* מחלוקת לגיטימית – אני תומך בעסקה לשחרור החטופים.
עם זאת, העמדה המתנגדת לעסקה היא עמדה לגיטימית, והיא מבוססת על המחיר הכבד מאוד הכרוך בה. והמחיר יהיה מחיר דמים.
מן הראוי לקיים דיון נוקב, עמוק ומכובד על העסקה. אין זה דיון בין מי שרוצים לשחרר את החטופים למי שרוצים להפקיר אותם. זה דיון בין מי שרוצים לשחרר את החטופים ולנצח במלחמה, וחלוקים על הדרך להשיג את שתי המטרות.

* עסקה כוללת – העסקה הראויה להשבת החטופים היא עסקה כוללת, שבה יוחזרו באחת כל החטופים, או לכל הפחות עסקה אחת שתבוצע בשתי פעימות.
ואף על פי כן, אם תהיה עסקה חלקית, תהיה זו חובה מוסרית לתמוך בה, כדי להוציא לחופשי את החטופים הכלולים בה ולהציל את חייהם.

* מתווה נתניהו – העסקה המתגבשת דומה מאוד למתווה נתניהו, שאותו הציג ביידן לפני חודשים אחדים. אז חמאס דחה אותו. כעת הוא כנראה מוכן לו.
מה גרם לשינוי? אפקט טראמפ. כנראה שחמאס חוששים ממצור ישראלי והפסקת שיירות האספקה המפנקות, שביידן כפה עלינו, והן היו המנוף השלטוני העיקרי של חמאס.

* בונוס - אני תומך בעסקת החטופים, על אף מחירה הקשה מנשוא, כי אנו מחויבים להחזיר את החטופים הביתה ולהציל את חייהם.
ואם בנוסף לכך הכנופייה הבן גבירית גם תפרוש מהממשלה, יהיה זה רווח נקי לעם ישראל.

* האיתות של ראש הכנופייה – משני צעדים שנקט ראש הכנופייה, אני מסיק שבכוונתו להישאר בממשלה גם אחרי עסקת החטופים, או לפחות עד העסקה הסופית.
האחד, הוא הפנייה הפומבית לסמוטריץ' להגיש אולטימטום משותף לנתניהו, שהם יפרקו את הממשלה אם הוא יילך לעסקה. אם סמוטריץ' ייענה הם באמת יסכלו את העסקה (אלא אם כן נתניהו יהיה נחוש להוביל אותה בכל זאת, בתמיכת מפלגות האופוזיציה) או יפרקו את הקואליציה. בהנחה שהוא לא ייענה, ראש הכנופייה יטען, שכיוון שבלאו הכי הממשלה לא תיפול, הוא נשאר בה למרות העסקה, אך האחריות לעסקה היא על סמוטריץ', הנמסיס שלו, שסירב להגיש אולטימטום.
הצעד השני, הוא הפצת הסיפור הדמיוני כאילו הוא סיכל עסקאות בעבר. זה מסר לבייס, שכדאי שהוא יישאר ואולי הוא יסכל בכך את העסקה הסופית.

* מעשה נבלה בוגדני – למשפחות החטופים זכות צעקה כמעט בלתי מוגבלת. אין לנו זכות לשפוט אותם, כל עוד לא עמדנו במקומם. זכותם לצעוק. זכותם לזעוק. זכותם לא להיות מנומסים. זכותם לומר דברים קשים, דברים קשים מאוד, כולל דברים שאולי בעוד שנה הם יתחרטו עליהם. אך גם למשפחות החטופים לא הכול מותר.
פגישה עם צורר היהודים חאן, התובע בטריבונל האנטישמי בהאג, כדי לעודד אותו בהגשת צווי מעצר נגד ראש ממשלה ישראל ודרבונו להחריף את צווי המעצר ולהוסיף לכך את אי שחרור החטופים, היא מעשה נבלה שפל ובוגדני. המעשה הזה הוא מעשה נבלה שפל ובוגדני, גם אם מי שעושה אותו הוא אב של חטוף. והמעשה הזה ראוי לכל לשון של גינוי והוקעה, גם כשמדובר באב של חטוף. והראשונים להוקיע אותו צריכים להיות משפחות החטופים, כיוון שבמעשהו הוא נועץ סכין גם בגבם.

* העסקה של גדעון לוי – גדעון לוי תוקף את המאבק למען שחרור החטופים, שהוא בעיניו מאבק לא מוסרי וגזעני. למה? כי מדובר בו רק על החטופים הישראלים ולא על "החטופים הפלשתינאים." מיהם החטופים הפלשתינאים? המחבלים שבידי ישראל.
דומני שאם תהיה עסקה לוי יתמוך בה. הוא יהיה מוכן לשחרור הישראלים כמחיר בלתי נמנע למען המטרה הקדושה של שחרור המחבלים.

* לא לתת לטבח לנצח – סימן לכך שאנו לקראת עסקת חטופים, היא שאנשים בשמאל הלא שוקניסטי, שעד כה כל מאבקם התמקד בנושא החטופים, החלו להוציא מהבוידם סיסמאות חבוטות ועבשות ממאבקי עבר כמו "מלחמת ברירה", "מלחמת שולל", "קורבנות שווא" וכד', כדי להמשיך במאבק אחרי שהחטופים יחזרו, כשישראל תפעל בעזה והיא תהיה חייבת לפעול בעזה. כזהו, לדוגמה, מאמרו של עינב שיף ב"וויינט" – "שיא האיוולת – מלחמת השולל בעזה".
לשיטתם, אחרי החזרת החטופים ישראל תקוד קידה ותאמר תודה, ותחזור להתמכרות לשקט, עד העונג של 7 באוקטובר הבא.
אסור לתת להלך הרוח התבוסתני הזה להשתלט על השיח הישראלי. כעת, בשל השגיאות והכישלונות שלנו בניהול המלחמה, בשל העובדה שחלפו כבר מעל 460 יום מאז החטיפה והסכנה המיידית לשלומם של החטופים, המשימה הדחופה והחשובה ביותר היא עסקה לשחרורם. אולם עצם העובדה שאנו נושאים ונותנים עם חמאס, מעידה על כישלון המטרה השנייה של המלחמה – מיטוט שלטון חמאס. חמאס עדיין שולט ברצועת עזה, על פיו יישק דבר, ואם כך יהיה גם אחרי המלחמה, יהיה זה אות לניצחונו, שיגביר מאוד את כוחו ואת הפופולריות שלו ויפתח את הספירה לאחור לעוד 7 באוקטובר.
אחרי שתבוצע העסקה, יהיה על ישראל לחדש את המלחמה, הפעם ללא הכבלים של הפחד לפגוע בחטופים, הפעם לא בדשדוש אלא במבצע בזק, כי אסור לנו לתת לטבח 7 באוקטובר לנצח.

* פנטזיה – אם ידענו להשתיל מנגנוני פיצוץ לאלפי ביפרים, לא נדע להשתיל שביב עם מנגנון השמדה עצמית לכל מחבל שישוחרר בעסקת החטופים?

* מנהיגות היא נטילת אחריות – צפיתי בראיון המאלף והמעלף של עמרי אסנהיים ב"כאן 11" עם תא"ל עמית סער, מי שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן ב-7 באוקטובר ובשנים שקדמו לו, ונאלץ לפרוש בשל גידול סרטני בראשו.
סער הציג מופת של נטילת אחריות. הוא, שאמור היה להכיר את חמאס היטב, אך היה שבוי בקונספציה, שעל פיה מה שקרה לא אמור היה לקרות ולא יכול היה לקרות, נוטל על עצמו 100% מהאחריות לכך שלא נתן את ההערכה הנכונה. הוא לא השמיע שמץ של הטלת אחריות כלשהי, לבטח לא על מי שמתחתיו וגם לא על מי שמעליו. האיש מתייסר, ומנסה לחקור ולהבין איפה הוא טעה.
ואי אפשר היה שלא לחשוב על האשם העיקרי, מי שהמדיניות שלו יצרה את האיום והובילה לאסון – איך כל מעייניו להרחקת האחריות מעצמו, לגלגול האחריות מטה, לסיכול חקירה ולהטלת האשמה בשעירים לעזאזל. ההשוואה ביניהם היא השוואה בין מנהיג לבין אפס במנהיגות. בין אדם אמיץ לבין פחדן. והמנהיג בין השניים הוא לא הכריזמטור שיודע להיבחר. הוא דווקא האפס המאופס במנהיגות. הוא האנטי מנהיג בהתגלמותו. כי מנהיגות היא אחריות. ואדם שאין בו תחושת אחריות מינימלית ושעסוק בבריחה מאחריות, אינו מנהיג, לעולם לא יהיה מנהיג, ואם הוא ממלא תפקיד של מנהיג, חזקה עליו שימיט אסונות על עמו.
בעוד סער כשל בהערכת תוכניות חמאס, הוא היטיב להבין איך אויבינו מפרשים את המשבר הפנימי העמוק סביב המהפכה המשטרית, והיה לו ברור שהאופן שבו הם רואים אותנו במלוא חולשתנו, יוביל למלחמה קשה, הגם שהוא העריך שהיא תבוא מצד חיזבאללה ואיראן ולא מצד חמאס. הוא התריע וכתב וזעק ושב והתריע וכתב מכתבים אישיים. התרעתו הביאה את גלנט להצהרתו שבה הזהיר מפני השלכות המשך המהפכה, שהביאה לפיטוריו מצד האנטי-מנהיג, שקיבל אף הוא את ההתרעה והתעלם ממנה לגמרי.
ניסיתי להיכנס לראש של הצופים בראיון, ואני מניח שאצל רובם המילה המובילה את התובנה שלהם היתה "הם". איזה חסרי אחריות הם, שלמרות כל האזהרות וכל האיומים המשיכו ללכת עם הראש בקיר, בלי לראות ממטר, בלי לקחת אחריות על המחר. איך הם המשיכו להוביל את המהפכה שהפכה את העם והחברה, בכוחנות, בדורסנות ותוך התעלמות מהאיומים שהדבר ידרדר אותנו למלחמה. איך הם לא הבינו שהדבר משדר חולשה ובמזרח התיכון מי שמשדר חולשה – יחטוף באמאמא שלו. ומצד שני – איזה חסרי אחריות הם. איך הם הרשו לעצמם להוביל לאנרכיה ברחובות, איך הם לא הציבו קווים אדומים, איך הם העזו לערב את צה"ל בפוליטיקה, איך הם העזו לאיים בסרבנות המונית, באי התייצבות, איך הם ציפו ל"הודאה" של צה"ל שהכשירות שלו נפגעה. איך הם לא הבינו שהדבר משדר חולשה, ובמזה"ת מי שמשדר חולשה, יגרה את האוייב המשחר לטרף?
והאמת היא שאלה ואלה צודקים. אלה ואלה צודקים באשר למה שהיה ומאלה ואלה מצופה ליטול אחריות, ולסובב את האנטנה מן החוץ פנימה. מ"הם" ל"אנחנו". או במילים אחרות, מכולנו נדרש חשבון נפש. במקום זאת, תומכי המהפכה מתעקשים להמשיך בה וללכת בה בכל הכוח והצד השני גאה שבזכות המעשים שלו הוא "מנע דיקטטורה" ומבטיח שאם שוב יהיה איום כזה הוא שוב יעשה אותו הדבר.
שום חשבון נפש. שום נטילת אחריות. זאת מציאות מייאשת של משבר מנהיגות כמעט בלתי הפיך.
וכנראה שהשינוי יבוא מהציבור שב-7 באוקטובר וב-8 באוקטובר נטל אחריות, אמר "הנני" ונחלץ להגן על המולדת, בין אם בשירות מילואים ובין אם בהתנדבות אזרחית. חלקם היו חלק מתמונת ה-6 באוקטובר, אך ב-7 באוקטובר נהגו אחרת, פעלו באחריות. מהציבור הזה תקום המנהיגות האמיתית של עם ישראל, שתמלא את הוואקום.
אגב, על פי מזימתו של עוכר התקשורת קרעי, תוכניות כאלו לא תשודרנה, אם תצלח ההתנקשות בשידור הציבורי והניסיון להפוך את כאן 11 לעוד ערוץ תעמולה א-לה 14.

* לעולם לא אפקיר את הילד – באחת הקבוצות שאליהן אני משתייך התפתח שוב ויכוח סוער על הסרבנות. כתב לי מישהו: "אתה מוכן לשרת כל משטר וכל ממשלה. לא אמשיך עם דוגמאות מתבקשות. אני לא. לא כזו שמובילה מדינתי לאבדון."
אני לא משרת ממשלה רעה ולא ממשלה טובה. אני משרת את הילד בשדרות, את הזקנה בקריית שמונה, ואת האימא במרגליות. מי שמסרב, או "מפסיק התנדבות" או כל כינוי מפנק וילדותי שיתנו למעשה הנואל הזה, מפקיר את הילד, את הזקנה ואת האימא. זאת האמת. ואני לעולם לא אפקיר את הילד הזה, וכך נהגתי גם כאשר ממשלות מופקרות וראשי ממשלות חסרי אחריות ניסו להחריב את מפעל חיי, למסור את הגולן לאוייב הסורי ולהמיט בכך אסון לאומי על ישראל.

* מלכוד 23 – שוב ושוב נשמעת הטענה כלפי הרצי הלוי על כך שהוא לא נקט באמצעים כלפי הטייסים שאיימו בסרבנות.
אבל מי שטוענים זאת מתעלמים מכך שהוא היה במלכוד. הוא ידע טוב מאוד מה צריך לעשות, אולם אילו עשה את מה שצריך לעשות, ביום פקודה לא היה לנו חיל אוויר. זאת האמת.
כאשר מ"מ בפלוגה שלי באינתיפאדה השנייה חתם על מכתב סרבנים, יום אחרי שהמכתב התפרסם בעיתון הוא זומן למח"ט או למג"ד, איני זוכר, שהודיע לו שאין לו מקום בחטיבה. (אגב, אחרי כחודש במבצע "חומת מגן", חייל במחלקה שלו נהרג וסמל המחלקה שהחליף אותו נפצע, ובאותה שעה הוא גירבץ בבית). בעיקרון, זה מה שצריך לעשות לכל מי שמאיים. להראות לו את הדלת. הבעייה היא, שאם הרמטכ"ל היה עושה זאת, מי היה מחליף את הטייסים? הרמטכ"ל פעל תחת אקדח שהוצמד לרקתו. ובמצב שאליו נקלע, אף אחד לא היה יכול לפעול טוב יותר.

* החתמה על סרבנות ממארת – עשרות פעילי ימין קיצוני בשומרון חתמו וממשיכים להחתים על מכתב, שבו הם מאיימים ב"הפסקת התנדבות" ו"אי התייצבות", כלומר בעברית לא מכובסת – בסרבנות ממארת, אם תחתם עסקת חטופים.
הנימוקים שלהם שווים לתחת כמו הנימוקים של כל מי שנגועים בנגע הסרבנות הממארת, מכל צד של המפה הפוליטית.
הוויכוח על העסקה לגיטימי, ולמרות שאני תומך בה אני מסכים עם כל הביקורת של מתנגדיה. אבל ברגע שהם משתמשים בנשק הסרבנות הממארת, אסור להקשיב לטיעוניהם. הם פוסלים את עצמם מלהיות חלק מן הדיון.

* אליטה של חובות יתר – אנו נתקלים בעוד ועוד כתבות על הסכנה של ירידת רופאים מהארץ או על איום של רופאים לרדת מהארץ. ברמה האישית, זכותו של כל אזרח לבחור אם לחיות בארץ או לרדת ממנה. אבל כאשר אליטה מדברת על מגמה קבוצתית של ירידה מהארץ, רצוי לבחון את מהותה כאליטה.
אליטה היא תופעה חשובה מאוד, שאין יכולת לקיים בלעדיה מדינה. אין ספק שרופאים הם אליטה, כמו גם אנשי היי-טק וכמו גם טייסים. אליטה הוא מעמד מחייב.
אליטה צבאית, כמו הטייסים, נמדדת בראש ובראשונה במחויבותה המוחלטת לביטחון. האיומים בסרבנות ממארת הם בגידה של האליטה במהותה ובזכותה להיות אליטה. כנ"ל האיומים של האליטה הכלכלית בהוצאת כספים מהארץ. וכנ"ל איומים של אליטה בירידה מהארץ. כל אלה הם ביטויים של אליטה מפונקת, אגואיסטית, נרקיסיסטית. לא אליטה משרתת, הלוקחת על עצמה חובות יתר, אלא אליטה פריבילגית שמבקשת זכויות יתר.

* מחיר הנסיגה – במבצע יואב במלחמת השחרור, באוקטובר 1948, כבשה חטיבת יפתח את בית חנון, ותושביה ברחו. בהסכם שביתת הנשק עם מצרים, פברואר 1949, ישראל נסוגה מבית חנון והעבירה אותה למצרים. ב-1950 חזרו תושבי העיר לבתיהם.
מי יודע כמה צרות היו נחסכות מאתנו, אלמלא נסוגה ישראל מבית חנון.

* היתרון והחיסרון במתווה לוין-סער – בשני מאמרים ב"הארץ", איריס לעאל ויסמין לוי מתנפלות בגסות על ההורים השכולים יזהר שי ודדי שמחה, המזוהים עם שני המחנות הניצים במחלוקת על המהפכה המשטרית, שיזמו את פשרת לוין-סער. יוזמתם נבעה מתחושת אחריות לאומית והרצון להציל את מדינת ישראל מן הקרע הנורא המאיים על קיומה. המחיר הכבד שהם שילמו לא גרם להם להתכנס באבלם, אלא טען אותם במחויבות להציל את המדינה שעל קיומה נפלו בניהם. שני המאמרים נוזפים בהם, ובלי בושה "מסבירים" להם מה צריכים לחשוב הורים שכולים ועל מה הם צריכים להיאבק.
הדבר החשוב בפשרת לוין-סער הוא עצם שינוי הכיוון; אחרי שנתיים של ניסיון להכניע, לראשונה ניסיון להסכים. בפשרה יש התייחסויות לסוגיות שונות, אך הצעה קונקרטית רק לנושא של הוועדה למינוי שופטים. ובנושא הזה, יש נסיגה של לוין מהרצון לשלוט על הוועדה ובכך למעשה להכפיף את הרשות השופטת לממשלה. הרצון הזה היה עיקר המהפכה ועיקר הנזק במהפכה. עצם הסכמתו למתווה שבו הוא נסוג מהמזימה הזאת, ראוי לשבח מצד מתנגדי המהפכה. החיסרון הגדול בהצעה, הוא שהיא פוגעת בנושא היחיד שבו אין צורך בשינוי, כי המצב הנוכחי, אחרי תיקון סער, הוא מצוין – הוועדה למינוי שופטים. ההצעה שלהם אינה מתקנת את המצב הנוכחי אלא מקלקלת אותו. אך בניגוד למהפכה המשטרית, זו הצעה שאפשר לחיות איתה.
יש לראות בהצעה הזאת בסיס להסכמה לאומית רחבה. יש לקיים על בסיסה הדיינות בין חלקי החברה והמערכת הפוליטית. אין להעלות אותה היום באופן חד-צדדי להצבעה. העלאתה להצבעה פוגמת בהזדמנות לבסס אותה כתשתית להסכמה רחבה.

* דמי רצינות – לפני שנתיים יריב לוין פתח במתקפה על הדמוקרטיה הישראלית, על מדינת החוק ועל מערכת המשפט. הוא ניסה להשתלט על הרשות השופטת ולהפוך אותה לזרוע של הממשלה, שעה שהכנסת בפועל הפכה, הרבה באשמתו, לאסקופה נדרסת של הממשלה.
הוא המשיך בתעלוליו השפלים גם שעה שבנינו מקיזים את דמם במלחמה על הגנת המולדת. הוא מועל בתפקידו כשר המשפטים, כאשר הוא משבית את הוועדה למינוי שופטים, אינו מאפשר מינוי שופטים ומנסה לסכל את בחירת נשיא בית המשפט העליון. הוא פוגע בכך באינטרס הציבורי המובהק.
לכן, מה הפלא, שכאשר לפתע הוא מציע פשרה, היא נתקלת בחוסר אמון?
בעיניי, הפשרה שסער ולוין רקמו היא פשרה סבירה, שעשויה להיות בסיס להידברות על הסכמה לאומית רחבה. כדי לאפשר אותה, על לוין לשלם לציבור הישראלי דמי רצינות.
עליו להפסיק עם התעלולים, לאפשר בחירה סדירה של הנשיא, לחדש את פעולת הוועדה למינוי שופטים, לחדול מההסתה נגד שופטי ישראל ולהפסיק להלך אימים על היועמ"שית באיומי פיטורין.
אם ינהג כך, מן הראוי לפתוח בהידברות כפולה – בין הקואליציה והאופוזיציה ובין הממשלה לבית המשפט העליון, על רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה, על בסיס פשרת לוין סער.
הגשת הצעתם לחקיקה, ללא הידברות שנועדה ליצור הסכמה, תעיד עליהם שפניהם אינם באמת להסכמה.

* דוגמה אישית – כאשר נאשם בפלילים בעבירות חמורות ביותר ובהן שוחד הוא ראש הממשלה, וממשלתו והקואליציה שלו שורצת עבריינים וחשודים והתרבות שלה היא תרבות עבריינית, אך טבעי שגם נשיא בית המשפט העליון יהיה עם קופת שרצים מאחוריו.
אך ברצינות, העובדה שהסכנו עם הפליליזציה והשחיתות הנוראית בהנהגה הפוליטית היא אות קלון על החברה הישראלית. יש להילחם בכך, ואי אפשר להילחם בכך אם נשלים עם חדירת שחיתות גם למחוז האחרון שנשאר עד כה נקי משחיתות – בג"ץ.
על פניהם, ההסברים של השופט עמית מניחים את הדעת, אך אי אפשר להתעלם מן העובדה, שריח לא טוב נודף מהפרשה ולכן מהצורך לחקור אותה. ולכן, יש להשעות את תהליך בחירת נשיא בית המשפט העליון עד לבירור הפרשה. ואולי יואיל עמית להפגין דוגמה אישית ולוותר על התפקיד, והשופט סולברג, שמיועד להיות הנשיא הבא אחריו, ייבחר לתפקיד.
ועוד נקודה מעניינת – העיתון שחשף את הפשרה הוא "ידיעות אחרונות" והוא מיהר להציב אותה בפרונט, ביום עתיר חדשות. מה שמעיד עד כמה מופרכת הצגת התקשורת הישראלית הנורמטיבית כמוטת אג'נדה באופן אוטומטי. יש לה אג'נדה, היא תופסת צד, אבל לא על חשבון חובתה המקצועית. האם מישהו יכול לדמיין את ערוץ התעמולה 14 עורך תחקיר שעשוי לפגוע בנתניהו, בראש הכנופייה או במי מיקיריו?

* עם מי לשלב ידיים – יאיר גולן אמר ב"פגוש את העיתונות", שצריך לצרף את ראשי המפלגות הערביות לפורום ראשי האופוזיציה, וסיפר שהוא מנסה לשכנע את עמיתיו, השוללים זאת, לשנות את עמדתם. הנימוק שלו, הוא שהדבר החשוב ביותר הוא להפיל את הממשלה הרעה הזאת, ולשם כך כולם צריכים לשלב ידיים.
ואני רק שאלה. אם בן גביר וכנופייתו ייפרדו מהממשלה בשל עסקת החטופים, הוא יתמוך בצירופו לפורום? הרי הדבר החשוב ביותר הוא להפיל את הממשלה, ולשם כך כולם צריכים לשלב ידיים.

* הבחירה של הציונות הדתית – אלוף דוד זיני, תושב המושב השיתופי הדתי קשת בגולן, הוא בן הציונות הדתית, בן לשושלת רבנים, למד בישיבה ציונית גבוהה והתגייס בגיל 22 לסיירת מטכ"ל. עשה את המסלול המפרך של הסיירת, עם צעירים ממנו בארבע שנים, הלך לקצונה והתקדם בסולם הדרגות עד דרגת אלוף. הוא אב ל-11 ילדים, בן תורה, ספרא וסייפא.
ביום חמישי הוא הותקף בידי פורעים משתמטים בקסבה של בני ברק. הרגע של העימות בינו לבינם, היה רגע של זיכוך המחלוקת והקרע בין מה שהוא מייצג למה שהם מייצגים; בין תלמוד המוביל לידי מעשה לבין לימוד ריק שמוביל לבטלנות וליסטות. בין דרך חיים של תרומה, של נטילת אחריות על כלל ישראל ומסירות נפש במלחמת מצווה על הגנת המולדת וערבות לכל יהודי ויהודי, לדרך חיים של עריקה, השתמטות ובריחה מאחריות.
מפלגת הציונות הדתית והח"כים הדתיים לאומיים, בבואם להצביע על חוקי ההשתמטות, יידרשו לבחור בין מה שזיני מייצג לבין מה שמייצג האספסוף שתקף אותו.

* מייצג ציבור ענק – ה-7 באוקטובר שינה את השקפת עולמו המדינית ביטחונית של ח"כ עידן רול. הוא למד עד כמה גדולה החשיבות של עומק אסטרטגי לקיומה של מדינת ישראל. הוא הבין עד כמה חיונית ההתיישבות כדי ליצור עובדות בשטח שתבטחנה את העומק האסטרטגי. הוא מבין שהירדן חייב להיות גבולה המזרחי של מדינת ישראל. ברור לו שמדינה פלשתינאית היא איום קיומי על ישראל. הוא מבין את ההכרח בקו ביטחוני תקיף ויוזם, המסכל מראש איום על גבולנו, להבדיל מהתמכרות לשקט בתקווה שיהיה בסדר.
ההתפכחות הזאת מבטאת תופעה המונית בחברה הישראלית. הבריחה של נתניהו מאחריות למחדל ודבקותו בכיסא, המשך המהפכה המשטרית, חוקי ההשתמטות והפוליטיזציה של סוגיית החטופים, משמרים את יחסי הכוחות של מחנות "כן ביבי לא ביבי", ומסתירים את השינוי הטקטוני האידיאולוגי בחברה הישראלית; את ההתפכחות הגדולה.
עידן רול מייצג ציבור ענק, שהתפכח ב-7 באוקטובר מאשליות. הוא אינו מנהיג את הציבור הזה. רוב מוחלט מהציבור אינו מכיר את השם עידן רול. אנשים מעורים ובקיאים שאלו אותי מי זה. אבל הוא מייצג את התופעה. אין ספק שהוא מייצג רבים רבים ממצביעי יש עתיד, אולי את רובם, מה שנותן תוקף מוסרי לכך שאינו מחזיר את המנדט. האם יש עתיד עשתה תהליך של חשבון נפש מדיני ביטחוני, של בירור רעיוני עמוק ועדכון עמדותיה לנוכח המציאות שנגלתה לנגד עינינו לפני 15 חודשים? אילו עשתה כן, רבים מן הסיכויים שהיא עצמה היתה מעדכנת את עמדותיה, ולא היה לעידן רול צורך לפרוש ממנה.

* לחדש את רצועת הביטחון – ב-14 בינואר 1985, השבוע לפני ארבעים שנה, החליטה ממשלת האחדות הלאומית בראשות פרס, על היערכות מחדש בלבנון, על פי הצעת שר הביטחון יצחק רבין. צה"ל נסוג מהשטחים שבהם ישב בעומק לבנון, מאז מלחמת של"ג, ונערך ברצועת הביטחון שמצפון לגבול הבינלאומי, ששם פעלו כתף אל כתף כוחות צה"ל וצד"ל – הפרוקסי של ישראל בלבנון.
הישיבה ברצועת הביטחון הניבה שקט לגבול הצפון וביטחון לאזרחי ישראל, אך עלתה במחיר דמים של חיילי צה"ל שנפלו בשמירה על הביטחון השוטף בלבנון. במאי 2000 ישראל נסוגה חד צדדית מלבנון אל הגבול הבינלאומי, בהסכם עם האו"ם שקבע את תוואי הגבול. ישראל הפקירה את לוחמי צד"ל.
הנסיגה לא הביאה לשקט המיוחל. חיזבאללה המציא את פייק "חוות שבעא" – הר דב, ויצר סכסוך-גבול פיקטיבי, כתירוץ להמשך מלחמתו בישראל. ההסלמה הביאה למלחמת לבנון השנייה, שבעקבותיה ישראל נהנתה מ-17 שנות שקט מדומה, שנוצל להיערכות חיזבאללה, תוך הפרת הסכם הפסקת האש, לצורך כיבוש הגליל. אלמלא סינוואר הבריז לנסראללה ופתח במתקפה ללא תיאום, וישאל היתה מותקפת מלבנון, טבח 7 באוקטובר היה מתגמד לעומת הטבח בצפון.
תמכתי בנסיגה מלבנון, ואף היטפתי לכך מאז 1993. במלחמה האחרונה הבנתי ששגיתי. הבנתי שהברירה היא רצועת ביטחון בלבנון או בישראל. הסכם הפסקת האש בלבנון הוא הסכם מסוכן, שעלול להחזיר את המצב לקדמותו, לפני המלחמה. ישראל השיגה ניצחון צבאי, ועליה למנף אותו לניצחון מדיני – חידוש רצועת הביטחון בלבנון ותיקוני גבול לטובת ישראל בנקודות מפתח חיוניות.

* אכיפה אחרת – התנגדתי ואני עדיין מתנגד לתנאי הפסקת האש עם חיזבאללה בלבנון. זהו "העתק הדבק" של הסכם 1701 אחרי מלחמת לבנון השנייה, שהוביל אותנו אל סף אסון שאילו התממש, היה מעמיד בצל את אסון 7 באוקטובר בדרום.
אבל אני חייב לציין שב-45 הימים מאז הפסקת האש, ישראל נוהגת אחרת לגמרי מכפי שנהגה מאז 2006 ועד 7 באוקטובר או ליתר ביטחון עד ספטמבר האחרון ("עיד אל-ביפר", חיסול נסראללה והתמרון בלבנון). ההתנהלות הישראלית באותן 17 שנים התאפיינה בהבלגה, הכלה, רפיסות, תבוסתנות ופחדנות. ישראל שידרה שהיא מורתעת ומפחדת להגיב על ההפרות מפחד מפני הסלמה. ישראל התמכרה לשקט, וכמו נרקורמן, היתה מוכנה למכור את ביטחונה, את עתידה ואת חיי אזרחיה למען עוד מנה של שקט. זה החל מהיום הראשון לאחר הפסקת האש ב-2006 ונמשך לאורך כל התקופה.
בחודש וחצי האחרונים נהגנו אחרת לגמרי. הגבנו בחריפות על כל הפרה, אכפנו בכוח את הפסקת האש, הקרנו נחישות, יוזמה וחתירה למגע, ללא פחד מתגובה ומהסלמה. אם נתמיד בכך באופן קבוע, בלי למצמץ, ניתן יהיה לומר שהפקנו את לקחי 7 באוקטובר.

* פארסת הטריבונל – נוואף סלאם, ראש ממשלת לבנון החדש, הוא ראש הטריבונל בהאג שדן בעלילת הדם של האוייב הדרום אפריקאי, על ה"ג'נוסייד", שישראל עושה, כביכול, בעזה.
עצם העובדה, שבעיצומה של מלחמה בין ישראל ללבנון, ממונה פוליטיקאי לבנוני, שהתמודד בעבר על ראשות הממשלה ושמעולם לא הסתיר על כוונתו לשוב ולהתמודד על התפקיד, ל"שופט" בתביעה נגד ישראל, מוכיחה עד כמה מדובר ב"משפט" מוטה, חסר כל ערך משפטי.
נקווה שטראמפ יפעיל את מלוא כובד משקלו לפירוק בית הדין בהאג, הפועל בניגוד למטרתו ולייעודו, ולהקמת בית דין בינלאומי שיתבסס על אדני צדק.

* זכות גדולה – השתתפתי, לראשונה, בוועדה המיוחדת לתכנון ולבנייה במרחב בגולן, שאליה נבחרתי כנציג מליאת המועצה האזורית גולן.
זו זכות גדולה להיות שותף לבניית יישובי הגולן.

* עמק יזרעאל או הגליל התחתון - בפינה "ביד הלשון", שהוקדשה לקיבוץ לוחמי הגטאות, כתבתי שהנקודה הזמנית של הקיבוץ היתה בוולדהיים שבעמק יזרעאל. אביבה קם כתבה בתגובה שנכון יותר למקם אותו בגליל התחתון.
מבחינה גיאוגרפית זו אכן רמה העולה מן העמק, וניתן לראות בה מרחב תפר בין עמק יזרעאל והגליל התחתון. אולם מבחינה תודעתית ומוניציפלית זהו עמק יזרעאל. מבחינה תודעתית, תושבי אלוני אבא, המושב שקם על אדמות ולדהיים, והמושב השכן בית לחם הגלילית רואים את עצמם אנשי עמק יזרעאל לכל דבר, ומבחינה מוניציפלית, הם משתייכים למועצה האזורית עמק יזרעאל.

* ביד הלשון: עיר קטנה ואנשים בה מעט - עמית סגל כתב בטורו ב"ידיעות אחרונות" על הפער בין ההשקעות הגדולות של צה"ל בהקמת חטיבת חשמונאים, המיועדת לחרדים, לבין מיספר המתגייסים בפועל. בין השאר הוא כתב, ש"המתקנים שלה בבסיס בבקעה הם הכי טובים בצבא היבשה. זו ממש עיר גדולה, אבל חיילים בה מעט."
סגל עשה במשפט הזה פרפרזה לספרו של נחום גוטמן "עיר קטנה ואנשים בה מעט". הספר מנציח את אורחות החיים ואת הווי התושבים בשנים הראשונות לקיומה של אחוזת בית, לימים העיר תל אביב. הספר יצא לאור ב-1959, במלאת יובל לעיר.
שמו של הספר לקוח ממגילת קהלת: "עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט, וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים." אגב, מאותו פרק במגילת קהלת, פרק ט', לקח אהוד בן עזר את שם ספרו "לֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה" וחיים באר – את שם ספרו "גַּם אַהֲבָתָם, גַּם שִׂנְאָתָם".
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com