הוצאת אסטרולוג 2001

ד. העלייה השנייה בראי ספרותה

התחלה חדשה

כאן אנו מגיעים לנושא נוסף והוא ההרגשה של חד-פעמיות ושל התחלה חדשה. זוהי הרגשה המאפיינת גם את העלייה הראשונה. אבל להרגשה של חד-פעמיות, של התחלה חדשה, של איזושהי ברית מתחדשת עם הארץ – מתלווה לרוב אותה התרחשות גורלית של פגישה על אם-הדרך עם ערבים, אשר חוזרת ונישנית כמעט בכל סיפור או ספר מאותה תקופה. מובן שהיא חלק מן ההווי הביטחוני הרעוע דאז, אך יש בה גם משהו מן הפגישה של יעקב עם המלאך, אלא שהמלאך שייך כאן לא רק למידת הדין הקשה אלא דומה שהוא גם מכת סמאל, אם להשתמש בדימויים קבליים.

הפגישה, ההתנגשות על אם-הדרך או בשדה, לעיתים התכתשות אדם יהודי המשלם לפעמים אפילו בדמו, במכות שהוא מקבל, או מצליח גם לתת – היא כמו כריתת ברית-דמים שלו עם מולדתו וארצו.

משה סמילנסקי מתאר את פגישתו הטראומאטית עם המציאות הארצישראלית, בתור נער בן שבע-עשרה, בשנת 1891. אחת החוויות המכריעות שעבר היתה מכה שקיבל במקל לח על פניו מפרש ערבי בחולות קיסריה. סמילנסקי היה אז נער שעלה עם משפחתו למושבה חדרה בראשיתה. הוא יצא לטייל בחולות קיסריה, ופרש ערבי, מקסים בהופעתו, פגש אותו וציווה עליו להסתלק. סמילנסקי ענה לו: "לא. על אדמתי אני עומד!" – ואז הפרש היכה אותו ודהר הלאה, וסמילנסקי רץ אחריו בוכה ומפרפר מזעם ומעלבון.

זו היתה פגישה מכריעה עם הארץ, פגישה שהיתה בה איזו התחלה חדשה, לטוב או לרע, איזו התקדשות – ועד כמה זה השפיע עליו אנחנו רואים ברומאן שכתב אחרי עשרים שנה, "הדסה", על תקופת העלייה השנייה.

למנהיג הפועלים קפלן קורה ברומאן הזה מקרה דומה בדרך מן המושבה (רחובות) ליפו. לפני כן מתוארת בספר התלבטותו של קפלן בקשר לשאלה אם יש לנשל את הבידואים ולעזור לאיכרים בכיבוש האדמה, או לא. ועתה, על אם-הדרך, מכים אותו ערבים ושודדים אותו. ואולי נכתב התיאור הזה גם בהשפעת מקרה דומה שאירע לא"ד גורדון, ואשר שינה כניראה את גישתו לערבים.

ועוד באשר להתחלה החדשה. ישנה, למשל, תופעה מאוד מעניינת, שהיא בעלת ערך סגנוני ונפשי רב, אבל היא נחשבת לספרות ילדים, לספרות נאיבית. הכוונה ליצירותיו של נחום גוטמן, לסיפורי הילדות והנעורים שלו כמו "החופש הגדול או תעלומת הארגזים", "שביל קליפות התפוזים" ו"עיר קטנה ואנשים בה מעט". גוטמן החל לכתוב את סיפוריו בשנות השלושים, ולימים העלה מחזות ומחוזות מילדותו בנווה-צדק וברחוב הרצל שבאחוזת-בית, בבית אביו ש. בן-ציון, בתקופת העלייה השנייה.

בדרך-כלל, כשאנחנו אומרים "עלייה שנייה", אנחנו מזהים אותה עם "הפועל הצעיר" ו"פועלי ציון" ו"השומר" – עם הצד הפועלי והצעיר. אבל היתה באותן שנים "עלייה שנייה" אחרת, "אזרחית", עלייה של מורים ועסקנים, בעלי אמצעים במידה מסויימת, וחוגים אלה יסדו את תל-אביב. ולחוגים אלה היה שייך אביו של גוטמן, הסופר ש. בן-ציון.

שלמה שבא טבע הבחנה בין אנשי העלייה השנייה, רובם ככולם צעירים בעלי תודעה מעמדית וחזון לאומי, שסמלם קבוצת דגניה שנוסדה ב1909- והם כאילו "צובעים" את כל התקופה בין השנים 1903 ל-1914 – לבין תקופת העלייה השנייה, שרחבה הרבה יותר וכוללת גם את ייסוד תל-אביב באותה שנה ממש. אך ראשוני אחוזת-בית לא נחשבו מעודם לאנשי העלייה השנייה כי היו בעלי משפחות מן המעמד הבינוני, המחזיקים במקצועות עירוניים – פקידים, מורים, אנשי מסחר ומלאכות למיניהן. רבים מהם עלו באותן שנים ממש ארצה, אך הם נחשבו "בורגנים" ושויכו למעמד החברתי והכלכלי של העלייה הראשונה, לגוש "האזרחי", שזיקתו היתה מהמרכז ימינה.

חשיבותן של מי היתה רבה יותר? דגניה אכן נותרה אם הקבוצות אך בשנים שלפני 1948 צמחה פלאים העיר העברית הראשונה תל-אביב והיתה למרכזה וללב-ליבה האוטונומי-למחצה של המדינה-בדרך, שגם נולדה והוכרזה בה.

כאשר גוטמן כותב על ראשיתה של תל-אביב ועל ילדותו בה, תופעה מעניינת היא כי לגוטמן אין כביכול עבר שאינו ארצישראלי, וזאת למרות שהוא עלה ארצה בגיל שבע לערך, ובזיכרונותיו המאוחרים כבר סיפר גם על תקופת אודיסה ועל ילדותו מחוץ לארץ-ישראל, ועל דרכו לארץ. גוטמן רצה לראות את עצמו כבן הארץ, לא להודות שהוא נולד במקום אחר, אלא הוא מפה, מבין החולות. אצלו נוצר המיתוס: מן החולות הריקים צומחת עיר חדשה, תל-אביב, והכל מתחיל כאן מחדש, בבחינת יש מאין.

הרוח גוררת חול על פני הגבעות ומוחה את עקבות אלה שפסעו בהן, וכך כל אדם שהולך בחולות חש עצמו כאדם הראשון, כאילו איש לא צעד על פניהן לפניו. זו התחושה הבתולית של התחלה חדשה שביקש גוטמן להעביר בסיפוריו ובציוריו.

וזו הרגשה מאוד ארצישראלית, ובשינוי מסויים היא גם הרגשתו של כל אחד מבני העליות, אם זו העלייה הראשונה או השנייה או השלישית – שאיתם הכול התחיל מבראשית. הרגשת החד-פעמיות הזו, שהיא הרגשה מאוד סובייקטיבית, היא חלק מן העוצמה של כל אחד מן הסופרים בני התקופות הללו.

היזכרו בתיאור בואו של יצחק קומר ארצה. או בלילו הראשון של ברנר לאחר רדתו מהאונייה בחיפה. או בתיאוריו של שלמה צמח. עצם הצעדים הראשונים על אדמת הארץ היו מאורעות בעלי חשיבות מרובה מאוד, גם אם מיד, או תוך זמן לא רב, היתה צפוייה לבאים אכזבה רבה. יפו, למשל, לא ניראתה כל-כך קוסמת מקרוב כפי שנצטיירה בסיפורים או נשתקפה מעל סיפון האונייה. אכן, ההרגשה של לידה חדשה בארץ היא חלק מן הרומאנטיקה של התקופה.

וישנה עוד תופעה בספרות של אותה תקופה, אמנם, לרוב לא בזו הרצינית – והיא, שנכתבים הרבה סיפורים ז'ורנאליסטיים מהווי הארץ, המעלים דמויות של שומרים וגיבורים בסגנון רומאנטי, תנ"כי ומזרחי, עד כי בשנת 1907 כתב קלוזנר במאסף הספרותי "השילוח" שבעריכתו רשימה ושמה "חשש", בחתימת "איש עברי", ובה טען שכל יהודי שיש לו עבאיה וכאפייה וסוסה וחגורת כדורים וחרב ורובה – נעשה גיבור של סיפור ארצישראלי, וכל מילה ערבית נעשית בו עניין גדול להתהדר בו. בסיפורים המגיעים מארץ-ישראל היהודים ניראים כמו ערבים, משתמשים במילים ערביות, ולמקומות קוראים בשמותיהם הערביים הישנים, ולא בשמות העבריים החדשים, ושימוש זה בא להראות שהגיבור או המספר יותר מעורה בארץ.

דעתו של קלוזנר, כדעת ברנר כעבור שנים אחדות, היתה – שאם להתבולל במזרח כוונתנו, הרי שמוטב היה לנו להתבולל בפולין וברוסיה, או באמריקה. אלא שכאן, בארץ-ישראל, אנחנו רוצים משהו חדש, ולא טומאת גויים ותרבותם, וגם איננו רוצים בז'אנר חדש של סיפורים, אשר בו כל מי שלובש עבאייה וכאפייה נעשה גיבור של סיפור ארצישראלי.

לדעתי, נכון אמנם שהורגשו בסיפורים הללו זיוף ורומאנטיזאציה של המציאות הארצישראלית, אבל הם גם היו חלק מאותה שאיפה להתחלה חדשה, ורצון להתערות בארץ.

אהוד בן עזר