* הנשיא העויין – מיד לאחר בחירתו לראשות הממשלה, הוזמן בגין לביקור ממלכתי בוושינגטון. התקשורת הישראלית והאמריקאית הכינה את דעת הקהל לעימות הצפוי בין בגין, מנהיג הימין הניצי, לבין הנשיא קרטר. הביקור היה ידידותי ומוצלח. קרטר השקיע שעות רבות בבגין והקסים אותו. בגין, בפאתוס האופייני לו, אמר על קרטר: "פגשתי בבית הלבן אדם גדול. וכמי שזכה להכיר מקרוב את זאב ז'בוטינסקי, איני מרבה להגדיר מישהו כאדם גדול." עד כדי כך.
מי שהיה ריאלי יותר בהתרשמותו מקרטר היה קודמו של בגין לתפקיד, יצחק רבין. רבין, עוד מימיו כשגריר ישראל בארה"ב, היה מקורב מאוד לנשיאים הרפובליקאים ניקסון ופורד ובעיקר למזכיר המדינה בתקופתם הנרי קיסינג'ר. לקרטר הדמוקרטי הוא חש תיעוב, מהרגע הראשון.
את ספרו "פנקס שירות" פירסם רבין כשקרטר עוד היה הנשיא, ולכן התבטא, יחסית, בזהירות. ובכל זאת, אי אפשר שלא לחוש מתיאורו את ביקורו בוושינגטון לאחר עליית קרטר לשלטון, את סלידתו מהאיש. הוא תיאר את הלחצים הכבדים שלו על ישראל לסגת מכל השטחים לקווי 4 ביוני 1967, להסכים לוועידת שלום שאליה יבואו הערבים כמשלחת אחת שתכלול בתוכה את אש"ף, וכיצד הוא הפר הבטחות והדליף באופן מגמתי משיחות בארבע עיניים, שסוכם לא להוציא מהן דבר לתקשורת. העימות בין השניים היה חריף ונמשך גם לאחר הביקור, כמו למשל כאשר קרטר נשא נאום שבו דיבר על הצורך ב"מולדת לפלשתינאים". גם בנושא הסיוע הביטחוני לישראל חלה נסיגה משמעותית לעומת הממשל הקודם. רבין לא הסתיר מהציבור את המחלוקת הכבדה והביע חשש מפני העימות הצפוי עם ארה"ב.
רבין צדק. בגין טעה. קרטר השביע את בגין מרורים. כמו עם רבין, גם עם בגין קרטר נהג להדליף באופן מגמתי ומסולף משיחות בארבע או שש עיניים, כחלק מהפעלת הלחץ. ארה"ב של קרטר, שחתרה לכינוס ועידת ז'נבה, הודרה מהמהלך של ביקור סאדאת בישראל, אך לאחר מכן קרטר שיחק תפקיד מרכזי בוועידת קמפ-דיוויד ולקראת חתימת הסכם השלום, בעיקר בהפעלת לחצים כבדים מאוד על בגין לוותר ולהיכנע לדרישותיו של סאדאת, מה שאכן קרה.
מדיניותו של קרטר הייתה עויינת לישראל, למרות שבנאומיו החגיגיים דיבר על הרגש העמוק כלפי ישראל, שעצם הקמתה היא התגשמות חזון הנביאים התנ"כי.
לאחר שסיים את תפקידו, הפך ל"פעיל שלום" עולמי, אימץ השקפת עולם "פרוגרסיבית" ועוינותו לישראל היתה נוראה והידרדרה לאנטישמיות גלויה. עמדותיו גם היו אנטי אמריקאיות. הוא הרבה לתקוף את מדיניות ארצו, מה שלא עשה אף נשיא בדימוס לפניו ואחריו.
קרטר היה נשיא כושל שהובס לאחר קדנציה אחת, בין השאר על רקע טיפולו הכושל בחטיפת בני ערובה אמריקאיים בשגרירות איראן, לאחר המהפכה החומייניסטית.

* מכבש לחצים אדיר – בספטמבר 1978 כינס הנשיא קרטר את בגין וסאדאת לוועידת קמפ-דייוויד.
13 ימים קרטר התפנה קרטר מכל עיסוקיו והתמקד רק בהובלת המו"מ, שנגמר בהסכם מסגרת לשלום בין ישראל למצרים.
בסוגיה הטריטוריאלית, המחלוקת לכאורה היתה קטנה. עמדת הפתיחה של בגין היתה נכונות לנסיגה מלאה מכל סיני עד הגבול הבינלאומי, אך הוא עמד על כך שיישובינו יישארו על מכונם, תחת ריבונות מצרית. סאדאת סירב בתוקף ועמד על כך שיקבל את סיני יודנריין, ריק מיהודים.
במשך 13 יום קרטר הפעיל מכבש לחצים אדיר, הן בנושא הזה והן בנושא הפלשתינאי. לא על סאדאת. הוא לא לחץ עליו לא להחמיץ את השלום ההיסטורי, כאשר הוא מקבל את כל סיני, רק בגלל כמה אלפי ישראלים שיחיו שם תחת ריבונותו. כל המכבש היה על בגין, שלא יחמיץ את השלום רק בגלל כמה אלפי ישראלים, אחרי שכבר ויתר על כל סיני.
ולבסוף, בגין נכנע. כל האחריות לכניעה היא על בגין. אבל חלקו השלילי של קרטר היה מכריע. שמעתי אחרי מותו של קרטר אמירות על כך שקרטר אמנם היה נשיא עוין לישראל ואחרי נשיאותו, ובעיקר בספר "ישראל – מדינת אפרטהייד" (כמדומני, זה שם הספר), הידרדר לאנטישמיות בוטה, אבל חלקו בהסכם השלום עם מצרים הוא נקודת אור וזכות גדולה. אני מזהה באור הזה בעיקר חושך.

* יומולדת לפת"ח – ב-1 בינואר יחול יום הפת"ח, והארגון יציין 60 שנה להיווסדו. מה קרה ב-1 בינואר 1965?
כבר ב-1957 יאסר ערפאת החל לקבץ סביבו קבוצות סטודנטים פלשתינאים שהיוו את התשתית לארגון וב-10 באוקטובר 1959 התכנס בכוויית כנס הייסוד הרשמי של פת"ח. ב-1964 התקבלה אמנת פת"ח, שמעולם לא שונתה, ובה נכתב שהמאבק המזוין הוא אמצעי ל"שחרור פלשתין," "עקירת קיומה של הציונות" ו"חיסול הכיבוש הציוני." אגב, אם מישהו שם לב, 1964 יצא במקרה לפני 1967, וכבר אז, לפני "אקיבוש", פת"ח קם כדי לחסל את הכיבוש.
אז אם הארגון החל להתגבש ב-1957, נוסד רשמית ב-1959, אימץ את האמנה שלו ב-1964, למה הוא מציין את הולדתו ב-1965? מה קרה ב-1.1.65?
ביום זה חדרה חוליית מחבלים מירדן לישראל והניחה מטען חבלה במוביל הארצי. המטען לא התפוצץ, סיור של מג"ב גילה אותו. שניים משלושת המחבלים נהרגו בידי צבא ירדן בשובם לירדן. אבל למרות הכישלון, עצם ביצוע הפיגוע, הוא בעיניהם יום הלידה של הארגון. כלומר, כל עוד הארגון לא ביצע פיגועים נגד ישראל, כל הדיבורים שלו על חיסולה של מדינת ישראל הם כלאם פאדי, פטפוטי סרק. מה שחשוב הוא לפגע, לפגוע, להרוג, להרוס. וגם אם הפעם הם לא הצליחו, עצם הניסיון הוא תחילתה של המהפכה ואותו הם חוגגים.
לא בכדי, ניסיון הפיגוע היה דווקא במוביל הארצי. המוביל הארצי הוא עורק החיים של מדינת ישראל. באותן שנים, סוריה, שבאותה תקופה הייתה הפטרון של פת"ח (אף שהחדירה הספציפית הזאת היתה מירדן), ניסתה לייבש את מדינת ישראל באמצעות הטיית מי הירדן לירמוך, פעולה שסוכלה באמצעות תקיפות של צה"ל נגד עבודות ההטייה, ולמעשה חדלה רק עם שחרור הגולן במלחמת ששת הימים. פת"ח עוד היה ארגון קטן ודל באמצעים, אבל הפעולה הסמלית שבה הוא בחר לפתוח את פעולותיו הייתה נגד המוביל הארצי.
העובדה שהפת"ח חוגג את חגו ביום ביצועו של פיגוע טרור, מעידה כאלף עדים שפת"ח היה ונשאר ארגון טרור. גם כאשר מפקדיו מתחפשים למדינאים. לא בכדי, אחרי שבהסכמי אוסלו עברו לשליטתו שטחי A ו-B ביהודה שומרון ורצועת עזה, השטחים הללו היו הבסיס לשנות הטרור הקשות והרצחניות ביותר בתולדות הסכסוך, עד שישראל השיבה לעצמה ב"חומת מגן" את חופש הפעולה הצבאי באותם שטחים. אילו עשינו זאת גם ברצועת עזה, לא היה טבח 7 באוקטובר.

* מפריך את הקמפיין – התחקיר על נסיבות נפילתם של חללי צה"ל סרן ז'אבו ארליך וסמל גור קהתי, טרם התפרסם. לפי ההדלפות על אודות התחקיר, הוא מפריך את השקר כאילו ז'אבו רצה לחפש ממצאים יהודיים במבצר והוצמד לו כוח מלווה שאחד הלוחמים בו, גור קהתי, נהרג ועוד מ"פ נפצע קשה. ז'אבו זומן בידי רמ"ט גולני כאיש מקצוע כדי שיסייע בסריקת מבצר, כפי שהוא נקרא למשימות דומות בעבר, כולל בחיפושים אחרי שלושת הנערים החטופים ב-2004. זה הדבר החשוב ביותר. כלומר, כל הקמפיין המבחיל על "אוכל המוות" ה"משיחיסט" "המתנחבל" שגרם לנפילתו של גור קהתי, הוא קמפיין של שקר, שנאה והסתה.
התחקיר מבקר את עצם הקריאה לאזרח ואי חיולו בתהליך מסודר, ואולי אף טוען שהמשימה לא היתה נחוצה. אין ספק שאי חיולו היה תקלה חמורה, שבעטייה הרמ"ט הסיק מסקנות והתפטר. לגבי נחיצות המבצע – יכול להיות שהרמ"ט שגה בשיקול הדעת המבצעי, ועל כך ניתן להתווכח. אך שיקול הדעת היה מבצעי, לא הרפתקה ארכיאולוגית. מה שבטוח הוא, שז'אבו קיבל קריאה למשימה, וכפטריוט וכאיש מקצוע, מיהר להתייצב למשימה שבה נפל.

* לשחרר ולהכות – שתי מסקנות מהדו"ח של משרד הבריאות לאו"ם על ההתעללות של הברברים הנאצים בחטופים.
א. יש להגיע בהקדם להסדר של שחרור כל מאה החטופים תמורת הפסקת המלחמה.
ב. אחרי ההסכם יש לחדש את המלחמה, הפעם ללא האזיקים על הידיים של חשש מפגיעה בחטופים, ולהעניש אותם על החטיפה, ההתעללות והרצח של החטופים כפי שלא נענשו מעולם, עד השמדת חמאס (כן, כן, מכיר את התירוץ ש"חמאס הוא רעיון". אוקיי, נכה בו עד שיישאר ממנו רק הרעיון).

* הוא לא מפקיר – במצב שאליו הגענו, שבו אחרי שנה ורבע מאה חטופים עדין בידי המחבלים הנאצים, לא ברור כמה מהם חיים, ואלה שחיים עוברים עינויים קשים ומצבם מעורר דאגה עד כדי סכנה מיידית לחיי כל אחד ואחד מהם, עלינו לחתור להסכם מהיר לשחרור כולם, במחיר הכבד של הפסקת המלחמה.
זו לא היתה דעתי עד לאחרונה. התנגדתי להסכם כזה. אבל מה שהצעתי לא בוצע. כבר למעלה משנה, מאז ההסכם הראשון, אנחנו מדשדשים בעזה. ההישגים שלנו מרשימים, אך היה עלינו להמשיך במלחמה העצימה המלווה במצור חלקי כפי שעשינו בין תחילת התמרון לעסקה הראשונה. אני משוכנע, שבדרך זו כבר מזמן היינו ממוטטים את חמאס, ואת החטופים היינו מקבלים כחלק מתנאי הכניעה של חמאס, או בעסקה כמו זו הראשונה, שנעשתה כיוון שחמאס חש שהחבל מתהדק סביב צווארו.
לא עשינו זאת, ומי ששילם את מחיר הדשדוש הם קודם כל החטופים והם, שהופקרו ב-7 באוקטובר, לא צריכים לשלם את מחיר החידלון, שהאשמים בו הם ראש הממשלה, שרי הביטחון וצמרת צה"ל (בסדר הזה).
השחרור צריך להיות של כולם יחד. עסקה בשלבים מבוססת על הפנטזיה שאחרי השלב הראשון נכה בחמאס בכל העוצמה. למה אחרי שחרור שלב א' נעשה מה שלא עשינו עד כה? ומי שישלמו בחייהם יהיו אחרוני החטופים.
שחרור החטופים הוגדר מלכתחילה כאחד מיעדי המלחמה. אם לא נשחרר אותם כעת, היעד הזה לא יושג. ליעד של מיטוט כוחו הצבאי של חמאס כמעט הגענו. את היעד של מיטוט שלטון חמאס לא השגנו.
אני תומך היום בעסקה שהתנגדתי לה, כאשר צה"ל אפילו לא התחיל לטפל ברפיח, ועוד לא הגיע לציר פילדלפי (שאותו היינו צריכים לכבוש ב-8 באוקטובר, אך במשך 9 חודשים הפקרנו אותו להמשך הזרמת האמל"ח ממצרים), וכאשר חיזבאללה עוד הוביל ביד רמה מלחמת התשה קשה בצפון ואנחנו הכלנו את תוקפנותו. היום המצב שונה, חמאס מבודד ומוחלש, ואנחנו יכולים לקחת את הסיכון.
ואף שזו עמדתי, איני שותף לטענות נגד נתניהו, כאילו הוא מפקיר את החטופים, לא אכפת לו מהחטופים, ואפילו עלילת הדם כאילו הוא רוצה במותם. הדילמה היא קשה, היו מעט דילמות כבדות כאלו על כתפי ראש ממשלה כלשהו מאז קום המדינה, וגם אם לדעתי הוא שוגה היום, ברור לי שהוא מאמין שהדרך שלו תביא לשחרור החטופים.
הוא אשם במחדל שהוביל ל-7 באוקטובר. הוא אחראי למלחמת הדשדוש. אולם הוא צדק כשלא הסכים להסכם, בתנאים שבמצב שבו היינו משמעותם היתה תבוסה וכניעה, ועד לאחרונה הוא ניהל באחריות את המו"מ. היום, עליו להסכים למה שלא נכון היה להסכים לו בעבר – הפסקת המלחמה כדי לשחרר את החטופים. אני מעריך, שמה שגורם להקשחת עמדתו זו הטראומה שלו מהאסון שהמיט עלינו בעסקת שליט המופקרת. אבל המצב הנוכחי שונה.
אחרי שהחטופים יחזרו, יהיה עלינו להתייחס להסכם כאל הסכם שאינו תקף כיוון שהתקבל תחת סחיטה. יהיה עלינו לחדש את המלחמה, בלי המעצורים של החשש לפגוע בחטופים, ולהשלים את מלאכת מיטוט חמאס. זה לא דבר שהמדינאים וצמרת צה"ל צריכים להכריז עליו בגלוי טרם העסקה. אך זה מה שיהיה עלינו לעשות.

* צביעות מתחסדת – במקום לגנות את חמאס שהופך בתי חולים לקני מחבלים, ארגון הבריאות העולמי של האו"ם מגנה את ישראל, על כך שעצרה את מנהל בסיס הטרור, בטענה המגוחכת שמדובר במנהל בית חולים.
איזו צביעות מתחסדת.

* איך נפתור את בעיית החות'ים – ב-19 באוקטובר 2023, 12 יום לאחר טבח 7 באוקטובר ועוד בטרם החל התמרון בעזה, ו-11 יום אחרי שחיזבאללה החל לתקוף את צפון המדינה, תקפו החות'ים, שליטי צפון תימן, במתקפת טילים וכתב"מים, את מדינת ישראל. המתקפה לא פסקה עד היום. הם עשו זאת כחלק מן התוקפנות, בהכוונת איראן, שנועדה להתיש את ישראל ולהקיז את דמה במתקפה מכל עבריה, בדרך להשמדתה.
איך נפתור את בעיית החות'ים? עודה בשאראת, מהבולטים בדבוקת שוקן, מציע פתרון. "בואו נדבר. וכאשר מדברים, ישירות או בעקיפין, מתברר שלחות'ים יש תשובה ברורה: הפסקת אש ברצועת עזה."
כל כך פשוט. ישראל תקפה ב-7 באוקטובר 2023 באכזריות את עזה, ולא הותירה לחות'ים ברירה אלא להגן על אחיהם. ברגע שנפסיק את המלחמה בעזה, החות'ים ירפו מאתנו ובא לציון גואל.
אבל האמת היא שזה לא מה שהחות'ים אומרים. הם אומרים שיפסיקו את האש ברגע שישראל תפסיק את התוקפנות בעזה ותסיר את המצור מעל עזה. נשמע מוכר? ברגע שישראל נסוגה מכל עזה ועקרה את יישוביה בהתנתקות, הומצא נרטיב המצור שלא היה ולא נברא, כדי להצדיק את המשך הטרור והתוקפנות נגדנו גם אחרי ששמנו קץ ל"אקיבוש". הנה, החות'ים כבר מכינים את התירוץ להמשך התוקפנות אחרי סוף המלחמה בעזה, גם אם ישראל תחזור לקווי 7 באוקטובר. הם יכנו את הנסיגה "מצור", ובא לצנעא גואל.

* ססס000מולנים – בג"ץ הססס000מולני, הסניף של מרצ, הבוגדני, המשת"פ של המחבלים, והגרוע מכל – הליברלי ר"ל, הוציא צו על תנאי נגד שר האוצר האולטרה-ימני בצלאל סמוטריץ', המחייב אותו להשיב מדוע הוא ממשיך להעביר לרש"פ כספי מיסים בסך מוערך של אלפי שקלים, ללא כל הצדקה. שלושת השופטים הססס000מולנים נועם סולברג, יוסף אלרון ודוד מינץ, הורו לשר להסביר מדוע הם ממשיכים להעביר את הכספים על חשבון הקופה הציבורית ואינם אוכפים את החוק.

* במי הם פוגעים – ממשלת ליליפוט מקצצת במענקי המילואים של מי שמחרפים את נפשם כבר מאות ימים על הגנת המולדת, תוך פגיעה קשה במשפחותיהם, במקומות עבודתם, בעסקיהם ובלימודיהם.
ממשלת ליליפוט אינה מקצצת אגורה ממימון המשתמטים וההשתמטות, מהמשרדים המיותרים שנועדו רק לספק ג'ובים לעסקנים ירודים ובכספים הקואליציוניים הבזבזניים והמיותרים.

* ברית מושחתת – אחד מטיעוני הסרק של תומכי ההשתמטות, או ליתר דיוק תומכי הברית עם המשתמטים, היא שההשתמטות אינה רק אצל החרדים אלא בכל המגזרים ולמה נטפלים רק אליהם?
יש משתמטים במגזרים אחרים. הם משתמטים כבודדים. יש רק מגזר אחד שהשתמטותו אומנותו, שזו האידיאולוגיה שלו ושמטרת העל של נציגיו בכנסת היא הבטחת ההשתמטות. רק מגזר אחד שאנחנו, המשרתים, גם מממנים את השתמטותו ואת אורח חייו הנצלני. רק מגזר אחד, שקיימת איתו ברית פוליטית מושחתת אנטי ציונית – תנו לי שלטון ואתן לכם להמשיך להשתמט.

* שיניתי את דעתי – 7 באוקטובר גרם לי לשנות את דעתי בנושא השתמטות החרדים.
לא באשר להשתמטות עצמה, אלא באשר לדרך לשים לה קץ. תמיד ראיתי בהשתמטות תופעה שלילית, מכוערת ובזויה. ועמדתי לא נבעה מנושא השוויון בנטל, אלא מהמקום היהודי – הזעם על חילול השם הנורא, של כפירה בעיקר ועריקה ממלחמת מצווה בשם לימוד התורה, כביכול. תמיד טענתי, שמי שמשתמט – לא באמת לומד תורה, בכל אופן לא תורת ישראל, כי אילו למד תורה באמת, היה הראשון להתגייס במסירות הנפש הגדולה ביותר. תמיד התנגדתי לחוקי ההשתמטות ולמימון ההשתמטות.
אבל לאורך שנים האמנתי לסיפור על תהליכי הישראליזציה בציבור החרדי, שגורם ליותר ויותר בשלות בתוכו לגיוס, ולכן האמנתי שהדרך להפסקת ההשתמטות צריכה להיות בהידברות ובהסכמה רחבה על תהליך מדורג של גיוס. האמנתי שברגע שיתחיל הגיוס בהסכמה, ייפרץ הסכר וההמונים ילכו לצבא.
בשבועות הראשונים אחרי 7 באוקטובר, היתה אשליה של רצון טוב בקרב החרדים ושל מוטיבציה גבוהה להתגייס. מהר מאוד האשליה התרסקה. ההשתמטות בעינה עומדת.
אם טבח 7 באוקטובר, המלחמה הארוכה, הקשה כבדת הימים והדמים, עול המילואים הכבד והמחסור הנורא בכוח אדם בצה"ל לא שכנעו אותם, שום הידברות לא תשכנע אותם.
ולכן, מה שדרוש הוא ניתוח חירום לניתוק החברה המשתמטת מעטיני תקציב המדינה. ניתוק חד, חזק, מוחלט. אף אגורה למימון ההשתמטות. אף אגורה למימון מוסדות החינוך להשתמטות.
במקביל, יש לפעול לחיזוק משמעותי של החינוך החרדי הממלכתי – חינם אין כסף, ולהבטיח שהוא יחנך להשתלבות במדינה ולשירות בצה"ל. ויש להקים מסגרות מותאמות לחרדים בצה"ל, למרות שעקרונית יחידות כאלו מנוגדות לאתוס צבא העם. אני מאמין שברבות השנים היחידות הללו תתייתרנה כי החיילים החרדים ירצו לשרת בצה"ל כמו שאר אחיהם.
מי שירוויחו יותר מכל מהניתוח הזה, יהיו החרדים. החברה החרדית חולה, ואין החבוש מתיר את עצמו מבית האסורים. מדינת ישראל תרפא את החברה החרדית. תקראו לזה פטרונות? אז תקראו.
גם היום אני חושב שהדרך הנכונה לפתרון קונפליקטים חברתיים היא הידברות וחתירה להסכמות. במקרה הזה, למרבה הצער, אין עם מי לדבר.

* בעלי הברית הטבעיים – התנועה הקיבוצית היא 2.33% מן האוכלוסיה הישראלית (לא כולל האוכלוסייה הערבית). היא 2.13% מאוכלוסיית בני 20-44. בין המשרתים במילואים בגילים אלה, מ-7 באוקטובר 2023 עד 31 בדצמבר 2023 (אין עדין נתונים משנת 2024) עומדת התנועה הקיבוצית על 4.68%, כלומר קצת יותר מפי 2 מחלקם באוכלוסייה. מקרב חללי צה"ל לאורך המלחמה, חללי התנועה הקיבוצית הם 8.64%, כלומר קרוב לפי ארבעה מחלקם באוכלוסייה. את הנתונים קיבלתי מפרופ' אשר כהן.
המשותף לחברה הדתית לאומית ולחברה הקיבוצית הוא אתוס השירות, שהוא מרכיב מרכזי בחינוך, בתרבות ובחברה. בעיניי, אין ברית טבעית יותר מאשר בין ההתיישבות העובדת לציונות הדתית, בשל הקרבה הערכית בין שתי החברות הללו.

* הלקח החברתי של 7 באוקטובר – את ד"ר אלון פאוקר, היסטוריון, חבר קיבוץ בארי, אני מכיר בזכות חברותנו המשותפת בפורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה. אני מגדיר את יחסינו כיחסי ידידות והערכה הדדית לצד יריבות ותהום אידיאולוגית. המחלוקת עם אלון פאוקר היא בנושא ההתיישבות. לא ההתיישבות ביו"ש, בבקעת הירדן ובגולן בלבד, אלא ההתיישבות בכלל. לטענתו, אחרי קום המדינה אין עוד משמעות מדינית וביטחונית להתיישבות, והאסון של התנועה הקיבוצית הוא דבקותה לאורך עשרות שנים באידיאולוגיה לא רלוונטית של יישוב הארץ, שהפך אותה לתנועה לא רלוונטית. ובאשר להתיישבות מעבר לקו הירוק – היא המיטה עלינו אסון. עמדותיי בנושא הזה הפוכות בתכלית. ומעבר לוויכוחים בינינו בכתב ובע"פ ובדיונים בפורום, גם יזמנו עימותים פומביים בנושא במיספר מקומות, ובהם בכנס השנתי של הפורום ובקונגרס העולמי למדעי היהדות שנערך לפני שנים אחדות באוניברסיטה העברית.
בשל עמדתו הפוליטית, אלון הקפיד שכף רגלו לא תדרוך ביהודה ושומרון. תיעובו למתנחלים היה איום ונורא.
ב-7 באוקטובר, משפחת קלמנזון מעתניאל יצאה בצו 8 של מצפונה לבארי, לסייע לאחים בצרה. במשך שעות ארוכות הם נכנסו שוב ושוב ושוב ושוב אל תוך התופת וחילצו למעלה ממאה אנשים והצילו את חייהם. אלחנן קלמנזון נפל בקרב עם מחבלים.
אלון פאוקר השתתף במפגש תודה בעתניאל. בפעם הראשונה הוא חצה את גבולות הקו הירוק. הוא הבין שמי שיושבים שם הם אחיו, מלח הארץ, מי שמוכנים לחרף את נפשם למענו, גם אם הם חלוקים בדעותיהם. המפגש הזה הוביל לשנה של מפגשים ושיח בין חברי קיבוצים מהנגב המערבי, רובם אנשי מה שקרוי בטעות "שמאל" מדיני, עם המתיישבים בגוש עציון. במפגשים הללו נוצרה קרבה אישית וגובשה הסכמה רעיונית שנוסחה באמנה משותפת. האמנה המשותפת מבטאת תזוזה בעמדות שני הצדדים, כמו בהכרה של אנשי גוש עציון בהכרח לפתרון הבעייה הפלשתינאית. (לדעתי, אין לנו פרטנר לא רק לפתרון שאנשי גוש עציון יסכימו לו, אלא גם לכזה שפאוקר יסכים לו). שיתוף הפעולה הביא גם להשתתפות קבועה של אנשי גוש עציון והציונות הדתית בעצרת השבועית למען החטופים. בניגוד לקפלן, בכרמי גת הם חשים רצויים ואהובים.
אלון טוען שעמדותיו האידיאולוגיות העקרוניות לא השתנו, אך אלון של לפני 7 באוקטובר לא היה מעלה על דעתו לצרף את חתימתו לאמנה כזו, וכלל לא היה נכנס לחדר שבו דנים על אמנה כזאת, כי במי שהוא רואה היום שותפים, אז הוא ראה אויבים.
בעיניי, המהלכים הללו הם חלק מרכזי של התקומה. זו התשובה למחנה 6 באוקטובר על שתי דפנותיו, שאינו מרפה ומנסה בכוח לדרדר אותנו למלחמת אחים.
בכתבה בטלוויזיה על המפגשים הללו, התראיין חבר קיבוץ בארי אבידע בכר, ששכל ב-7 באוקטובר את אשתו ואת בנו, בתו נפצעה והוא איבד רגל. הוא אמר בנחרצות, שאילו 7 באוקטובר היה קורה ביו"ש, הוא וחבריו היו מאשימים את המתנחלים שהמיטו על עצמם את הטבח בכך שהם חיים שם, ואף אמר שמזל שהאסון הזה קרה אצלנו ולא שם. 7 באוקטובר, כך הוא אמר, טלטל אותנו והציג לנו את מציאות חיינו. כיוון שהשתתפתי במפגש עם בכר בביתו, למדתי שיש לו נטייה להציג דברים בשחור ולבן ובצורה קיצונית. דבריו הופצו בהתלהבות בפיד הימני, כ"אמרנו לכם," ואילו בקרב חבריו לקיבוצים יש כעס גדול עליו, כמי שהוציא את דיבתם רעה.
האמת היא, שגם אם דבריו נוסחו בחריפות ובהכללה, יש בהם אמת. אני עצמי יכול להעיד, שאחרי רצח טלי חטואל וארבע בנותיה בגוש קטיף, הזדעזעתי לשמוע במו אוזניי חברים שטענו שמי שהלכו להתיישב בגוש קטיף המיטו עליהם את הפיגועים הללו. ולכן, במקום לכעוס על אבידע, המדבר מדם ליבו אחרי האסון הנורא שפקד אותו, מוטב שנעשה את חשבון הנפש שלנו, לא כדי לחטט בפצעים, אלא כדי להוליך לתיקון לאומי.
את אסון 7 באוקטובר אי אפשר למנוע רטרואקטיבית, אבל ניתן להפיק את הלקחים ממנו. לצד הלקחים הביטחוניים והמדיניים, חשוב לא פחות להפיק את הלקח החברתי, שלכל 6 באוקטובר יש מוצאי 6 באוקטובר, כלומר 7 באוקטובר. ולכן, אסור לנו לתת לפלגנים, לאנשי השנאה הנאחזים ב-6 באוקטובר בכל כוחם, והם נמצאים בשני צדי המתרס הפוליטי, להמשיך במסע החורבן.

* מי שופכין מרח' שוקן – אסתרינה טרטרמן אמרה בערוץ התעמולה שהבת של יאיר גולן סירבה להתגייס כי היא פציפיסטית. וכך הגיב גולן: "5 בנים. 4 בשירות קרבי. 2 מתוכם קצינים. 1 התנדב לצבא על אף שהיה לו פטור. 0 בנות משתמטות." לך תסביר שאין לך בת...
ועל הפוסט הזה זכה גולן לדלי של מי שופכין על ראשו. מי תקף אותו? השוקניסטית יוענה גולן. "גולן אימץ בחדווה את המיליטריזם החלול של הימין במקום להציע לו אלטרנטיבה. עד כדי כך בחדווה, שאת מה שטרטמן תייגה כ'פציפיזם' הוא החליף במילה 'השתמטות' – וכך הפך את בתו הבלתי קיימת מאקטיביסטית בעלת מצפון לנפל חברתי בזוי. אנשי מרכז ושמאל מהסוג הזה תמיד נכנסים לתחרות על השאלה מי לוחמני, לאומני וימני יותר... הוויכוח, המוצג כמאבק בין ימין לשמאל, אינו משקף אי-הסכמה אידיאולוגית, אלא מחלוקת בשאלה מי תורם יותר להרג המוני של פלסטינים."
השוקניזם מתעב את גולן, כי לא זה השמאל שהוא רוצה. השוקניזם רוצה שמאל שמסרב להתגייס לצה"ל והעריקה מההגנה על קיומנו היא בעיניו אקטיביזם בעל מצפון. "מצפון" עקום של לחיות על דמם של אחרים ובמקביל לנעוץ סכין בגבם. יוענה מטיפה לעריקה ממלחמת הקיום, שאותה היא מגדירה כ"מציאות מחרידה של טיהור אתני ופשעי מלחמה."

* הפרובוקציה כשלה – בן גביר נכשל. גם הפעם הפרובוקציה בהר הבית לא הציתה את המגזר הערבי. גם הפעם ערביי ישראל לא שיחקו את התפקיד שאליו הוא ניסה ללהק אותם, כפי שהוא מנסה מאז 7 באוקטובר. הוא ימשיך לנסות. הרי לא לחינם הוא הציף את הרחובות בכלי נשק.

* מסוכן יותר מכהנא – למה ראש הכנופייה מסוכן יותר ממורו ורבו, אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י. כי כהנא שר"י הציג את עמדתו בישירות ואילו ראש הכנופייה מסובב אותנו בכחש ומקדם את הכהניזם.
כהנא שר"י אמר בגלוי שהוא נגד הדמוקרטיה. הוא טען שהדמוקרטיה מנוגדת ליהדות ולתורה והגדיר אותה "עגל הזהב". ראש הכנופייה מהתל בנו, מדבר בשם הדמוקרטיה; למשל, מלין על כך שחקירת השחיתות "בסביבתו" היא פוטש נגד ה..."דמוקרטיה", ובינתיים הוא משתלט על הדמוקרטיה כמו שטפיל משתלט על צמח ושואב את כל לשדו.
ממשלה שראש הכנופייה העבריין מכהן בה כאחראי על האכיפה, היא איום על הדמוקרטיה הישראלית.

* סחבה – בן גביר הטריח את נתניהו מבית החולים כדי שוב לנגב בו את הרצפה.

* אופורטוניזם – "לעולם לא אחזור ל-6 באוקטובר," כתב גדעון סער וחזר למפלגת 6 באוקטובר.

* כמעט התקשרתי לאבי – אני קורא כעת את הביוגרפיה של צביה לובטקין ואנטק צוקרמן, ממנהיגי מרד גטו ורשה, מאת שרון גבע.
בפרק על משפט אייכמן, שבו שניהם העידו, מסופר על קצין משטרה מיחידה 06, היחידה המיוחדת שחקרה את אייכמן וגבתה את העדויות בעבור התביעה, שגבה את עדויות בני הזוג.
שמו מיקי רש. הוא עצמו ניצול שואה. הוא היה בשואה בגטו מוגילב. כאן התחלתי להתרגש, כשקראתי את הפרק. בגטו זה, שהוא חלק ממחנה הריכוז טרנסניסטריה, היו אבא שלי, יוסי הייטנר, ומשפחתו בשואה. ואז אני קורא שהוא מן העיר רדאוץ. אז זו היתה עיירה. בספר נכתב ש"אז היא היתה חלק מרומניה." גם היום היא בחלק הרומני של בוקובינה. זו העיירה שבה גדל אבי. אפילו ביקרתי בה איתו, יחד עם אחיי. ובהמשך כתוב שהוא הוגלה משם ב-1941 בגיל 11. כלומר, הוא בן גילו של אבי.
כמעט הרמתי טלפון נרגש לאבא שלי, זכרו לברכה, שלבטח הכיר אותו.

* דוד נולד – סיוון רהב מאיר כתבה ב"ידיעות אחרונות" בהערכה גדולה על הגולן, ובהזדמנות חגיגית זו הזכירה את העובדה שבתוך שבוע נולדו בנים לראש המועצה אורי קלנר ולסגנו יעקב שה-לבן. מה שהיא לא הזכירה, זה שבנו של אורי נולד ארבעה חודשים אחרי הולדת נכדו הראשון, כלומר הוא רק נולד וכבר הוא דוֹד.

* ביד הלשון: לוחמי הגטאות – אני קורא את ספרה המרתק של שרון גבע "כל השאר הוא אלמוות" – ביוגרפיה של צביה לובטקין ויצחק (אנטק) צוקרמן, ממנהיגי מרד גטו ורשה, מיום הגעתם לארץ. במידה רבה זו ביוגרפיה של מפעלי חייהם – קיבוץ לוחמי הגטאות ובית לוחמי הגטאות.
השם "לוחמי הגטאות" חריג מאוד בין שמות היישובים העבריים בישראל. עצם קריאת שם ליישוב בישראל עם המילה גטו, עורר תמיהות רבות והתנגדויות. השם הרתיע משפחות צעירות להיקלט בקיבוץ וחניכי תנועות נוער להצטרף לגרעינים לקיבוץ. גם ועדת השמות הממשלתית לא אהבה את השם וניסתה להציע שמות חלופיים. וגם בקרב חברי הקיבוץ והדור השני היתה מחלוקת בנדון. ילדי הקיבוץ, למשל, פנו לאנטק וביקשו ממנו לשנות את השם כי "לוחמי הגטאות הוא שם לא טוב." אבל הנחישות של צביה ואנטק וסמכותם המוסרית הכריעו.
בספר, מציגה שרון שורה של שמות חלופיים שהוצעו ליישוב: אי"ל – כשם הארגון היהודי הלוחם, שלא היה רלוונטי בשל קיומו של קיבוץ איל. רוב ההצעות היו להעניק ליישוב שם שאחריו תבואנה המילים "על שם לוחמי הגטאות." ההצעות היו בחומה, המהדהד הן את חומת הגטו והן את האקוודוקט – אמת המים בגליל המערבי, בקרבת הקיבוץ; חַיעד כלומר קיים לעולם; נֵסעד, דגל מונף אל-על; גבעת יצחק, לזכר המשורר יצחק קצנלסון, המנהיג הרוחני של המרד; אשר, על שם השבט המקראי ששכן באזור (זו היתה הצעת קק"ל). ועדת השמות הממשלתית הציעה גם שמות שהם ראשי תיבות המבטאים את המסר אך יש להם צלילי עברי: מור"ג – מורדי הגטאות, דג"ל – דגל גטאות לוחמים, פל"ג – פליטת לוחמי הגטאות. בשם שהוצע בסופו של דבר בידי ועדת השמות הממשלתית, דווקא מופיעה המילה "גטאות" – מורדי הגטאות, שהרי ראשי הקיבוץ היו מנהיגי מרד גטו ורשה. באספת חברים הוחלט מטעם הפוך בדיוק לתת את השם "לוחמי" ולא "מורדי", ללמדך שהלחימה בגטאות לא היתה רק באחיזה בנשק, אלא גם בדרכי התנגדות אחרות.
הקיבוץ נוסד ב-1948 בוולדהיים שבעמק יזרעאל, שם נמצא היום המושב אלוני אבא, ובינואר 1949 החל הקיבוץ במעבר הדרגתי למיקום הקבע שלו בגליל המערבי, בין עכו לנהריה, על אדמות הכפר הערבי א-סמריה. בקיבוץ נמצא בית לוחמי הגטאות – המוזיאון לתולדות השואה על שם יצחק קצנלסון.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com