על "לטוס נמוך – לראות רחוק"
מאת נחמיה דגן
ידיעות אחרונות 2022, 462 עמ'
קשה להעלות על הדעת שספר מלא וגדוש זה, המתאר קורות חייו מפעימי-הלב של נחמיה דגן, יכול היה להיכתב אילולא תושייתה, תבונתה של רב-טוראית אמפתית שפגש מחבר הספר בתחילת דרכו בצה"ל. בינתיים נשאיר עניין זה ב"צריך עיון", ומובטח לקורא רשימה זאת שהבהרה תגיע בהמשך.
"לטוס נמוך – לראות רחוק" סוקר, כאמור, את קורות חייו של נחמיה דגן מלידתו אצל זוג חלוצים שיסדו את המושב השיתופי כפר חיטים, ילדותו, נעוריו, חלומותיו לגבי שירותו הצבאי, והאכזבות שפקדו אותו בתחילת דרכו הצבאית, ועד להגיעו לדרגת תת-אלוף, שהישגיו במבצעים אוויריים מעוררים השתאות והערצה.
מלא מוטיבציה (בן של חלוצים!) הוא מבקש להתגייס לשייטת שלוש-עשרה המהוללת, והוא זוכה שם לזלזול מצמית. הוא מתכוון להתנדב לצנחנים, אבל נקרא להיבחן לקורס טיס – שוב אכזבה גדולה: מודיעים לו שנכשל כי חסרות לו בחינות בגרות במתמטיקה ובפיזיקה, והרי את זה ידעו מראש, ומועמדים אחרים בעלי אותו חסר כן עברו את הבחינות. מסתבר שהדחייה לא הייתה עניינית בכלל, ורק רב"טית אלמונית (שמה אינו מוזכר לאורך כל הספר), מבינה מה קרה כאן, ומצליחה לשנות את ההחלטה השרירותית מהקצה אל הקצה.
האירוע הזה טבע רושם עמוק בליבו של נחמיה, ולאורך כל השירות הצבאי הדריך אותו להיות קשוב לפקודיו, כי לא כל החוכמה מצטרפת לראשו של הקצין שזכה לדרגות על הכותפות; ולא רק כלפי נמוכים ממנו בדרגה נהג כך, אלא גם כלפי אסיר בכלא הצבאי שהכלאים שלו התנכלו לו, וגם כלפי "ילדיו", אותם צעירים שהוריהם והחברה הזניחו אותם לגורל של פשע – גם כלפיהם הוכיח אמפתיה. סיפור מרתק מופיע בספר זה כאשר "ילדים" אלה גונבים שתי משאיות "ריו" מהמחנה, ואיימו על השומרים שאם ילשינו, הם יחתכו לחברותיהם את הפנים. אני מודה שנדהמתי מכך שלא מתואר בספר עונש על מעשה פלילי נורא כזה.
נחמיה אינו מצליח לעבור את המבחנים על מטוסי קרב, ומופנה לטייסת 100, הממוקמת בשדה דוב בצפון תל-אביב – טייסת קישור וסיור במטוסים קלים, שבהם חילצו טייסים שנטשו את כלי הטיס, וכן חיילי קומנדו בשטח אוייב. כשנחמיה מבין שמזלזלים בטייסת זאת (בעיקר זלזל עזר וייצמן), והופכים אותה למעין חברת מוניות מעופפת עבור קצינים גבוהים ובני משפחותיהם – הוא מחליט להשתחרר ולחזור אל הרפת שבכפר חיטים.
כאן המקום להצביע על נחמיה דגן כעל איש האדמה, המתרגש מריח השדה אחרי הגשם. התיאורים שלו על ההוויה במושב היא כל כך אותנטיים (אני מאשר – הייתי בעצמי מושבניק): מפגש עם עקרבים, נחשים, צרעות וברחש שנכנס לאף, לעיניים ולאוזניים, בוססים בבוץ במגפיים, ומניחים שק קמח מהופך כמגן מפני הגשם – הכול כל כך מדויק, ומתואר בעט של אמן, ולעיתים אפילו בסגנון פיוטי (ראו לדוגמה בעמ' 141 כיצד הוא מתבונן בפס הכסף שהירח "המורח את המים"; ראו גם עמ' 283, וכן תיאור שדה פרחים בבקעת ארבל – עמ' 413).
בעיה פרוזאית של מציאת עבודה מחזירה את נחמיה לצה"ל כאיש מילואים בתנאי קבע, ומכאן מתחילה ההמראה של נחמיה בצה"ל – תרתי משמע: ב-1963 הוא נשלח לגרמניה לקורס הטסת מסוקים, ושם הוא פוגש מדריכי טיס, שבוודאי שרדו מצבאו של היטלר בסך הכול 18 שנה קודם, ותוך כדי אימונים מחשבותיו נעות אל הזוועות שהתבצעו באזורים שהתאמן (ביניהם – ברגן בלזן, מינכן ודכאו). נחמה פורתא לנחמיה כאשר מדריך גרמני בדרגת נגד, שבוודאי היה נאצי, מצדיע לקצין יהודי.
השהייה בגרמניה נסקרת גם בעין הומוריסטית, וכי כיצד אפשר לעבור לסדר היום כאשר פוגשים את "האורדנונג" הגרמני, שבו יכול קצין להיכנס למועדון ריק מאדם ולחוות את אותן מניירות המחייבות אותו, כגון רקיעת בנעליים וברכה מוכתבת לאולם ריק.
נחמיה חוזר לארץ ונקלט בטייסת המסוקים הראשית – טייסת 124.
מדרגה נוספת אל הפסגה בחיל האוויר היא בחמישה חודשי אימונים מודרכים לקליטת מסוק סופר פרלון בצרפת. שם עולם הפוך בכל הנוגע להתנהגות חברתית ולנימוסי שולחן – המדריכים מסרבים לדבר אנגלית, והטייסים הישראלים אינם מבינים שבצרפת גבינות הם קינוח, ולא עיקר הארוחה – שוב סיבה טובה לסופר נחמיה דגן לקנח בהומור. לאחר ההשתלמות הזאת בצרפת נקלטים הסופר-פרלונים ונוסדת טייסת 114. וכן, שארל דה גול מתהפך מול ישראל ב 180 מעלות, ומידידה ומשתפת פעולה, הופכת צרפת לעוינת (עד היום!), ודה-גול איננו משחרר את המסוק החמישי ששולם עליו.
נחמיה דגן מצביע על השחצנות שפשטה בנו אחרי הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים כעל הסיבה לכשל שפגש אותנו במלחמת ההתשה, בה נהרגו 800 חיילים מתותחי המצרים, ואחר כך, במחדל הגדול שבעטיו הפתיעו אותנו המצרים והסורים במלחמת יום הכיפורים. בימים הקשים של מלחמת ההתשה, נחמיה דגן מבצע פעולה שנחשבה לבלתי אפשרית - "מבצע הלם" – בו פורצים סכר, גשר ותחנת טרנספורמציה בעומק מצרים על הנילוס העליון.
נתיב חדש של ארגוני הטרור הוא חטיפת מטוסים. הצנחנים בפיקודו של רפאל איתן פולשים לשדה התעופה של ביירות ומשמידים 14 מטוסים של מדינות ערב. דגן ועוד שני טייסים מפנים את הצנחנים שיצאו מפעולה זאת ללא פגע.
דגן נבחר להיות מפקד הקבוצה יחד עם עוד 3 טייסים ו-20 מכונאים כדי לקלוט בארה"ב את מסוק היסעור. בחירתו הדהימה אותו כי היה אז רק סרן, כאשר המתחרים על השליחות הזאת היו סגני אלופים. עם המסוק הגדול הזה חטף צה"ל את המכ"ם המצרי, שמשקלו היה גדול מיכולת הנשיאה שלו. בפעולה זאת מודיע נחמיה דגן בקשר שמערכת הידראולית אחת אבדה, והוא מחויב לנחות ברגע שיגיע לסיני.
אזכיר עוד שתי פעולות, מתוך רבות, בהן שימש נחמיה כטייס מסוק: במלחמת ההתשה נפגעו שני פנטומים, ושני נווטים נטשו. אחד מהם היה איל אחיקר (הכרתי אותו), שנפצע קשה ונשבה על ידי המצרים, והשני יאיר דוד, שהצליח לברוח ולהתחבא. נחמיה מתנדב לטוס כדי להחזיר אותו, מנווט על פי אותות שיאיר דוד משדר, ומצליח לאתר אותו ולהחזירו ארצה למרות מבול יריות שכוונו אל המסוק. זאת היתה ממש פעולת התאבדות, כי היה ברור לכול שהסיכויים לשרוד אותה קטנים ביותר, וכן לא מדובר רק בגבורה (נחמיה דגן מעוטר באות המופת), אלא גם בכישרון כתיבה מעולה – הקטע הזה (180-174) מותח ברמות.
קטע מותח אחר, המשאיר את הקורא פעור פה, הוא סיפור הכשל של מסוק יסעור להשתחרר ממצנח של מל"ט. במקרה זה המצנח נתפס בבטן המסוק, והמשקולת שלו התעופפה ופגעה ברוטורים. שני המכונאים שהיו במסוק נטשו במצנחים, ורק טייס משנה ונחמיה נשארו בו כאשר זנב המסוק ניתק והמסוק נזרק לכל עבר. נחמיה מצליח להנחית את המסוק המרוסק, ושני הטייסים יוצאים ממנו ללא פגע (עמ' 201-198).
אני מדלג על סיפורי החילוצים הרבים בהם לקח נחמיה חלק, ואציין עוד שהוא ממשיך להמריא בתפקידים בתובלה סער מסוקים, כראש ענף משולבים עם כוחות היבשה, כשחיל האוויר הנחשב בעיני הטייסים, וגם מחוץ לחיל האוויר – ל"צבא זר הידידותי לצה"ל" – נחמיה לא רק נאה דורש בעניין השילוב בין זרועות צה"ל, אלא נאה מבצע: הוא עורך הסבה לשריון, בהיותו כבר אלוף משנה ובגיל 38 , ועובר את כל השלבים עד למעמד של מ"פ שריון. בסיום ההשתלמות בשריון הוא ממונה למפקד הבסיס הענק פלמחים, אותו הוא מכשיר להיות בית לטייסות המסוקים, ובו במקביל יש עוד 14 יחידות, שעל כל יחידה מפקד סגן אלוף או רב-סרן.
כשהוא מסיים את תפקידו בפלמחים, הוא מקבל, לפי בקשתו, את תפקיד קצין חינוך ראשי, שבאמת לא יכול להיות אדם מתאים יותר ממנו לתפקיד. במקביל לכהונתו כקח"ר, אני שימשתי כמפקח כולל על בתי ספר על-יסודיים, והאזנתי לדבריו, יחד עם עשרות אנשי חינוך, ושמעתי אותו אומר שאזרחים המתגייסים לצה"ל בצו – צריך שיישארו אזרחים גם כשהם משתחררים (עמ' 372 בספר), וכן, כי קיים יחס קוטבי בצבא בין ספורטאים מצטיינים (בעיקר כדורגלנים) ובין מוזיקאים מצטיינים – את הראשונים מעריצים, ואילו את השניים שונאים, ומפקדיהם מתנכלים להם. והרי, הוא מוסיף, לכדורגלנים שלנו אין הישגים גדולים בעולם, ואילו המוסיקאים הישראלים נמצאים בפסגת עולמית.
הייתי המום! לא זאת היתה בעיניי תדמית הקצינים בצה"ל, אותם פגשתי בסדיר ובמילואים הארוכים. נחמיה טיפח גני פסלים, דאג להציב פסנתרים למועדוני חיילים, תיווך בקניית כינורות עתיקים ויקרים, אשר יושאלו למוזיקאים מחוננים, ייסד את מפעל "תרבות יום א'". ולמרות שלא היה בטוח שחייל שצופה באופרה יהיה חייל יותר טוב (על כך נשאל בהתרסה על ידי דן שומרון עליו השלום), הוא טיפח מוסיקאים ורקדנים, ובין חבריו נמנו אייזיק שטרן, יצחק פרלמן, גדעון אוברזון, יגאל תומרקין, אוהד נהרין, קרוב מנוחין (בנו של יהודי מנוחין).
נחזור לאותה רב -טוראית שהזכרתי לעיל – מסתבר שנחמיה דגן לא שכח מעולם את הלקח שרב"טית זאת לימדה אותו – הוא משבח בכל הזדמנות את הצוותים הטכניים בחיל האוויר; כשמסוק מתרסק בים, ועמו עשרה לוחמים, מביאים פרופסור עם סונאר, ולא מצליחים למצוא את המסוק והחללים כדי להביאם לקבר ישראל – ואילו בדווי על החוף מסמן בדיוק את מקום הנפילה; הוא מאמץ את כלא הנערים בתל מונד; מגיע למסקנה שרב-טוראי או סמל בלשכה של אלוף משנה יכול לפתור בעייה שהממונה עליהם לא ייתן על כך את דעתו; הוא מקשיב לילדה בת עשר ולחלומה על מה שרצוי לה כי יתקיים בעיירה שלה. נחמיה דגן מסיים את הספר באזכור אותה רב"טית שהתוותה את דרך חייו (עמ' 453).
כיוון ששיבחתי את סגנון כתיבתו של נחמיה דגן בספר זה, אזכיר עוד עניין: סופרים הגונים יודעים שכמעט כל הגיג שלהם – היה כבר מישהו לפנים שהגה אותו, ומן ההגינות להזכיר זאת, וזאת גם דרכו של נחמיה דגן: אנו פוגשים בספר זה את ג'ורג' אורוול, ישעיהו ליבוביץ', "אגממנון" של איסכילוס, פבלוב, שלום עליכם (מנחם מנדל ומוטיל בן פייסי חזן), ויוואלדי ("ארבע עונות"), גוגול, לרמונטוב, ברתולד אוארבך, קונפוציוס; וכמובן, ציטוטים רבים משירת ביאליק, רחל, נעמי שמר, חיים חפר, אהוד מנור, יורם טהרלב, חיים חפר, שלמה ארצי (רשימה חלקית). כשהוא מבקש לתאר את הקשר של הטייס לקוקפיט, הוא מצטט את טשרניחובסקי: "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כשהוא קובע כי הטייס הוא תבנית הקוקפיט שלו.
יש שני עניינים בספר שאני מדלג עליהם, למרות שהם מרחיבי דעת – פרשת רן פקר שהועד על כך שהרג שבוי ירדני, ועל כן נגדרה דרכו לראשות הפירמידה בחיל האוויר (עמ' 352 ואילך), ותקופה של עשר שנים בה עשה במגבית היהודית בארצות הברית, ובמסגרתה ביקר בארצות רבות, כולל רוסיה לאחר התפרקות ברית המועצות שהשאירה אחריה אדמה חרוכה.
אתעכב מעט על הדעה הפוליטית של נחמיה דגן, שיותר ממרומזת לאורך הספר: הוא סבור שמאחר שפלסטינאים עובדי אדמה כמונו, וקוראי ספרים כמונו – אין סיבה שלא ייווצר גשר בינינו. הוא מתחלחל מהקבוצות המשיחיות בעם המבקשים לפוצץ את המסגד על הר הבית ולהגיע עם הכיבושים עד הנילוס. לטעמו, יש אפרטהייד ביהודה ושומרון, והוא היה בין אלה שקיוו לשלום עם סוריה אם נחזיר את הגולן (על קביעה זאת, שראשי ממשלה דגלו בה, הוא חזר בו, והודה כי מזל שלא שמעו בקולו).
הספר הזה פורסם לפני זוועות ה-7.10.2023, אבל גם קודם הפלסטינים לא הוכיחו שהם קוראים ספרים כמונו ועובדי אדמה כמונו – ברור לנו שהם לא רוצים מדינה, שיכלו לקבל בהחלטת החלוקה ב-1947, בימי שלטון ירדן בגדה, כאשר אשכול הציע את הגדה תמורת שלום, כאשר רבין, ברק ואולמרט הציעו הצעות מפליגות – הם תמיד אמרו לא, כי המטרה שלהם איננה מדינה אלא השמדת מדינת ישראל. 7.4.2023 היה שיא הזוועה, אבל "שיעורים" קודמים של זוועה קיבלנו כאשר פיגועי מתאבדים רצחו אינספור ישראלים בלב ליבה של ישראל, לא בשטחים הכבושים. הם באמת קוראים ספרים, אבל לא כמונו, בספרים שלהם כתוב שחובה דתית להרוג כל מי שאינו מוסלמי ב"דאר א-אסלאם", ולכל היותר ל"בני הספר" (היהודים) מותר לחיות כבני חסות מושפלים (ד'ימי). הלוואי שנחמיה דגן היה צודק באשר למלחמות הדמים בינינו ובין הערבים, אבל, לצערי – ממש לא!
אסיים בעניין מרתק נוסף – בת הזוג שוש –נחמיה ושוש נישאו ב-1961, והיו ביניהם די הרבה מריבות, כפי שקורה לכל שני אנשים בעלי מזגי אופי שונים החייבים לגור בכפיפה אחת. כעבור שלוש שנים הסתבר לנחמיה שהוא אוהב אותה! לאורך כל הספר שוש מופיעה לא רק כבת זוג אידיאלית, אלא גם כמדריכת דרך, וכמתווה מצפוני של האיש. היא נאלצה ללדת את שני ילדיה ללא ליווי בעלה, התמודדה לבדה בגידול הילדים, כשנחמיה בגרמניה, בצרפת בארצות הברית, או במשימות מסוכנות אינסופיות. היא נאלצה להתמודד עם גירוש מכפר חיטים משום ש"בגדו" במושב. וכן, שני ילדיו התמודדו עם קשיים שילדים אחרים לאבות "נורמאליים" אינם חייבים להתמודד. ניר הפעוט החליט שאינו מוכן כי אביו ייעדר מהבית שוב, והוא מחליט שהוא נוסע עמו לצרפת, ולראיה הוא שם את ארגז הצעצועים שלו במכונית... והילה הנערה מסרבת בכל תוקף לעזוב את חבריה ברמת השרון, ולנדוד עם הוריה לשיכון טייסים בבסיס פלמחים.
לאורך כל הספר חש הקורא את אסירות התודה של נחמיה, ואת הכבוד הגדול שהוא רוחש לשותפתו בחיים.
זהו! הרביתי לכתוב – האם למישהו שקורא את רשימתי זאת יש ספק באשר להמלצה החמה שלי לקרוא אותו?
משה גרנות