הניצוץ הקיבוצי שהדליק אותי, היה בקיבוץ בית זרע. יש לי שם משפחה. בילדותי, הרבינו לבקר שם, בכל פעם למיספר ימים, ובכמה קייצים הייתי שם לבדי תקופה לא קצרה. האידיאולוגיה באה מאוחר יותר, בשנות נעוריי, אך הזרע נזרע בבית זרע.
אחד הדברים שהדליקו אותי היה הלינה המשותפת. גדלתי במשפחה עירונית חמה ואוהבת וזכיתי לילדות מאושרת. אבל יש כיף גדול יותר מלישון בלילה במחנה או בטיול, מחוץ לבית? הדימוי של ילדי הלינה המשותפת הצטייר בעיניי, כילדים שנמצאים כל הזמן במחנה קיץ. יש כיף מזה?
כאדם בוגר, כחבר קיבוץ ובוודאי כהורה, דעתי הפוכה. ואף על פי כן, בזיכרוני אני חווה אותם כילדים מאושרים.
לא אחת שאלתי בוגרי הלינה המשותפת אם "היה לך טוב או היה לך רע?" – כשם ספרה החדש של יעל נאמן. קיבלתי תשובות רבות, אך השכיחה ביותר היתה "הייתה לי ילדות נפלאה." גם נאמן כותבת ש"אומרים: לתשעים אחוז מהילדים היה טוב." אך אלה ששמעתי מהם כמה היה להם טוב מקפידים להוסיף: "אבל בשום פנים איני מוכנה לכך כאימא." אני מסיק מכך, שהמרד בלינה המשותפת, שלא היה מרד של ילדים אלא של הורים, לא היה מתוך זיכרונות אימה, אלא מתוך תובנה בוגרת מהי הדרך הנכונה לחנך את הילדים. יש מי שחוויותיהם מהלינה המשותפת קשים ונוראים. אך יש הרבה ילדים שחוו ילדות קשה ואיומה בבית הוריהם.
גיבור ספרה של נאמן הוא נחשון גולץ, בן קיבוץ רוחמה, שבשנת 2000 סיפר בראיון ל"הארץ" על תביעת נזיקין אזרחית ייצוגית שהוא מגיש נגד רשם האגודות השיתופיות, על נזקי הלינה המשותפת.
"האישום: ניסוי פסיכולוגי אכזרי באלפי ילדים בני קיבוצים שגדלו בחינוך המשותף. מטרת הניסוי: יצירת אדם חדש."
אני זוכר היטב את תחושת הסלידה כשקראתי את הריאיון לפני 25 שנה. ראיתי בכך שילוב של קורבניות מאוסה עם שיח משפטני מעורר סלידה. עצם הרעיון שדרך חיים חברתית חלוצית, שאנשים בחרו בה ויצרו אותה בעבודה קשה, במסירות אין קץ, באהבה ובאמונה, ושתרומת עשייתם להקמת המדינה וליישוב הארץ לא תסולא בפז, והיו בה גם לא מעט שגיאות, היא סוגיה שניתן לדון בה בבית משפט, הוא מתיחה עד אבסורד של הביטוי האומלל של אהרון ברק: "הכול שפיט." אולי הכול שפיט במשפט ההיסטוריה, בשיח החברתי. בטח לא בבית המשפט. מה שעוד הכעיס אותי, היה דיבורו נגד "החינוך המשותף". הלינה המשותפת היא רק מרכיב אחד בחינוך המשותף. החינוך המשותף המשיך להיות הדרך החינוכית של הקיבוצים הרבה אחרי ביטול הלינה המשפחתית, בחינת "צריך כפר שלם כדי לגדל ילד אחד," ובמידה רבה כך הדבר גם בקיבוץ המופרט.
הספר לא שיפר את דעתי על גולץ. אדרבא, בספר למדתי עד כמה אישיותו אובססיבית, ובאה לידי ביטוי במסע רגלי שעשה מת"א כדי "לחזור לקיבוץ" בלי תיאום עם איש או בתקופה של קריאה אינטנסיבית של כל כרכי עלון הקיבוץ.
אחת הטענות של גולץ, המופיעה גם בספרה של נאמן, היא שההצטיינות של ילדי הקיבוץ בצבא, נובעת מכך שהם חונכו לקונפורמיזם וציות. אבל מעניין שהבולטות של בני הקיבוצים היתה בעיקר בסיירות ובקורס טיס; יחידות המקדשות דווקא את האינדיבידואליזם, את היצירתיות ושמוטיב התחרותיות וההישגיות בהם הוא מרכזי. אנו רואים זאת גם באחוז האמנים והספורטאים מקרב בני הקיבוצים, הרבה מעבר לחלקם באוכלוסייה, כך שהטיעון הזה אינו עומד במבחן העובדות.
אני זוכר שיחה באחת מארוחות הבוקר בחדר האוכל בבית זרע, שבה דודי, שהיה מהאידיאולוגים של הקיבוץ, סיפר שבחברת הילדים כל ילד יודע בדיוק איזה מקום הוא בכיתה בשחייה ובריצה וכו', ושזו חברה מאוד מאוד תחרותית. הוא אף הוסיף, ככל הזכור לי, איזו אמירה בנוסח "כמו בעלי חיים בג'ונגל." הופתעתי, כיוון שבכיתה שלי בעיר לא היתה תחרותיות כזו. כנראה שעצם החיים יחד של הילדים, כשביתם אינו חיקה החם של המשפחה, עודד דווקא את התחרותיות, בניגוד למיתוס. ואולי הנזק העיקרי של הלינה המשותפת, הוא שבהפוך על הפוך היא לא חינכה לשותפות ולערכי הקיבוץ, והיא היתה אחד הגורמים המרכזיים לריאקציה שהובילה ברבות הימים להפרטת הקיבוץ.
הלינה המשותפת נוצרה מתוך צורך קיומי, כמעט הכרח קיומי, בתוך העוני והקושי של החיים באוהלים וצריפים, בקור ובחום העז, בגשם ובשרב, לתת מענה פיזי קיומי סביר לילדים. לאחר מכן הולבשה על כך אידיאולוגיה נוקשה, שהנציחה את הלינה המשותפת הרבה אחרי שלא היה בה צורך כזה. היתה זו אידיאולוגיה של מרד במוסד המשפחה. כאילו הקיבוץ הוא התחליף למשפחה.
הקיבוץ הוא אכן סוג של משפחה מורחבת, אך אם היא מחליפה את המשפחה הגרעינית, שהיא ההתארגנות האנושית הטבעית הבסיסית של האדם, היא מחמיצה את מהות המושג משפחה מורחבת. משפחה מורחבת במיטבה מורכבת ממשפחות, החיות כמשפחה, והבסיס של חיי המשפחה הוא החיים של ההורים והילדים בבית אחד, עם כל הכרוך בכך. המשפחה הבסיסית היא קיבוץ בזעיר אנפין, כי היא התגלמות החזון של "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו," של קופה משותפת וכד'. המודל הזה נחסך מילדי הלינה המשותפת. המודל של חברת הילדים בלינה המשותפת, היה יותר של ג'ונגל דרוויניסטי.
הקיבוץ במיטבו מבוסס על ערך המשפחה, המורחב גם אל מעבר לה, אל הקיבוץ כמשפחה מורחבת, כמשפחה של משפחות, אך בשום אופן לא כתחליף למשפחה.
למה אותם 90% שהיה להם טוב כילדים בלינה המשותפת, שוללים אותה מכל וכל כהורים? כי הם מבינים שהיה להם כיף, אבל הטוב, במובן העמוק, הוא בחיק המשפחה. כך שגם אם החוויה שלהם היתה טובה והזיכרונות שלהם טובים, הם מבינים שהטוב הזה, היה רע לתפארת.

2. צרור הערות 12.1.25
* מצע לסיום המשבר– מקריאה ראשונית של תוכנית סער-לוין, היא סבירה בעיניי, ועשויה להוות בסיס להסכמה רחבה על רפורמה קונסטרוקטיוויבית.
זו טיוטה, לא "כזה ראה וקדש", אך היא ראויה בהחלט להוות מצע לסיום המשבר הלאומי סביב המהפכה המשטרית.
לא הכול אני אוהב בהצעה. לדעתי, אין צורך בשינוי הוועדה למינוי שופטים ושיטת מינוי השופטים, כפי שהיא מתנהלת מאז רפורמת סער. אך כדי להגיע להסכמה, אין מנוס מפשרות. ההצעה היא כזו שניתן לחיות איתה, והיא מסכלת את המזימה של השתלטות הממשלה על מינוי השופטים.
באשר לביטול חקיקה – הפשרה נוטה לאקטיביזם יותר מעמדתי. ברעיונותיי, שרק לאחרונה כתבתי בהתארגנות שאני שותף לה, הנקראת "יוזמת ישראל 2026", המגבלות על ביטול חוקים חמורות יותר.
באופן כללי, עצם הנכונות לפשרה היא החדשות הטובות, והפשרה הזו היא בפירוש בסיס ראוי להסכמה לאומית רחבה.
מלכתחילה, חשבתי שעדיף לדחות את כל העיסוק בנושא עד אחרי המלחמה, אבל כאשר אנו רואים שהמלחמה של הממשלה במערכת המשפט ובמדינת החוק משתוללת גם בעיצומה של מלחמה, אין מנוס מפשרה עכשיו. וטוב שהפשרה תחול רק בכנסת הבאה, יוסר האיום של רודנות ה"מלא מלא" בלהט להצית בשם "רצון הרוב", כביכול. אדרבא, הפשרה היא שתבוא לאישור העם, ואין לי ספק שרוב העם רוצה בהסכמה ובפשרה, ונמאס לו מהזנבות הקנאים שמדברים בשמו.
פשרת סער-לוין היא הזדמנות להורדת הלהבות. כעת, מכל הצדדים נדרשת אחריות.
על השרים להפסיק את ההסתה נגד בג"ץ והאיומים על היועמ"שית.
על האופוזיציה לנהוג באחריות ולקבל בברכה את הפשרה כטיוטה לדיון על הסכמה רחבה.
על המחאה לעצור. ברור שתמיד יהיו קיצונים שינסו לטרפד כל פשרה, תחת סיסמאות דמגוגיות לוחמניות, כמו של אהוד ברק בעת הדיונים בבית הנשיא, בסגנון "לא ניתן ידינו לפשרה רקובה, כי אין פשרה בין דמוקרטיה לדיקטטורה." אני מקווה שהציבור שהשתתף במחאה יגלה אחריות ולא ייגרר אחרי שורפי האסמים.
עד כה, שורף האסמים הראשי היה יריב לוין. והנה, כעת הוא מוביל לפשרה, ועל כך הוא ראוי לשבח. אך עליו להפסיק מיד את ההתעמרות במערכת המשפט, ולפעול יחד עם מערכת המשפט, בבחירת הנשיא, בפעולה תקינה של הוועדה לבחירת שופטים. הוא וחבריו חייבים לשים קץ לאיום הקרימינלי באי כיבוד פסיקות בית המשפט.

* מחרחרי מלחמת אחים – פשרת לוין-סער דומה לפשרה שעוצבה בבית הנשיא. אז, הקנאים, מחרחרי מלחמת האחים, סיכלו אותה. החמצנו הזדמנות פז לתיקון ושילמנו מחיר כבד ביותר. אחד הקנאים שהכשיל אז את הפשרה היה לוין, החתום כעת על הפשרה. האם לוין יפגין רצון טוב ואחריות בהתנהלותו בנושא בחירת הנשיא ושיתוף הפעולה עם בג"ץ, כדי ליצור אווירה שתאפשר פשרה? האם הקנאים מהצד השני יעשו גם הם את הצעד ויצטרפו למהלך?
אני כבר נחשף לתגובות הפבלוביות של אנשי "אף שעל", כמו דינה זילבר, שמבחינתם כל פשרה היא "ייהרג ובל יעבור", גם על שרוך של נעל. תמיד יהיו קנאים. אני מקווה שהפעם הציבור יגלה אחריות ולא ינהה אחריהם.

* אילו לוין הלך בדרכו של אדלשטיין – רווית הכט פרסמה מאמר ב"הארץ", שבו תקפה בחריפות את הצפצוף של הממשלה והקואליציה על החוק, כמו במעשיהם של לוין, קרעי וגוטליב. הזדהיתי עם רוב דבריה. אולם כאשר היא הזכירה את ח"כ יולי אדלשטיין, דווקא לשבח, בתור מי שתומך בוועדת חקירה ממלכתית ומתנגד לניסיון להקמת ועדת "חקירה" פוליטית, היא הזכירה שגם הוא, אדלשטיין, הפר פסיקת בג"ץ, כלומר הציבה אותו בצד קרעי.
אין לכך שחר. אדלשטיין לא הפר שום החלטה. כאשר בג"ץ פסק נגדו, הוא התפטר מתפקידו כיו"ר הכנסת. הוא אמר שמצפונית הוא אינו רוצה לבצע את הפסיקה שהוא מתנגד לה, אך לא יפר אותה, אלא יתפטר. למה הדבר דומה? שבעקבות פסיקת בג"ץ שנועדה לאפשר את תפקוד מועצת תאגיד השידור הציבורי, קרעי היה מתפטר מתפקידו. או שבעקבות פסיקת בג"ץ המחייבת את לוין לכנס את הוועדה למינוי שופטים, הוא היה מתפטר מתפקידו. אילו נהג כך, זו היתה פעולה לגיטימית, ואף ראויה להערכה. אבל לוין וקרעי לא נהגו כך, כמובן. כאשר אדלשטיין התפטר לאחר שבג"ץ פסק שעליו לכנס את הכנסת לבחירת יו"ר בתאריך הנקוב, יריב לוין תקף אותו. הוא טען שאדלשטיין היה צריך להפר את פסק הדין. מה נשיאת בית המשפט תעשה? היא תשלח את משמר בתי המשפט לאכוף את הפסיקה ומשמר הכנסת יעמוד מולו? איך אפשר להשוות את אדלשטיין הממלכתי, לעוכר המשפטים הפירומן.
ואז לא היה מדובר בהתערבות של בג"ץ בפעולת שר, והרי לב לבו של בג"ץ הוא ביקורת שיפוטית על פעולות הרשות המבצעת, אלא בהתערבות בהתנהלות של הכנסת, הריבון. כדי להתערב בהתנהלות הזאת, צריכה להיות חריגה קיצונית מסמכות היו"ר. למשל, אילו היו"ר סירב לכנס את הכנסת לבחירת יו"ר חדש לאורך זמן, מתוך רצון להיאחז בתפקיד, היה מקום להתערבות. אולם אדלשטיין דחה את הישיבה בשלושה ימים, כתמרון פוליטי לגיטימי לתת עוד מעט זמן להקמת ממשלת אחדות לאומית. על כך מתערב בג"ץ בפעולת הכנסת? זה האקטיביזם השיפוטי הקיצוני, הפוגע בדמוקרטיה. לעומת זאת, פסיקה המחייבת את השרים למלא את תפקידם על פי חוק, אינה אקטיביסטית כלל ועיקר, אלא תפקיד בג"ץ בכל מקום בעולם, גם עם פי השיטות השמרניות ביותר.
אדלשטיין צדק בביקורתו על פסיקת בג"ץ, אך בשום אופן לא הפר אותה, אלא התפטר כאקט ציבורי של מחאה. הוא ראוי על כך למלוא ההערכה.

* קרימינלוקרטיה – ברגע שהממשלה מפרה במזיד ובגלוי פסיקות בג"ץ ומתהדרת בכך לקול תשואות האספסוף, היא גוררת את המדינה לאנרכיה, ונותנת דוגמה אישית לכל עבריין לא לציית לבתי המשפט.
זו לא דמוקרטיה. זו קרימינלוקרטיה. שלטון קרימינלי.

* בשירות הכסת"ח הביביסטי – שר ההשתמטות ישראל כ"ץ ממשיך בדרכו הנלוזה, להעביר פקודות לרמטכ"ל דרך התקשורת, מנוסחות באופן משפיל, מתוך קריצה לאספסוף ולבייס הביביסטי.
בכך הוא פוגע בצה"ל ובביטחון ישראל.
שיא האבסורד הוא, שהוא נוהג כך, ולא בפעם הראשונה, דווקא בנושא תחקירי מחדל 7 באוקטובר. זאת, כאשר הוא מכהן בממשלת המחדל, שהמיטה עלינו את האסון הגדול מאז השואה, והיא בורחת מחקירה כוללת ומונעת אותה. לא חקר האמת מעניין את שר ההשתמטות, אלא הניסיון להפוך את צה"ל לשעיר לעזאזל ולעצב בתודעה את אחריותו הבלעדית למחדל, שהוא מעל הכול מחדל של הממשלה ושל ראש הממשלה. שר ההשתמטות פועל בשירות הכסת"ח הביביסטי. לא ביטחון המדינה משמש נר לרגליו, אלא הפריימריז.
עם זאת, גם התגובה הפומבית של דובר צה"ל, שתקף את השר, אינה קבילה.

* ניצחון מוחלט – הניצחון המוחלט שאליו חותר ראש הממשלה, ומבצע סנשו-פנשו שלו, שר ההשתמטות, הוא על צה"ל.

* עיתוי ההתפטרות – הרמטכ"ל אחראי על חלקו של הצבא במחדל 7 באוקטובר. לכן, עליו להתפטר. מתי? חמש דקות אחרי האחראי הראשי, ראש הממשלה נתניהו.

* אל תהיו דני לוי – נתניהו הדיח את גלנט, כי הוא הפריע לו לקדם את חוקי ההשתמטות. כעת, באמצעות שר ההשתמטות ישראל כ"ץ, הוא פועל להדחת הלוי, שאינו מוכן להיות סטטיסט במזימת חוקי ההשתמטות ולהציג נתוני שקר לכנסת (לצד הרצון של מר מחדל לצבוע את הלוי כשעיר לעזאזל של מחדליו).
חשוב מאוד שהמועמדים האפשריים לתפקיד הרמטכ"ל הבא (בורסת השמות מזכירה את האלופים זמיר, ברעם וגורדין) יבהירו שלא ישחקו את המשחק המכוער הזה ולא יסתירו את צרכי צה"ל כדי לקדם אג'נדה אנטי ביטחונית מושחתת, בשירות עסקת השתמטות תמורת שלטון. אל תלכו בדרכו הקרנפית של מפכ"ל המשטרה, שמכר את נשמתו ואת מקצועיותו לראש הכנופייה. אל תהיו דני לוי'ם.

* קו פרשת המים – כיוון שמאחזי העיניים מפנקים את חוקי ההשתמטות בשם החיבה האורוויליאני "חוק הגיוס", אסביר, כשירות לציבור, מהו קו פרשת המים בין חוק גיוס לחוק השתמטות.
חוק הקובע שהסדר "תורתו אומנותו", בטל ומבוטל, לא שריר ולא קיים, הוא חוק גיוס.
חוק שאינו מבטל את הסדר "תורתו אומנותו" הוא חוק השתמטות.
שמחתי לעזור.

* מיניסטריון האמת 2025 – אמת היא שקר, חירות היא עבדות, בערות היא כוח, השתמטות היא גיוס, חוק השתמטות הוא חוק גיוס.

* לומדי תורה מצטיינים – כיוון שקראתי לבטל את הסדר "תורתו אומנותו", נשאלתי למה אני בעד הסדר ספורטאים מצטיינים ונגד הסדר כזה ללומדי תורה.
אדרבא. יש בצה"ל מכסה של 1,087 ספורטאים מצטיינים. לא בשנתון, אלא מכלל המשרתים, כלומר בשלושה שנתונים.
אני מוכן להסדר, שבו 1,087, אני אפילו לארג' ומוכן ל-1,088 עילויים שבעילויים מתוך הישיבות החרדיות, יעשו הסדר לומדי תורה מצטיינים כדוגמת הסדר ספורטאים מצטיינים. הם ישרתו שירות מלא כג'ובניקים קל"ב, שיאפשר להם בכל יום לשרת באפסנאות או בתפקיד פקידותי כחצי יום ולהקדיש את חצי היום השני ללימודים בישיבה, ואילו כל שאר החרדים ישרתו בצה"ל ככל אחיהם בית ישראל.
ובא לציון גואל.

* אחינו – אחד מקוראיי לועג לי על כך שאני רואה בחרדים את אחינו.
ודאי שהם אחינו. ישראל – אף על פי שחטא, ישראל הוא.
אם הם לא היו אחינו, לא היה אכפת לי מהם, לא היה אכפת לי שהם משתמטים ולא היה חשוב לי, שהחברה הישראלית תרפא את חברתם החולה.

* בקסבה – האלוף זיני ביקר בקסבה של בני ברק.

* סיסמת הבל – אני שומע בימים האחרונים, סביב המחלוקת על השתמטות חרדים, את סיסמת הסרק של "הפרדת הדת המדינה". פתרון הקסם.
מבחינה מהותית זה הבל. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. אי אפשר להפריד בין הלאום היהודי לדת היהודית, כי היא מרכיב מהותי בזהות הלאומית, בהיסטוריה הלאומית ובתרבות הלאומית של העם היהודי. ואם אי אפשר להפריד בין הלאום היהודי והדת היהודית, אי אפשר להפריד בין מדינת הלאום של העם היהודי לבין הדת היהודית. אלא אם כן רוצים להפריד את מדינת ישראל מהלאום היהודי. אבל משמעות הדבר היא חורבן המדינה שהוגדרה במילים: "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."
אבל נעזוב את השאלה המהותית, הזהותית. מה המשמעות החברתית של צעד כזה?
בשנתיים האחרונות חווינו את המחיר של קואליציית "מלא מלא" קיצונית, (שבשנה האחרונה ראינו עד כמה היא למעשה ברית פוליטית רופפת בין חברות הפוכות במהותן – החברה המובילה על פי כל מדד את הנשיאה בעול הביטחון ומשלמת יותר מכל חברה אחרת את מחיר המלחמה עם חברה משתמטת ופורקת עול), שמנצלת קוניוקטורה שבה היא מייצגת רוב קטן, ובטענה שדמוקרטיה היא שלטון הרוב, ולרוב מותר לעשות מה בראש לו, היא מנסה למחוק את היקר והקדוש לחלקים רחבים בעם, ובעצם למחוק את אותו חלק רחב בציבור. ראינו מה זה עושה לחברה פנימה, וראינו איך החולשה הפנימית והפילוג והקרע הפנימיים של מהלך כזה, משדרים חולשה ומזמינים תוקפנות חיצונית.
במקום להפיק את הלקח, מי שנפגעו ביותר מאותו מהלך דורסני, מפנטזים על מהלך דורסני דומה שלהם. אם יצליחו בקוניוקטורה פוליטית מסוימת, אולי בשותפות עם מפלגות כמו חד"ש-תע"ל ואולי גם בל"ד להקים קואליציית 61 ח"כים (או אפילו 64), הם יכריזו שהם הרוב, הדמוקרטיה היא שלטון הרוב, הם באו לשלוט, הכול מותר להם, והם ירמסו חלקים רחבים ביותר בציבור בהחלטה על "הפרדת הדת מהמדינה", שפירושה מחיקת זהותם, מהותם וערכיהם של חלקים רחבים מאוד בציבור, דריסתם ורמיסתם.
זה מה שאתם רוצים? ללכת בעקבות לוין רוטמן ושות', ובתור שלכם להמשיך להחריב את החברה הישראלית?
וההקשר שנעשה בין השתמטות חרדים לקשר בין הדת והמדינה חסר שחר. ההשתמטות אינה קשורה לזיקה בין הדת למדינה, אלא לכוחם הפוליטי של החרדים. ישראל יכולה להפריד את הדת מהמדינה, והחרדים (או קבוצה אחרת) שייהנו מעוצמה פוליטית ומתלות בהם להרכבת קואליציות, ימשיכו לסחוט פריבילגיות, כמו פטור משירות.
מבחינה מהותית, ההשתמטות החרדית מבטאת את ההיפך מהזיקה בין הדת והמדינה. ככל שהזיקה גדולה יותר, כך דתיים יראו בעצם השירות וההגנה על המולדת מצווה דתית. אצל החרדים הזיקה בין הדת והמדינה רופפת לגמרי. אין בעיניהם משמעות דתית כלשהי למדינה. המדינה היא מבחינתם כספומט.

* פרשת פלדשטיין והבייסים האוטומטיים – החשדות נגד ארי רוזנפלד, הנגד החשוד שהדליף חומר סודי ביותר ללא סמכות, חמורים ביותר. עם זאת, הטענה שהוא פעל כדי לפגוע בביטחון המדינה, חסרת שחר. אין לי ספק, שהוא פעל מתוך אמונה שגויה שהוא מסייע לביטחון המדינה. ההאשמה המופרכת היא בגדר התעמרות. המעשה כשלעצמו חמור דיו, ואם החשוד יואשם ויורשע, הוא ייענש בחומרה. למה להוסיף על כך טענה מופרכת באשר לכוונה? רק כדי להוסיף ולפגוע בו, ולפגוע ציבורית בתדמיתו?
ההתעמרות נמשכת, כאשר הפרקליטות המליצה לא להעביר אותו, אחרי 70 ימי מעצר, למעצר בית (וגם מעצר בית אינו דבר קל), בטענת מסוכנות. זאת, בניגוד להמלצת השב"כ, הגורם המקצועי המוסמך לתת חוות דעת בדבר המסוכנות של נאשם בעבירות ביטחוניות. ולמרבה הצער, שופט בית המשפט העליון אלכס שטיין קיבל את בקשת הפרקליטות בניגוד להמלצת השב"כ.
הדבר המצער בפרשת פלדשטיין, הוא שכמו בכל נושא, אין דיון ציבורי רציני על אודותיה, אלא הדיון המחנאי האוטומטי של "שמאל"-"ימין", כן ביבי-לא ביבי. אם אני במחנה של "רק לא ביבי", עליי לתמוך אוטומטית בכל צעד, קיצוני ומופרך ככל שיהיה, כלפי כל חשוד בפרשה. אם אני במחנה הביביסטי, אראה בכל אחד מהחשודים גיבור לאומי, למרות שהם פגעו בביטחון המדינה, ואפגין לצד שרים וח"כים פופוליסטיים בבית המשפט ואריע לח"כית האשפתות הסוררת גוטליב, שמתפרעת בבית המשפט, מפריעה למהלך הדיון בהתפרצויות, תוך התבססות על פרשנותה החולנית לחסינות, כאילו היא מאפשרת לח"כ לעשות כל דבר, כולל ביזיון בית המשפט. ברגע שפלדשטיין יקשור את נתניהו לפרשה, כל אותם ביביסטים יתהפכו עליו והוא יהיה "שטינקר", וכידוע, בעולם התחתון, אין אדם נתעב יותר ממי שמשתף פעולה עם החוק ומפר את קוד הנאמנות לארגון.
וכך, כאשר במקום דיון ענייני מתנהל דיון מחנאי אוטומטי, נוצרת הגרוטסקה ש"הארץ" נעשה הקיצוני ביותר נגד נאשמים בפגיעה בביטחון המדינה. העיתון, שפשקווילי המערכת שלו לאורך שנים רבות מוקדשים לנזיפה בבית המשפט העליון על כל פסיקה שלו למען ביטחון המדינה, שהופכת אותו ל"מכשיר אקיבוש", ולתקיפה של הפרקליטות על כך שהיא "מתקרנפת" ו"שפוטה של מערכת הביטחון", כל אימת שהיא מייצגת עמדה למען ביטחון המדינה, הפך פתאום את עורו והוא מעלה את ביטחון המדינה, כביכול, על ראש שמחתו.
אחת הכותבות השוקניסטיות הבולטות, היא הקיצונית ביותר בכתיבתה נגד רוזנפלד. בפשקוויל האחרון שלה היא קראה לזמן את נשיא המדינה לחקירה פלילית, כיוון שהוא שאל את ראש השב"כ על מסוכנותו של רוזנפלד. ומי הכותבת? אם אתם עומדים, שבו על כיסא, שתו כוס מים ואחזו היטב במסעד הכיסא. הכותבת היא ענת קם. המרגלת, שהורשעה בידי בתי המשפט הישראלי בריגול ונדונה למאסר בפועל, על מסירה שיטתית של אלפיים מסמכים ביטחוניים מסווגים ורגישים לכתב "הארץ", מתוך ידיעה ומוטיבציה שייעשה בהם שימוש תעמולתי נגד ישראל, ושזו פגיעה בעליל בביטחון המדינה.

מתוך פסק דינה: "הנאשמת, הן בחקירותיה והן בהודאתה בפנינו על פי כתב האישום המתוקן, אישרה שהמניע לנטילת המסמכים הוא בעיקרו אידאולוגי, וכך אנו קובעים... אין מדובר במעידה אקראית וחד-פעמית, בבחינת איבוד רגעי של שיקול הדעת. המדובר בשרשרת של פעולות, שבכל שלב ושלב שלהן יכלה הנאשמת לסגת מביצוען... די לשוב ולתאר את מסכת המעשים כדי להעיד על אופיים המתמשך וללמוד על נחישותה להמשיך ולהשיג את המטרה של הפצת המידע."
ההסבר לאובססיה החולנית דווקא שלה, דווקא לפרשה הזאת, הוא בתחום של בריאות הנפש.
היחידים שאינם פועלים בנדון על פי המחנות האוטומטיים הם שופטי בג"ץ. אלכס שטיין הוא שופט שמרן, והנה דווקא הוא פסק בניגוד לציפיית הבייס הימני. אני מעריך מאוד את השופט שטיין, ובדרך כלל, לא תמיד, אני חש קירבה לפסיקות של השופטים השמרנים. במקרה הזה השופט טעה, לדעתי, וגרם עוול לרוזנפלד.

* תעמולה אנטי ישראלית – כותרת ב"הארץ": "ישראל מונעת מהאו"ם לבדוק פשעי מין מ-7 באוקטובר, כדי שלא יחקור תקיפת פלסטינים." בכתבה פורסם שישראל מונעת את פעולתה של תת-מזכ"ל האו"ם לענייני אלימות מינית בסכסוכים, פרמילה פאטן. כזכור, פאטן היא זו שהוציאה דו"ח חמור על פשעי המין של חמאס, להבדיל מכל מכחישי האונס והפשעים. בכתבה נאמר שהתוצאה הצפויה של צעד זה, היא שישראל תצורף לרשימה השחורה של מדינות האחראיות לפשעי מין בסכסוך, וחמאס לא יהיה ברשימה. הטענה הזאת הופיעה בכותרת המשנה. זאת טענה מוזרה. נניח שהידיעה נכונה וישראל מונעת חקירה – אולי היא תיכנס לרשימה. אבל למה חמאס, שכבר התפרסם דו"ח נגדו, יהיה מחוץ לרשימה? כבר סיבה לפקפק באמינות הידיעה.
למטה למטה, בתחתית הכתבה, מופיעה תגובת משרד החוץ: "המשרד פועל לתיאום הביקור של פרמילה פאטן בישראל יחד עם צוותה ועם כלל הגורמים הישראליים הרלוונטיים. אגף ארגונים בינלאומיים במטה משרד החוץ ומשלחת ישראל לאו"ם נמצאים בקשר מתמיד עם פרמילה פאטן והצוות שלה, במטרה להביא לידיעת הקהילה הבינלאומית את פשעי חמאס, כולל הפשעים המיניים המחרידים שבוצעו ב-7.10 וממשיכים להיות מבוצעים מאז. משרד החוץ הוא זה שיזם את ביקורה הראשון של פאטן בישראל בשיתוף עם החברה האזרחית ורואה חשיבות רבה בפועלה של גברת פאטן בנושא הפשעים המיניים של החמאס." ניכרים דברי אמת.
הפרסום ההזוי הזה, היה הכותרת הראשית בגיליון המקוון של "הארץ". מי שקרא רק את הכותרות וכותרות המשנה, כלומר מרבית הקוראים, כלל לא נחשף לתגובת משרד החוץ. הם אפילו לא טרחו להוסיף בכותרת המשנה שלוש מילים: "משרד החוץ מכחיש." אין זה, אלא פרסום תעמולה אנטי ישראלי, שנועד לצבוע את ישראל כמדינה שמבצעת פשעי מין במלחמה ומסכלת את חקירתם.

* לתבוע אותם – יאיר גולן הגיש תביעת דיבה נגד ניסים ואטורי ועומד להגיש תביעת דיבה נגד אלמוג כהן, בשל עלילות דם קונספירטיביות בזויות של השניים, שקשרו אותו לטבח 7 באוקטובר.
עד לפני שנים אחדות סברתי, שאישי ציבור צריכים להימנע מתביעות דיבה; שעליהם לדעת שספיגת השמצות היא מחיר פעילותם הציבורית, שבה הם בחרו, ומצופה מהם לגלות יכולת עמידה וספיגה כחלק ממנהיגותם. סברתי גם שצריך להיזהר מתביעות השתקה, ולכן אין לעודד תביעות בזירה הציבורית-פוליטית. אולם מכונת הרעל של תעשיית השקרים וההסתה שכנעה אותי שזו טעות. נכון לתבוע אותם ולהכות בכיסם. לא יתכן שח"כים ינצלו את מעמדם ואת חסינותם להפצת עלילות דם זדוניות כאלו. ומן הראוי שגם הילדז היורד למיאמי, שמפיץ משם עלילות דם, בין השאר נגד השב"כ שמאבטח על חשבוני, כמשלם מיסים, את גולת התפנוקים ההדוניסטית שלו, ישלם על השמצותיו.
עלילת דם הקושרת פטריוטים ישראלים לקשר עם חמאס בטבח הנורא של 7 באוקטובר, חמורה יותר מעלילות הדם האנטישמיות הקיצוניות ביותר נגד היהודים לאורך ההיסטוריה.

* ממשלת פיגולים ב' – ארגון הטייסים 555, שעמד מאחורי האיום בסרבנות (או בשם החיבה המכובס "הפסקת התנדבות"), אירח למפגש זום את איימן עודה, מנהיג המפלגה האנטי ישראלית חד"ש-תע"ל. הם שוחחו אתו כעם שותף לדרך ושותף קואליציוני רצוי.
וחשוב לקבוע, שחד"ש-תע"ל היא פסולת חיתון בדיוק כמו הכנופויה הכהניסטית. וכפי שממשלה עם בן גביר וכנופייתו היא ממשלת פיגולים, כך גם ממשלה עם עודה וחבריו היא ממשלת פיגולים.
המחשבה שהבחירה שלנו היא בין ממשלת פיגולים שקיומה תלוי ברצונו הרע של ראש הכנופייה או ממשלת פיגולים שקיומה תלויה ברצונם הרע של עודה וטיבי, היא ברירה חולנית שתוליך את מדינת ישראל לאבדון.
יש להקים ברית ציונית, ממלכתית דמוקרטית, שתהיה הבסיס לכל ממשלה עתידית. די לתת לזנבות הפנאטיים לכשכש בחברה הישראלית.

* חתירה תחת זהותה היהודית של המדינה – מועצת עיריית חולון החליטה לבטל החלטה על הקצאת קרקע לבניית בית כנסת של קהילת "קודש וחול", קהילה של התנועה ליהדות מתקדמת המונה מאות מתושבי העיר. ההחלטה היא כניעה לתכתיב של ש"ס, כתנאי להצטרפותה לקואליציה העירונית.
החלטה זו מנוגדת לערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מדינה דמוקרטית מחויבת לחופש הדת, לחופש הפולחן ולשוויון בהקצאת הקרקע. מדינת הלאום של העם היהודי, מחויבת לעם היהודי כולו, על כל זרמיו. חוק הלאום, שהוא מרכיב יסודי בחוקתה הנבנית של מדינת ישראל, קובע בפירוש, שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. מי שפועל כאילו היא מדינת המגזר של הזרם האורתודוקסי, חותר תחת מהותה כמדינה יהודית וציונית. החלטת עיריית חולון היא אנטי חוקתית, ודינה שתבוטל בידי בית המשפט.
כל מי שמחה, בצדק, על פשעי השנאה הדוסופוביים בתל-אביב ביום הכיפורים אשתקד, והוא תומך בהחלטה הרפורמופובית הזאת, הוא צבוע. אגב, כך גם מי שמוחה על ההחלטה הזאת ותמך בהחלטה הדוסופובית של ראש עיריית תל-אביב לא לאפשר תפילה בהפרדה במרחב הציבורי, ולא כל שכן מי שתומך בפשעי השנאה נגד המתפללים. המקרה של חולון חמור אף יותר, כי הדוסופובים בת"א לא יצאו נגד הזכות לקיים תפילה בהפרדה בתוך בית הכנסת, ואילו הקנאים בחולון יוצאים נגד עצם האפשרות להקים בית כנסת, שמתפללים בו ללא הפרדה.

* איום על שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל – הנתונים חד משמעיים. זינוק שיא בכל ממדי הפשיעה בישראל – ברצח בחברה הערבית, ברצח בחברה היהודית, ברצח נשים, בעבירות רכוש, בפרוטקשן, בטרור החקלאי. מספר גניבות הרכב הוכפל.
לא היו ימים טובים לעולם הפשע בישראל ולטרור החקלאי, מהימים שבהם העבריין המועד, ראש הכנופייה, הוא השר ל"ביטחון" לאומני. כל יום שהוא בתפקיד וממשיך להחריב את משטרת ישראל ולהפוך אותה למיליציה פשיסטית פרטית חמושה, הוא פיגוע קטלני נגד שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל.

* סבתא רבתא קוברת את נינהּ – כשבן קובר את אביו זה כואב, אך זו דרכו של עולם. כאשר אב קובר את בנו, זו אנומליה, והכאב גדול שבעתיים. וכאשר נופלים חללי צה"ל בני 18 ועשרים, גם סב קובר את נכדו.
את מתי פרל מבית אל, לוחם השריון שנהרג השבוע בבית חנון, קברה סבתא רבתא שלו, רות שטראוס. רות איבדה את גיסה, אריה שטראוס, במלחמת השחרור. במלחמת שלום הגליל נפל בנה, לוחם השריון אריה יהושע שטראוס בקרב סולטן יעקב. 43 שנים היא אבלה על בנה. ועכשיו, בגיל 93, היא איבדה את נינהּ.
כאב שאין לו סוף.

* בקטע טוב – "תפסיק להיות כל כך שלילי," אמר לי מישהו.
אז הנה, אני בא בטוב – מצאתי דווקא משהו חיובי לכתוב על ואטורי.
בהשוואה לטלי גוטליב, הוא כמעט אדם נורמטיבי.

* ביד הלשון: קצווה – ההיסטוריון פרופ' אודי מנור התראיין בערוץ "טוב" בתוכניתה של פעילת הימין הקיצוני (על פי הגדרתה) גלי בת חורין (שמה דלית לאוב-סוטר. גלי בת חורין הוא הכינוי שהעניקה לעצמה). אודי מנור דיבר נגד שיח הקצוות. היא אמרה שהיא בעצמה "קצווה לא קטנה."
מה זה קצווה? בת חורין גזרה מצורת הרבים "קצוות" את צורת היחיד – "קצווה", כפי שצורת היחיד של סחבות היא סחבה.
אבל אין מילה כזו. קצוות היא צורת הרבים של קצה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

אהוד: אפשר להציע לגברת גם את המילים קצהה, קצתת, קציתה, קציתת, פותה וגם קוצה בתחת. כך למשל "היא בעצמה קוצה בתחת לא קטנה."