הוצאת אסטרולוג 2001

ו. עדויות על ברנר מתוך יומניי

שנת 1965

ירושלים. 14.4.65. הרצח של ברנר הוא נושא שמרתק אותי במשך שנים. אחד מחלומותיי הוא להמחיז או לכתוב רומאן רחב-יריעה על פרשת-חייו. הוא ראוי לזה וקל להזדהות עימו ולאהוב אותו אחר מותו, עניין שהיה כניראה קשה בחייו, כדבריו: "ריח רע עולה מפי. לאישה לא נשקתי מימיי."

שנים רבות, בצבא, בקיבוץ, אולי גם לאחר-מכן, נשאתי עימי בארנק פתקה, הנה, חזרתי ובדקתי – היא עדיין נמצאת שם, כמעט שאינה ניתנת לקריעה [לקריאה] משום שנירטבה היכן שהוא ואותיותיה נשתבשו, מצוייה בידי כבר למעלה מעשר שנים, ואני מעתיקה כאן מתוך כתביו. אני רואה שמצויות שם שתי שורות שאינן אצלי –

"זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי

וזוהי צוואתי האישית:"

ומכאן ואילך פיסת הנייר הישנה שבארנקי –

"החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע.

העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.

האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.

לעם ישראל, מצד חוקי ההגיון, אין עתיד.

צריך, בכל זאת, לעבוד.

כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים

ויש רגעים מרוממים.

תחי העבודה העברית האנושית!"

(י.ח. ברנר, מתוך "מכאן ומכאן")

"קמיע" שנתגלגל בתוך צרור ניירות ותעודות מארנק לארנק משך תקופה ארוכה.

שנת 1969

תל-אביב. 15.10.69. לפנות ערב אצל שמעון קושניר בגבעתיים. לקח אותי לטייל בגנו, הראה לי את גינת פרחי "ציפור גן העדן" שהביא ממסעו בדרום-אמריקה לפני עשרים שנה. כיבד אותי בענבים שחורים-מתוקים מזן "לואיזה". עוללות. הראה את עצי המנגו, האגוז והאפרסמון אשר לו. אחר-כך ישבנו על המרפסת ואכלנו אפרסמון נפלא, כמוהו לא אכלתי מעודי. שוחחנו על פתח-תקווה ומשפחתי, על הדודה אסתר ועל ספריו. רציתי למשוך אותו כל הזמן שיספר על ברנר. אמר שהמכתבים שפורסמו מברנר הם-הם המכתבים שנישארו, ואין יותר. לאשתו [ברנר] לא כתב. על חיי משפחתו גם כן לא סיפר הרבה, היתה לי הרגשה שהוא קצת מסתיר ואולי יודע יותר משהוא מספר. הוא כותב עכשיו פרק על ברנר, להוצאה המחודשת של שלושת ספריו האוטוביוגראפיים (של קושניר עצמו) והבטיח לתת לי לקוראו. עוד סיפר על חותנתו של ברנר, אם אשתו חיה ברוידא – שהיתה "קלפטה" גדולה. ופעם, בברוח ברנר עם בנו הקט ואשתו ואימה לעין-גנים, בזמן ה"גירוש" – עזר להם מרדכי אחיו (של קושניר) וכשרצה ברנר להזמינו לאכול – לא הסכימה לכך אם-אשתו. עוד סיפר על יחסו של ברנר למיכאל הלפרין – הוא החולה השוכב לידו במיטה, זה שלא ירה באקדחו – ב"מכאן ומכאן". סיפר כי משפחת ברוידא ראו פחיתות כבוד בכך שבתם התחתנה עם ברנר. אחיה היה רואה-חשבון בירושלים.

*

תל-אביב. 1.11.69. לפני כשבוע, בהרצאה בבית-הספר התיכון המיוחד ברחובות, פגשתי את ד"ר מאיר בוסאק, שהוא מורה שם. בשיחה על ברנר אמר לי כי שמע מפי ידיד של ידיד שהכיר את ברנר מקרוב כי לאחר הירצחו של ברנר הילכה שמועה כי היה בכך עניין של נקמה של משפחה ערבית שכנה – אשר לברנר היה, בימים ההם, קשר רומאנטי או קשר סקסואלי כלשהו – לאחת מן הנשים או הבנות שלהם. וכי זו גם הסיבה מדוע לא עזב את המקום. לידיעה זו לא מצאתי אישור בשום ספר זכרונות, אף לא ברוח הכתבים של ברנר עצמו, ואינה ניראית לי הולמת את אורח-חייו ויחסו לערבים. ועוד סיפר בוסאק כי את המשורר י.צ. רימון סירסו בזמנו הערבים.

*

מדברי הדודה אסתר (ראב) במסיבה שנערכה לכבודה הערב באולם שרת בפתח-תקווה, על ימיה הראשונים של המושבה.

הנוף היה אחר לגמרי. היתה הרגשה שהארץ הרבה יותר גדולה ורחבה. אולי מפני שהדרכים היו קשות, ונסעו לאט, והרבה זמן, ולא במהירות כמו היום. הרי יהודה הכחילו במזרח, ומגבעת שטרייט עדיין ראו את הים. ובצפון היו שדות, והביצה, שבאביב היתה מתכסית בשלל פרחים, כמו פארק יפה. והירקון, היתה לו פאונה והיתה לו פלורה מיוחדת. כיום לא נשמרו הדברים, צריך לשם כך כיום "שמירת טבע". ואז היה הכל אחרת. הנהר, הצמחייה, הסביבה. והפיגורות שהילכו על אדמה זו. ברנר התהלך כאן. א.ד. גורדון וברל כצנלסון. היתה ראשוניות שאי-אפשר לתאר אותה כיום. צריך היה להיות מאבן כדי שלא להיות משורר, או מנהיג, או צייר. החלוציות של היום, ברמה [רמת הגולן] או בנגב, אינה אותו דבר. כיום אין יישוב חדש בלי נורה (של חשמל) וברז וטרקטור. אז היו תנאי חיים אחרים לגמרי, קשים יותר, ראשוניים יותר, שנתנו נופך אחר לדברים. ראשוניות. אולי רק בהקרבה של הבנים, שנהרגים כיום בגבולות, יש מקבילה לראשוניות ולחלוציות של אותם ימים. ההיסטוריה שלנו קצרה, אבל מלאה תהפוכות. קורים כל כך הרבה דברים. ובסערה – הכל משתנה, עד שקשה לתאר איך ניראתה הארץ פעם. אבל התקופה ההיא, הראשונה, בוודאי שעוד תעלה. לא ייתכן שהיא תישכח ולא תעלה. אולי פעם, כשיהיה יותר שקט בארץ, ולא הלחץ החיצוני ולא השינוים המהירים – אפשר יהיה גם להעלות את כל התקופה ההיא, פתח-תקווה נתנה לי יותר משאני נתתי לה.

לפני כן, בבית, סיפרה הדודה אסתר שהכירה את ברנר ופגשה בו בתל-אביב בחברת צבי שץ. ברנר ואשתו היו שרויים לעיתים קרובות בריב. הוא היה מלוכלך ולא-מסודר. אשתו, שגם אותה הכירה הדודה אסתר, היתה הולכת לביאליק להתלונן על ברנר. ביאליק היה כמין כתובת לנשים של סופרים שבאו להתאונן על בעליהם, ולסופרים שבאו להתאונן על נשותיהם.

*

הסיפא של הסיפור ניראית לי מופרכת. בשנים שבהן ביאליק חי בתל-אביב, ברנר כבר לא היה בחיים.

שנת 1970

תל-אביב. 15.11.70. בבוקר [שבת, ה-13.11.70] הביאו אותי [מהרצאה בכפר-סאלד] במונית מיוחדת לנצרת, דרך טבריה. שם אכלתי, קניתי בשוק קפה, זיתים וזעתר, והמשכתי לטבעון. שם, בפנסיון וילקנסקי בקרית עמל, בצהריים, ביקרתי את הדודה אסתר. שעתיים ישבנו ודיברנו בחדרה. היא סיפרה ש"מכבדים אותי, מעריכים אותי, ו... גם אוהבים אותי." ועיניה הירוקות נצצו, כמו עלמה צעירה. "אבל מה יש, זה דווקא נעים." אמרה.

אחר-כך סיפרה ששבועות לפני הירצחו של ברנר לקח אותה צבי שץ לראות את ברנר בבית יצקר. שץ היה נשוי לבת של משפחת יצקר. ברנר ישב בחדרו בקומה העליונה וכתב. רק הרים ראשו להתוודע, וכל הרצפה היתה פזורה דפים לבנים.

*

תל-אביב. 29.12.70. אתמול, ה-28.12, הרציתי לפנות ערב בבית הקיבוץ הארצי בפני קהל החוגים הארציים לספרות, של הקיבוצים, על ברנר והשאלה הערבית, הרצאה בת כשעתיים. הזמינו אותי ברגע האחרון, באותו בוקר, מאחר וגרשון שקד חלה.

בקהל ישב זקן נחמד, מזוקן, דומה לבובר, עם כרך גדול של כתבי ברנר בידיו. רשם כל הזמן רשימות, וכאשר רשמתי על הלוח חלוקה: "סמילנסקי והגישה הרומאנטית: שלום / אהבה. ברנר: מלחמה / ארוס מעוות," – עבר מקצה האולם לקצהו (הוא התיישב בשורה הראשונה) כדי להיטיב ראות ורשום.

כאשר סיימתי את ההרצאה היו כמה שאלות בקהל – רובם דיברו בקול נזעם – נפגעו מכך שהצגתי בצורה כזו את דעתו של ברנר. ולפתע מסרה לי אישה פתקה מאת הזקן: "לאהוד בן עזר, יש לי הערות בקשר עם תמונת יחסי ברנר לשאלה הערבית וגמור (מחוק – אם לא תשמע את דבריי) – אומר אותם פה. טבנקין יצחק."

תחילה לא הבנתי מה רצונו. מסתבר – לדבר. ויתרתי אפוא על דברי סיכום והוא עלה לבמה והחל נושא מידברותיו. נעשה לא נעים, בלשון ברנר. הוא קרא פיסקה ארוכה מדברי ההספד של ברנר על טולסטוי. דיבר על כך שברנר היה בעד הפוטנציאל שבאדם, האף-על-פי-כן! הוא כתב על טרומפלדור – עם ישראל חי –– והיום יש לנו לא טרומפלדור אחד אלא כל צה"ל! דיבר נגד הפורמאליזם שלי וניתלה בטבלה שעל הלוח. דיבר ללא... – אילו ברנר חי כיום היה כבן תשעים, הוא בוודאי נגד נישואי תערובת, ולא כמו כל הסולז'ניצינים! – דברים מעורבבים וחסרי-קשר. ובקהל כמעט וגיחכו. ואף אני נשכתי לשוני בפי כדי שלא אפרוץ בצחוק. מכל דבריו היתה הרגשה שהוא עצמו, אם להתבטא באכזריות – חי יותר מדי – וכבר אינו מבין את הסובב אותו, ומזלו של ברנר שנרצח בגיל ארבעים ולא נעשה סנילי בגיל תשעים.

המפליא הוא שמה שאני הוצאתי מברנר מתאים להפליא להשקפה האקטיביסטית של טבנקין, ואולי גם להשקפתו על ארץ-ישראל השלימה – אך הוא נרתע לשמוע שדברים אלה מצויים כבר בברנר. הוא היה מעדיף שברנר יהא רק בנוסח הרשימה "מפנקס", משהו מצפוני מאוד, נוסח יזהר וגורי. ולא שיאמר את האמת הערומה – על שינאה, תהום, וארורים הרכים האוהבים.

היה דבר נכון אחד בדבריו [של טבנקין], בהתחלה: בכך שאמר שברנר לא התכוון מעודו להוציא את היסוד הטראגי מן החיים. שהוא היה נגד כל אידאליזאציה. אחר-כך טען [טבנקין], מבלי שים לב שכזאת הדגשתי בהרצאתי – שברנר היה אכזר כלפי עצמנו לא פחות מאשר כלפי הערבים.

לבסוף אמרתי דברי סיכום אחדים. שלא התכוונתי להראות שברנר היה פאשיסט או רוויזיוניסט. שחשבתי, בתחילת עבודתי – שדעתו היא כזו שב"מפנקס" – ולי עצמי היתה הפתעה לראות עד מה עיקר דעתו אחר הוא. מקודם גם העירו בקהל שהדיון לא ספרותי. אמרתי – נכון. לי חשובה גם הביוגראפיה של הסופר. ולדעתי הללו שלומדים ספרות כללית באוניברסיטת תל-אביב מבזבזים את זמנם לריק. ואני אף לא התכוונתי לתת הרצאה ספרותית.

הם קיבלו את דבריי ברצינות.

שנת 1971

תל-אביב. 20.1.71. ביום שני, ה-18.1, בערב, הלכתי אל פנחס שדה. בין השאר סיפר על כך שרוצים לראיין אותו בטלוויזיה בקשר להצגת "מעבר לגבולין" של ברנר ב"הבימה", בבימוי של יוסף מונדי.

יעצתי לו שלא יעשה מעצמו צחוק. אך הוא לא נרמז. יותר מדי חזקה שאיפתו להיראות בטלוויזיה, אולם הוא חושש מן "הילדים" – מי הם הילדים? כל אותם נערים ונערות צעירים שנותנים בו אמון וכותבים אליו ושומעים וקוראים בדבריו – ועכשיו יראו גם אותו משתתף ב"בידור". על כן היתנה שלא יצלמו אותו באולפן ולא על רקע ההצגה, ולא בקשר אליה – אלא בחדרו, או ב"גן הקופים" ברמת-גן, על ספסל, או על רקע הים, בטיילת.

"נמאס לי כבר מברנר," – אמר.

הוא גם כותב את העמוד בתוכניה על ברנר. מצד אחד הוא אומר שברנר הוא הסופר הגדול ביותר שהיה לנו (אגב, מכל כתביו שדה קרא רק את "בחורף" ואת המחזה "מעבר לגבולין") – ומצד שני עולה לו בבריאות לדבר על מישהו אחר מלבד עצמו, ואפילו יהא זה ברנר.

היום לפנות-ערב צילצלתי לשדה. [ – – – ] אחר-כך שב להתאונן על ברנר. מחר יבואו להקליט אותו מן הטלוויזיה ואין הוא יודע מה הוא יאמר. ביקש ממני את הקטע בו אשר ביילין מתאר כיצד כתב ברנר בלונדון את "מעבר לגבולין" – הקראתי לו זאת בטלפון, ורשם.

עוד סיפר כי קיבל אלף לירות מ"הבימה" כדי לעבד את המחזה של ברנר, דבר שעשה בעבודת שלוש שעות בלילה אחד, מחק פה ושם, וגמר.

רבקה פרידמן, שראתה חזרה של ההצגה, אמרה ליהושע [קנז] כי לא מורגש כלל שהמחזה עבר עיבוד.

כניראה לפי המאמץ – התוצאה.

על מה הוא מתכוון לדבר בטלוויזיה? – נגד הטלוויזיה.

*

ביום שלישי, ה-30.3, היינו [ענת, אישתי הראשונה, ואני] בהצגת "מעבר לגבולין" של ברנר, בבימויו של יוסף מונדי, בתיאטרון "הבימה". הצגה יפה, שעולה על כל ההצגות שראינו בחודשים האחרונים, כולל "פר גינט" (בגלל הביצוע ולא כמחזה) – ודומה להצגת "השפל" של גורקי שהוצגה בתיאטרון הקאמרי. שדה עשה את העיבוד הלשוני להצגה, וגם כתב הקדמה שמבוססת כולה על דברים שאמר בטלוויזיה – שמבוססים על מה שקראתי לפניו בטלפון, לפי בקשתו, מסיפורו של ביילין על ברנר.

*

תל-אביב. 8.4.71. יום חמישי. ביקורת מטומטמת של ד"ר חיים גמזו ב"הארץ" על "מעבר לגבולין" של ברנר ב"הבימה". המעט שיכולתי לעשות – לשלוח מכתב למערכת "הארץ" ובו דעתי על ההצגה. יש לקוות כי המכתב יתפרסם. בכוונה לא כתבתיו בלשון חריפה – למען יהא לו סיכוי להידפס.

מונדי צילצל, אחרי ששלחתי את המכתב, והודה לי על כך.

א.ב. יפה ביקש ממני לערוך מישאל בין סופרים על י.ח. ברנר לגיליון ה"דף לספרות" של "על המשמר", לקראת ה-2 במאי, יובל למותו. פניתי לא. ראובני, לדודה אסתר, לא.ב. יהושע, לעמוס עוז, כל אלה בכתב, וכן בעל-פה, לשדה – אותו אראיין הערב. יפה ביקש שאפנה גם אל שלונסקי, ברטוב, ס. יזהר ואוכמני. שלונסקי סירב – אמר שהוא עסוק מאוד עתה בהוצאת כתביו ובהגהתם, ואפילו לבכורת המחזה אינו הולך. לא הפצרתי בו. לשאר שלחתי מכתבים. נוסח השאלה: השפעת דמותו ו/או כתביו של ברנר עליך, מה הוא אומר לך כיום ובאיזו מידה ניראים לך דבריו אקטואליים כיום.

עוד ביקש יפה שאכתוב לו מאמר על ברנר בעקבות עבודתי "ארורים הרכים האוהבים", כמו כן אני מעתיק את שני הפרקים הראשונים של העבודה [הזו] לפירסום בחוברת "קשת", שתהיה מוקדשת בחלקה לברנר.

*

תל-אביב. 30.4.71. היום נתפרסמו עוד שתי ביקורות על "לא לגיבורים המלחמה" ב"הארץ" וב"משא". על הביקורת ב"משא" לא כדאי לדבר – סתם איוולת. הביקורת ב"הארץ" נתפרסמה ליד רשימתי על צבי שץ, לואידור וברנר, במלאת חמישים שנה להירצחם.

לטלוויזיה לא קראוני. מן הסתם נמצאו ספרים ראויים יותר לתוכנית. ולשדה יקראו לתוכנית הבאה. כל מה שסיפר לי על הטלוויזיה לא בא כניראה אלא לתרץ מדוע הוא מתראיין בשנית ואילו אותי אין קוראים. מילא.

הערב עליי להרצות ב"צוותא" על ברנר, בערב המוקדש ליובל למותו וכן להצגת "מעבר לגבולין". היום גם נתפרסם המישאל שעשיתי ב"על המשמר" וכן סיכום קצר שלי, באותו גיליון, מעבודתי על "ברנר והשאלה הערבית".

*

תל-אביב. 3.5.71. אתמול בלילה, במלאת חמישים למות ברנר: תוכנית בת שעתיים וחצי על חייו, ערוכה בידי משה נתן, שנמשכה עד 12.30 בלילה [בגלי צה"ל]. תוכנית הרדיו המילולית היפה ביותר ששמעתי, אולי להוציא רק את "מירדף" [בעריכת יוסי גודארד ונקדימון רוגל] על חיי יוסף לישנסקי. אולם אישיותו וחייו של ברנר מעניינים הרבה יותר. המישדר כולו היה דוקומנטארי.

בין הסיפורים המעניינים, עדותו של שלמה צמח הישיש, כיצד הגיש פעם סיפור לברנר לפירסום ב"הפועל הצעיר". תוכן הסיפור, אהבת פועל ערבי לפועלת יהודיה, שעובדים יחד בשדה. ברנר קרא את הסיפור ושאל את צמח:

"הייתכן כדבר הזה?"

צמח השיב (והוא מספר לאט, ובחכמנות קרה) – "אמרתי לו, אם שמת לב, עשיתי את הערבי קצת פחות ערבי, ואת היהודיה – קצת פחות יהודיה, וכך נתקרבו יותר זה אל זה."

השיב לו ברנר: "לא. דברים אלה אינם מתרחשים בקלות רבה כזו, ואני – אני לילות שלמים מתהפך על משכבי ואינני ישן מפני השאלה הזאת, (שלנו ושל הערבים)."

*

תל-אביב. 10.5.71. יום שני. הבוקר, ב-9.30, השתתפתי בהקלטה לתוכנית "אמות" בגלי צה"ל, בעריכת שלמה גרודז'נסקי, על י.ח. ברנר. עוד השתתפו ס. יזהר ויורם קניוק. אותי הזמינו ביום שישי, וכפי שהבנתי – לאחר שלא עלה בידם להשיג את עמוס עוז.

פתח גרודז'נסקי ודיבר על ברנר בחייו, כסופר בין סופרים, לאחר מותו – כסופר הפועלים, ובימינו – עיון מחודש. זך [שכתב עליו] וכדומה, ובעיקר – הסגנון.

אחריו דיבר ס. יזהר דברים מתלהמים והיוליים מאוד, ורק דבר רשעות אחד זכר לומר במדוייק – כשקוראים את יצירותיו של ברנר רואים שבשנים האחרונות הלכו כליו ונשתכללו, ועם הירצחו – אבד לנו הרומאן (או הספר) הגדול שעתיד היה ברנר לכתוב. כלומר – כל יתר ספריו אינם בבחינת ספרות בעלת מדרגה גבוהה בעיני יזהר.

אחר-כך דיבר קניוק שטויות אחדות על "שכול וכישלון" ולא הוסיף מאום [להארת דמות של ברנר].

כשהגיע תורי, לבסוף – מסרתי בחמש דקות את עיקרי השקפתי על ברנר, בעקבות העבודה שעשיתי על יחסו לשאלה הערבית. הבאתי ציטטות ממאמריו ורשימותיו, וקשרתי את ראייתו הריאליסטית והפסימיסטית להווה, בניגוד לראייה הרומאנטית והאופטימיסטית ששררה בתקופתו.

דבריי עוררו עליי התנגדות חריפה של יזהר, שטען שמנסים לעשות מדברי ברנר "איזמים" ו"אידאולוגיה" – בעוד אשר הוא היה רק סופר, שהדגיש את חוויית הרגע.

החרה הוסיף אחריו גרודז'נסקי, שטען שכל ערכו של ברנר – בסגנון.

לא נישארתי חייב והמשכתי להתנגד להם, ואף העליתי ופיתחתי את הרעיון הפאראדוכסאלי-לכאורה, או, נכון יותר – אותה התפתחות דיאלקטית שאצל ברנר ובעקבות יצירתו – [והוא ש] את הדמויות והסביבה והמצב שהוא שלל בכל חריפותו – אנו אוהבים עכשיו, מבעד ליצירתו, כדמויות "מעבר לגבולין", ואילו הדברים שהוא רצה והטיף להם – "מושבי-עובדים", בריאות, צבא, אקטיביזם – אינם מלהיבים אותנו ביותר, ואולי אנו אף עייפים מהם.

על כך התנפל גרודז'נסקי – "כלום אתה אוהב את הדמויות של 'מעבר לגבולין'?"

התבלבלתי, כאילו האשים אותי בדבר מירמה או במעשה שאינו כשר, ובמקום לומר "כן" בשלימות, כאילו הצטדקתי ואמרתי: "כן, מפני שברנר תיאר אותן!"

ואז הוא ענה – "הנה אתה רואה, מה שיש בברנר הוא רק הערך הספרותי!"

וכך נמשך הוויכוח למעלה משלושת-רבעי שעה. כאשר סיימנו אמר העוזר לתוכנית, ישראל וינר (בחור נחמד ואינטליגנטי) כי היה משאיר את כל הדיון בתוכנית, מבלי לקצר, ומשמיט שני קטעים קצרים אחרים שהכינו להערב. משך התוכנית – כשעה. ודיוננו צריך להיות משודר הערב.

יזהר יצא. תחילה היה מסוייג כלפיי, לפני השידור (הוא גם לא ענה על מכתבי אליו להשתתף במישאל על ברנר שערכתי ל"על המשמר", ואך אני לא הזכרתי את הדבר). אמרתי לו, בדרכנו לאולפן, כי דודו היה ידיד למשפחתי בפתח-תקווה, והוא (יזהר) כאילו התכחש. כניראה אינו אוהב את זכר דודו (ליתר דיוק, אחי-סבו) משה סמילנסקי. מה שהעסיק את יזהר, שאיחר, היה קלקול במכוניתו, מכונית "פז'ו", שנישארה בקצה הרחוב.

לאחר השידור, והוויכוח בינינו, לחץ את ידי בחמימות, ואני אמרתי לו: "שמחתי להכיר אותך."

נישארנו, קניוק ואני, [ואני,] במקום לצאת, חיכיתי לגרודז'נסקי, כי חשבתי שהוא רוצה לדבר איתי (כך אמר בטלפון). ואולם מתברר שלא הייתי צריך לחכות. קניוק, באי-נעימות מפני נוכחותי, ביקש מגרודז'נסקי להשמיט את חלקו בדיון, כי הוויכוח פסח עליו, מה שהיה לו לומר לא אמר, ומה שאמר – אמר יזהר טוב יותר.

סופו של עניין, כשיצאתי, התיישב קניוק עם גרודז'נסקי לשולחן ההקלטה באולפן, כדי לומר מחדש את החלקים שלו.

אחר-כך הלכתי לאכול ב"יוניס", הסתובבתי קצת מעל לנמל ובכיכר קדומים ובשוק הפשפשים, וחזרתי הביתה.

*

תל-אביב. 11.5.71. יום שלישי. השידור על ברנר אתמול – אכזבה. קטעו כמחצית דבריי, לא קטעו כמעט כלום מדברי האחרים, ואת הפטפוט המגומגם של קניוק, שהוסיף אחרי השיחה – הוסיפו על שטויותיו שאמר בשעת הוויכוח – וכל זה שודר, על חשבון דבריי, ויצאה כל השיחה מסורסת ומגוחכת.

שלחתי מכתב מאופק ותקיף לגרודז'נסקי. יותר לא אשתתף בתוכנית.

*

תל-אביב. יום שישי. 14.5.71. אתמול נתפרסמה ב"מעריב" ביקורת רדיו מאת יורם פורת על התוכנית על ברנר בגלי צה"ל. הוא ציין לטובה את הוויכוח ביני לבין יזהר וגרודז'נסקי, וכתב שחבל שהוויכוח הובא בראשי פרקים בלבד ולא היה לו המשך. בסוף הרשימה כתב בראשונה שאינו מבין מדוע השתתף יורם קניוק בדיון, שהרי ידוע שברנר לא אהב גראפומאנים. ואולם, כפי שסיפרה [לי] נילי פרידלנדר [העובדת כעיתונאית וכעורכת ב"מעריב"] – הגיע הדבר לידיעת שלום רוזנפלד – ולמרות שמיתנה עוד קודם לכן את המשפט – הורה למחוק אותו כליל. כך שקניוק לא הוזכר כלל [כמשתתף] בדיון. נילי שמה תצלום שלי – ויותר מששמעתי תגובות על ספרי ["לא לגיבורים המלחמה"] ודבריי, שמעתי על הופעת תצלומי בעיתון.

אתמול בבוקר גם צילצל גרודז'נסקי וניסה להצטדק, על חשבון השחרת שמו של קניוק. טען שעתה למד לקח שאסור לעשות פשרות, וכולי. אני חזרתי על הדברים שכתבתי לו במכתב, בתקיפות מאופקת, אך בחריפות, ולהפתעתי התחטא והתנצל. לא יכולתי להישאר חריף עד הסוף, כי מה אוכל לעשות? להענישו? והשיחה נגמרה בכך שהבטיח להתקשר אליי בשבוע הבא כדי שניפגש.

שלשום צילצל שדה להתנצל – שהוא מרגיש עצמו בפניי כתינוק שסרח (או שחטא) – מה יש? ריאיינו אותו לתוכנית "יומן השבוע" בטלוויזיה בעקבות שוק הספר [שבוע הספר העברי], ובכן, הוא מופיע כבר פעם שנייה בטלוויזיה (לראשונה – בעקבות ההצגה של ברנר "מעבר לגבולין"), ועתיד להופיע גם בחודש הבא בעקבות צאת ספרו "נסיעה" – ואילו בקשר אליי לא יצאה לפועל אפילו הפעם היחידה בה עמדו להזמין אותי, לתוכנית החודש.

ניחמתי אותו שהדבר אינו חשוב, ובוודאי שלא קרה באשמתו.

הוא אינו חדל לשאול ולדבר על "לא לגיבורים המלחמה", ובכל שיחה חוזר ומדגיש את אמונו בערכו של הספר. כמובן שלא יעלה בדעתו לכתוב מילה על הספר או לדבר עליו בפומבי ולהזכיר אותו. ואולם בהתחשב באופיו ובנוהגיו – הרי גם אמירת דיעה טובה על ספר היא עניין יוצא דופן אצלו – אלא אם כן בא הדבר מפני שספרו "החיים כמשל" מוזכר ברשימת ספריו של פוליק [גיבור הרומאן שלי] בחדרו בירושלים.

*

תל-אביב. יום ראשון. 16.5.71. אתמול הרציתי בבית התרבות ברחוב יהל"ם 6 ברמת-גן, בשעה אחת-עשרה בבוקר, על הנושא: "מה אומר לנו ברנר כיום?"

היו קרוב לשלוש מאות אנשים, כולם, כמעט, מבוגרים ואנשי שיבה. דיברתי פחות משעה, כך הנוהג שם. בתום ההרצאה קמו והסתלקו כולם, בלי שאלות. כאשר ירדתי מן הבמה ניגשה אליי ישישה כבת שמונים, נמוכה, ולה עיני תכלת חייכניות. שמה מלכה אסט (שליש) והיא גרה במעלה הצופים 5 ברמת-גן. לדבריה הכירה את ברנר ואף היתה יחד עם גוגיק בבית יצקר ביום שלפני הרצח. ברנר ישן בחדר ואסור היה להעירו, ואל החדר, לשער, קרב ערבי שתום-עין אשר שאל על הילד שלו, אם אינו נמצא בחצר.

הם אמרו לו שאין, והוא הסתלק.

כשסיפרו על כך לברנר, לאחר שהתעורר, כעס מדוע לא העירו אותו, שאז היה מסתכל בפניו, במבטו של הערבי – ויודע אם זה מסוכן או לא.

הוא, ברנר, הלך בחדרו הלוך ושוב, מרוגז.

כאשר נתברר כי המצב מתוח, ולבית הקברות הסמוך הגיעו מלווים של לווייה, לקחה את תינוקה בן שלושת החודשים, ויחד עם עוד כמה אנשים עזבו את המקום. ובדרך גם זרקו עליהם הערבים אבנים.

ועוד סיפרה כי פעם ליווה אותה ברנר. אחרי שקיבלה שיעור (אינני יודע אם ממנו או ממישהו אחר) וכל הדרך שתק ולא דיבר איתה. כשאמרה זאת למישהו מידידיו, והדבר גונב לאוזניו – תפס אותה וערב שלם דיבר איתה בלי הפסק.

[על הפתק שבו רשמתי מפיה את כתובתה אני מוצא תיאור, כניראה של ברנר, כפי שסיפרה לי עליו: "איש שפניו מלבניות, שחומות, ואוזניו מזדקרות לצדדין. בלורית לבנה, קצרה וקצוצה. עיניים ירקרקות. אף שממלא את הפנים כולן, וידי פועל, נפוחות ושזופות. בוהנים מרובעים וציפורניהם כמו מתרוממות במאמץ עבודה עקשני. שני קמטי מצח שמתגבהים ככובע משולש מעל למשולש אפו. שפתיים צרות וקפוצות, שכמו נבלעות בשטח פניו הרחבים. על כפות ידיו גידים בולטים כמין שורשי-עץ. שעון-יד שזכוכיתו עמומה. חולצה לבנה. לחיים שקועות."]

*

תל-אביב. 30.5.71. יום ראשון. שבועות. ביום שלישי, ה-25.5., היתה צריכה להתקיים הרצאה שלי על ברנר בהרצליה, יחד עם שמעון קושניר ויוסף גורני. נסענו לשם ולא בא קהל, וחזרנו כלעומת שבאנו. קושניר סיפר בדרך כי דיאספורין שב"מכאן ומכאן" נוצר בעקבות אדם בשם גנין שהיה אז בארץ, ידיד לברנר, ואחר-כך נסע לאמריקה ועקבותיו נעלמו.

*

תל-אביב. 26.7.71. יום שני. נילי [פרידלנדר] מספרת: אשתו של ברנר [חיה ברוידא] נמצאת בבית זקנים בפרדס-חנה יחד עם אימו של איסר חלמיש, מכיר של נילי, קצין. כשהוא בא לבקר את אימו הוא מבקר גם את אשת ברנר, וכשבא אורי ברנר הוא מבקר את אימו של איסר. אשתו של ברנר, דעתה כבר משובשת עליה. בבוא אליה איסר היא שואלת אותו: "מה שלום אורי? הוא חי? הערבים לא הרגו אותו?"

*

תל-אביב. 7.8.71. שבת. בליל שישי, ה-6.8, נסעתי להרצות על סולז'ניצין בקבוצת גבע. באתי לשם לפנות-ערב. קיבלו אותי יפה ולא חדלו מהאכילני. בביתה של חברה בשם ציפקה, לה בנים מבוגרים בצבא, שמעתי את התוכנית לספרות, הראשונה בסידרה על ברנר שעורך מתי מגד. הוא שוחח עם אברהם קריב.

קריב תקף כדרכו את ברנר – ואמר שדעתו של ברנר על היהדות והיהודים היתה כדעת הגרועים שבצוררי ישראל. דיעותיו של קריב אינן חדשות לי. נסיונותיו של מתי מגד להחזירו אל המישור השפוי – לא הועילו. הוא לא רצה להבחין בין קיטרוגו של ברנר, שבא מבפנים, לבין קיטרוגם של זרים. ואולם הדבר המעניין ביותר, בשבילי, מבין אלה שאמר קריב, היה זה: כל השנים האחרונות, מאז התחלתי לעסוק ביסודיות בברנר, היתה לי הרגשה כי שהה פעם או יותר בבית-משוגעים. התיאור של יחזקאל חפץ ב"שכול וכישלון" – שנמצא פרק-זמן בבית-משוגעים בירושלים – מתאים לו לברנר שלא מן הדימיון נבע אלא מפרק אוטוביוגראפי.

והנה קריב תקף כל הזמן את ברנר – על החולניות שלו, "האדם החולה הזה שאין לנו צורך לשקוע במחלתו, התהום החולנית שבו היה שקוע בשתי רגליו," וכיוצא באלו מליצות סהרוריות של מטורף הנאחז בברנר ואינו חפץ להבינו, ומזהיר כשוטה מפני היתפסות לברנר – "מה אנו צריכים לחולנית שלו בדור של החלוציות, וכו'."

ואולם משפט אחד שאמר קריב נחרט בזכרוני: "האיש החולה הזה, שהיה כלוא כמה פעמים בבית חולי-רוח, מה אנחנו צריכים לשמוע תורה מפיו, וכו'."

היתה זו הפעם הראשונה בה שמעתי שמישהו יזכיר בפומבי, ובתור קביעה עובדתית, שכך קרה לברנר. בשום מקום לא מצאתי את הדבר כתוב, ואיש לא אמר לי זאת לפני כן. קריב המשיך ואמר גם – "האיש בעל הנטייה ההתאבדותית, שגיבוריו חפצים להתאבד, וכו'."

נשאלת השאלה אם דבריו של קריב עובדה הם, או שהוא רואה מהירהורי ליבו, שאינם שקולים ואינם מציאותיים וגם לא אחראיים.

*

תל-אביב. 22.12.71. יום שני. אתמול אחר-הצהריים נסעתי לירושלים כדי להרצות בחוג לספרות בבית הסופר שבעיר העתיקה על השאלה הערבית בספרות הארץ-ישראלית. [ – – – ] משם לקחתי מונית אל ביתו של נתן ביסטריצקי-אגמון, ברחוב מרכוס 9 בטלביה. לפני כשבועיים כתבתי במדורי "ספרי דורות קודמים" ב"הארץ" על ספרו "ימים ולילות". בעקבות כך ביקש להכיר אותי. ישבתי עימו קרוב לשעתיים בחדר העבודה שלו.

שוחחנו גם על ברנר והוא אמר לי כי פגש את ברנר ימים ספורים לפני הרצח ושוחח עימו, וכי יש בדברים ששמע כדי לשפוך אור על הרשימה "מפנקס". מה אמר לו ברנר – לא אמר. אלא השאיר זאת לפגישה נוספת (מתוך רצון לראותני שוב) וגם ביקש שאביא לו לפגישה הבאה את ספרי האחרון.

אהוד בן עזר

המשך יבוא