 שנים לפני שג'ומס מונה לשר, קיבוץ גשור היה חלק מהמאבק, היה חלק מוועד יישובי הגולן, היה מיוצג בוועד, והנוסחה ההזויה אפילו לא היתה ברקע.
מאז זרמו הרבה מים ברוקד, מפ"ם כבר לא קיימת, גם מרצ לא ממש קיימת וכך גם סוריה. ואילו גשור ונטור, כמו כל יישובי הגולן, חיים וקיימים ואין עוד מי שמערער על כך.
* מודעות עצמית – ברשת ב' הושמע שירו של הזמר הנפלא והמלחין הגאון מתי כספי, "יום יום אני הולך למעונך". אחד הטובים.
השדרנית רינה מצליח לא התאפקה, פתחה את המיקרופון והצטרפה אליו בזיופים וקול צורמני.
על מודעות עצמית היא לא שמעה?
* אורטי – בצער רב ובאיחור של שבוע קיבלתי את הבשורה הכואבת על פטירתו של אורטי היקר, הלא הוא צבי אורטנברג, שבמשך עשרות שנים היה עמוד התווך של קיבוץ תל קציר. בן 87 היה במותו.
אורטי היה אדם פעיל מאוד כל חייו, וגם את תחביביו מינף לפעילות. תחביבו העיקרי היה משחק השחמט. הוא אירגן חוגים ותחרויות לילדים, לנוער ולמבוגרים בעמק הירדן ובמשך שנים אירגן את תחרות השחמט הארצית של ההתיישבות העובדת. בשבוע שעבר נערכה התחרות הארצית בעין גב. הוא אירגן אותה ובמהלכה נפטר בפתאומיות. התחרות הופסקה מיד. על מותו נודע לי מכתבה ב"זמן קיבוץ". הכתבה עסקה אך ורק בנושא השחמט, אך פועלו של אורטי היה גדול הרבה יותר.
הוא היה פעיל מאוד בכל תחומי החיים בקיבוצו, בעמק הירדן ובתנועה הקיבוצית. אורטי נולד ברוסיה ב-1937 וחווה כילד את השואה. לאחר השואה עלה עם משפחתו לארץ, היה פעיל בתנועת הצופים בחיפה, הלך לגרעין נח"ל של תנועת הצופים לתל קציר. תל קציר, שהוקם באזור המפורז, היה מוקד לתוקפנות סורית בלתי פוסקת. היישוב חי תחת אש, ולכן רק מעטים מחברי הגרעינים בחרו להישאר בו. אורטי היה ביניהם. החל את דרכו בענף הבננות ומהר מאוד היה למרכז הענף, כיהן 4 פעמים כמזכיר הקיבוץ, היה גזבר הקיבוץ ובמשך 17 שנים כיהן כמנכ"ל מנהלת הכינרת.
הכרתי את אורטי דרך הפעילות בתק"ם ובעיקר בתקופת המאבק על הגולן. אורטי, שהשתייך תמיד לאגף הניצי במפלגת העבודה ובתק"ם, תמך מאוד במאבקנו נגד הנסיגה והשמיע את קולו. השתתף באירועי הזדהות עם המאבק. ולא אחת נענה להזמנתי להרצות במסגרת המאבק. הרצאותיו התמקדו בתיאור מוראות החיים תחת הגולן בשלטון הסורי, התקופה המכוננת של חייו, וההכרח הביטחוני לשמור על הגולן בריבונות ישראל.
מדי פעם הבאתי אליו ואל דבורל'ה, אשתו, קבוצות שעלו לסיור בגולן. עצרנו בתל-קציר ושמענו מהם את סיפורם. הם נהגו לקחת אותנו לחדר הזיכרון ושם הקרינו סרט המתאר את הסיוט תחת אפם של הסורים. קטע מהסרט, שבו דבורל'ה מספרת על התדהמה כאשר עלתה עם חבריה לקיבוץ למוצב הסורי ששלט עליהם, מיד לאחר שחרור הגולן, כשהביטה על הקיבוץ, הוכנס למיצג הגולן שהקמנו במסגרת המאבק נגד הנסיגה, ונדדנו עימו בכל רחבי הארץ. "ראיתי את הקקטוסים בגינה שלי פרושים כמו על כף ידי," היא סיפרה בהתרגשות.
את תמיכתו בגולן ביטא אורטי גם במכתבים למערכת העיתונות הקיבוצית.
שלושה מוותיקי תל קציר, שהיו מנהיגי הקיבוץ וגם חברים טובים, היו מחוברים אלינו במאבק וסייענו לנו בהסברה – אורטי, ישראל אלקבץ, שלפני שנים נהרג בתאונת דרכים, וגדעון גזית.
עם אורטי נשארתי בקשר כל השנים. הוא היה סקרן מאוד ותמיד התעניין מה חדש בגולן. בנושא אחד נשארנו חלוקים תמיד – הוא נשאר נאמן למפלגת העבודה בכל הגלגולים. היתה לו ביקורת, הוא לא אהב את הכרסום המתמיד בעמדותיה המדיניות והחברתיות, אבל התייחס אליה כאל בית, שלא נוטשים אותו.
יהי זכרו ברוך!
* ביד הלשון: ואלס עם בשאר – ב"7 ימים" התפרסמה כתבה של רונן ברגמן על הניסיונות של המודיעין הישראלי ליצור קשר עם בשאר אסד, תחת הכותרת "ואלס עם בשאר".
הכותרת מתכתבת עם סרטו של ארי פולמן "ואלס עם באשיר". אז מדובר היה בבאשיר ג'מאייל, מנהיג הפלנגות הנוצריות בלבנון, שישראל פלירטטה אתו וסייעה לו, וב-1982 הוא נבחר לנשיאות לבנון, אך נרצח בידי שליחי סוריה בטקס ההשבעה, ובתגובה ביצעו הפלנגות את הטבח בסברה ושאתילה.
הסרט, שיצא לאקרנים ב-2008, הוא סרט מונפש דקו-דרמטי על מלחמת שלום הגליל / לבנון הראשונה, מזווית הראיה של התסריטאי והבמאי ארי פולמן. הסרט זכה בפרסים רבים ובהם "גלובוס הזהב", "פרס סזאר", "פרס אופיר" והיה מועמד ל"פרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר".
באחת הסצנות בסרט, חייל צה"ל "רוקד" עם מאג בעת קרב בתוך העיר ביירות, על רקע תמונת ענק של בשיר ג'ומאייל, ומכאן שם הסרט.
בשנת 2009 פרסמתי מאמר בגנות המו"מ שניהל אולמרט עם בשאר אסד על נסיגה מהגולן, והענקתי לו את הכותרת: "ואלס עם בשאר".
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
1. המהפכה הפופוליסטית (א')
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר