"אנחנו נלחמים נגד צמרת צה''ל, צמרת המשפט והתקשורת," אמרה ח"כ גלית דיסטל אטבריאן בנאום בכנסת לפני כשלושה שבועות. בכך היטיבה להגדיר את המהפכה הפופוליסטית, שאת חלקה הראשון (מתוך ארבעה) הציג שר המשפטים, נכון יותר להגדירו עוכר המשפטים, יריב לוין, לפני שנתיים בדיוק, ב-4 בינואר 2022.
בחלקו הראשון של המאמר הוכחתי שאין שום קשר אידיאולוגי בין המהפכה לבין שמרנות, הגם שלוין ואנשיו נושאים לשווא את שם השמרנות. כן הוכחתי, שהגישה של המהפכה היא היפוכה המוחלט של האידיאולוגיה של תנועת החירות והליכוד בנושא הזה, בהיותם באופוזיציה ותחת ממשלות בגין ושמיר. "המהפכה הפופוליסטית", הגדרתי אותה.
הפופוליזם הוא חלק בלתי נפרד מפוליטיקה ומדמוקרטיה. עצם העובדה שהמשחק הדמוקרטי הוא מאבק על דעת הקהל כדי לנצח בבחירות, יוצר פופוליזם. בגין, מייסד הליכוד, שכפי שהוכחתי בשבוע שעבר, עמדותיו באשר למהות הדמוקרטיה ולעליונות המשפט הן התשליל המוחלט של גישת יריב לוין, היה פופוליסט לא קטן. נאומי הכיכרות .שו גדשו פופוליזם וכך גם הצגת תכלית מדיניותה הכלכלית של מממשלותיו – "להיטיב עם העם." אבל הפופוליזם שבבסיס מהפכת לוין, היא דבר אחר. הפופוליזם של בגין, לא היה המהות האידיאולוגית, אלא אחת הדרכים ליישם את האידיאולוגיה שלו. כלומר, הפופוליזם הוא שם תואר נלווה להשקפת עולמו. יש פופוליזם חברתי ופופוליזם אנטי חברתי ויש מידה רבה יותר או פחות של פופוליזם בכל התנהלות פוליטית ובכל מכירה של השקפת עולם להמונים.
הפופוליזם שאותו מגלמת מהפכת לוין, היא יבוא של אידיאולוגיה שצמחה בארה"ב, ומכונה "הימין הפופוליסטי". אין כל דמיון בין הימין השמרני של רייגן ובוש לבין הימין הפופוליסטי שמייצג טראמפ. תפיסתם השמרנית של רייגן ובוש בתחום הכלכלה, לדוגמה, שללה מכל וכל התערבות המדינה בכלכלה. ואילו תפיסתו הפופוליסטית של טראמפ בתחום הכלכלה קרובה הרבה יותר לסוציאליזם. הוא מטיל מכסי מגן על יבוא, כדי להגן על התעשיה המקומית. זה ההיפך המוחלט מרייגן. אך מה שמניע אותו אינו סוציאליזם, אלא מלחמה באליטות התומכות ברעיונות הגלובליזציה וכחלק מזה בהגירה חופשית ובכלכלה חופשית בינלאומית. כוחו של טראמפ נובע מהצגת האליטות כמי ששולטות למעשה במדינה ופוגעות באזרחיה ובעיקר במעמדות הנמוכים בשם השקפת עולם פרוגרסיבית, ולכן הוא יילחם בכל מה שקדוש להם, כי הוא מייצג את העם האמריקאי ואת צרכיו, והוא יגן עליו מפני שלטון האליטות. ויש לומר בכנות, שיש לא מעט צדק בביקורת של טראמפ על האליטות וגם בביקורת המקבילה בישראל. השאלה לאן לוקחים אותה.
הימין הפופוליסטי בארה"ב מסביר לעם שלא חשוב למי הוא מצביע, נציגיו אינם שולטים באמת, כי יש דיפ-סטייט, מדינת עומק, הכוללת את האליטה המשפטית, האקדמית, התקשורתית והכלכלית, שהיא השלטון האמיתי, והיא חלק מרשת אליטות בינלאומיות, הכוללת את הארגונים הבינלאומיים (כמו למשל ארגון הבריאות העולמי, ש"המציא את הקורונה" כדי להעמיק את שליטתו). מדינת העומק פועלת למען האינטרסים שלה, המנוגדים לאינטרס של העם, והדרך היחידה של העם לממש את רצונו, שבא לידי ביטוי בבחירת נציגיו, הוא לרסק את האליטות, לשבור את כוחם, ולהעביר אותו בחזרה לעם באמצעות נבחריו.
הימין הפופוליסטי הוא אופוזיציה נצחית גם כאשר הוא בשלטון, כיוון שהדיפ-סטייט, לכאורה, עדין שולט. אותו דיפ-סטייט אליטיסטי אשם בכל כישלונות השלטון הפופוליסטי – המושלכות על האליטה שמכשילה את השלטון, ולכן השלטון צריך לקבל עוד כוח כדי לשבור את האליטות. כך, אין לשלטון כל אחריות. לכל כישלון שלו יש אשמים, האליטות שמפריעות לו ונציגיהם בפוליטיקה, כולל במפלגה הרפובליקאית, שהושתלו בידיו. ואילו כל הצלחה של הנשיא היא הישג פנומנלי, כי הוא הצליח על אפן ועל חמתן של האליטות החזקות, שפועלות להכשלתו. אגב, הפופוליזם בארה"ב ובישראל מאמץ הרבה מושגים מהמרקסיזם ומה"פרוגרס", כגון מלחמת מעמדות, ההגמוניה השלטת, הנרטיב ההגמוני וכו' וכו'.
האידיאולוגיה הזאת יובאה לישראל, והיא העומדת בבסיס המהפכה המשטרית. גם כאן מספרים לנו סיפור הזוי על דיפ-סטייט המורכב מצמרת המשפט, צמרת צה"ל והשב"כ, האקדמיה, ראשי המשק וכד', ששולטים במוקדי הכוח של המדינה ובכך הם מנציחים את שלטונם ומעמדם, הלעומתיים לרצון העם כפי שבא לידי ביטוי בבחירות. בין השאר הם תופרים תיקים למנהיג שהעם בחר ולכל מי שמאיים עליהם. ומכאן תאוריות הקונספירציה המטורללות על שיתוף הפעולה של צמרת צה"ל והשב"כ עם חמאס ב-7 באוקטובר, כעוד ניסיון להכשיל את נתניהו ולהפילו.
התפיסה הזאת מעניקה חיים קלים להנהגה הפופוליסטית. כאשר נתניהו נכשל, יש אשמים: היועמ"שית, בג"ץ, הרמטכ"ל, "הלשעברים", שירות המדינה, שר הביטחון שהוא שפוט של האליטה הצבאית, בני גנץ שהוא סוכן אמריקאי של אובמה וביידן וכן הלאה וכן הלאה. כלומר, הלקח מכישלונותיו של נתניהו, הוא הצורך לחזק את כוחו. גם כאשר הממשלה ממנה אנשים מטעמו לשירות המדינה – ברגע שאינם רוקדים לפי חלילו, הם הופכים לחלק מהמזימה של "אליטות השמאל". כך היועמ"ש לשעבר מנדלבליט, מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשייך והשופטים השמרנים שהם היום הרוב בבית המשפט העליון.
העובדה, ששנה ורבע אחרי שהמיט על מדינת ישראל את האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה נתניהו עדיין ראש הממשלה ועדין נהנה מתמיכת המונים, המאמינים שהוא לא אחראי למחדל, כי "הסתירו ממנו מידע" ו"לא העירו אותו", כלומר הדיפ-סטייט הכשילו אותו ולכן צריך לחזק אותו – היא מציאות אבסורדית, פרי באושים של הפופוליזם הימני. על פי התפיסה הפופוליסטית, השלטון הנבחר אינו צריך לבחון את כשליו ולא לתקן את דרכו, אלא להגביר את מלחמתו ב"שלטון האמיתי", המכשיל אותו.
כל אגדות "למה אתה בוחר ימין ומקבל שמאל" ו"ישראל הראשונה וישראל השנייה" וכן הלאה, עומדות בלב האידיאולוגיה הפופוליסטית הזאת.
המהפכה של לוין, היא המהפכה הפופוליסטית, שנועדה להילחם במדינת העומק הזאת, בראש ובראשונה באמצעות חורבן הרשות השופטת.
האמת היא, שכמו בארה"ב, גם כאן, יש יסוד של אמת בביקורת הפופוליסטית. כמובן לא בשטויות אינפנטיליות כמו "תפירת התיקים לנתניהו" וכל תאוריות הקונספירציה על צה"ל. אך יש הרבה צדק בביקורת על האקטיביזם השיפוטי למשל. יש מקום לרפורמה משפטית קונסטרוקטיבית, כלומר רפורמה שנועדה לתקן. הטיפול שמציע לוין למערכת המשפט, כמוה כרופא שיציע לחולה המתלונן על כאב ראש פתרון שיפסיק באחת את כאב הראש – עריפת הראש. אבל אין זה אומר, שלא צריך לטפל בכאב הראש.
המהפכה יוצרת ריאקציה של הקצנה בקרב המחנה המנוגד. אצלנו היא הגיעה לשיאה באיומים בסרבנות ובאיומי ירידה מהארץ. כאשר טייסים בצה"ל מאיימים לנטוש בשל התנגדותם למדיניות הממשלה וכאשר רופאים מאיימים לנטוש מאותה סיבה וכאשר בכירי ההיי-טק מאיימים להוציא את הכספים לחו"ל וכדומה, הם רק מאוששים את טענת מלחמת "האליטות הישנות" על ביצור מעמדן, ורק מחזקים את התאוריות הפופוליסטיות. נוצר סחרור שבו הקיצונים משני הצדדים (שאחד ממאפייניהם המרכזיים הוא הסלידה מהדיבור על "קיצונים משני הצדדים" כי הרי ברור שרק הצד השני קיצוני ורק הוא אשם) גורמים להסלמה של הצד השני וחוזר חלילה. התוצאה עלולה להיות פירוק החברה והמדינה.
האלטרנטיבה החברתית והפוליטית היא יצירת בייס מרכזי חדש, שמבטא את הרוב הדומם של המיינסטרים הציוני הממלכתי והפטריוטי, המעמיד את התפיסה השלטונית על ערך האחריות, סולד מתאוריות קשר מטורללות ותומך ברפורמות קונסטרוקטיביות, שנועדו לתקן ולא להרוס.

2. צרור הערות 5.1.25

* ערק מהמערכה – יואב גלנט תיאר, בהצהרת ההתפטרות שלו, את הצלחותיו כשר הביטחון במלחמה, בלי לומר מילה על אחריותו כשר הביטחון למחדל החמור ביותר בתולדות המדינה. בכך הוא נהג בדרכו של נתניהו, וחבל.
גלנט ציין שהודח בשל חוק ההשתמטות. צודק לחלוטין. והוא היטיב להבהיר את הנזק הביטחוני בחוקי ההשתמטות. ובמקום להישאר בכנסת לפחות עד אחרי ההצבעות על חוקי ההשתמטות, כאשר האצבע שלו עשויה להיות קריטית, ולפעול לגיוס וגיבוש התנגדות בליכוד, הוא עורק מהמערכה. מאכזב מאוד.

* שר ההשתמטות ישראל כ"ץ.

* כישלון מחפיר – היכולת של חמאס לשגר כבר למעלה משבוע מדי יום, פעמים אחדות ביום, רקטות ליישובי הנגב המערבי, היא כישלון מחפיר של צה"ל.
אין ספק שיש לצה"ל הישגים מרשימים ברצועת עזה ורוב הכוח הצבאי של חמאס מוטט. אבל אם שנה רבע אחרי הטבח, ולאחר שנה ורבע של לחימה, חמאס יכול לסכן את תושבי הנגב המערבי ולשבש את חייהם, זו תעודת עניות לישראל. שנה ורבע אחרי, וחמאס עדין שולט ברצועה, מאה חטופים עדיין בידיו והוא עדין מהתל בנו במו"מ.
וכשזה המצב, אי אפשר לסיים כך את המלחמה.
כרגע, הדבר הדחוף ביותר הוא שחרור החטופים, גם במחיר הסכם על הפסקת המלחמה. אבל חובתנו תהיה להפר את ההסכם לאחר חזרת החטופים, ולצאת למלחמת בזק, בכל העוצמה, בלי הכבלים של החשש מפגיעה בחטופים, ובנחישות לחסל את חמאס, מתוך נכונות לשלם את המחיר הבינלאומי הכרוך בכך.

* חגיגה בעולם הפשע – לא היה מעולם שר משטרה / ביטחון פנים / "ביטחון לאומי" שהתערב בצורה בוטה כל כך בעבודת המשטרה, כמו ראש הכנופייה. ללא סמכות ובניגוד לחוק הוא מתערב במבצעים, בחקירות, במינויים ברמות נמוכות. למעשה, הוא מינה את עצמו למפכ"ל המשטרה והמפכ"ל הוא במקרה הטוב חניך תורן, אם לא נער שליחויות שלו.
כיוון שכך, האחריות שלו על ביטחון הפנים היא אישית לוחצת. והתוצאות, אוי התוצאות. לא היו ימים טובים לפשע בישראל, כמו הימים מאז שהפושע מונה לאחראי על האכיפה. בכל מדד של כל ענף פשע – פרוספריטי חסר תקדים. עליה דרמטית בפשיעה, כפי שלא ידענו מעולם.
אפס מאופס.
300 שרים כיהנו עד היום בממשלות ישראל. בן גביר אינו נמנה עם 299 הטובים שבהם.

* האידיוטים השימושיים של ראש הכנופייה – אם תקום פעם ועדת חקירה ממלכתית לבחינת תופעת בן גביר – איך ראש כנופייה גזענית, פשיסטית, פורעת חוק וטרוריסטית, הפך לשר בכיר, השר החזק בממשלה שמקרקס את ראש הממשלה, משפיל אותו ומחרבן עליו מהמקפצה, אוחז לו בוֶווֹס ומשתק אותו, בג"ץ לדורותיו יישא בחלק מרכזי באשמת האיום הזה על הדמוקרטיה.
שופטי בג"ץ, באחת ההחלטות האקטיביסטיות בתולדות המדינה, איפשרו לראש הכנופייה להתמודד לכנסת, בשל העדפת הפרשנות מרחיקת הלכת של פֶטיש חופש הביטוי על פני חוקי הכנסת הברורים והחד-משמעיים שנועדו למנוע את התמודדות תופעות כמו הכנופייה הכהניסטית.
לכתב האישום של הדמוקרטיה נגד בג"ץ בעניין הזה, אפשר לצרף גם את פסק הדין הפחדני שהתקבל השבוע, שאישר את חוק בן גביר, זולת הסעיף שלפיו השר יקבע גם את מדיניות החקירות. לבטל סעיף כל כך אבסורדי זו לא חוכמה. אך היעדר האומץ לבטל את החוק כולו, שלא נועד אלא לאפשר לראש הכנופייה להשתלט על המשטרה, וזאת אחרי שנתיים שבהן כל ישראלי שעיניו בראשו, ולבטח שופטי בית המשפט העליון, רואה בעליל איך הוא הופך את המשטרה למיליציה פשיסטית פרטית חמושה, זו פחדנות וברחנות. במקום להילחם על הדמוקרטיה, הם זורמים עם הפשיסט.
אפשר להיתמם ולומר שבג"ץ צריך להיות עיוור לזהותו של השר ולדון בחוק לגופו, רק על סמך הכתוב בו, מחוץ לכל הקשר. ובבחינה כזאת ניתן לומר, שברגע שפוסלים את הסעיף האבסורדי הנוגע לחקירות, אין מניעה לשאר סעיפי החוק, אם שר המשטרה או ביטחון פנים הוא אזרח נורמטיבי, שומר חוק ושוחר טוב.
אבל שר נורמטיבי כלל לא היה מחוקק את החוק הזה. אין בו צורך כדי למלא היטב את התפקיד. החוק נועד לאפשר לראש הכנופייה שליטה מוחלטת במשטרה. ולכן, צריך היה לפסול את כולו.
מאז אישור ריצתו לכנסת ועד פסק הדין הפחדני השבוע שופטי בג"ץ הם האידיוטים השימושיים של ראש הכנופייה, שהוא סכנה לדמוקרטיה.

* אמבוש לראש הכנופייה –ראש הכנופייה התראיין באולפן הבית שלו בערוץ התעמולה, ולתדהמתו חווה מה שמעולם לא חווה ולעולם לא יחווה בערוצים 11, 12 ו-13, שמתייחסים אליו בכבוד, שאין הוא ראוי לו – אמבוש כזה, שהוא לא ידע מאיפה זה בא לו.
ינון מגל וחבורתו חבטו בו ללא רחם.
פייר? נהניתי. מאוד.
אבל למה? לא כיוון שהוא החריב את משטרת ישראל והפך אותה למיליציה פשיסטית פרטית חמושה שלו. לא בשל הפשיעה הגוברת באשמתו הישירה. לא בשל הפרובוקציות שלו המסכנות את ישראל. לא כיוון שהוא מנסה כבר שנה ורבע בכל מאודו להצית את החברה הערבית, בתקווה שתפתח חזית פנימית. לא כיוון שהוא מסכן בהתנהלותו ובהתנהגותו את מדינת ישראל, את העם היהודי, את שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל. עם כל אלה אין לינון וחבורתו שום בעיה. רק כיוון שהוא מסכן את ממשלת נתניהו.
עלובים.
אבל בכל זאת, נהניתי מאוד לראות אותו מתכווץ בכיסאו, בתקווה שאיזה דג גדול יבוא ויבלע אותו בו במקום.

* געגועים לשלמה הלל – אני חושב רבות בימים האחרונים על שלמה הלל, מי שכיהן כיו"ר הכנסת בתקופת ממשלת האחדות 1984-1988. הוא היה מופת של ממלכתיות, והבין שתפקידו לייצג את הכנסת על כל מפלגותיה (חוץ מ"הרב" כהנא שר"י, שהוא נאבק בו והיה בין הגורמים לחקיקת החוק שמנע ממנו להמשיך להתמודד). הוא הבין שתפקידו לנהל את הכנסת ללא משוא פנים. היה בו דיסוננס; מצד אחד הוא הצניע לכת, הקפיד על פשטות ועל עממיות ומצד שני הוא הקרין הדרת כבוד והח"כים מכל רחבי הבית ואזרחי ישראל רחשו לו כבוד. אך טבעי היה שהוא ימשיך לאחר התפקיד לנשיאות המדינה, אבל מרכז מפלגת העבודה בחר, למרבה הצער, בעזר ויצמן למועמד המפלגה לתפקיד.
ולמה נזכרתי בו בגעגועים? בשל הפער הבלתי נסבל בינו לבין היו"ר הנוכחי שממיט קלון על הכנסת. הוא ממשיך דרכו של היו"ר הגרוע בתולדות הכנסת, יריב לוין. לוין וכך גם אוחנה נוהגים כנציגי רוה"מ והופכים את הכנסת לזרוע של הממשלה. אני זוכר ראיון עם לוין שבו הוא אמר בפירוש שכך הוא רואה את תפקידו. רוה"מ בחר בו כדי לסייע לו, וזה תפקידו. התוצאה היא החלשה של הכנסת והפיכתה לאסקופה נדרסת תחת מגפי השלטון. כמובן שהכנסת לחלוטין אינה מבצעת את תפקידה לפקח על הממשלה, ולוואקום הזה נכנס בג"ץ. בעוד אוחנה ולוין לפניו החלישו בצורה דרמטית את הכנסת, הם מתבכיינים על כך שבית המשפט העליון פוסל חוקים ולכאורה הוא זה שמחליש את הכנסת. וכאילו לא די בכך, מי שאמור לייצג את הכנסת, להקרין מכובדות, לשמש דוגמה אישית לח"כים, הוא שחקן משולח רסן במערכת הציבורית, בעיקר במתקפותיו הארסיות על הרשות השופטת ובהשתלחויותיו גסות הרוח ודברי הביבים כלפי היועמ"שית.
יו"ר הכנסת הראשון, יוסף שפרינצק היה דמות מעוררת השראה ונערצת. יו"ר הכנסת השלישי קדיש לוז היה הדוגמה והמופת לח"כ ישר כסרגל, הגון וצנוע. אני זוכר את יושבי ראש הכנסת מאז ישראל ישעיהו ואחריו יצחק שמיר. כולם, עד יולי אדלשטיין ועד בכלל, מי ביתר הצלחה ומי פחות, שמרו על ממלכתיות, על הגינות ועל מכובדות. ואילו אוחנה, מי שהיה סוס טרויאני במשרד המשפטים ובמשרד לביטחון פנים (אם כי לוין וראש הכנופייה גורמים להתגעגע אפילו אליו), הוא יו"ר תת-רמה שמבייש את הכנסת ואת אזרחי ישראל.

* לא כמו המערך – יועז הנדל פירסם רשומה חשובה, שבה דיבר על הפער העצום בין המילואימניקים והמוני המתנדבים האזרחים, שבשנה ורבע האחרונות לוקחים אחריות, לוקחים מנהיגות, מציגים את הטוב והיפה שבנו, לבין ההנהגה הכושלת, חסרת המנהיגות, מעודדת ההשתמטות, מחזקת את הקרע שממנה היא נבנית, מאפשרת בהסכם תמוה בלבנון להחזיר את המחבלים לכפריהם-מוצביהם מעל יישובינו בצפון, מסכלת את חקירת המחדל ועוד. עיקר הביקורת על ההנהגה, היא על הבריחה מאחריות, שאותה הוא מיטיב להגדיר: "התנגדות לתיקון המדינה, בריחה מלקיחת אחריות, היעדר דוגמה אישית – כל הרפש הזה הוא תוצר של הדחקה והכחשה. ניסיון לשמור עוד קצת על הכוח והשררה. לא על המדינה... הדרג הפוליטי... עושה רק דבר אחד – מנסה לשמר את הקיים. זו לא שמרנות מדינית אלא שמרנות אישית." כלומר, שמירה על השלטון, על הכיסא, על הכוח הפוליטי, כמטרה בפני עצמה.
וכאן הוא הוסיף את המשפט הבא: "בדומה למפא"י של אחרי מלחמת יום הכיפורים."
אחרי מלחמת יום הכיפורים מפא"י כבר לא היתה קיימת, אבל האמירה הזאת ממש אינה נכונה באשר לממשלת המערך אחרי מלחמת יום הכיפורים. מיד אחרי הפסקת האש, כשמלחמת ההתשה בדרום ובצפון השתוללה במלוא עוזה, וכל המילואים היו עדיין מגויסים, הממשלה החליטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. למרות שגולדה ניצחה בבחירות אחרי המלחמה וזכתה ב-51 מנדטים, ולמרות שוועדת החקירה קבעה שהיא אינה נושאת באחריות למחדל, היא התפטרה שבוע לאחר המלחמה. "לעולם לא אסלח לעצמי" היא התייסרה עד יומה האחרון, למרות שרמת האשמה שלה למחדל אינה מתקרבת לרמת האשמה של נתניהו, ולמרות שמלחמת יום הכיפורים אינה מתקרבת לאסון 7 באוקטובר, האסון הגדול ביותר בתולדות העם היהודי מאז השואה, שנתניהו במדיניותו המיט עלינו. גולדה התפטרה חצי שנה לאחר פרוץ המלחמה.
מפלגת העבודה בחרה לראשות הממשלה את יצחק רבין שבמלחמה לא היה שר ולא ח"כ והיה בין תפקידו כשגריר בארה"ב לבין הבחירות לכנסת שבהן היה מועמד. ובממשלה שהוא הקים לא שירתו גולדה, דיין – שר הביטחון במלחמת יום הכיפורים, אבא אבן – שר החוץ במלחמה ופנחס ספיר – שר האוצר והאיש החזק בממשלה אחרי גולדה.

* בכל עת ובכל שעה – אני עד לוויכוח ער בין רופאים, האם עליהם לנטוש את משמרתם אם תפוטר היועמ"שית. מצד אחד יש הטוענים, שרק מעבר לדיקטטורה מצדיק צעד חריף כזה. אילו היתה עוברת או תעבור בעתיד מהפכת לוין, זה סוף הדמוקרטיה ואז נכון לנטוש. בוודאי לא בשל פיטורי היועמ"שית. בני הפלוגתא שלהם מסבירים שדמוקרטיות נופלות לאט, צעד אחר צעד, ואם לא נפעל אחרי צעד כזה, הסלמי יימשך עד שיהיה מאוחר מדי.
ואילו אני אומר: חברים, התבלבלתם.
להזכירכם, נשבעתם את שבועת הרופאים, ובה נכתב, בין היתר: "על משמרתכם הופקדתם יומם ולילה לעמוד לימין החולה במצוקתו בכל עת ובכל שעה. ושמרתם עד מאוד חיי אדם מרחם אמו, והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים. ועזרתם לאדם החולה באשר הוא חולה, אם זר אם נוכרי, אם אזרח נקלה ואם נכבד."
באיזו זכות אתם בכלל מעלים על דעתכם הפניית עורף לחולה במצוקתו ככלי במאבק פוליטי?
המהפכה המשטרית, גם אילו התקבלה בשלמותה, אינה דיקטטורה. רחוק מזה. נכון, זו פגיעה בדמוקרטיה, הדמוקרטיה תהיה חלשה יותר ופגיעה יותר. די בכך כדי להיאבק בה, ולא צריך להפחיד את עצמנו בספינים.
אבל נניח שתהיה כאן דיקטטורה. זה פוטר אתכם מהמחויבות לחולים? האם בעיניכם הרופאים ברוסיה או במצרים או בכל דיקטטורה אחרת, צריכים לנטוש את החולים? האם הם מועלים בתפקידם כאשר הם מצילים את חייו של חולה?
התבלבלתם, חברים. כמו הסרבנים בצה"ל, שכחתם למי אתם מחויבים. לא הממשלה היא הפציינטית שלכם, אלא הזקן החולה, האישה היולדת, הילד הפגוע, החייל הפצוע. דעותיכם הפוליטיות אינן צריכות לעניין את החולה. הוא זקוק לכם כדי שתרפאו אותו. בשעות הפנאי אתם מוזמנים להפגין, לצעוק, לכתוב להיאבק על דעותיכם. אין לכם שום זכות לנטוש את החולים שלכם.
מעצם היותכם רופאים, אתם אליטה. המבחן שלכם הוא האם אתם אליטה משרתת או אליטה מתנשאת ומנותקת.

* קיטלוג מוטה וצבוע – מכללת גורדון בחיפה, עמדה להציג תערוכה של הציירת רחל נמש, ופסלה ציור מתוך התערוכה של שני גברים מחובקים, בטענה שהיא עלולה לפגוע במישהו. ראיתי את הציור. הוא אינו פורנוגרפי, חלילה. גם אין בו עירום. ציור תמים מאוד. אין שום סיבה שבעולם לפסול אותו. אם מישהו יפגע, הוא מוזמן להסיט את עיניו הצדה, להתבונן בתמונה אחרת או לעזוב את התערוכה. האמנית החליטה, בצדק, לבטל את התערוכה.
ההחלטה של המכללה שערורייתית. משמעותה חורגת מהדרת תמונה מתערוכה. המשמעות שלה היא הדרת הלהט"בים מהמרחב. הפגיעה בהם מהותית לאין ערוך מבמישהו שמציגים תמונה שהוא אינו רוצה לצפות בה.
החלטת המכללה ראויה לגינוי. אך יש מי שקפצו על ההחלטה כמוצאי שלל רב לצורך הפצת שנאה דוסופובית.
ציוץ של הסופרת והמשפטנית מגי אוצרי הפך ויראלי. וכך היא כתבה: "והנה המדרון החלקלק שבגישת 'צריך להתחשב'. זה מתחיל בתפילה בהפרדה בדיזנגוף, ונגמר בצנזורה של אמנות במכללה כי יש בה הומואים מתחבקים ואיזה שמרן דתי נבער עלול להיעלב כי לדעתו הומואים זה מגעיל. אבל תמשיכו 'להתחשב'. נראה מה יישאר לחילונים מהמרחב הציבורי בסוף."
הגישה הזאת כל כך עקומה, והיא נגועה ביותר מקורטוב של חוסר מודעות עצמית, בלשון המעטה. את החלטת הנהלת המכללה ראוי לקטלג לצד הרצון למנוע מהדתיים להתפלל בדרכם במרחב הציבורי. בשני המקרים, מישהו מינה את עצמו לקומיסר, האחראי על האסור והמותר, והוא מרשה לעצמו להדיר אחרים מן המרחב הציבורי, השייך לכולם. כך מי שמדיר להט"ב וכך מי שמדיר דתיים. כך מי שפוגע בחופש הביטוי של הציירת ובזכויות הלהט"ב וכך מי שפוגע בחופש הביטוי וחופש הפולחן של הדתיים.
הגברת אוצרי התבלבלה לגמרי. במקום לנקוט עמדה אוניברסלית של צדק, של פתיחות, של חירות וקיטלוג מעשים על פי מהותם, היא נוקטת עמדה מוטה וצבועה על פי השתייכות דתית או חילונית. כל מה שקשור לדת הוא "שמרן דתי נבער," ולכן פגיעה בזכויותיהם של דתיים והדרתם מהמרחב הציבורי, תוך התבכיינות על "מה יישאר לחילונים מהמרחב הציבורי בסוף," מוצדקת בעיניה, ואילו מעשה זהה נגד חילונים אינו לגיטימי.
כן, צריך להתחשב. גם בדתיים. אבל במימוש זכותם להתפלל בדרכם אין "התחשבות." כיכר העיר שייכת להם בדיוק כמו לאוצרי, כשהם מממשים את זכותם הבסיסית, אין זו התחשבות בהם מצד מישהו.
"אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים."

* עיגון חוקתי של השוויון האזרחי – הצעת החוק של אלון שוסטר, הקוראת להוסיף לחוק הלאום סעיף העוסק בשוויון האזרחי, שגויה. אין שום קשר בין חוק הלאום, העוסק בזהותה הלאומית של ישראל, לבין נושא השוויון האזרחי.
אולם את השוויון האזרחי יש לעגן בחוקה. אפשרות אחת היא להוסיפו לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. השנייה היא לחוקק חוק יסוד מיוחד – חוק יסוד השוויון האזרחי.
כמו בעניין חוק הלאום, גם בעניין השוויון האזרחי – גם המובן מאליו צריך להיחקק.

* העובדות והנרטיב – באולפן שישי של ערוץ 12 שודרה כתבה על אבי דיכטר – איך לוחם נועז ומפקד מצטיין בסיירת מטכ"ל ובשב"כ הפך לפוליטיקאי חלש, כנוע, חנפן ומתקרנף, שמנסה לרצות את הבייס הביביסטי וללקק לרוה"מ ורעייתו.
והם דחפו לשם את חוק הלאום, שדיכטר הגיש. וכמובן עם כל הסופרלטיבים המבוססים על טיעוני סרק נגד החוק, שנבדקו לעומק בבג"ץ ונטחנו עד דק, עד שאפילו אבק לא נשאר מהם. ובכל זאת ממשיכים לדקלם אותם.
הם אמרו שדיכטר העלה את החוק בשביל הבייס בליכוד ואכן נבחר במקום טוב בפריימריז. אבל כשדיכטר העלה את החוק הוא היה ח"כ מטעם קדימה, באופוזיציה. הבייס שעניין אותו היה הבייס של קדימה. והוא החתים לא מעט ח"כים מקדימה וממפלגת העבודה על החוק, בגרסתו הראשונית, הלא מרוככת. אבל למה לתת לעובדות לקלקל את הנרטיב?

* ניחוש פרוע – מיד כששמעתי על פיגוע הדריסה בארה"ב העליתי רשומה בזו הלשון:
טרם דווח על זהות המפגע בניו אורליאנס.
ואני רק שאלה: אני היחיד שמנחש שהמפגע מוסלמי?

* צריך לעדכן את צוקי – יש לי חבר שמרבה לשלוח לי פוסטים של בנט, ולא הצלחתי לפתוח אותם. הבנתי שאני חסום. אבל למה שאהיה חסום? למה שבנט או הצוות שלו יחסמו אותי?
קודם כל, לא זכור לי שאי פעם ראיתי פוסט שלו והתייחסתי אליו. ואם כן, לבטח לא הייתי כותב משהו שיצדיק חסימה. אבל מה לעשות, אני חסום. כנראה מדובר באיזו טעות.
לפני כשבועיים בנט והצוות שלו ביקרו באורטל. אמרתי לאחראית על המדיה החברתית בצוות שלו שאני חסום. "לא יכול להיות," היא השיבה. "עובדה!" הגבתי.
למחרת היא כתבה לי שאני לא חסום ומעולם לא הייתי חסום, ושלחה לי קישור. ניסיתי להיכנס. לשווא. "שלח לי צילום מסך." שלחתי. "באמת מוזר. אנסה לבדוק."
כעבור יומיים היא שוב התקשרה אליי. "שלחתי לך קישור. נסה להיכנס." הצלחתי!
מה מסתבר? לפני שנים בנט חסם את סוריה, נגד אויבים מטרידים. אצל אדון צוקרברג, אני חי בסוריה. הוא לא מעודכן במה שקרה 17 שנים לפני שהוא נולד.
עכשיו, בגללי, בנט הסיר את החסימה של סוריה.

* ביד הלשון: בייבי-בום – סיוון רהב מאיר כתבה ב"ידיעות אחרונות" על תופעה של ריבוי לידות אדיר בחודשים האחרונים וצפיפות עד אפס מקום בחדרי היולדות בבתי החולים השונים, והגדירה זאת "בייבי-בום".
היא לא התכוונה לתוכנית הריאליטי הנושאת שם זה, שאני סולד ממנה למרות שלא צפיתי בה, אלא רק בקדימונים, וגם זה יותר מדי. היא התכוונה לתופעה של עלייה דרמטית בילודה בארה"ב ובמערב אירופה בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה.
ההנחה העומדת מאחורי הבחירה בהגדרה הזאת, היא שגם כאן ועכשיו מדובר בתגובה למלחמה, של היאחזות בחיים.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com