השופט יצחק גולדפריינד-עמית
שנים אני מקפיד תמיד להביא את השם המלא של כל מי שאני כותב עליו, ושנים אני מותקף על כך. והנה ראו כיצד אזכור השם המלא יכול היה למנוע פרשת שחיתות.
השופט המועמד לנשיאות בית המשפט העליון יצחק גולדפריינד-עמית היה בשנים האחרונות צד בהליכים משפטיים סביב נכס שלו בת"א. אלא שהוא מופיע בהם בשם נעוריו "גולדפריינד" והנהלת בתי המשפט לא עודכנה בהם כנדרש. כשופט עליון הוא דן לאורך התקופה בתיקים הקשורים בעורכי הדין שייצגו אותו, בעירייה שהאשימה אותו ובקידום שופט שדן בפרויקט פינוי-בינוי אפשרי של הנכס.
בתגובה אמר השופט גולדפריינד-עמית שנתן ייפוי כוח לאחיו שחתם בשמו ולא ידע על קיומם של ההליכים. (נטעאל בנדל)
https://www.ynet.co.il/news/article/h1agsp11pkx
רחמים לא ידע, וגם גולדפריינד-עמית לא ידע, איך שזה לא יהיה יש כאן העלמת ניגוד העניינים והפרת אמונים, למרות מתן ההכשר של יאיר למפל-לפיד.
ועכשיו, עם ניגוד העניינים איך ימונה לנשיא בית המשפט העליון, ואיך יוכל לשפוט אחרים, למשל את נתניהו? איך מעשה זה יקרין על אמון הציבור במערכת המשפט?
האמת התרגלנו. היה לנו נשיא עבריין, ראש ממשלה עבריין, עכשיו גם שופט עליון. אסור להתרגל.
עכשיו, לו רק השתמש השופט תמיד בשמו המלא, הכול יכול היה להימנע.

ח"כ רוויטל רדזינסקי-גוטליב מיד ניצלה את ההזדמנות
ח"כ רוויטל רדזינסקי-גוטליב (שאינה מציינת גם היא את שמה המלא) ניצלה מייד את ההזדמנות ויצאה נגדו: "רימה את המערכת – לך הביתה היום". "לא רק שהוא לא יכול להיות נשיא בית המשפט העליון – הוא לא יכול להיות שופט בכלל. הבן אדם לכל הפחות רמאי לכאורה." שר המשפטים: "תגיש קובלנה נגדו ומכתב ובו כתוב שהוא צריך להתפטר – הוא רימה את המערכת. אתה לא יכול להגיד שלא ידעת. אדוני, תפסיק עם זה, תפסיק ללעוג לאינטליגנציה שלנו," הטיחה גוטליב והוסיפה כי "כששופט חושב שהוא מורם מעם והוא יכול לשפוט בניגוד עניינים, זה מראה על חוסר התאמה מוחלטת למעמד."
רוויטל רדזינסקי-גוטליב קראה לשר המשפטים לפעול בנושא: "הוא צריך להוציא לו מכתב – אדוני, אני ממליץ בפניך להתפטר. אם אתה טיפש, אתה לא יכול להיות שופט. אם אתה לא מבין מה המשמעות של חתימה על מסמך, אתה לא יכול להיות שופט."
https://www.now14.co.il/article/1092476
בינתיים היא מנצלת את המצב לא להגיע לחקירת משטרה.

מה צפוי לנו?
סכנת חטיפות וטרור
שמרו נפשכם
בשעה שאני כותב את הדברים (יום שלישי 14.1.25) עדיין לא ברורים תנאי העיסקה עם החמאס. ברור בשלב זה שהחמאס נשאר בשלטון בעזה, ויזכה לפסק זמן לשיקום. לא ברור גם כמה מחבלים רוצחים ישוחררו. מה שברור הוא ששחרור המחבלים הרוצחים יביא כבעבר לאלפי הרוגים. הישמרו לנפשותיכם, אתם בסכנה.
בזמנו כתבתי כאן על אחוז השבים לטרור מבין – 16,842 המחבלים ששיחררה ישראל.
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01948.php
לא אחזור על הדברים אלא על דבר אחד.
על רקע המידע הזה והסכנה לרציחתם של ישראלים רבים ע"י המחבלים שישוחררו בעיסקה עם מוחמד סינואר (בינתיים אחיו יחיא סינואר חוסל), תמוה עוד יותר המחדל העצום של המדינה. איך מדינת ישראל התנהלה לאורך השנים מאז עיסקת ג'יבריל כמדינת חלם. כיצד שוב ושוב היא נכנעה לעסקות מיקוח של ארגוני הטרור הערבים. מדוע כבר לפני 39 שנים לא חוקק חוק לפיו כל מחבל ששוחרר עקב עסקת מיקוח עם ארגוני הטרור ייתפס אחרי החזרת החטופים ויוחזר לכלא לרצות את מלוא ענשו.
מעבר לירידה בחטיפות, חוק זה היה מביא לכך שארגוני הטרור היו חייבים לדרוש מבחינתם שיחרור מחבלים רק מחוץ לגבולות ישראל. מדוע החלם הזה עוד טרם בא לתיקונו? רק על המחדל הזה היה צריכים בנימין מיליקובסקי-נתניהו, נפתלי בנט, ויאיר למפל-לפיד, ובייחוד הראשון, לשים את המפתחות וללכת הביתה.

מגירוש ספרד לגירוש ישראל
מפלגת השמאל הקיצוני הספרדית ''פודמוס'' הודיעה כי תפנה למשרד הפנים במדריד, במטרה למנוע את כניסתה של מכבי ת''א לספרד כי היא "מייצגת מדינה רצחנית ואכזרית". מכבי צפויה להתארח אצל ריאל מדריד.
https://rotter.net/forum/scoops1/884179.shtml
כמובן, ספרד היא הרי מדינה שאינה רצחנית ואכזרית, היא מעולם לא גירשה את כל הערבים ממנה (תארו לכם מה היו מגיבים לו עשתה זאת ישראל?) והיא אפילו לא מוכנה להחזיר למרוקו את אי פטרוזיליה הזעיר שכבשה ממנה.
שינסו פעם לגגל את המילה "אל-אנדלוס" ויגלו כמה ערבים בארץ חולמים לשוב ולכבוש את ספרד.

"אמרו לי לשתוק": עדויות הבכירים בממשל ביידן שהתפטרו בשל תמיכתו בישראל
"לא הוצבו קווים אדומים על השימוש בנשק אמריקני," טען אנדרו מילר, שהיה סגן עוזר מזכיר המדינה של ארה"ב לענייני ישראל, בתוכנית "60 דקות" ב-CBS. "נתניהו קיבל מסר שהוא יושב בכיסא הנהג, ותמיד נתמוך בו." ג'וש פול, שחתם על עסקאות נשק מרכזיות, תיאר: "אמרו לנו 'הנה כל הבקשות מישראל, אשרו אותן מהר.'"
תוכנית התחקירים האמריקנית היוקרתית "60 דקות" הקדישה פרק לתופעת התפטרותם של אנשי מחלקת המדינה בארה"ב במחאה על התמיכה של ממשל הנשיא ביידן במלחמתה של ישראל בעזה. לפי התחקיר, מאז תחילת המלחמה הוגשו מיספר שיא של בקשות סייגים רשמיות. 13 פקידים ממחלקת המדינה, הבית והלבן והצבא האמריקני התפטרו במחאה על התמיכה בישראל. "התחושה בקרב דיפלומטים רבים היא שהתמיכה של ארה"ב בישראל מסכנת את ערכי היסוד שלה, ומעמידה את ביטחונה הלאומי בסכנה," אמרה הלה רארית, אחת המרואיינות המרכזיות בתחקיר, דוברת מחלקת המדינה בערבית שהתפטרה מתפקידה באפריל שעבר. לדבריה, ארה"ב הפכה למטרה בעולם הערבי בגלל התמיכה שלה בישראל מאז טבח 7 באוקטובר.
אנדרו מילר, ששימש כסגן עוזר מזכיר המדינה לענייני ישראל והפלסטינים, יצא בפומבי גם הוא נגד המדיניות האמריקנית, אך בחר לעשות זאת לאחר פרישתו בחודש יוני האחרון. מילר, שנחשב לבכיר ביותר בממשל ביידן שהתפטר והביע ביקורת על התמיכה בישראל, סיפר בתחקיר כי מעולם לא הוצבו קווים אדומים ברורים לשימוש צה"ל בנשק האמריקני.
לדבריו, המסר שהועבר לראש הממשלה בנימין נתניהו מממשל ביידן היה שהוא זה שיושב בכיסא הנהג, הוא בשליטה מלאה, והתמיכה האמריקנית תהיה שם תמיד, שהוא יכול לקחת זאת כמובן מאליו. הוא הוסיף כי נתניהו, ולא ביידן, הוא זה שקובע: "המלחמה תיגמר רק כשהוא ירצה בכך: בהיעדר התערבות מארה"ב או שמישהו אחר יכריח או יכפה החלטה – זה מסתיים כשנתניהו אומר שזה נגמר." עוד אמר מילר כי ביידן נמנע מלהציב לנתניהו גבולות חד-משמעיים, מעבר לקריאה כללית לעמידה בדין הבינלאומי.
מילר אמר כי השימוש בפצצות אמריקניות במשקל 2,000 פאונד (כ-908 ק"ג) היה "לא הולם" והוביל לאבידות אזרחיות עצומות. "היינו יכולים להגיד, 'אנחנו משעים את העברת הנשק הזה,' אבל לא עשינו את זה," הוסיף. "ישראל השתמשה בפצצות האלה כדי לפגוע באדם או שניים באזורים צפופי אוכלוסין, ובמספיק מקרים ראינו שזאת התנהלות מעוררת סימני שאלה." במאי האחרון, נזכיר, ממשל ביידן השעה את משלוחי הפצצות מסוג זה.
מילר התייחס גם לדוח מחלקת המדינה ממאי האחרון שקבע כי "סביר להעריך" שישראל השתמשה בנשק אמריקני תוך הפרה של הדין הבינלאומי במהלך פעולותיה בעזה – אך גם שאין ראיות לכך שישראל מבצעת רצח עם. לדבריו, ממצאי הדוח מוטים כי האמריקנים מסתמכים על ישראל על מנת לקבל מידע מהשטח. "קשה להשיג את האינפורמציה בשדה קרב פעיל, אבל הייתי אומר גם שלא בדיוק עבדנו קשה כדי לנסות להשיג את המידע," ציין. הוא הוסיף כי למרות שארה"ב מאמינה שישראל פעלה בצורה לא הולמת, היא זכתה מההפקר ומרוויחה מהספק כי האמריקנים "רוכשים כבוד" לדיווחים של צה"ל.
מרואיין נוסף בתוכנית, ג'וש פול, ששימש כמנהל במחלקת המדינה וחתם על עסקאות נשק מרכזיות, הצביע על הקשר הישיר בין מתקפות חיל האוויר הישראלי לתעשיית הנשק האמריקנית. "כל פצצה שמוטלת בעזה – מוטלת ממטוס אמריקני," אמר. פול, שהתפטר עשרה ימים לאחר תחילת המלחמה, תיאר אווירה שבה לא היה מקום לוויכוח או דיון, ושהחלטות להעביר נשק לישראל התקבלו בהוראות מפורשות מהרמות הגבוהות ביותר בבית הלבן. "קיבלנו הנחיות מאוד ברורות שאמרו, 'הנה הבקשות האחרונות מישראל, יש לאשר אותן עד השעה 15:00 באופן מזורז'," סיפר. לדבריו, ההוראות הגיעו מהנשיא ביידן עצמו וממזכיר המדינה אנתוני בלינקן.
הבית הלבן סירב להגיב ישירות לתחקיר, אך גורמים בכירים בממשל טענו כי המדיניות נועדה למנוע מלחמה רחבה יותר במזרח התיכון. לדבריהם, הפסקת הסיוע לישראל היתה עלולה לעודד את אויביה, ובהם חמאס וחיזבאללה, להסלים את המצב.
https://www.ynet.co.il/news/article/rjzctxgpjx
מזעזע לדעת שבממשל הדמוקרטי ישבו אקטיביסטים פרו-איסלמיים שתמכו במניעת נשק מישראל כדי לאפשר לחמאס ולחיזבאללה לנצח. קו ישר מוביל מהם לאלו שהתנגדו לספק נשק לבריטניה בזמן מלחמת העולם השנייה שלחמה בנאצים.

פעילים אנטי-ציונים בארה''ב מאשימים את ישראל במשבר השריפות בלוס אנג'לס
על פי המסורת האנטישמית העתיקה פעילים ופרשנים אנטישמים-אנטי-ישראלים בארה"ב מאשימים את ישראל במשבר השריפות בלוס אנג'לס.
קוד פינק, קבוצת פעילי שמאל קיצוני, אומרת באינסטגרם, "כשהמיסים בארה"ב הולכים לשריפת אנשים חיים בעזה, אנחנו לא צריכים להיות מופתעים כשהשריפות האלה באות הביתה."
הסניף הניו יורקי של הקבוצה האנטי-ציונית "הקול היהודי לשלום" אמר בפוסט על השריפות: "במקום להפנות משאבים כדי להפוך את ארצנו לראויה למגורים, הממשלה שלנו משקיעה מיליארדים ברצח העם של ישראל בפלסטינים בעזה."
פאטימה מוחמד, מנהיגת הקבוצה האנטי-ישראלית "במהלך חיינו", פירסמה תמונה של השריפות ואומרת: "הלהבות של עזה לא עוצרות שם. להטיל מאות אלפי פצצות על עזה, להפיכתה לתופת בוערת, יש השלכות," היא אומרת. "יש השלכות אקלים שימצאו את כולנו."
הפרשן מהדי חסן גם קושר את הסיוע הצבאי של ארה"ב לישראל לתקציב מכבי האש של לוס אנג'לס. (מכבי האש של לוס אנג'לס ממומנת בעיקר על ידי העיר לוס אנג'לס, בעוד שהסיוע לישראל הוא מהממשלה הפדרלית).
חבר הקונגרס של ניו יורק ריצ'י טורס, אחד התומכים הבולטים ביותר של ישראל בוושינגטון, יוצא נגד קוד פינק על האשמת ישראל בשריפות: "טבעה של האנטישמיות הוא להפוך את העם היהודי והמדינה היהודית לשעיר לעזאזל בגלל כל מה שלא בסדר בעולם – לא משנה עד כמה הקשר הסיבתי קלוש," הוא אומר ב-X. "שיטת הפעולה של האנטישמיות היא השמצה של שעיר לעזאזל: כשיש ספק, להאשים את היהודים."
איימי ספיטלניק, ראש המועצה היהודית לענייני ציבור, מכנה את הצהרת קוד פינק "הדוגמה האחרונה של הפיכת ישראל או היהודים לשעיר לעזאזל בצורה בלתי פוסקת כמעט לכל בעייה עולמית."
https://rotter.net/forum/scoops1/884061.shtml
אצל האנטישמים (וגם אצל האוטו-אנטישמים) היהודים תמיד אשמים בכל. מוזר שהם לא מאשימים את היהודים מרעילי הבארות בריקון מאגרי המים של קליפורניה.

מכונת הרעל
מכונת הרעל של שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן מהללת את מכונת הרעל של יאיר גולדנר-גולן. כך כותבים שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן, במאמר מערכת של עיתונם:
"בראיון ב'פגוש את העיתונות' בשבת אמר גולן, כי 'כל חייל נוסף שנהרג בתוככי רצועת עזה זה מוות לשווא.' גולן גם הסביר, ש'זה חובה של הממשלה להביא לסיום המלחמה ולא להמשיך להקיז את הדם לשווא.'
"לדברים של גולן צריכים להצטרף חברי האופוזיציה האחרים וגם חברי קואליציה אשר מבינים שהדם של חיילי צה"ל נשפך כעת בלא מטרות ממשיות. ובעיקר מוכרח להצטרף לדברים הציבור, המחויב להבהיר לממשלה שאין לו ילדים למלחמות מיותרות. את המלחמה ברצועת עזה מוכרחים להפסיק."
("הארץ" מאמר מערכת, 13.1.26)
https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/2025-01-13/ty-article-opinion/00000194-5ba8-d3c7-a3bd-dfbff7550000
כמה רעל צריך להיות אצל גולדנר-גולן כדי לומר שכל חייל שמת בעזה במאבק לחיסול החמאס מת לשווא?
בעצם אין להתפלא על כך, הרי כל מי שנאבק להצלת שלטון החמאס ושיקומו, חייב מטבעו להיות מכונת רעל.

החינוך המשותף היה רע או טוב?
יעל נאמן (מישהו יודע את שמה המקורי?) פותחת את ספרה על הקיבוץ בשאלה לבוגרי החינוך המשותף בקיבוץ: "היה לך טוב או היה לך רע?"
בספרה היא כותבת על נחשון גולץ מקבוץ רוחמה שהתראיין לעיתון "הארץ" והצהיר על כוונתו לתבוע את רשם האגודות השיתופיות בתביעת נזיקין אזרחית על נזקי החינוך המשותף. את האישום הוא מתאר שם כך: "האישום: ניסוי פסיכולוגי אכזרי באלפי ילדים בני קיבוצים שגדלו בחינוך המשותף. מטרת הניסוי: יצירת אדם חדש תוך כדי יציקת תכנים דמיוניים למושגי יסוד כמו הורים, בית, כסף, עבודה, אדמה." הוא אומר לוורד לוי ברזילי, בתחילת הכתבה: "אני נראה לך בן אדם נורמלי, שגרתי, שום דבר שונה. נכון? אבל את טועה. זה רק נראה ככה. אני לא אדם רגיל, אני מוטציה. בפנים, אני נכה. אני לא יודע מה זה בית. אין לי אבא ואימא. לא יודע מה זה אחים ואחיות. אין לי מושג מה זאת משפחה. מה זאת אהבה. ככה גידלו אותי. ככה יצאתי. עשו עליי ניסוי ועיוותו אותי מן היסוד. לא רק אותי, כמובן, את כל הילדים שגדלו בצורה הזאת בקיבוצים. ומדובר, כידוע, באלפים."
https://www.mako.co.il/culture-books-and-theatre/first-chapters-short-stories/Article-17b28234a7e2291026.htm
לימים הוא ירד מהארץ.
על השפעת החינוך המשותף על נפש הילדים נעשו כבר מחקרים ונכתבו ספרים.
בראשית שנות השישים הגיע לארץ הפסיכואנליטיקאי ופסיכולוג הילדים היהודי-אוסטרי-אמריקאי ברונו בטלהיים, שרעיונותיו אודות הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד, ואודות ילדים עם הפרעה רגשית, שאת חלקם פיתח בהתבסס על התנסויותיו במחנות הריכוז, הקנו לו מוניטין בינלאומיים, בטלהיים הגיע לקיבוץ רמת יוחנן, שם שהה תקופה קצרה, וחקר את החינוך הקיבוצי.
ב-1969 התפרסם ספרו "ילדי החלום", בו תיאר מחקר שערך בישראל לגבי השפעת החינוך הקיבוצי המשותף על התפתחות הילדים. מתצפיותיו אלה הסיק בטלהיים כי ילדים שגדלו בחינוך משותף מתקשים ביצירת קשרים רגשיים ואינטימיים חזקים וממושכים. מסקנה זו העלתה בו את השאלה, באיזה אופן קשורים הרכוש הפרטי והרגשות הפרטיים, אם אכן היעדרו של רכוש פרטי מחליש את הרגשות הפרטיים. מחקרים מאוחרים יותר, שעקבו אחר הילדים שאותם חקר בטלהיים, הפריכו במידה רבה את מסקנותיו. תחזיותיו השחורות לגבי קשיי התפקוד הרגשיים של ילדי הקיבוץ לא התממשו.
https://he.m.wikipedia.org/wiki/ברונו_בטלהיים
בשנת 1990 התאבד בטלהיים בסילבר ספרינג, מרילנד, ביום השנה של "האנשלוס", באמצעות בליעת כדורי שינה, שתיית ויסקי וחנק משקית פלסטיק שכרך סביב ראשו.
כבוגר החינוך המשותף והלינה המשותפת, השאלה של יעל נאמן "אם היה לך טוב או היה לך רע בחינוך המשותף?" היא לדעתי שאלה קצת טיפשית. כבכל מציאות היו דברים רעים והיו דברים טובים.
אני כמובן מודע לכך שבקיבוצי "השומר הצעיר", שם היא גדלה, התנהלו הדברים קצת אחרת.
שמואל גולדשטיין-גולן שהיה פסיכואנליטיקאי ואיש חינוך ממנהיגי תנועת "השומר הצעיר", ממייסדי קיבוץ בית אלפא, תאורטיקן של החינוך המשותף ומאבותיו, ממייסדי ומכווני מפעל החינוך בקיבוץ הארצי השומר הצעיר. מה שנקרא "המוסד" החינוכי,
https://www.psychoanalysis.org.il/גולן-שמואל/
הגיע קצת לקיצוניות. לא רק שב"מוסד" הילדים חיו מחוץ לקיבוץ שם גרו הוריהם, בקיבוצי "השומר הצעיר" היה מעבר לניתוק מההורים דבר נוסף שהביא אולי לפרוורסיה מסוימת, והוא שהילדים נצטוו לקרןא להוריהם בשמם הפרטי כמו לשאר החברים בקיבוץ, ולא אימא אבא. בזה אולי ניתן להבין את נפשו הפגועה של נחשון גולץ.
אני רוצה בכמה מילים לסכם את החינוך המשותף והלינה המשותפת אצלנו.

על החינוך המשותף והלינה המשותפת בקיבוץ המאוחד
מרדכי סגל נולד ב-1903 למשפחה חסידית באוקראינה, והיגר לאמריקה. ב-1925 עלה לא"י ועבד בגן הירק בכפר גלעדי. ב-1932 יצא להכשרה אצל יהושע מרגולין וחזר ללמד בכפר גלעדי. מאוחר יותר הקים את ועדת החינוך של ה"קיבוץ המאוחד" וכתב את משנתו החינוכית. הוא הגה את רעיון הגן המעורב, שלו חצר גן שוקקת חיים.
סגל התאמץ לשכנע את הקיבוצים בהכרח להכשיר חברים כמחנכים ביישוביהם. עבודת ההוראה טען, חשובה לא פחות מהעבודה הפיסית שנחשבה קודש קודשים בתפיסה של הקיבוץ. סגל ביקר ביישוב אחר יישוב, הלהיב ושכנע. וכך ריכז 15 איש – שנועדו להיות ראשוני התלמידים בסמינר הקיבוצים.
המורים באו מקיבוצים שונים וגרו בתנאי קומונה ב"קבוצת הכשרה" שהקים סגל בקרבת המכון הביולוגי של מרגולין. בכירי מזכירויות התנועות הקיבוציות ליוו את חברי הקומונה.
שנתיים אחרי הקמת "קבוצת ההכשרה" ייסד סגל את "סמינר הקיבוצים" בת"א. עשרות תלמידים למדו בו במחזור הראשון. סגל – חרט על דגלו של הסמינר את המטרה – "חינוך אדם שאוהב את הארץ, את החי והצומח אשר בה, יודע את שורשי היהדות, עוסק ומפתח יחס לאומנויות, ורואה בחינוך לא מקצוע אלא שליחות וייעוד."
לאחר עשר שנים החליטו סגל ומרגולין ש"סמינר הקיבוצים" צריך לשכון בתיק "הטבע". וכך נדדו בשבילי הארץ וגבעותיה, ובחרו בגבעות שיך-אבריק, שם והקימו בלב ליבו של נוף מקסים את "סמינר הקיבוצים" – הוא סמינר "אורנים".
סגל פיתח שיטה חינוכית ייחודית. הוא כתב תנ"ך לילדים והוציא ממנו את שם אלוהים. המבול פרץ כפגע טבע. משה ניחן בסימני בשר ודם שלו, כמנהיג אמיץ ומסור. כוחות על אנושיים ועל טבעיים, אינם בנמצא כאן, רק האדם עצמו מופיע. למשל: בתנ"ך המקורי נכתב: בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ: התנ"ך על פי סגל: "בראשית נבראו השמים והארץ". למשל: בשמות י"ד ל-ל"א נכתב: "וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל--מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ." בגירסת סגל הנוסח הוא כדלקמן: "ביום ההוא נושע ישראל מיד מצריים וישראל ראה את מצריים - מת על שפת הים, והאמינו במשה."
את הפילוסופיה שמאחורי יוזמתו הסביר סגל כך: "הדיאלקטיקה של התפתחות תרבותנו, העלתה את אמונת אלוהים, אולם תרבותנו הגיעה אל התיזה האנושית – אמונת האדם, והיא הפתרון היחיד לבעיות התרבות של זמננו."
החינוך היה "חינוך משותף" עם "לינה משותפת". בית התינוקות, הגנון, הגן, ובית הספר, שימשו גם כבתי מגורים לילדים. מבנה הבית החינוכי – הגן ובית הספר, תוכנן על פי הפדגוג סגל. המבנה צריך היה לענות על צרכי החינוך המשותף. מבנה הגן והכיתה כלל: חדר לימוד גדול. חדרי מגורים, כל חדר לארבעה ילדים. חדר אוכל, שירותים ומקלחת. הכול במבנה אחד.
אם סגל היה האוטוריטה החינוכית, הרי החינוך בקיבוץ המאוחד היה כפוף לאידיאולוג הראשי – טבנקין, שהכתיב את תורת החינוך. טבנקין ידע לדבר. לא ידע לכתוב. לא תמיד ניתן היה לסכם את דבריו. הכול היה מבולבל. באוגוסט 1942 עם התקדמותו של רומל עד שערי מצרים. נערך כנס מחנכים של "הקיבוץ המאוחד". בכנס נשא טבנקין דברים בנושא: "בית הספר והמלחמה". סיכום דבריו נחשב מאז האידיאולוגיה החינוכית של "הקיבוץ המאוחד".
בתחילת דרכו ב-1923 כאב לילדיה של אווה, ראה טבנקין במשפחה ובילד את המרכז בחיי הקיבוץ. האישיות והתפתחות הילד סבר, הינן מטרות בפני עצמן ולא אמצעי למטרה כללית – למשק, או למדינה. חברה חופשית המקריבה את ילדיה לצרכיה לא תתקיים. וחשוב לא לנתק את הילדים מאמותיהם וממשפחתם. טבנקין היה אף בעד לינה משפחתית. בהשפעת מנהיגי "דרור" בפולניה, המאבק נגד הרביזיוניזם, עליית הפאשיזם בעולם, המרד הערבי, המאבק עם בֶּרְל על איחוד התנועה הקיבוצית, הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, ובעיקר השפעתה של חומה חיות – המאהבת שלו, שינה טבנקין את תפיסתו החינוכית.
בנאומו "בית הספר והמלחמה" המליץ טבנקין על מתן "חינוך ספרטני" לילדי הקיבוץ. חינוך הדומה לחינוך "השומרים" בספר "המדינה" של אפלטון. טבנקין צפה עתיד של מלחמות. כל עוד ישררו בעולם ניגודי אינטרסים, עד למהפכה העולמית אשר תקים "ברית-מועצות של העמים", יש לחנך את הילדים למלחמה, ובמיוחד למלחמה ממושכת נגד הערבים.
"מינקותם," אמר, "ראוי לגדל את הילדים בבית מפולש לרוח השדה המחסנת." מוטב, אמר, שבית-הילדים לא יהיה בנוי בטון כלל. לגננות המליץ על מתן אקדח צעצוע בגיל הגן, ולמורים אימון ילדי בית-הספר באבן ובמקל. "הדבקות, המסירות, וההקרבה, יקבעו את לימודי ההיסטוריה, הספרות והתנ"ך. הילדים יתחנכו על מעשי הגבורה בתולדות היהודים." כדאי ללמוד, המליץ, כיצד הכשירו הנאצים את הנוער שלהם למלחמה, וכיצד עשתה זאת רוסיה. דרושה מיליטריזציה של החינוך. "העוֹבדות בבית הילדים, המדריך בתנועת הנוער, המגויס לצבא או להגנה, הכל נתונים לארגון אחד – ה"קיבוץ המאוחד" – ארגון קולקטיבי אשר אידיאל אחד, רוח אחת מפעמת בו."
ארקה ויינר-ישראלי (חבר גבת, בעלה של המשוררת פניה ברגשטיין) עמל שנים לא מעטות, על הכנת מסד רעיוני לתוכנית הלימודים של "הקיבוץ המאוחד". הוא ניסח מערכי שיעור לנושא: לימוד "הקיבוץ" כחלק מלימודי חברה הכוללים: ציונות, סוציאליזם, תנועת הפועלים בא"י, והתיישבות. המערכים כללו מאה שעות לימוד, מתוכם חצי על "הקיבוץ המאוחד". למשל:
קומוניזם: חברה אנושית ללא קניין פרטי והבדלי מעמדות שכל אמצעי היצור בה שייכים לכלל. קומונה: קהילה ישוב אנשים החיים ביחד בחברה עם שוויון כלכלי.
תורת הקבוצה: הקבוצה קמה כדרך ליישוב א"י לכיבוש קרקע ועבודה. אדמה שאינה קניין הפרט, עבודה עצמית, צריכה משותפת, וחיי קומונה.
יסודות הקבה"מ: התיישבות משותפת בישובים קומוניסטיים גדולים ופתוחים. כיבוש העבודה לפועל העברי. חברות בהסתדרות.
כיבוש: המושג "כיבוש" הוא אחד ממושגי הציונות ובתנועת הפועלים. "כיבוש קרקע" היאבקות עם כוחות עויינים אנגלים ערבים. האדמה לא נגאלה בכסף, ולא ע"י הגנה, אלא רק ע"י התיישבות. "כיבוש העבודה".
בשנת 1950 יצא סוף סוף הספר לאור: ארקה ישראלי – הקיבוץ המאוחד – תוכנית לימודים. מאושר אץ רץ ארקה, והעניק את הספר למורהו הרוחני – טבנקין. טבנקין מצידו העניק לו בתמורה שי – ספר של ש. קפלנסקי. על הספר רשם הקדשה בכתב ידו: "לארקה ביום קבלת תורת הקיבוץ."
מאז נולד בנו היחיד גרשון, עמל ארקה ללא ליאות גם בבעיות "החינוך המשותף". עתה הוא פירסם את עיקרי תורתו: "בניין הקיבוץ שינה את היסוד הקיים בעולם, את יסוד הקניין הפרטי; גם בחינוך הילדים חולל הקיבוץ מהפכה גדולה, בהוציאו מידי ההורים את הטיפול היום יומי בילד, ומסרו לידי אנשים מיוחדים הנקבעים ע"י החברה.
"חוסר האפשרות לספק את הנחוץ לילד מבחינה כלכלית, היגיינית ונפשית, נפתרו בקיבוץ – דירה מרווחה, אויר, אור, ניקיון, תזונה טובה, טיפול והשגחה, ופיקוח רפואי וחינוך – הכול ניתן לילד מינקותו ועד להתבגרותו. גם בתנאי חיים טובים רק משפחות בודדות יכולות להעניק כל זה לילדיהן.
"'החינוך המשותף' הוא תוצאה של סדר החיים בקיבוץ. כל אחד עובר בעבודה שלו בשלמותה, ומשום כך הוא משוחרר מעבודות אחרות הנחוצות לקיום אדם, האימהות משוחררות מעבודת הטיפול בילד – הטיפול באוכל ומשקה, הלבשה, והנעלה, שמירה על הילד והעסקתו בשעות העבודה ביום, טיפול בחוליו, וכו', ויכולות להקדיש עצמן לעבודת ענפי השדה, מלאכה, שירות, חינוך, או והנהלה. לאחר עבודת היום פנויים ההורים להתייחד עם ילדיהם ולהעניק להם את כל שפע אהבתם.
"החינוך המשותף בא גם להגשים את הכלל הפדגוגי, כי כל ילד זקוק לחברה. 'חברת הילדים' – כוללת בקיבוץ: לינה משותפת, חדר-אוכל משותף של ילדים, וקומונה של ילדים. הילדים בקיבוץ לומדים לשרת את עצמם. לומדים לעבוד. כל הילדים מקבלים השכלה ותורה החל מגן-הילדים ועד לכיתות ההמשך. בקיבוץ הושם קץ להפלייה ברכישת השכלה, כפי שהיא קיימת בצורות חיים האחרות.
"קשרי ילדים והורים בקיבוץ חזקים עוד יותר מאשר בצורת חיים אחרת. התלות היא 'תלות' של אהבה הדדית המשוחררת מהרגשה של הורים המפרנסים ילדים, והתובעים להישמע ולציית להם בשל כך. הפגישה בין הורים לילדים היא פגישה אשר האהבה ההדדית שרויה עליה. האהבה ההדדית מתפשטת גם על כל חיי החברה והציבור בקיבוץ. 'מלחמת האבות והבנים' עוקצה ניטל לעומת הקיים במשטר הקפיטליסטי."

לפי תקנון בית הילדים: הילדים לנים רק בבתי הילדים. ההורים מביאים את הילדים להשכבה, קוראים אולי סיפור לילדים, והולכים. לא היו סבא או סבתא שיטפלו בילדים.
מעטים מחברי הקבוצה הצליחו להציל את הוריהם רובם נשאר שם באירופה בבורות במחנות ההשמדה, במשרפות. רובו של הדור השני של הילדים גדל ללא סבאים וסבתות.
ילדים לא מעטים (ביניהם אני נ.כ.)* ברחו לא פעם מהגן ל"חדר" ההורים, במיוחד בלילות גשם וסופה. הילדים שנותרו לבד בגן ריק מאדם, רצו את החום של ההורים. הם הוחזרו בכוח לבית הילדים. הגננות ויאמין, מרכז ועדת החינוך, החליטו להתקין בגן וו לדלת שתינעל כדי למנוע את בריחת הילדים לחדרי ההורים. יאמין אף בנה מחסום מעץ שנעל את הדלת בדירתו הוא, על מנת שרון – בנו, לא יוכל להיכנס ל"חדר" הוריו בלילות, כאשר הצליח לברוח מהגן.
לאהל'ה פחדה לרדת בלילה מהמיטה לסיר. חנהל'ה המשותקת לא יכולה היתה לקום. אילן תמיד היה קורא לעזרה, ושרהל'ה האמיצה וטובת הלב היתה יורדת ומגישה לשתיהן את הסיר למיטה. תחילתה של קרירה סיעודית מפוארת.
את ההורים ניתן היה לראות רק מארבע אחרי הצהריים עד שעת ההשכבה. בתחילה נבע הדבר מתנאי קיום קשים אבל מאוחר יותר נוספה לזה אידיאולוגיה. כל המטפלות נשלחו לקורסים או להשתלמויות בתורתו הפדגוגית של מרדכי סגל. חומר הלימוד נבחר בקפידה. מטרתו – לקדם את האידיאולוגיה השיתופית יותר מאשר את טובת הילד.
בגיל מבוגר יותר היו ילדים שראו ב"חינוך המשותף" גם יתרונות. חוסר פיקוח של המבוגרים איפשר לילדים חופש לעשות ככל העולה על רוחם.
למרות "החינוך המשותף" ו"הלינה המשותפת", היו היחסים המשפחתיים מאוד חמים. הפינסקאים, מראשית הקמת הקבוצה, לא קיבלו את המנהג הביזארי שהיה נהוג ב"שומר הצעיר" לפיו אל לילד לקרא להוריו: "אבא" או "אימא", אלא לקרוא להם רק בשם הפרטי, כי הילד שייך לקבוצה כולה. כאן, בגבת, אבא תמיד היה אבא, ואימא תמיד היתה אימא.
מאז שליקורגוס האגדי ייסד את ספרטה וקבע לה את חוקתה, ואת "החינוך הספרטני" שיקבלו בניה, לא היה כחינוך אותו קיבלו ילדי קבוצת "דבורנית", החל מספטמבר 1959.
הילדים שבאו משלושה גנים: "גן עומרים", "גן אשכול", ו"גן אתרוג", נמסרו לידיה הנאמנות של המטפלת בלה גרינברג. מהגן החמים עברו למשטר ספרטני. החל סדר יום קבוע: קימה ב-06:30. תוך חצי שעה חייבים לקום, להתלבש, להתרחץ, לסדר את המיטה, לגלגל את השמיכה, ולשטוף את החדר. ואז באה השאגה של בלה: "בפולניה בחמש דקות עלו עשרת אלפים איש לרכבת ואתם לא מסוגלים לעשות את הכול בחצי שעה?" יום יום, אותה שאגה: "בפולניה בחמש דקות..." הילדים דמיינו כבר את הרכבת הארוכה שעליה יעלו אם לא ימהרו בניקיון.
ב-07:00 הולכים לאכול. חייבים לגמור את הארוחה. מי שלא גומר, יקבל את שארית האוכל בצהרים, ואם לא יגמור את הצלחת, יקבל את האוכל בארוחת הערב. שום ילד לא הולך ל"חדר" ההורים ב-16:00 אם לא יגמור את המנה.
ב-08:00 נכנסים לכיתה. לומדים. ב-10:00 הולכים ל"מטבח-ילדים" עם עגלה קטנה, ומקבלים פירות. עובדת המטבח הייתה סופרת את הפירות: איינס, צוויי, דריי, פיר, פינף, זעקס, זיבן, אכט, ניין, צען, עלף, צוועלף, דרייצן, פערצן, פופצען, זעכצן, זי'בעצן, אכצן, ניינצן. יום אחד הגיעה לזי'בעצן ואיבדה את הזיכרון – אירוע מוחי. לומדים עד 12.00 בצהריים, והולכים לאכול ארוחת צהריים. חובה לגמור את המנה. לאהל'ה מלכלכת את הצלחת בקצת מרק: "בלה, גמרתי את המרק!" (מי שלא יגמור יקבל את המרק בארוחת הערב).
הולכים להתרחץ. בלה רוחצת את כל הילדים. משפשפת טוב טוב בכל מקום. פעם בשבוע חופפת ראש עם בנזין. המקלחת משותפת: בנים בנות ביחד (עד כיתה ד') אחרי הרחצה הולכים למנוחת צהריים. קוראים חצי שעה ואז: בלה שואגת: "להניח את הספרים! להסתובב לקיר ולישון! אוי למי שידבר!" רון עם גבס על היד לא הספיק להניח את הספר ולהסתובב לקיר, באה רבקה המטפלת, הרימה את ידה להרביץ לו. רון הושיט את היד עם הגבס להגן על עצמו. רבקה המטפלת היכתה על היד – ונזקקה גם היא לגבס.
קמים ממנוחת צהריים לארוחת ערב. חובה לגמור את המנה. רק מי שגומר את האוכל יכול ללכת להורים. ליד חדר האוכל עומד שולחן קטן. הילדים האוכלים לאט נידונים לשבת עליו אחרי גמר ארוחת הערב.
דובי בנקיר יושב תמידית – מסכן ליד השולחן, הוא לועס לאט לאט את הגבינה מהבוקר. הוא יודע – אם לא יגמור את הגבינה, יישאר בכיתה ולא ילך להורים. יום אחד כשהלך לקחת את מנתו, שבר בטעות את השיש של הכיור: "אתה גאון יותר מאיינשטיין!" צעקה בלה. אפילו הנערה – ציפורה טלר שעבדה איתה ועזרה לה, נבהלה ממנה כל כך ששברה על הרצפה צנצנת של דבש. למרות הכל העריכו ואהבו את בלה בגלל יושרה ומסירותה.
ב-08:30 בערב, השכבה. ההורים מביאים את הילדים לבית הילדים. הורה אחד – תורן אחראי על כיבוי האורות
ב-09:00 כיבוי אורות - חייבים להיכנס למיטה ולישון. ההורים עוזבים. יש שומר או שומרת לילה שאמורה לבוא בלילה ולראות אם הכול בסדר.
לכל כיתה יש שם ייחודי. קבוצת הילדים של בלה התלבטה בבחירת השם לקבוצתם. היו הצעות שונות. לאחר הצבעה הוחלט לקבל את הצעת הילד ארנון שהם: "דבורנית". דבורנית היא פרח המתחזה לדבורה, הגדל בעמק יזרעאל.
בכיתה ד' נמאס קצת לילדים מחובת השינה בצהריים. קבוצת "דבורנית" כולה יצאה בהפגנה ברחבי המשק עם שלט גדול: "רוצים חופש מנוחה!" לא רוצים לישון בצהרים! נמאס! ההפגנה לא עזרה. בא נחום שביט וצילם את הקבוצה המורדת. רשויות החינוך שהתכנסו לדון בבעייה החינוכית הקשה, לא נכנעו וחייבו את הילדים במנוחת צהריים. תוך שנה התביעה נמוגה, בני "דבורנית" יצאו לחיי עמל, ושכחו מהתביעה ל"חופש מנוחה..."
הברכה הזו קיבלה את בני "דבורנית" ביום העבודה הראשון שלהם במשק:
רונו העמלים רונו העמלים!
לקבוצת "דבורנית" – כיתה ה'
ברכת כל החברה, המורים והמטפלות
לתחילת העבודה במשק.
כה לחי!
"בני דבורנית" סיכמו את המאורע: "העבודה היא חיינו!" כך הרגשנו לאחר ביקורו של צבי סדרן העבודה בכיתתנו. והבשורה בפיו: "היום אתם נכנסים בעול העבודה במשק."
מה פירוש עבודה? ידענו שאנו מקבלים על עצמנו חובת אחריות ואנו בעלי חובות, כשם שאנו בעלי זכויות. חיכינו להתחלת העבודה ביום הראשון. עוד במיטות שכבנו לבושים מלאי ציפייה לנסיעה לשדה. התיישבנו מחוסרי נשימה ומלאי התרגשות על הטרקטור שהובילנו לשדה הכותנה. משימתנו היתה לעשב עשבים רעים בעזרת מעדרים קטנים. הולכים אנו בגב כפוף ובליבנו הרגשה שאם לא נעשה את העבודה כפי שצריך לא יהיה בעבודתנו זו כל תועלת. עברה שעת העבודה והנה הגיע הזמן לחזור הביתה - וכלל לא הרגשנו בכך... כשאנו מרגישים הרגשת סיפוק ביודענו שבמשך מיספר ימים נסיים את העבודה בחלקת הכותנה. כיתה ה' "קבוצת דבורנית."
יונתן כספי מהכיתה שמעליהם בירך את הפועלים החדשים: "כיתה ה' הצטרפה לשורת העמלים. זה מיספר ימים שכיתה ה' הצטרפה לשורותינו. הם פתחו בעבודה נמרצת וגמרו חלקה בעישוב הכותנה. הם התחילו את עבודתם במרץ וניכר שהם רוצים ומוכנים לעבוד ולעזור למשק. נקווה שימשיכו בקצב זה ולא יתייאשו על אף הקושי."
העבודה היתה לא קלה. חום נורא, יתושים. בקצה השורות כד מים. עם המצקת שואבים קצת מים, ושותים ישר לתוך הפה. אחר כך עבדו במטע, קטפו אגסים ותפוחים. אחר כך בא החורף, העבודה לא פחות קשה. איסוף גזר. להוציא גזרים מהבוץ. כאן, אסור לשתות ואסור להשתין! מאיר האחראי עמד ונגש בכולם: "רוצים להשתין? תשתינו בכיסים!...
הילדים החולים נלקחו מבית הילדים לחדר חולים שנקרא "איזולציה". כל חולה היה חייב להגיע למוסד הזה – גם מבוגרים. היה אגף למבוגרים ואגף לילדים. האחראית על "האיזולציה" הייתה רות פלטאו. היא היתה ייקית, וכך ניהלה את המקום. הכינוי שניתן לה ע"י הילדים היה "קומקום רותח".
יום אחד עבר חבר ומצא ערימות של כדורים על הדשא ליד "האיזולציה". הילדים החולים בחרו לקחת את הכדורים, ובמקום להכניס אותם לפה, להשליך אותם מעבר לחלון.
כל שנה פרסמה גבת בעיתונות מודעות על מקומות פנויים בבית הספר. "ילדי החוץ" היו ילדים שהגיעו להתחנך בקיבוץ, מסיבות שונות, בדרך כלל עקב פירוק התא המשפחתי. למשק זה היה ענף כלכלי. "ילדי החוץ" היו שווים בכול (כמעט) לילדי המשק, אבל לעיתים היו צריכים ילדים אלו, להילחם קשה על מעמדם בחברת הילדים, שהיו יכולים להיות מאד אכזריים. חלק מהילדים בכיתתה של חנה ק. הטילו עליה חרם. לקח לה שנים רבות לצאת מהטראומה הזו. היות שהיתה ילדת חוץ סבלה גם מיחסם של המבוגרים, בלילות היה מגיע חבר לבית הילדים ובלילה מתחיל למשש את גופה עד שהיתה מתעוררת בבעתה וצועקת. למזלה של חנה ק. בלה גרינברג המטפלת לקחה אותה תחת חסותה והגנה עליה.
יום אחד הגיע למשק "ילד חוץ" שנולד בסוריה. בהיותו בן שבע, עלה עם משפחתו לישראל, חמשת ילדי המשפחה נמלטו מדמשק בהליכה רגלית לטורקיה. הם הלכו תשע שעות ברציפות בשטח קשה, חלקו זרוע מוקשים. בבוקר חצו את הגבול עם טורקיה. לאחר מספר שנים בירושלים, שלחו אותו הוריו להתחנך בקיבוץ. הם פחדו שיתדרדר בשכונה בה גרו בירושלים. כל עשרת האחים שלו היו גדולים ממנו ב-10 או 15 שנה והוא נותר ללא השגחה או יד מכוונת. הוא הגיע בגיל 11 לגבת, לכיתה ג'.
הילד סבל התעללויות לא מעטות בקיבוץ: אחד החברים ממש היכה אותו, אך הוא ידע לעמוד על שלו והתגונן – הרביץ בחזרה כראוי. חשבו שהוא קצת אלים והוחלט לסלקו מהקיבוץ. ברגע האחרון צפרה בתו של יודקה הלמן, לקחה אותו תחת חסותה ואימצה אותו אל ביתה ולמשפחתה, לימים הוא התחתן עם בתה תמר. מעמדו החברתי שודרג כאשר נישא לנכדה של פינסקאי. מסתבר שהילד היה חסון כשמו, והוא עמד בכל המצבים הקשים ולמרות ההתעללות הקשה בו, או שמא בגללה, הפך לימים לסגן ראש השב"כ ולחבר כנסת – ישראל חסון.
הילדים למדו גם נגינה. נגינה על חליל כולם, ואחר גם על כלים אישיים. אבל מי שלמד על כלי אישי, למשל: כלי נשיפה, חייב היה להשתתף גם בתזמורת המנדולינות. אם לא ירצה מנדולינה לא יקבל את הכלי השני. החינוך המוסיקלי הרי בא לחנך לשותפות. ליצירת תזמורת, לא ליצירת סולנים.
בעת משפט אייכמן התכנסו הילדים בכיתה על מנת לדון בעונש המגיע. היו רעיונות מאוד יצירתיים; שריפה, צלייה, חיתוך, כלוב עם עכברים, וכו'. בסוף למרבה האכזבה של כולם, סתם תלו אותו.
חג ה"בר מצווה" ציין את כניסת הילדים ל"נוער העובד". מתכונת החג לא שונתה הרבה מאז ניסתה דבורה שושני להכניס אותו כחג מסורתי, ונקבעה מהותו האידיאית.
בשנת "בר המצווה" הוטלו על בני "דבורנית" מצוות שונות. לא מיספר גדול כתרי"ג (613), אבל בערך כעשרת הדיברות. למשל, היתה "מצווה" להכיר קיבוצים אחרים: התחלקו לקבוצות ונסעו לקיבוצי "האיחוד" או "השומר הצעיר". "מצווה" קשה יותר היתה ללמוד עשרים "ריקודי עם". "הריקודים הסלונים" נקבעו כריקודים מושחתים – מגילויי הניוון של החברה הבורגנית. המדריך אהרון לוצקי לימד את החניכים את כל "ריקודי העם". הריקוד הראשון היה "קומה אחא". היו שהפליאו בריקוד, והיו כאלה שלאחר הסיבוב הראשון של: "יום שקע ויום יזרח", התבלבלו להם הרגליים והיה להם זה הריקוד הראשון והאחרון.
בנוסף המדריך – אהרון לוצקי, העביר בכיתה "פעולות" על האידיאולוגיה של הקיבוץ. אהרון, היה "אידיאולוג" כאביו – חיים לוצקי, וכדודתו חייצֶ'ה, הבעיה היתה, ששעת ה"פעולה" חפפה בדיוק לשעה שבה שודר ברדיו תסכית המתח: "פול טמפל", ילד שלא יכול היה להתנתק מהתסכית בלי לדעת מי הרוצח והפסיד את הפעולה, קיבל עונש חמור – הרחקה מכמה פעולות.

חצי שנה לפני ה"בר מצווה" החלו בני "דבורנית" לערוך חזרות להופעה הגדולה.
תוכנית הערב נרשמה על לוח המודעות בחדר האוכל וביומן המשק:
1. מסכת בשירה קריאה וכלי הקשה: על פי שירו של יהושע רבינוב: "הילוך הנערים".
2. התעמלות על פסלים ופירמידות.
3. "להקת היער" – מחזה לילדים מתורגם מרוסית ע"י אלתרמן.
באסיפת החברים במוצאי שבת הקודם לחגיגה, נמסר על ההכנות לחגיגת "בר-המצווה". דני הדרי – מחנך הקבוצה, ציין שאמנם נמנעו השנה מהגבלת הזמנת אורחים, אבל יהיה קושי להלין את כולם, כי בחורף חסרים חדרים ושמיכות. ברשות המארגנים בערך מאה מקומות, מלבד אלה שיסתדרו באופן פרטי. "בית הרשל" לא יוכל להכיל את כולם, כך שילדים עד כיתה ה' לא יקבלו כרטיסים, וישבו על ברכי ההורים. לרשות האורחים תעמודנה מכוניות לת"א ולחיפה.
בערב החג נערך ראיון עם בני המצווה. הראיון פורסם ביומן המשק.
שאלה ראשונה: מה הוא ערכה של בר-מצווה? רון: "הערך היחיד הוא כניסה ל'נוער העובד'. אסף: "הערך העיקרי - הכניסה הרשמית לחברת הילדים." היה מי שאמר שהכניסה ל"נוער העובד" אין לה ערך, ואין לה כלל קשר ל"בר-מצווה". יש לעשות "בר-מצווה" דתית עם תכנים קיבוציים.
שאלה שנייה: האם המועד לקבלת השעון הוא הבר מצווה? אסף: "במסגרת החג צריך לקבל את המתנה מהמשק." היו שהמליצו על מועד מוקדם יותר.
ב"בר מצווה" תמיד קיבלו הילדים שעון שוויצרי זול. השעון סימל את הבגרות. לפני ה"בר מצווה" נסעה הכיתה לבקר בבית משפט. כולם תודרכו לומר שהם מעל גיל שלוש עשרה על מנת שלא יערימו קשיים בכניסה. חיים בורר תמה: "הם לא יאמינו, הלא מייד יראו שאין לנו שעון." בבית המשפט לא שמו לב.
בערב שבת - 5 פברואר 1965 הגיע הרגע הגדול. כל היישוב והמוני האורחים התאספו ב"בית הרשל". הילדים כולם נרגשים עם חולצות התנועה הכחולות עם הסרטים האדומים.
המחנך דני הדרי פתח וברך: "כאשר אנו חוגגים את חג 'בר-המצווה' יוצקים אנו אל כלי יהודי מסורתי בן מאות שנים תכנים חדשים. החג והטקס כשלעצמם אין להם קיום, כוחם ויופיים נאצל עליהם מחיים של יום יום וממבחנים של יום יום. נזכור כי חברה כשלנו יכולה לחנך רק בהיותה מופת לבניה. יהא החג – חג של אמת וכוח!"
כל ילד בתורו עלה וקיבל מהמדריך אהרון לוצקי את סמל התנועה ואת פנקס החבר. המדריך אהרון לוצקי: "'דבורנית', היום אתם עולים בשערי 'הנוער העובד' שערי תורה ועבודה. לפני קבלת פנקסי החבר וסמלי 'הנוער העובד' יידע כל אחד, כי עם הפנקס הוא נוטל על עצמו חובות שוויון ועבודה, ותורם כתף לנושאים בעול. מבחן הכיתה יהיה – באיזה דרך תתמודד עם בעיות אלה וכיצד תתגבר עליהן. לא נותר אלא לאחל לכם השתרשות חזקה ועמוקת שורש. עלו והצליחו!
"תנועת 'הנוער העובד' העברי בארץ ישראל היא המשמרת הצעירה לתנועת הפועלים העברית והבינלאומית ולוחמת להגשמת הציונות והסוציאליזם. תפקידה להילחם לביטול החברה הנוכחית ולבניין חברה סוציאליסטית המיוסדת על: השוויון, קניין הכלל, חרות האומות ואחוותן."
הילדים נשבעו במקהלה אמונים לתנועה: "לעבודה, להגנה, ולשלום." שעות רבות עבד חיים לוצקי עם הילדים שיבטאו את השבועה בעברית נכונה: "וּלְשָׁלוֹם" במקום "וְלֶשָׁלוֹם" - לַעֲבוֹדָה, לַהֲגַנָּה, וּלְשָׁלוֹם!
"חברת הילדים" בירכה את בני המצווה: "היום אתם מצטרפים אל שורות 'הנוער העובד' – אל 'חטיבת בני הקיבוץ המאוחד.' לא תנותק השלשלת. לבטח תוכלו לכל אויבכם בחוץ, התוכלו לאויבכם שמבפנים? בערו כל נגע רע מקרבכם, ואזי לבטח יבער הסנה. עלה והגשם!"
עמוס מלכין מכיתה י"ב: "היום תלכו עם חולצה כחולה שתעלה על כל ההדרים. היום תקבלו את צו התנועה, התוכלו לו? 'יד צעירה מתברזלת וכתף צעירה מסתלעת', התוכל ידכם שעדיין אינה מבורזלת לאחוז את הנס? האם שבועתכם להגנה, לעבודה, ולשלום, תהיה בחינת מילים, מילים, מילים? עשו הערב את החשבון ומהר לכו אל 'הנוער העובד' במגדל העמק ולא ביפעת או רמת דוד..." אף אחד מהקבוצה לא הלך.
התחילה ההצגה: מסכת הִלוּךְ הַנְעָרִים מאת יהושע רבינוב. הילדים דקלמו את המילים למרות שלא הבינו כל מילה:

אָנָה פָּנוּ הנעורים? אָנָה נָטוּ יְפֵי לַהַט?
עִם עֹמֶק תְהִיָּה בַּמֶּבָּט,
עִם הָאוֹן הַנִקְּצָב בַּצַּעַד?...

גוֹלְשִׁים נְעָרִים מִן הָהָר,
רְתוֵּקי-אֶל-גִיל טוּר-הַיַּחַד.
הֵם שָׁמְעוּ קוֹל קוֹרֵא בַּמִּצְעָד,
הוּא קוֹל הַבִּקְעָה בָּא מִתַחַת.

לאחר מכן עשו פירמידות, ותרגילי התעמלות, וגולת הכותרת – הצגה בה התחפשו לארנבים וחתולים, ורקדו על פי הכוריאוגרפיה של שרה הלמן. הערב הסתיים בשירת ההמנונים: "התקווה", ו"האינטרנציונל."
המאמץ השתלם – האורחים נתנו מתנות.

כל יום שלישי היה סרט למבוגרים, ופעם בשבועיים ביום ראשון – סרט לילדים. טלוויזיה היתה רק בחוץ לארץ. אם אחד מהחברים היה חלילה נפטר, היה הסרט באותו שבוע מבוטל. הסרטים היו חשובים עד כדי כך שאחד מהורי החברים שאשתו נפטרה ביום שלישי בבוקר, חשש שעקב האבל יבוטל הסרט. לכן סיפר על פטירתה רק למחרת ביום רביעי.
היו הרבה סרטים מעניינים שלא נתנו לילדים לראות. ועדת חינוך קבעה מה ניתן לראות, ומאיזה גיל. קבוצת "דבורנית" מצאה דרך מתוחכמת. מעל חדר המוזיקה מצידו של "בית הרשל", ניתן היה לטפס בסולם לגג, ומשם להגיע אל קלעי הבמה מאחרי מסך הקולנוע. נותרה בעיה קטנה - לקרא את התרגום. מאחור נראה הכתוב הפוך. לצורך זה הביאו מראה קטנה. במשך הזמן היכולת לקרוא הפוך השתפרה וכולם היו בעלי מיומנות רבה בקריאה גם בלעדיה. כך ראו הילדים את מיטב הסרטים.
מישהו מסר למחנך דני הדרי שכיתתו מתגנבת ל"בית הרשל", ומדי יום שלישי היה מגיע, נכנס לאולם ובודק אם יש ילדים מאחורי המסך, אבל המסתתרים היו כל כך מיומנים שהוא מעולם לא מצא אף ילד. פעם אחת כמעט קרתה תקלה. בסרט האימה "פסיכו" של היצ'קוק, בסצינת הרצח במקלחת עם ג'נט לי, פרץ לפתע קול אימה מאחד הילדים למרבה המזל הקול התמזג בקולות אימה דומים שפרצו מן החברים באולם. בייחוד עלה קול הצעקה של גושה – תופרת החזיות.
יהודה עידן העביר לילדים חוג שחמט. אפילו היה חוג ליידיש שהועבר ע"י יהודה קלמן. חוג זה לא נמשך זמן רב עקב דרישה מעטה.
ליד קיבוץ רמת-דוד היה מעיין – "עין בדה". ליד המעיין היה בוסתן עתיק עם משוכות פטל ופירות שונים. לעתים היו הילדים הולכים לשם לטייל. באמצע הדרך מגבת לרמת-דוד היה מבנה נטוש של משאבה. הילדים קראו לו: "הקבר של היטלר". קללה נפוצה בין הילדים היתה: "שתמות בקבר של היטלר!" כשהיו הילדים עוברים שם, היו שרים: "ממרומים פצצה נופלת / היטלר רץ אל המקלט / ואשתו המטומטמת עם התחתונים ביד / חפשו אותה ולא מצאו / עכברים אותה אכלו."
לא רחוק משם שכנה "האוניברסיטה" – הכינוי למוסד החינוכי שם למדו כל ילדי הקיבוצים שהתקשו בלימודים בבית הספר הרגיל.
חייצֶ'ה וחיים לוצקי החליטו לעשות "קומונה" באופניים. הוחלט באסיפת "חברת הילדים" להלאים את כל האופניים הפרטיות של הילדים לבל תיווצר חברה מעמדית של בעלי אופניים וחסרי אופניים. ההלאמה בוצעה לשביעות רצון הילדים חסרי האופניים. אורגן מחסן כללי וכל ילד יכול היה לשאול זוג אופניים לזמן מסוים. תוך כמה חודשים המחסן נסגר. כל האופניים התקלקלו ויצאו מכלל שימוש. בוטלה "הקומונה באופניים."
בבוקר היום בו הוכרז על סיום "הקומונה", הוריד איתן פרניק את אופניו החדשים שהסתיר בבוידם, והחל לנסוע בהם לעיניו המשתאות של שאר הילדים.

והנה בעייה חדשה החלו להופיע במשק – ילדים בעלי טרנזיסטורים פרטיים. חייצֶ'ה מייד כינסה את "חברת הילדים" לדון בבעייה: "לא יתכן שתיווצר חברה מעמדית של בעלי טרנזיסטורים וחסרי טרנזיסטורים." הדיון היה קשה. בין הילדים היו דעות לכאן ולכאן. בסופו של דבר נפתרה הסוגייה בפשרה תלמודית: הוחלט שמותר השימוש בטרנזיסטור אבל רק בטרנזיסטור נייח. קרי, אם ילד הולך עם טרנזיסטור ברחוב זה מעורר קנאה, וזה אסור. אבל אם הטרנזיסטור נייח בחדרו של הילד בבית הילדים, זה "כשר".
ב-1968 הבעייה האידיאולוגית האחרונה שנותרה היא בעיית "הקומונה" בלבוש. הזמנים המודרניים הביאו לפריצת גדר ברכוש הפרטי. לילדים מותר היה כבר להחזיק טייפ, מצלמה, פטיפון, ספרים, תקליטים, אבל אסור ללבוש גופיה שלא ממחסן הבגדים. היו שתבעו אפשרות ללבוש בגדים פרטיים. אם אצל חברי המשק אין "קומונה" בבגדים מדוע שתהיה אצל הילדים? הרי המופת אליו מתחנכים, הוא אורחות חברי המשק המבוגרים. צביקה ויינברג מרכז חברת הילדים יצא בשצף קצף נגד כל פריצת גדר: "ה"קומונה," הוא טען, "קשורה בכל חיינו ואם היא תבוטל אצל הילדים, כי אז הקיבוץ מפריח השממות, ושומר הגבולות, גמר את תפקידו..."
(קטעים מתוך "על האוטופיה עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק).

לסיכום: האם היה טוב או רע בחינוך המשותף והלינה המשותפת? נעזוב את התחושה האישית ונדון במובן "טוב" מבחינת היעילות. נבחן את תוצריו. אצלנו החינוך היה לא לתחרותיות ולא להצטיינות, אלא לקונפורמיות ולקבלת האידיאולוגיה, אבל האם זה הצליח? האם החינוך השיג את מטרתו?
דמוגרפיה: ניתן להשליך מקבוצת "דבורנית" על המצב הכללי: מקבוצה של תשעה עשר בנים ובנות שהתקבלו לחברות, שישה בלבד נשארו בקיבוץ. שניים ירדו מן הארץ. שנים התדתו (נעשו דתיים). חבשו כיפות בצבעים שונים שסימלו השתייכות לזרמים שונים. אחת התיישבה בהתנחלות ביהודה ושומרון.
מתוך האידיאולוגיה הקיבוצית לא הגישו את התלמידים לבגרות. למרות זאת 11 מבני הקבוצה קיבלו השכלה אקדמאית.
בעיקרון קשה לחנך יהודים לקונפורמיות, וכמובן נכונה תמיד קביעתו של קרל הלוי-מרקס: "ההוויה קובעת את ההכרה." המציאות השתנתה. הלינה המשותפת בוטלה. הילדים חזרו לגור עם ההורים ואחר גם הקיבוץ הופרט, ואין אחד שחושב להחזיר את הגלגל לאחור. אם לאחור הייתי יכול לבחור בחינוך המשותף ובלינה המשותפת, לא הייתי בוחר בה.
באופן מוזר ההיסטוריה קצת משנה כיוון. היחידים שעדיין דוגלים בניתוק ילדים (ליתר דיוק נערים) מהבית, ולשלחם ללימודים בפנימייה הם הדתיים והחרדים, ההולכים כבעבר בגולה במזרח אירופה (משם באו גם מייסדי הקיבוץ והחינוך המשותף) ללמוד בישיבות.

* כילדים בגן בקיבוץ גבת ידענו את כל שירי הילדים של פניה ברגשטיין שנכתבו על ילדי הקיבוץ. השירים בספר בוא "אליי פרפר נחמד" הושרו כולם בגבת באותה מנגינה של הלחן השוודי של "האוטו שלנו גדול וירוק".
במיוחד שנאתי את השיר האחרון:
מִי נוֹבֵחַ כָּל הַזְּמַן?
זֶה כַּלְבִּי הַנֶּאֱמָן.
זֶה כַּלְבֵּנוּ הַשּׁוֹמֵר
לָנוּ "לַיְלָה טוֹב" אוֹמֵר.
למה שנאתי? כי הילדים היו אומרים: "מי נובח כל הזמן זה כלבנו נעמן..."
אלזה קנטור המאיירת של הספר ציירה חדר בגן הילדים כשבחלון עומד כלב גדול. הכלב נראה קצת יותר מפחיד משומר. לימים לקחתי את התמונה והורדתי את הכלב. וכך אני זוכר את עצמי בגן עומד ומסתכל בחלון אל הלילה החשוך, ולעתים בורח לחדר ההורים.
נעמן כהן



אהוד: נדמה לי שכבר כתבתי לך פעם כיצד אנחנו, חניכי "הנוער העובד" מהמושבה, היינו בכנסי הקיץ מלאי קינאה בכם, חניכי חברות "הנוער העובד" מהקיבוצים, שהופעתם כחברה חופשית המנהלת את עצמה, ממש ממשלת הנוער, בריאים, מצויידים היטב – והבנות ממש חלום!