* בקוצר ידכם – בשעה שלוחמי צה"ל נרדפים בידי ארגונים אנטישמים בחו"ל ומסתכנים באובדן חירותם, מאה חטופים עדיין בידי המחבלים הנאצים בעזה, נחשפים נתונים קשים ומדאיגים מאוד על ירידה מהארץ, גזירות קשות מוטלות על הציבור בגין המצב הכלכלי – ממשלת ליליפוט מתעסקת בחוקי השתמטות הממארת, בהדחת היועמ"שית, בתעלולים ופרובוקציות של ראש הכנופיה; בכל מה שלא חשוב, לא תורם למדינה ומפרק את החברה.

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.
אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!
אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה,
לְלֹא מְחוֹנֵן וּמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן צָעַד.
מִי אָסַף גִּיל הַפְּדוּת מֵעֵינְכֶם וּמִי כִבָּה שְׁבִיב אִשָּׁהּ?
לָמָּה שָׁפֵל קוֹלְכֶם הַיּוֹם וּמַדּוּעַ כֹּה נָבְלָה שְׂפַתְכֶם?
וּתְמוֹל עוֹד צָלְלוּ אָזְנַיִם וְסִפִּים רָעֲשׁוֹ לִתְרוּעַתְכֶם.

* לחזק את הכנסת – כנסת ישראל חלשה מכפי שהיתה אי פעם, וממש לא בשל היחלשותה מול הרשות השופטת, אלא כיוון שהיא נשלטת ונרמסת בידי הממשלה וראש הממשלה; אסקופה נדרסת של הרשות המבצעת.
יו"ר הכנסת מועל במהות תפקידו, כיוון שאין הוא עומד על ריבונותה, כבודה וסמכותה של הכנסת, אלא רואה בעצמו שליח של רוה"מ ועושה דברו.
חשוב מאוד לחוקק את חוק יסוד החקיקה שיסדיר את יחסי הגומלין והאיזונים והבלמים בין הכנסת לבג"ץ, אבל חשוב יותר ודחוף יותר לחזק את הכנסת מול הממשלה.
מיספר תיקונים לדוגמה: לצמצם באופן דרמטי את המשמעת הקואליציונית. ניתן יהיה להטיל משמעת קואליציונית רק בהצבעות אי אמון / אמון בממשלה, בהצבעות על אישור תקציב המדינה ובעוד חמש הצבעות במושב. בכל שאר הנושאים, כל ח"כ יצביע על פי מצפונו.
חוק נורווגי אוטומטי, ללא שיקול דעת – כל ח"כ שנשבע אמונים כשר, כהונתו בכנסת פוקעת אוטומטית והבא בתור ברשימה יבחר במקומו. אם השר יתפטר או יפוטר מהממשלה, הוא יחזור אוטומטית לכנסת. החוק הנורווגי לא יחול על ראש הממשלה. כך יהיו בכנסת 119 ח"כים שמשימתם היא להיות פרלמנטרים – לחוקק ולפקח על הרשות המבצעת. נכון גם לדון על הרחבת הכנסת למספר ח"כים גדול יותר.
ביטול תפקיד סגן השר – תפקיד מיותר, שקיים רק כדי לספק ג'ובים לח"כים מתוסכלים. בכל משרד יש צורך בנבחר ציבור העומד בראשו – השר, מתחתיו – מנכ"ל ותחת המנכ"ל כל משרתי הציבור.
בחירה חשאית בקלפי של יו"ר הכנסת, כפי שנבחרים נשיא המדינה, מבקר המדינה ונציגי הכנסת בוועדה למינוי שופטים ובוועדה למינוי דיינים. הדבר יחזק את עצמאות היו"ר ואת עצמאות הכנסת. היו"ר לא יהיה שליחו של רוה"מ אלא מנהיג הכנסת.
הכנסת תוכל להצביע אי אמון בשר (ולא רק בממשלה כולה, כפי שהמצב כיום).
הקמת ועדה בכנסת אל מול כל משרד ממשלתי, שתפקידה לפקח על המשרד. אם יו"ר הוועדה הוא מהקואליציה ימונה לו סגן מהאופוזיציה ולהיפך. השר והדרג המקצועי יהיו מחויבים להופיע בפני הוועדה, למסור לה דין וחשבון על פעולות המשרד.

* זה לא גשם – האחרון לציון יצחק יוסף מתחרה בכל שבוע עם עצמו בביטויי בערות ושנאה – ומנצח. ההברקה החדשה – הממשלה לא מצליחה במשימתה הקדושה להעביר את חוקי ההשתמטות, כי לממשלה אין סייעתא דשמיא. למה? בשל מינויו של הומו ליו"ר הכנסת.
ואוחנה, המשתלח שוב ושוב בגסות בהמית ביועמ"שית וממיט בכך חרפה על הכנסת, בולע את לשון העגל שלו, ולא מגיב על דברי הבלע. לא, אוחנה, זה לא גשם. זאת מוחטה כבדה בפרצופך.

* לצד גיוס החרדים – יש לשים קץ לחרפת ההשתמטות הממארת של החרדים, בלי התחכמויות ובלי קריצות. את הסדר "תורתו אומנותו" יש להשליך לאלתר לפח האשפה של ההיסטוריה.
אבל עלינו להיות ריאליים – גם אם נעשה את הדברים הנכונים, התמורה לא תהיה מיידית, בוודאי לא בדרג הלוחם, ולכן חשוב לעשות מיספר פעולות במקביל.
יש בין 150,000 ל-200,000 איש שקיבלו פטור מהמילואים בשל פנטזיית "צבא קטן וחכם," שמשמעותה צבא קטן, חלש וטיפש. יש להחזיר אותם מיד למעגל משרתי המילואים. הלוחמים בחיל הים, ברובם הגדול, אינם עושים מילואים, כי התקנים בכלי השיט מלאים בסדירים. לכן, לקראת השחרור, עליהם לעשות הסבה לחי"ר ויש לשבץ אותם למילואים במקצועם החדש. יש להאריך מחדש את השירות הסדיר ל-3 שנים, כפי שהיה ברוב שנות קיום המדינה, ואין להתנות זאת בשום אופן בגיוס החרדים. יש להוציא את הסוגייה מהאינטרסים הפוליטיים ולאשר זאת לאלתר. יש לקבוע חודש מילואים בשנה לאנשי קבע ביחידות עורפיות, שבו הם יועסקו באבטחת יישובים ומתקנים ובבט"ש. יש לדחות את גיל הפטור ממילואים ל-45. יש להמשיך את המגמה, שצה"ל כבר החל בה, להקמת מסגרות לוחמות למילואימניקים שעברו את גיל הפטור וחשוב להם להמשיך לשרת. יש לערוך שינוי מבני בצה"ל שיחזק את אחוז הדרג הלוחם בסך סדר הכוח של צה"ל.
אני בטוח שניתן למצוא עוד פתרונות רבים ולא פחות טובים.

* עסקה מלאה – יש לחתום על עסקה מלאה, של שחרור כל החטופים, החיים והמתים.
מחירה של עסקה כזאת כבד ביותר – הפסקת המלחמה, כאשר חמאס ממשיך לשלוט בעזה, ושחרור מספר רב של מחבלים ובהם רוצחים רבים. אבל האלטרנטיבה היא ודאות קרובה של מוות לשאר החטופים, ולבסוף נשלם מחיר כבד יותר תמורת גופות. הפגיעה בחוסן הלאומי במקרה כזה תהיה קשה ביותר.
אחרי החזרת החטופים, יהיה עלינו להפר את ההסכם (אלא אם חמאס יעשו לנו טובה ויתנו לנו אמתלה) ולחדש את המלחמה למיטוט חמאס, שתכלול גם סיכול ממוקד של מחבלים שישוחררו בעסקה.

* משימה למוסד – יש להטיל על המוסד לטפל בארגוני הטרור האנטישמי, העוסקים בציד חיילים ישראלים בחו"ל. יחידת "כידון" כבר אמרנו?

* הם בעומס – במהלך המלחמה נחתו כעשרים רקטות בשטחים החקלאיים של אורטל, והסבו נזק כבד. כל רקטה כזו פגעה קשות בחלקה, שבתוכה היא נפלה. בחלק מהמקרים נוצרו שריפות שהגדילו את הנזק. רקטה אחת נפלה באיגום כלים וגרמה לנזק כבד לכלים חקלאיים.
אנו כבר שנה ורבע מתחילת המלחמה, ועוד לא ראינו אגורה שחוקה (ועוד לא דיברתי על נזקים עקיפים, כתוצאה מגיוס למילואים, אובדן הכנסות בתיירות ועוד).
אנשי מס רכוש כבר היו אצלנו מזמן. כל החומר נמצא אצלם. אבל הכול תקוע. "אנחנו בעומס," הם אומרים. עומס? אז תגייסו עוד עובדים כדי להקל את העומס. זה לא צריך לעניין את מי שרכושם נפגע במלחמה.

* ממשלה אנרכיסטית – ממשלת נתניהו גוררת אותנו לאנרכיה; למצב שבו איש הישר בעיניו והעקום בעיני חברו יעשה; למציאות של לית דין ולית דיין.
עוכר התקשורת קרעי מצהיר שיפר את פסיקת בג"ץ המחייבת אותו להפעיל על פי חוק את מועצת תאגיד השירות הציבורי. מדובר במרד של הממשלה נגד החוק. את הודעתו המורדת הוא ניסח בשפה פסאודו-משפטפטנית והבהיר ש"יש מניעה" בלה בלה בלה. מדובר במסר לכל אזרח ואזרח, באמצעות דוגמה אישית, שמותר לו לצפצף על כל חוק, מותר לו להפר כל פסיקת בית משפט, שאינה נראית לו. זו שבירת כלים לשמה. במדינה מתוקנת, שר שהיה נוהג כך, היה מודח מתפקידו בו במקום. הבעייה היא שאצלנו הדג האנרכיסטי, המורד, מסריח מהראש. הצפצוף של עוכר התקשורת, לצד סירובה של ח"כית האשפתות גוטליב להתייצב לחקירה, מובילים את ישראל לאנדרלמוסיה ויוצרים דמורליזציה בעיצומה של מלחמה קשה, כאשר כמעט מדי יום נופלים חללים על הגנת המדינה שהם הורסים, וכאשר מאה חטופים נמקים עדיין במנהרות חמאס.
אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו אחיו בלעו.

* ככל העולה על רוחם – יש בישראל ובעולם הדמוקרטי מחלוקת בנושא האקטיביזם המשפטי. אני נוטה לקו השמרני במשפט, שעל פיו יש למעט בהתערבות אקטיביסטית של בית המשפט, למרות שאני מודה שהממשלה פורקת-העול הזאת מערערת את תפיסתי.
המחלוקת נוגעת בעיקר בשאלת סמכות בית המשפט להפעיל בקרה שיפוטית על החקיקה. בין העמדות הקיצוניות; זו השוללת קטיגורית את עצם זכותו של בג"ץ לדון על חוקי הכנסת, לזו שבג"ץ מוסמך באופן מוחלט ובלתי מוגבל לבטל חוקים, יש רצף של עמדות ואפשרויות. במו"מ בבית הנשיא הגיעו הצדדים לפשרה (אך ברגע שיצאו ממפתן הנשיא שני הצדדים התקרנפו והשתפנו מול הבייס הקיצוני והאספסופי שלהם). כאשר תהיה כאן כנסת נורמטיבית, כפי שאני מאמין שתהיה אחרי הבחירות הקרובות, היא תחוקק בהסכמה רחבה את חוק יסוד: חקיקה, שיסדיר חוקתית את יחסי הגומלין בין הרשויות, ובין השאר יקבע באיזה חוקים ניתן להתערב ובאיזה לא, באיזה רוב ניתן לחוקק חוק יסוד ולבטל או לשנות אותו, על פי איזה טיעונים רשאי בג"ץ לבטל חוק, באיזה הרכב של בג"ץ אפשר לדון בחוקים, באיזה רוב אפשר לבטל חוקים, ובאיזה רוב הכנסת תוכל להתגבר על ביטול חוק.
מחלוקת נוספת נוגעת להחלטות מליאת הממשלה והקבינט בסוגיות חוץ וביטחון ותקציב המדינה. גם את הסוגייה הזאת יש להסדיר בהסכמה רחבה בין הרשויות ולעגנה בחוק.
אין שום מחלוקת, בארץ ובעולם, על כך, שתפקידו של בג"ץ לבקר ולפקח על פעולות הממשלה ופעולות שרי הממשלה, ולהבטיח שיפעלו על פי חוק ועל פי כללי מנהל תקין, כשבג"ץ הוא הערכאה העליונה המוסמכת לפרש את החוק. גם על פי התפיסה השמרנית הקיצונית ביותר, תפקידו של בג"ץ לחייב את השרים לנהוג על פי החוק ולמלא את חובתם על פי חוק כלפי הציבור, כמו חיוב שר המשפטים להפעיל על פי חוק את הוועדה למינוי שופטים ושר התקשורת להפעיל על פי חוק את מועצת תאגיד השידור הציבורי.
חשיבות הביקורת השיפוטית על פעולות הממשלה גדולה בישראל שבעתיים, לנוכח חולשת הכנסת, שבמקום לפקח על פעולות הממשלה, היא הפכה לזרוע של הרשות המבצעת.
אבל הקו של לוין, קרעי וחבר מרעיהם אינו שמרני אלא מהפכני. זו מהפכה משטרית פופוליסטית, שעל פיה הממשלה רשאית לעשות ככל העולה על רוחה וכך גם כל שר, והם רשאים לפרוע כל חוק, כי הם מבטאים את "רצון העם."
והם הולכים צעד נוסף, כאשר הם מנסים לממש את תפיסתם באמצעות מרד בפועל במדינת החוק וצפצוף אנרכיסטי על החלטות בית המשפט.

* קוראת תיגר על החוק – ח"כית האשפתות טלי גוטליב ממשיכה לקרוא תיגר על החוק, על מדינת החוק, על מוסדות החוק ועל השוויון בפני החוק.
היא העלילה עלילת דם נוראה על לוחם שב"כ, כאילו הוא שיתף פעולה עם חמאס בתכנון טבח 7 באוקטובר, אך ורק כיוון שהוא נשוי לשקמה ברסלר; הסיתה נגדו, ובחשיפתה אותו סיכנה במזיד את חייו.
היא נקראה שוב ושוב לחקירה, ושוב ושוב צפצפה על הזימון, בהסתתרות מופרכת מאחורי החסינות, כביכול. פרשנותה האישית המטורללת לחסינות, היא שח"כ רשאי לעבור על החוק ככל העולה על רוחו, לעבור עבירות פליליות ככל שיחפוץ, והוא חסין אפילו מפני חקירה.
אם הרשויות תמשכנה לעבור לסדר היום על התנהגותה הפרועה והמופקרת, מעתה ואילך כל ח"כ עבריין לא יתייצב לחקירה, וכל עבריין ינסה לרוץ לכנסת, שתהפוך לעיר מקלט לפושעים.
אם יש עדיין למשטרת ישראל שאריות של מחויבות לציבור ולחוק, למרות התהליך של הפיכתה למיליציה פשיסטית חמושה פרטית של ראש הכנופייה, עוד היום המשטרה צריכה להוביל את ח"כית האשפתות אזוקה לחקירה.

* עבריינית נמלטת – ועדת האתיקה של הכנסת חייבת להתכנס בדחיפות, ולהטיל את כל העונשים שהחוק הפקיד בידה על ח"כית האשפתות טלי גוטליב, שהפכה לעבריינית נמלטת.

* חשוך מרפא – ח"כית האשפתות גוטליב מצפצפת על החוק ומסרבת להגיע לחקירה, והמוני ביביסטים אוטומטיים תומכים בה. והשיא – קראתי מטומטם אחד שכתב ש... "זה החוק." אני אפילו חושד בו שהוא הידרדר למצב המנטלי הירוד וחשוך המרפא, שבו הוא גם מאמין בזה. והנה... עוד אידיוט שמסביר ש... זה החוק.
אני מבין שזה דף המסרים החדש. כמו דף המסרים שהתחקיר נגד השרה (!) מאי גולן בושל ב-AI.

* בושה – עוד לא נתקלתי בתושב גולן אחד, ובמיוחד בתושב אלוני הבשן, שאינו מתבייש בואטורי.

* יוצרים אלטרנטיבה – פירסמתי רשומה על סכנת ההידרדרות לאנרכיה בשל הצפצוף על החוק של עוכר התקשורת קרעי וח"כית האשפתות גוטליב. וקיבלתי תגובה קצרה: "אז אנחנו עדיין נגד מרי אזרחי?" נוסח השאלה מטעה. כשהוא שואל "אנחנו" הוא אינו מתכוון אליו ואליי. נהפוך הוא, כבר זמן רב אנו מתנצחים סביב תמיכתו במרי אזרחי ובסרבנות הממארת. והנה הוא פונה אליי בשאלה, שמשמעותה: אם הממשלה עבריינית ואנרכיסטית, מה נשאר לעשות חוץ מאותם אמצעים שאתה יוצא נגדם בעקביות ובתקיפות?
השבתי לו, שלא נאבקים על הדמוקרטיה בדרכים אנטי דמוקרטיות, לא נאבקים על מדינת החוק במעבר על החוק, לא נאבקים באנרכיה באמצעים אנרכיסטיים ולא נאבקים בביביזם באמצעות הפיכה לתמונת ראי שלו.
האיום הגדול על החברה הישראלית, הוא החלוקה לשני מחנות, שכל אחד נגרר אחרי הקיצונים בתוכו. שיח הקצוות הזה ירסק את החברה. חברה אינה יכולה לפעול אלא ברצף דעות שבמרכזו מיינסטרים גדול ובשני צדדיו – הקיצונים. בחברה נורמלית כזאת, יש אפילו תפקיד חשוב לקיצונים – הם מאתגרים את המיינסטרים, מעוררים מחשבה וזו תרומה חשובה. כאשר הקיצונים נותנים את הטון, זה איום על החברה. וכאשר שני קצוות קיצונים נותנים את הטון, התוצאה היא קריעת החברה.
ההתכתבות שלי עם המגיב, נערכה תוך כדי פגישה חשובה של נציגים ממיספר ארגונים בחברה הישראלית, שמייצרים את המיינסטרים הציוני הממלכתי הדמוקרטי, ויוצרים אלטרנטיבה לתרבות הבייסים, שהורסת כל חלקה טובה בחברה הישראלית. היה זה מפגש של מפיחי תקווה בתוך הייאוש, ומציעים לחברה הישראלית דרך חלופית למדרון שבו היא דוהרת לעבר ההתרסקות. אני שמח על המפגש ועל החיבור בין הארגונים הללו, שאני מקווה שילך ויעמיק, ושההתארגנות תפעל גם במרחב האזרחי-חברתי, אך גם בתוך המערכת הפוליטית, על מנת לשנותה מבפנים.
איני מוכן להיכנע לדיכוטומיה בין אנרכיסטים כמו קרעי וגוטליב לאנרכיסטים כמו הסרבנים, המטיפים למרי אזרחי והמאיימים בירידה מהארץ. אני נחוש ליצור אלטרנטיבה, ואני שמח שיש הרבה שותפים לנחישות הזאת.

* המחצית השנייה – חצי שנה לאחר טבח 7 באוקטובר, פרסם יוסי אחימאיר את ספרו "המחצית הראשונה", קובץ מאמריו במחצית הראשונה של מלחמת "חרבות ברזל". כעת הוציא ספר המשך – "המחצית השנייה".
בפתח הספר מופיעים ציטוטים ממאמרי ביקורת על "המחצית הראשונה". בין המצוטטים גם הח"מ. וכמו באותו ציטוט אחזור ואומר שיוסי אחימאיר הוא פובליציסט מצוין, ולכן, תענוג לקרוא אותו, גם כשאין מסכימים עם כל דעותיו.
"המחצית הראשונה" נכתבה תחת ההלם והזעזוע מהאסון הכבד שפקד אותנו בשבת השחורה. גם "המחצית השנייה" נכתבה בצל האירוע, אולם הפעם נוספה שמחה על ההצלחות בפעולות צה"ל בלבנון, מבצע הביפרים, חיסול נסראללה ואח"כ חיסול יחיא סינוואר ברצועת עזה. אך יוסי אינו נוסק לאופוריה בעקבות ההצלחות, אלא זוכר היטב ומזכיר את 7 באוקטובר, את העובדה שרבים כל כך מאחיותינו ואחינו חטופים עדין בידי חמאס, את הנופלים במערכה. יוסי מרבה לכתוב על החטופים ועל בני משפחותיהם, מזדהה עימם ועם כאבם ותומך בעסקה.
דעתו של יוסי לא היתה נוחה מהתמשכות ההתשה ומלחמת החפירות עם חיזבאללה במשך שנה, תוך שהיישובים מפונים, וקרא לצאת להכרעה. הוא קרא לכך, למרות שגם הוא העריך את המחיר שנשלם בעימות עם חיזבאללה ככבד הרבה יותר מזה ששילמנו בפועל. "והיה כי הנצרות ישתחררו, לא תהיה זו מלחמה בין ישראל לארגון הטרור בלבד. זו תהיה מלחמה קשה, שבה בראש ובראשונה העורף הישראלי, ישראל שבין חדרה לגדרה, יספוג מהלומות קשות. המחיר עלול להיות קשה מאוד באבדות ובהריסות. למרות זאת, נדמה לי שאבדה סבלנותה של ישראל, ולא יהיה מנוס מלעבור מתקיפות ספורדיות ומשפת איומים, ללחימה של ממש. מלחמת לבנון השלישית."
אין כמובן להלין על יוסי אחימאיר על ההערכה שהתבררה כשגויה. זו היתה ההערכה השלטת, גם בממשלה ובצה"ל וגם בפי הפרשנים באולפנים. אולם בעוד הם חתרו ל"הסדרה" מפחד המלחמה, הוא הבין שישראל אינה יכולה להשלים עם המצב, ועליה להיות נכונה לשלם את המחיר, אך לשנות את המציאות. זו היתה גם דעתי באותה תקופה, על אף אותה הערכה, שאותה הבעתי פעמים רבות. אילו הפעולות שנעשו בלבנון בספטמבר-אוקטובר 2024 היו נעשות בנובמבר-דצמבר 2023, כמה סבל וכמה הרס וכמה נזק היו נחסכים לנו, ותושבי הצפון היו יושבים בביתם כבר מזמן.
ניכר בספר הדיסוננס הפנימי שבו שרוי יוסי אחימאיר, בין דבקותו בדרך המסורתית של תנועת ז'בוטינסקי ובדרכו של יצחק שמיר, שיוסי זכה לעבוד במשך שנים במחיצתו, לבין הדבקות במותג "הליכוד", גם כאשר המוטציה הביביסטית שינתה אותו ללא היכר. הדבקות במותג מזכירה דבקות של אוהדי כדורגל בקבוצתם האהובה, שאינה תלויה בדבר. אבל זיקה למפלגה חייבת להיות תלויה בדרכה ובערכיה, וחוץ מהמותג, מה מדרכו של הליכוד נשאר במפלגת ביבי?
מצד אחד יוסי תומך בהקמת ועדת חקירה, וקורא לממשלה "לעסוק בעיקר, להתנער מכל עיסוק פוליטי קואליציוני ומהתמקדות בנושאים שלא זו העת להקדיש להם זמן ותקציבים." אך הוא ממשיך לתמוך בה, למרות שעיקר עיסוקה בטפל, בפוליטי, בהישרדותי.
בספר הזה מופיעים, בניגוד לספר הקודם, גם מאמרים לא על המלחמה – הספדים על שייקה גביש, דוד לוי ונעמי לויצקי. אך גם בהם ניכרה השפעת המלחמה. וכך גם בנאום שצירף יוסי כנספח בסוף הספר – דברים במסיבת פרידה שערך לכבודו מכון ז'בוטינסקי בסיום תפקידו כיו"ר המכון, ולפני כן כמנכ"לו.
את המאמרים בספר מעטרות תמונות שיוסי צילם לאורך השנה, בין השאר בסיורים בעוטף ואף ממסך הטלוויזיה, והם מוסיפים מאוד.
והערה אחרונה – חסרה בספר יד עורך. אין ספק שיוסי אחימאיר יודע שתכונית החלוקה התקבלה ב-29 בנובמבר ולא ב-2 בנובמבר. אך בהיסח הדעת הוא התבלבל עם תאריך הצהרת בלפור. או שמא סתם הספרה 9 נשמטה. הוא גם יודע שבמלחמת ששת הימים צה"ל גבר על שלושה צבאות ולא על שניים. שגיאות כאלו קורות בכתיבה, ועורך קפדן היה מנכש אותן.
לצד ההערות, אני ממליץ בחום על הספר.

* על כיסא גלגלים – הח"כהניסט אלמוג כהן סיפר בראיון לוויינט שראש הממשלה הונחה להגיע לכנסת על כיסא גלגלים, אך הוא סירב.
הסיפור הזה החזיר אותי 43 שנים אחורה. ראש הממשלה בגין החליק במקלחת ביתו ושבר את ירכו. הוא נותח, רגלו גובסה והוא התנייד על כיסא גלגלים. ביום שחרורו מבית החולים, הוא כינס ישיבת ממשלה חשאית דחופה בביתו, העביר בה את ההחלטה להעביר את חוק הגולן, שהחיל את ריבונות ישראל על הגולן. משם נסע לכנסת ובמהלך בזק מבריק העביר בשלוש קריאות את החוק.
כיוון שהיה על כיסא גלגלים ולא יכול היה לנאום מן הדוכן, הוא נאם בישיבה מעל כיסא הגלגלים, את נאום פתיחת הדיון שבו הציג את החוק ונאום חוצב להבות בסיום הדיון, שבו התנצח עם המתנגדים.

* להרצאה של מי איחרתי? – אני דייקן ושונא איחורים ובעיקר שונא לאחר בעצמי. לכן אני נוהג לקחת מקדמי היסטריה ולהגיע מוקדם. וככל שהיעד שלי רחוק יותר, כך מקדם ההיסטריה גדל וגם ההקדמה שלי.
אולם קורה שגם אני מאחר. היום קרה לי דבר מוזר. איחרתי להרצאה של ... עצמי.
הייתי בישיבה במרכז ונסעתי ממנה היישר להרצות במכללת "אורנים". לא חישבתי נכון את הפקקים הנוראים והגעתי באיחור של כעשרים דקות. כמובן שהודעתי על כך למארגנים.
כשהגעתי, הסתבר שאני היחיד שהתרגשתי מכך והיחיד שכעס עליי. כלומר, זה טבעי שמרצה יאחר בגלל פקקים...
הרציתי בבית המדרש "הקול המעורר" במדרשה ב"אורנים" על התיישבות ביטחונית. לאחר ההרצאה התעורר דיון ער ומעניין. מחיר האיחור היה, שלא הספקתי להגיב למתדיינים.

* ביד הלשון: הגיעו מים עד גועל נפש – אלוף (מיל') ישראל זיו תקף בחריפות את גל הבדותות וההשמצות נגדו, כאילו הוא ברח ב-7 באוקטובר, בעוד בפועל הוא גייס את עצמו ובגילו יצא להילחם במחבלים ולחלץ אזרחים. וכשנשאל מה קרה שהוא החליט לצאת נגד ההשמצות הוא השיב: "הגיעו מים עד גועל נפש."
מקור הפסוק הזה הוא המערכון של "הגשש החיוור" – "אופסייד סטורי". שופט הכדורגל יהויכין פנדלוביץ', הלא הוא מיודענו פולי, סיפר בסערת נפש על ההתנכלויות של שמעון כסח (גברי), אוהד בית"ר והתחיל לקלל ברוסית. "אתה קיללת!" הגיב כבוד השופט, הלא הוא שייקה. "כי הגיעו מים עד גועל נפש."
זו פרפרזה לביטוי "הגיעו מים עד נפש," שמשמעותו היא שהמצב בלתי נסבל, אי אפשר להמשיך כך. במקור נאמר "באו מים" ולא "הגיעו מים" – "הוֹשִׁיעַנִי אֱלֹהִים, כִּי בָאוּ מַיִם עַד-נָפֶשׁ" (תהלים ס"ט, ב').
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com