הוצאת אסטרולוג 2001

ו. עדויות על ברנר מתוך יומניי

שנת 1993

זה ברנר זה?

תגובה לסיפור "נפילה" של אלישע פורת

קראתי את סיפורו של אלישע פורת "נפילה", בגליון נובמבר-דצמבר 1992 של "עיתון 77", ולא הבנתי מה דחף אותו לכתוב סיפור משונה כזה.

אם רצה להיכנס לנפשו של יוסף-חיים ברנר וחבריו, ולפרשת הירצחו – מה טעם מצא לבדות דברים מופרכים ולשלבם בסיפורו יחד עובדות שאין עליהן עוררין, וכך ליצור תמונה מסולפת ושערורייתית על אודות ברנר בחייו בארץ ועל פרשת מותו, תמונה שמי שתולדות ברנר אינם נהירים לו, עשוי לחשוב שהיא מיוסדת על איזה חומר ביוגראפי-היסטורי ידוע, או על "תגליות" חדשות.

מצד שני, אם רצה אלישע פורת לכתוב סיפור היסטורי בדוי, בעקבות חייו של סופר עברי שנרצח בארץ בראשית העשור השלישי למאה – מוטב היה לו שלא ישתמש בשמו של ברנר אלא יעניק לגיבורו שם בדוי, ואז היה יכול להעליל עליו כאוות-נפשו וכמיטב כשרונו.

ואם תאמר – הלא הכל אפשר בסיפור! – אזי למה לא לכתוב "נפילה" על עגנון כרקדן-באלט מתוסכל, ועל ביאליק כפדרסט, ועל אלתרמן כפרדסן ועל שלונסקי ככייס?

הכול אפשר? כביכול כן, אבל מצד האמת – לא. ומי שחושב שהוא מבין את ברנר – היה צריך להרגיש זאת.

*

נשלח ל"עיתון 77" ב-22.1.93. אינני בטוח אם פורסם.

[לימים שאלתי את אלישע פורת על מה הסתמך בכתיבת סיפורו המופרך, המציג את ברנר כהומוסקסואל, והוא ענה לי, כמובן מאליו, כמו שמצטטים מן התנ"ך: "על חיים באר!"]

שנת 1998

תל-אביב. 25.12.98. מתוך מכתב לאלישע פורת, בקיבוץ עין החורש, בעקבות סיפורו "איקונין סדוק" ("עיתון 77", דצמבר 1998):

אני רואה שאתה נוטה לערבב בכתיבתך דמויות אמיתיות עם בידיון. גם אני עושה זאת בכתיבתי, אבל מעולם לא בכתיבה דוקומנטארית או ביוגראפית. בשעתו כעסתי עליך מאוד כאשר בסיפור שכתבת על ברנר, ושהתפרסם גם הוא ב"עיתון 77", תיארת אותו בשמו כהומוסקסואל העומד בראש חבורה של מעריצים צעירים, וכאילו הוא מחפש בהם משהו מיני. אתה פשוט לא הבנת את רוח התקופה. את מהות יחסי מורה-תלמיד וההערצה לרב, למנהיג, לסופר הגדול. וזאת בחברה של גברים, של רווקים, שכמותה היתה מרבית העלייה השנייה, בחורים שאין להם ולא כלום עם הומוסקסואליות. אני התרגשתי מאוד כל פעם שפגשתי את עגנון, אבל תאמין לי שמעולם לא על רקע מיני.

אם היית קורא בעיון את מכתביו של ברנר, וכמובן מתוך סיפוריו, היית רואה איזו תיסכול מיני עמוק הוא חש דווקא כלפי נשים. הוא היה בעל תאווה עצומה, בעל יצר גדול, אבל לא מלבב בחיצוניותו, וגם התאכזר אל עצמו. על רקע זה ודאי קינא בשופמן כמו שביאליק קינא בשניאור. חיים באר תיאר זאת ב"גם אהבתם גם שינאתם" אבל גם הוא חטא שם ברמז להומוסקסואליות של ברנר.

אני חושב שלמעט זונות, אם בכלל, ברנר כמעט שלא זכה לשכב עם אישה חוץ מאשר תקופת זמן לא ארוכה כשחי עם אשתו חיה ברוידא. וגם שם זה התפוצץ די מהר. הרי הוא היה אדם חולה, וכניראה אושפז פעם בבית משוגעים. זכור את המישפט מימי נעוריו: "ריח רע עולה מפי, באישה לא נגעתי מימיי," ואחר כך, במכתבים, על "יצרי הגדול והנורא" שאינו מוצא לו פורקן בארץ החמה. מצד אחר הוא שנא ותיעב את "תועבות המזרח" את ההומוסקסואליות שהבחין בקרב הערבים, וזה היה חלק מהחשש שלו, פן ניטמע בתועבות של בני הארץ, השטופים לא רק במשכב זכר אלא גם בתבל.

כתבתי על כך במאמריי: "ארורים הרכים האוהבים" (היחס הארוטי לערבים אצל ברנר), דבר, 4.5.1979. "כל האימה שבדבר" (המשך המאמר על היחס הארוטי לערבים אצל ברנר), דבר, 11.5.1979. ו"דמות הערבי כסיוט בסיפורי ברנר", דבר, 30.4.1981.

שנת 1999

תל-אביב, 25.2.99. מכתב לשושנה ברנר, בתל-אביב, בעקבות ערב שנערך בבית הסופר על ספרי "ימים של לענה ודבש" ועל הספר "שירת אסתר ראב" לצבי לוז:

הרבה תודה על מכתבך אליי בעקבות הערב שהוקדש לחייה ולשירתה של אסתר ראב ושנערך בבית הסופר בתל-אביב ב-18 בפברואר.

בעקבות הערתי שחסר לי לביוגראפיה אולי רק אהוב אחד של אסתר, אהוב נעלם, שאליו עדיין היתה קשורה כאשר ירדה מפתח-תקווה לקהיר בקיץ 1921 – באה הערתך מן האולם, שזהו לואידור, ואני אמרתי שלא ייתכן, ועתה את כותבת לי במכתבך:

"הרי הפרטים כפי שסופרו ביום הזיכרון במלאת 75 שנים [ב-1996] לרצח י.ח. ברנר וחבריו. הטקס נערך ב'משכן ברנר וחבריו', רח' קיבוץ גלויות 120. השתתפו בטקס הזיכרון פרופ' מנחם ברינקר ומשה שמיר. ודיבר גם דב לנדאו (מפתח-תקווה או מרמת-גן), וסיפר בשם אסתר ראב שלואידור חיזר אחריה – והיא סירבה. והיא ביקשה מדב לנדאו לא לספר זאת בעודה בחיים.

"ספר הסיפורים מאת לואידור יצא בשנת 1976 בהוצאת 'מסדה'. העורכים [של הסידרה] היו עזריאל אוכמני וצבי לוז [עורך הספר וכותב ההקדמה היה דב לנדאו]. את כל הפרטים הללו מסרה לי רחל סבוראי (בת עין-חרוד) וכיום – חברת קיבוץ 'רביבים'. (רחל סבוראי היא נכדתו של יהודה יצקר, בעליו של הבית והפרדס שבו נרצח י.ח. ברנר)."

עד כאן מכתבך. מיד בבואי הביתה בדקתי ב"ימים של לענה ודבש", וזה מה שמסופר אצלי על על לואידור, בקשר לאותה תקופה:

ביום שני ה-2 במאי, בבית יצקר בפרדס באבו-כביר, נרצחים באכזריות צבי שץ יחד עם יוסף-חיים ברנר וחבריהם, בהם הסופר הצעיר יוסף לואידור, שעבד כפועל בפתח-תקווה, וייתכן שאסתר הכירה אף אותו.

דב לנדאו, שהוציא לאור את סיפורי לואידור, כותב במבואו שהסופר ש. בן-ציון מספר כי "באותה תקופה הירבה [לואידור] לבקר בפתח-תקווה והיו סבורים, כי ידידה לו שם, משוררת צעירה. כאשר שאלוהו על הדבר, הסמיק יותר מן הרגיל, כבש פניו בקרקע ולא ענה."

אסתר מעודה לא סיפרה לי, או למראייניה, שהיא הכירה את לואידור. לנדאו מזכיר במבואו כי ל"מרדכי אלדד [ידידם של לואידור ושל אסתר] היה כתב-יד [של לואידור] של סיפור תנ"כי, אך אלדד הלך לעולמו ואיש ממשפחתו אינו יודע דבר על כתב-היד." לנדאו מודה לאסתר בספרו. אכן, גם אני שמעתי מפיה שאלדד ידידה סיפר לה שבידיו כתב-יד של לואידור.

"כשנודע לי על מותו הנורא [של צבי שץ] שמעתי כיצד פקע מיתר של חיים נפלאים אלה. וצר היה! מה צר היה על מוות זה!" – תכתוב אסתר כחמישים שנה לאחר מכן.

לאחר שלושה ימים, ביום חמישי ה-5 במאי, מתחילה ההתקפה הגדולה על פתח-תקווה, ולאסתר זה יום-מלחמה קשה שאותו תזכור כל ימיה, ותתארו בארבע רשימות-סיפור, שנכתבות בפרקי-זמן שונים.

("ימים של לענה ודבש", "עם עובד", 1998, עמ' 279)

על לואידור לא כתבה אסתר מילה, לא הספידה אותו ושמו אינו נזכר כלל בכתביה. ידידות קרובה היתה לה, באביב 1921, עם צבי שץ [חרף היותו נשוי ואב לבת קטנה], והיא גם תירגמה משיריו לעברית. ייתכן אפוא שלואידור, שהיה גם ידידו של שץ, הכיר את אסתר ואולי היא אף הרשימה אותו, אבל אין שום הוכחה שהיא נטתה אליו, מה שאין כן לגבי צבי שץ, שעימו כניראה טיילה רבות ועליו שבה וכתבה לאחר שנים רבות.

אגב, באותה תקופה אסתר טרם פירסמה שירים, וקשה לתארה בשם "משוררת צעירה."

מכל מקום, אני שולח העתק מהמכתב אלייך גם לרחל סבוראי ולדב לנדאו, אולי הם יוכלו להוסיף משהו מזכרונם.

*

תל-אביב. 4.3.99. בערב, שיחה טלפונית עם רחל סבוראי, הנמצאת ברביבים, בעקבות העתק המכתב לשושנה ברנר, ששלחתי גם לה. צבי שץ היה נשוי לאחות-אימה של רחל, שתיהן בנות משפחת יצקר, ולדברי רחל היתה לשץ פרשת אהבה כאשר אשתו ובתו היו בצד התורכי של החזית בצפון, והוא בדרום. רחל מרחיבה ומספרת דברים די מדהימים על קורות חייה של אותה אישה, שהיתה אהובתו של שץ, ושהגיעה אף היא לעין-חרוד, והתאבדה יחד עם בעלה, ונישארה רק הבת.

תוך כדי שיחה עם רחל מתברר לי דבר מוזר וכמעט מטורף. בשעתו הירצה חיים באר, ולימים אף כתב זאת ב"גם אהבתם גם שינאתם", ואמר שברנר היה כביכול הומוסקסואל (מתברר, לא רק אלישע פורת הושפע מחיים באר בסיפורו אלא, אומרת יפה ברלוביץ – גם אריאל הירשפלד כתב עבודה ברוח זו על ברנר כהומוסקסואל).

לדברי רחל סבוראי, אורי ברנר עוד היה בחיים כשחיים באר הירצה על כך, והוא רתח מזעם כששמע על הדברים האלה. בקיצור, המגמה של משפחת ברנר ומקורביה, כיום – שושנה ברנר ורחל סבוראי, היא להוכיח שלואידור אהב נשים ולכן לא יכול להיות שהיו קשרים הומוסקסואליים בינו לבין ברנר, והאישה [בה"א הידיעה] לצורך זה היא – אסתר ראב!

לגבי צבי שץ, הוא הרי היה נשוי, ולכן ברור שאינו חשוד בקשרים ארוטיים עם ברנר... ואולם הקשר של אסתר עם שץ אינו עוזר להן "לטהר" את לואידור וברנר מאותה אשמה, וספק גם שתיהן אכן קראו בספרי את הפרק על צבי שץ ואסתר ועל הקירבה ששררה ביניהם.

נותרה אפוא האמירה המוזרה של דב לנדאו מפי אסתר, ועתה הן מנסות ליצור "פרשת אהבה" שלא היתה ולא נבראה בין אסתר ללואידור, ומאוד מפריע להן שכל זה אינו אלא עורבא פרח וכי הקשר היה דווקא עם צבי שץ, שעליו כתבה אסתר וגם דיברה.

יש לי הרגשה שדב לנדאו פשוט בילבל בדבריו, בשם אסתר שסיפרה לו – בין לואידור לשץ. אסתר, אם בכלל, סיפרה לו ששץ חיזר אחריה, או שגם היא חיזרה אחריו. הסיבה שביקשה שלא יפרסם זאת היא ששץ הרי היה נשוי באותה תקופה, וברור לחלוטין שכל הקשר ביניהם היה אפלטוני, שיחות-נפש ארוכות וטיולים.

תוך כדי עיסוק בחומר על פנחס שדה אני מוצא גם קטעי זכרונות של אסתר על ברנר ושץ ביומן שלי. עולה בדעתי שאני יכול לרכז גם את כל החומר שלי על ברנר בספר. מחקרי על ברנר והשאלה הערבית מחזיק כמאה עמודים. אני פותח אפוא קובץ "מסביב לברנר", ומסמן לעצמי מעין ספר תאום לספר "להסביר לדגים" שהוא על פנחס שדה. קודם-כל ארכז את כל החומר, גם חליפת המכתבים האחרונה. אולי אשכנע גם את חיים באר לתרום משלו לנושא הוויכוח על המיניות של ברנר.

אני מצטער שבטרם חתמתי את "ימים של לענה ודבש" לא עברתי על כל יומניי כדי לראות אם רשמתי בהם בשעתו דברים מפי אסתר. האמת שלא היה לי כוח נפשי לכך אז, וזה היה גם מאריך את העבודה בחודשים רבים, עובדה שקריאת היומנים עכשיו, לצורך הספר על שדה, סוחפת אותי לכיוונים שונים ונוספים.

*

תל-אביב. 13.5.99. אני מקבל מכתב מדב לנדאו על אותה "פרשה" של אסתר ראב ויוסף לואידור. הוא מבקש סליחה על האיחור בתשובה, בגלל מחלת ליבו, הוא עבר צינתור, גם פרש לגימלאות, ואומר לי:

באשר לאסתר ז"ל, יש לי באיזה מקום מכתב שלה [אליי] אך לצערי אינני מוצא. חזקה שאמצא כי בדרך-כלל הדברים אצלי מסודרים וכניראה ששמתי את כל החבילה של הספר ההוא [סיפורי לואידור שההדיר בצירוף מבוא] במקום שמור היטב – שמור אפילו ממני עצמי.

היום אפשר לספר (ובינתיים בלי תיעוד). לואידור בא אליה [אל אסתר, לפתח-תקווה] לעיתים על אף רגליו החולות, ברגל, בשבתות. היא התוודתה במכתב שלא התלהבה ממנו אבל בגלל מצבו, כדי לא לפגוע בו, היה לה קשה לסרב באופן חד-משמעי. היא העירה שם שצבי שץ היה ניראה לה הרבה יותר.

זה כמובן אינו מוכיח כלום ואין כאן אלא רמז מאדם שמשיח לתומו. לא פירסמתי דברים אלה, לפי בקשתה. ברגע שאמצא את המכתב אצלם אותו בלי נדר ואשלח לך עותק.

ניראה לי שדבריה של אסתר ז"ל מאשרים את דבריך בעניין צבי שץ, אף שאין כאן הוכחה של ממש.

*

התייחסות נוספת לנושא נמצאת במכתבו של שמעון קושניר לאסתר ראב, אשר נשלח כניראה בשלהי אוגוסט, 1976:

אסתר יקרה!

זה עתה קיבלתי איגרתך ובו את מתקנת טעות שלי, כניראה שלא שמת ליבך שאני מצטט מעדותו של ידידי, שמעון בן צבי ז"ל, שעבד יחד עם לואידור בעין-חי, והוא מספר שריננו על לואידור ועל השמועה שידידה היתה לו בפתח-תקווה משוררת צעירה שהירבה לבקרה, ושהיתה זו ידידות "לא רצינית". עדות זו פירס[ם] לנדאו במבוא לתולדותיו [של לואידור] ועל כך העירותי את הערותיי. וגם סיפרתי מקצת מזכרונותיי עליו. במאמרי אני מצטט עדויותיהם של ש. בן צבי, צבי ליבנה, יעקב יערי פולסקין, שלום שטרייט וחיה רוטברג, ולבסוף עדותו של מרדכי, כשגילה את גופותיהם של י.ח. ברנר וחבריו, ובאחרונה נעלמה גם גופתו של לואידור ולא בא לקבר האחים בנחלת בנימין בתל אביב.

שמחתי לשכנות שירך ה"נס" שהיה מוקדש לעמי החייל, שיר יפה כמיטב שירתך.

הנני שולח את חוברת "ההישארות" שהבאתי לדפוס לזכר טל-לי נכדתנו, שהשאירה לנו יגון צליליה וציורי דמויותיה הקודרות, וזכר עולמה המופנם נורא הוד,

שלום רב לך והיי בריאה וחזקה

שמעון

מכתבו של שמעון קושניר לאסתר ראב הוא ללא תאריך. השיר "הנס" (מוקדש "לעמי החייל") נדפס במוסף לספרות "משא" של "דבר" ב-20.8.76 ("אסתר ראב / כל השירים" עמ' 370), סמוך למאמרו של קושניר, ולמטה נדפס באותו גיליון סיפורי "ממלכת פלסטלינה".

איני יודע אם בתקופה זו קושניר גר עדיין בגבעתיים, או עבר כבר לבית-האבות ברחוב ברודצקי ברמת-אביב. הספר הנזכר במכתבו הוא: "סיפורים מאת יוסף לואידור", כינס והקדים מבוא: דב לנדאו, הוצאת מסדה ואגודת הסופרים העבריים, 1976, 131 עמ'.

לקושניר היתה ביקורת על הספר. כך למשל סיפר לי, בנסיעה להרצאה משותפת עם א. גורני בהרצליה, (שלא התקיימה מהיעדר קהל), כי לנדאו תיאר את לואידור כצולע רק בגלל עדות אחת שתיארה אותו פצוע ברגלו בתקופה מסויימת, אך לואידור, לדברי קושניר, לא היה צולע כרוני.

בית-הקברות הוא כמובן ברחוב טרומפלדור. החוברת "הישארות" מעזבונה של טל-לי אורון, לזכר נכדתו של ש. קושניר שהתאבדה, יצאה לאור ב-1976 בהוצאת "עקד", תל-אביב, והוא שלח את החוברת גם לי.

אסתר לא הזכירה מימיה באוזניי או בראיונות עימה שהכירה את לואידור ושהיו לה קשרים עימו. גם לא הזכירה את מותו בקשר למאורעות 1921.

בהיותה בת 21, בתקופת הארבה באביב 1915, שהתה לפי עדותה בפתח-תקווה. בקיץ אותה שנה, לאחר מכת הארבה, כאשר המצב בבית נעשה קשה וכל פה נוסף להאכלה היה מעמסה, הלכה לנס-ציונה, ללא התנגדות ההורים, יחד עם אברהם איכר ופועל אחד בשם ברניצקי, לעבוד בפרדס הברון. הם שהו שם כל הקיץ, ואכלו במטבח הפועלים עד שאפס האוכל. הבחורים הביאו עימם דורה, ואסתר הביאה מהבית שק גרעיני חומוס, ומזה היו ניזונים. הם עבדו בפרדסים. איתם יחד עבד וגם שמר צעיר בשם אלדד, שהיה לדבריה ידידו של לואידור, ולימים פקיד בכיר במשרד-הביטחון. אלדד נשאר בידידות, אם כי לא קרובה, עם אסתר. לימים התגורר חודשים אחדים בדירתה ברחוב דבורה הנביאה (כיום רחוב שניאור) בתל-אביב, כאשר אסתר נסעה לחוץ-לארץ, בראשית שנות החמישים. על תקופת נס-ציונה כתבה אסתר את סיפורה "בקתה בפרדס" (1949) שהמשך לו נמצא בעיזבון, בשם: "בקתה".

אסתר סיפרה לי כי בידי אלדד נמצא, לדבריו, כתב-יד של לואידור. נידמה לי שניסיתי לאתרו, או אולי כתבתי על כך ליעקב לנדאו, ולמיטב ידיעתי לא נמצא כתב-יד כזה של לואידור.

אהוד בן עזר

המשך יבוא