הוצאת אסטרולוג 2001

ד. העלייה השנייה בראי ספרותה

בין יפו לירושלים

בספרות המתארת את תקופת העלייה השנייה יש הבדל רב בין יפו והשכונות החדשות-יחסית נווה-צדק ונווה-שלום, לבין ירושלים. ההבדל מצוי ב"תמול שלשום", בסיפוריו של דב קמחי ואצל אחרים. יפו היתה קצת קלת-דעת, כתדמיתה של צפון תל-אביב כיום. ה"דולצ'ה ויטה" הארצישראלית, במושגים של אז, התקיימה ביפו ובשכונותיה היהודיות. ביפו היו בחורות צעירות, גננות, מורות, רווקות, החיות בחדרים שכורים, דוגמת סוניה, והחיים בשכונות שעל גבול ראשיתה של תל-אביב דאז, כנווה-צדק, היו חיים קצת יותר מודרניים ביחס לתקופה.

במה זה מתבטא? סוניה, למשל, הירשתה ליצחק קומר לשחק בכפתורי חולצתה. ויש הרגשה, לפחות לפי הספרות, כי בירושלים דאז לא שיחקו אפילו בכפתורים, שם לא היתה קלות-דעת, לא היו מיזמוזים. בירושלים היו אבק, לכלוך וכלי-קודש, רבנים ואברכים.

ירושלים מתוארת כעיר לא נעימה בראשית המאה העשרים. ובוודאי שכך היה בסוף המאה התשע-עשרה, כאשר הרצל תיאר את ירושלים ביומן מסעו משנת 1898. שם הוא אומר, שאם יזכור את העיר בימים הבאים, לא יתענג על זיכרה כי יש בה מישקע מעופש של אלפי שנים מלאות חידלון-אישים, קנאות אפלה, לכלוך וסירחון. אילו היה אפשר לטהר את הכל ולבנות על מקומו משהו יפה – כמו רומא!

המציאות בירושלים אכן היתה מדכאה, ואילו ביפו היו ים, פרדסים ובוסתנים, גני פרי, ושכונות חדשות, ויהודים משכילים, והיא היתה מרכז למושבות יהודה, וכל זה היה יפה ומודרני יותר. ההתנודדות של יצחק קומר היא בין יפו לירושלים, והוא מכריע בעצם ללכת לאחור, הוא חוזר חזרה פאטאלית דווקא ליישוב הישן בירושלים. עגנון בוחן את התקופה בקנה-מידה של שאלות עמוקות ביותר, ולכן הגיבור שלו הולך אל מעבר לחילוניות של העלייה השנייה.

ספרדים ואשכנזים

ברומאן "בעל בעמיו" (1966) מתאר יהודה בורלא את חייו של צעיר יהודי ספרדי, שנולד בירושלים ב1890- לערך. גדעון, זה שמו, גדל בארץ-ישראל אבל אינו יודע דבר על הציונות והיא גם אינה מעסיקה אותו. הוא גדל בעולם מאוד מוגדר, עולמה של היהדות הספרדית, והוא מתוודע לעניין הציוני בארצו ממש באותה שעה שהוא מתוודע לבני-דורו האשכנזים, אנשי העלייה השנייה.

וזה היה כניראה גם סיפורו של בורלא עצמו, שהתחיל באותה תקופה לפרסם ב"העומר" של ש. בן-ציון ובבמות אחרות את סיפוריו מחיי הארץ והמזרח, והתקרב לאינטיליגנציה היוצרת של העלייה השנייה. אצל בורלא יש ביטוי מזווית אחרת להרגשת הניכור של אנשי העלייה השנייה, שהיו ברובם אשכנזים (להוציא את העלייה התימנית השייכת לתקופת העלייה השנייה). הדוברים של אותה תקופה הם אשכנזים ממזרח-אירופה, ובנוסף לתלישות ולזרות הכללית היתה קיימת אצלם גם זרות לאיזור ולתרבותו. לעומת הרומאנטיקה של "השומר" או החלום על יהודי המידבר ועל יהודי חייבר של עמשי השומר ושל יחזקאל חנקין – ניצבת סלידתו העמוקה של ברנר מכל מה שהוא ערבי ומזרחי, ברנר האומר שלא באנו על מנת להיטמא ולהיטמע במזרח אלא ליצור כאן חברה חדשה על יסודות שונים.

גם החזון של הרצל הוא אירופי לגמרי. זו אינה בושה שאנחנו זרים להווייה החולה והדקאדנטית של המזרח בארץ, להיפך – אוי ואבוי לנו אם ניטמע בה.

ואילו לבורלא ישנו איזה חלום, אוטופיה, האומרים שהציונות אינה זרה למזרח. הוא כאילו עומד בין שני המחנות. מתוך ספריו יסביר כאילו לערבים שהציונות היא בעצם הרינסאנס של המזרח, והיא באה גם לטובתם. ומצד שני יסביר לסופרים, לאנשי העלייה השנייה, לאשכנזים, לאינטליגנציה העברית הצעירה – שלא צריך לבוז למזרח כי יש בו הרבה ערכים ותרבות, ולכן צריך ללמוד להכיר אותו. זוהי עמדה של איש-הביניים, עמדה פאתטית, שמבחינה היסטורית אולי לא הצליחה, לא התממשה, אבל היא נוגעת ללב מבחינת הכוונה האמיתית הכמוסה בה. כך היו צריכים להיות פני הדברים אלמלא גברו הזרות, ההתבדלות והאיבה שביחסים בין שני העמים.

מפאסיביות לאקטיביות

נושא אחרון הוא המעבר מפאסיביות לאקטיביות, התחלה חדשה – לעומת המשך הגורל היהודי. ועל כך נאמרו דברים מאלפים בהספדו של עגנון לברנר. עגנון אומר שם שכל המחשבה הציונית בארץ באותה תקופה, לפני מלחמת העולם הראשונה, כל מחשבת השינוי, גרסה כי בחוץ-לארץ הגויים קבעו את ההיסטוריה שלנו ואנחנו היינו פאסיביים, ואילו פה, בארץ-ישראל, אנחנו לוקחים את גורלנו בידינו. ומשתמע מדבריו שאותה ספרות רומאנטית ונאיבית, שתיארה את השומר, את החלוץ ואת המציאות הארצישראלית החדשה בצורה חיובית – היא שביקשה לבטא גם את הרגשת המעבר מפאסיביות לאקטיביות. לומר שהנה נוצר כאן משהו חדש.

עד שבא ברנר ובסיפורו "מכאן ומכאן" הוכיח שאין שינוי ואין חידוש. שם היתה גלות, ופה ישנה גלות. שם היינו פאסיביים, וגורל הקיום היהודי העלוב נמשך גם כאן. ולזאת היתה התנגדות חריפה, ואת דעתו לא רצו לקבל. ברנר הרגיש שהמעבר מפאסיבות לאקטיביות בהיסטוריה היהודית אינו פשוט כל כך, ובוודאי שטרם התגשם בארץ באותן שנים שתוארו בסיפורו.

בשאלה זו של הגורל היהודי הגלותי, ואם אפשר להיחלץ ממנו, ואם ישנה כאן התחלה חדשה, אקטיבית, או האם נמשכת הפאסיביות – טען ברנר שכאן בארץ נמשכת הפאסיביות, אבל הוא לא רצה שהיא תימשך. הוא רצה שיהיה כאן משהו אחר, אבל הוא לא האמין שזה כבר ישנו. הוא לא רצה את הבלוף נוסח מיכאל הלפרין, ושאר הדמויות האגדתיות, שכיום רואים בהן יותר ממה שראו בהן בני תקופתן. כדאי לקרוא את ההספד של ברנר על מיכאל הלפרין, כדי לראות איך הוא ראה את הפאנטאזיור הנחמד והמסכן הזה. ברנר לא כתב, עד כמה שידוע לי, מילה מפורשת על אנשי "השומר", לטוב או לרע. מיתוס הגבורה בתקופת העלייה השנייה, דומני שאינו מעסיק את ברנר, ורק לאימה הוא נותן ביטוי בכתביו, כתיאור האזכרה לשומר בבית-העם בירושלים בסיפור "בין מים למים" (1910).

ברנר ראה את הגבורה היהודית באה לידי ביטוי בפעם הראשונה במות יוסף טרומפלדור וחבריו בתל-חי, וכתב את ההספד הידוע על תל-חי, זאת שנה לפני שנרצח הוא עצמו במאורעות 1921. בתל-חי ראה בפעם הראשונה גבורה יהודית על אדמת ארץ-ישראל, והתחיל להאמין שאולי היא אכן קיימת. בכל עלילות אירגון "השומר" הוא לא ראה כניראה גבורה. זה דבר שאומר דרשני, כי ברנר חי כל אותן שנים בארץ והכיר את האנשים – ולא התפעל מהם. אנשים האשימו את ברנר שהוא מסלף את המציאות, שהוא אוסף את כל הדברים החולניים וטוען שזוהי המציאות. אולם לפי הרגשתי ברנר צדק. הוא תפס את הריתמוס האמיתי, את הצער, היגון, הגישוש והערטילאיות של הקיום היהודי בארץ, ולכן תיאר את הנוף האנושי של תקופתו, תקופת העלייה השנייה, בצורה עמוקה ביותר.

אהוד בן עזר

*

בעקבות הרצאה ביום עיון על העלייה השנייה ביד יצחק בן-צבי, בירושלים, יחד עם רחל ינאית בן-צבי ונחום הורביץ, ביום 3 בפברואר 1976. המסה "העלייה השנייה בראי ספרותה" התפרסמה לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "דבר" מיום 3 באוקטובר 1979, ושבה ונידפסה בקובץ "העלייה השנייה, 1914-1903, מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר", שיצא לאור בסידרת "עידן" מטעם מרכז רחל ינאית בן-צבי ללימודי ירושלים, תשמ"ה, 1985, בעריכת ד"ר מרדכי נאור.