* ואף על פי כן – עסקת החטופים היא עסקה רעה. רעה מאוד. המחיר שלה כבד מאוד, וכוונתי למחיר דמים. עצם העובדה שאנו חותמים על ההסכם להשבת החטופים עם חמאס, מעידה על כך, שאחרי שנה ורבע של מלחמה למיטוט שלטון חמאס, חמאס שולט עדין ברצועת עזה ועל פיו יישק דבר.

אף שהדברים אינם נאמרים במפורש, כנראה שזו הפסקת המלחמה, בלי שעמדנו ביעדים שהצבנו לעצמנו, כלומר לא ניצחנו. אולי ניצחנו בנקודות, אבל במזרח התיכון צריך לנצח בנוק אאוט, בוודאי את מי שחולל את טבח 7 באוקטובר.

לא זו בלבד שחמאס נשאר בשלטון – עזה אינה מפורזת. זה אבסורד!

משמעות ההסכם היא נסיגה ישראלית מכל שטח רצועת עזה לגבולות שבעה באוקטובר, כלומר לא נגבה מחמאס מחיר טריטוריאלי מהאדמה שממנה הוא תקף אותנו וטבח בנו. אנו נסוגים אפילו מציר פילדלפי, שנתניהו כה היטיב לתאר את החשיבות הרבה לביטחון המדינה של שליטתנו בו, וצדק בכל מילה.

אפילו הפרימטר, במקום שיהיה ברוחב של 4-5 ק"מ, הוא יהיה דרדלה של 800 מ'.

ואנו משחררים בהסכם הזה מספר עצום של מחבלים ובהם רוצחים רבים. הניסיון מלמד, שמרבית המחבלים המשוחררים חוזרים לטרור, ולעמדות בכירות בארגוני הטרור. הם עלולים להיות התחליף לשידרת הפיקוד של חמאס שחוסלה במלחמה.

ארגון הטרור עתיר המיליונים אונר"א – לא פורק.

ואחרי כל זה – ההסכם אינו מדבר על החזרת כל החטופים אלא רק שליש מהם, כאשר למו"מ על שאר החטופים נגיע אחרי שוויתרנו על חלק ניכר ממנופי הלחץ שלנו.

ואף על פי כן, ולמרות הכול, אילו הייתי צריך להצביע על ההסכם – הייתי תומך בו.

התנגדתי בעבר לעסקאות ג'יבריל, טננבאום, שליט ואחרות, ולמרבה הצער המציאות הוכיחה שצדקתי בהתנגדותי. הפעם, כבר למחרת הטבח, הבנתי שזה מקרה שונה. בשבוע הראשון של המלחמה כתבתי בעד עסקה של "כולם תמורת כולם," ובלבד שלא תהיה כל התנייה הקשורה למלחמה. ספק אם הצעה כזו היתה נענית. מכל מקום, היא לא הוצעה, אז אי אפשר לדעת זאת בוודאות. לאורך כל התקופה התנגדתי לקריאות לעסקה בכל מחיר ולכניעה לתביעות חמאס. התנגדתי גם לעסקה כמו זו שהיום אני תומך בה.

למה המקרה הזה שונה כל כך מהמקרים הקודמים? קודם כל מבחינה מיספרית – 250 חטופים. שנית, בשל ההרכב הדמוגרפי שלהם: קשישים, ילדים, תינוקות, נשים, חולים. רובם אזרחים שנחטפו ממיטותיהם. תפקידו של צה"ל, תפקידה של המדינה, להגן על אזרחיה. המדינה כשלה, צה"ל כשל, לא ידענו להגן על האזרחים, ולכישלון הנורא הזה יש מחיר. לכך נוסף ממד הזמן. דברים שנכון היה לעמוד עליהם לפני שנה ולפני חצי שנה – אי אפשר לעמוד עליהם כאשר כבר 470 יום החטופים נמצאים בידי הברברים הנאצים, אינם רואים יום שמש והם ניתנים להתעללות מתמדת. חייו של כל חטוף וחטוף בסכנה ממשית. יש לנו אחריות ומחויבות להחזירם. אם לא נחזירם, תהיה זו מכה קשה לחוסן הלאומי שלנו, שמחירה הביטחוני לא פחות גדול ממחיר ההסכם.

האם יכולנו לנהוג אחרת ולא להגיע להסכם רע כזה? אני משוכנע שכן. לעסקה הראשונה הגענו בשילוב של לחץ צבאי של מלחמה עצימה לצד מצור חלקי. אילו המשכנו כך, אני מאמין שכבר מזמן החטופים היו בידינו. אך, בלחץ ארה"ב, לא זו בלבד שהסרנו את המצור – העברנו תועפות של אספקה שהיתה לא רק החמצן של חמאס, אלא הכלי להמשך שלטונו ברצועת עזה. ואת המלחמה העצימה המרנו בדשדוש. לרפיח נכנסנו 8 חודשים אחרי תחילת המלחמה. כך גם לציר פילדלפי, שאותו היה עלינו לכבוש ב-8 באוקטובר, כדי לחסום את עורק האמל"ח והטרור הראשי של חמאס. לאורך כל המלחמה מתחתי ביקורת על אופן התנהלותה. לכאורה, אפשר אולי לעשות היום מה שלא עשינו עד היום. אולי. אבל אחרי שניהלנו את המלחמה באופן קלוקל – אסור שהחטופים ישלמו את המחיר. את שקלקלנו לא נתקן על גבם.

ההסכם קשה, אך היום, אחרי המכה הקשה שחמאס חטף, ואחרי המכה הקשה שחטף הציר האיראני כולו, אנחנו יכולים לקחת סיכונים. לא בכדי, חמאס שסירב עד כה לעסקה, מוכן לה עכשיו, אחרי המכות שחטף, אחרי שאיבד את התקווה למלחמה אזורית ותחת איומי הגיהינום של טראמפ.

האם אפשר היה לנהל טוב יותר את המו"מ ולהגיע להסכם טוב יותר? ייתכן. אך זה ההסכם. כעת, אי אפשר לתקן אותו. אפשר לקבל אותו או לדחות אותו. דחייתו עלולה להיות גזר דין מוות לחטופים, ופגיעה מוסרית קשה ללכידות ולערבות ההדדית של החברה הישראלית.

לכן, אילו הייתי צריך להצביע, הייתי תומך בהסכם. אני מקווה מאוד, שנתניהו ואנשיו לא ימרחו אותנו בסיפורים על ההסכם המצוין. יש לומר את האמת הקשה, שזה הסכם רע מאוד, אבל המציאות קלעה אותנו למצר של בחירה בין רע לרע, ואנחנו בוחרים בחיים.

אני מקווה מאוד שאחרי שכל החטופים יחזרו, נמצא את הדרך לחזור למלחמה ולהשלים את המשימה החשובה של מיטוט חמאס.

* לחץ צבאי לשחרור החטופים – לכאורה, עסקת החטופים היא ההוכחה הניצחת שתפיסת שחרור החטופים באמצעות לחץ צבאי שגויה. הנה, שנה ורבע הפעלנו לחץ צבאי ולא קרה דבר. ואיך הגענו לעסקה? במו"מ.

אלא שהצגת הדברים הללו חוטאת לעובדות. ההיפך הוא הנכון. שנה ורבע ניהלנו מו"מ עקר שלא הניב דבר, ורק נשיא אמריקאי עם נבוט גדול ביד, שהבטיח לחמאס גיהינום אם לא ישחררו את החטופים, הוביל את הארגון להסכים לעסקה.

יתר על כן, את האיום של טראמפ ליוו פעולות משמעותיות בג'באליה ובבית חנון, מניעת חזרתם של תושבים לצפון הרצועה, חידוש הסיכולים הממוקדים והבנה שבתום עידן ביידן ישראל תצמצם באופן משמעותי את ה"סיוע ההומניטרי", כלומר את אספקת החמצן להמשך שלטון חמאס.

מאז 7 באוקטובר מתנהל מו"מ על עסקה לשחרור החטופים. בראשית המלחמה, המו"מ לווה בלחץ צבאי עצים ובמצור חלקי, והניב את העסקה הראשונה, שהיתה עסקה טובה. לאחר העסקה, המרנו את הלחץ בחודשים ארוכים של דשדוש, והמו"מ היה עקר.

אם מישהו חושב ששחרור 65 החטופים הנוספים ייעשה ללא נבוט ענק מעל ראשו של שלטון חמאס, הוא משלה את עצמו.

* לא לוותר על הניצחון – אין ניצחון בלי שחרור החטופים. אך שחרור החטופים אינו הניצחון ואינו תחליף לניצחון.

שחרור החטופים הוא אחת משתי מטרות המלחמה. במצב שנוצר אחרי ניהול כושל של מלחמת דשדוש במשך שנה ורבע, ולנוכח העובדה שאחרי 470 יום החטופים עדין בידי הנאצים הברברים של חמאס וחייהם בסכנה מיידית, אין מנוס מעסקת אין ברירה להחזרת כל החטופים.

אבל אסור לנו לוותר על הניצחון. ואין ניצחון ללא מיטוט חמאס וביטול שלטון חמאס. לכן, אחרי שהחטופים יחזרו, חובתנו לחדש את המלחמה עד הניצחון, כי אסור שהמלחמה תסתיים בניצחון הטבח.

* בלתי בגיץ – עם פרסום שמות המחבלים שישוחררו, הוגשה עתירה לבג"ץ נגד שחרורם. זה כבר ריטואל רב שנים – בכל פעם שמשוחררים מחבלים, בעסקה או כמחווה, מוגשת עתירה לבג"ץ. העתירה נדחית בטענה שזו החלטה מדינית שממשלת ישראל מוסמכת לקבל, ואין כאן סיבה להתערבות בג"ץ. וזו הפסיקה הנכונה. אלם כיוון שזו החלטה מדינית של הממשלה, על בג"ץ לדחות אותה על הסף, ולא לחזור שוב ושוב על הריטואל הזה. ברגע שההחלטה אינה נדחית על הסף, המסר של בג"ץ הוא שהנושא ראוי לדיון משפטי. המסר האקטיביסטי הזה שגוי.

* אחריות משותפת – בהצבעות בממשלה, כל שר מצביע על פי דעתו ומצפונו. מרגע שהתקבלה ההחלטה, גם מי שהתנגד לה נושא באחריות הקיבוצית להחלטה ולתוצאותיה, בדיוק כמו מי שהצביע בעדה. כן, סמוטריץ' אחראי לעסקת החטופים בדיוק כמו השרים שתמכו בה. אף לא מיליגרם פחות.

אין שום בעייה בכך ששר יצביע נגד בממשלה ויישאר בה. אולם מי שטוען שהחלטת הממשלה היא מופקרת, ומסכנת את קיום המדינה ואת חיי אזרחיה, קצת תמוה שהוא נשאר בה. בכך שהוא נשאר בה, הוא שותף מלא למה שהגדיר כסיכון קיום המדינה וחיי אזרחיה.

אגב, לא בכדי כתבתי "אחראי לעסקת החטופים בדיוק כמו השרים שתמכו בה." לא כמו ראש הממשלה. לטוב ולרע, בהצלחות ובכישלונות - האחריות של ראש הממשלה תמיד גדולה יותר.

* תגבורת לעמודת היתרונות – בטבלת היתרונות והחסרונות של העסקה, עמודת היתרונות מקבלת תגבורת משמעותית עם התפטרותם של ראש הכנופייה וחבריו לכנופייה. לכו ואל תחזרו.

* מאמינים לבן גביר & חמאס - כל בכירי הממשל האמריקאי, החל מביידן ועד בכירי הצבא ומערכת המודיעין, קובעים בעקביות שמי שהכשיל את העסקה עד כה היה חמאס.

ואף על פי כן, רבים אצלנו מתעקשים להאשים את נתניהו, כי האג'נדה קודמת לכל. והנה, הם קיבלו סיוע – ההתרברבות של ראש הכנופייה, שהוא סיכל כמה עסקאות. והם קופצים על ההתרברבות של השקרן הזה כמוצאי שלל רב, כאילו נמצא האקדח המעשן להאשמות השווא שלהם.

(מישהו שאל אותי למה אני "מגונן על נתניהו". אין לי איזה אינטרס לגונן על נתניהו, אבל בעבורי האמת היא ערך עליון).

* עין תחת עין – בתמורה להישארותו בקואליציה, סמוטריץ' סחט מכ"ץ שחרור מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות. לכאורה, יש בכך היגיון. אם אנו משחררים מחבלים ערבים, נשחרר גם מחבלים יהודים. אז הנה עוד דוגמה לסוג הזה של היגיון. כיוון שעקרו לי את עין ימין, אבקש שיעקרו לי גם את עין שמאל.

* ממשלת אחדות עכשיו – על לפיד וגנץ להודיע לנתניהו על נכונותם להצטרף לאלתר לממשלת אחדות לאומית. התנאי שלהם – הקפאת חוקי המהפכה וההשתמטות. איזנקוט הוא האיש הראוי לכהן כשר לביטחון פנים ולשקם את משטרת ישראל שראש הכנופייה החריב.

* מינוי קבוע – התפטרותו של ראש הכנופייה מתפקיד השר ל"ביטחון" לאומני, היא בשורה גדולה לעם ישראל. יש למנות לאלתר שר חדש, שייקרא השר לביטחון פנים, ובשום אופן לא מינוי זמני. אם יהיה מינוי זמני, המפכ"ל ואנשיו לא ישתפו עמו פעולה מפחד מפני נקמת ראש הכנופייה העבריין, אם יחזור לתפקיד.

עדיף שלא יהיה כלל שר, מאשר שראש הכנופייה הוא השר. אבל חשוב מאוד למנות שר, שתפקידו יהיה לשקם את משטרת ישראל מהריסותיה, אחרי החורבן שהותיר אחריו ראש הכנופייה, שהפך את משטרת ישראל למיליציה פשיסטית חמושה פרטית שלו. על השר המשקם לבחון כל החלטה של ראש הכנופייה, כל מינוי שלו, כל נשק שחולק, ולבטל כל מה שפוגע בביטחון ישראל, וסביר להניח שכאלו היו רוב החלטותיו של ראש הכנופייה.

נכון היה להקים עכשיו ממשלת אחדות לאומית, ושאדם רציני כמו איזנקוט ימונה לשר לשיקום ביטחון הפנים. לצערי, זה לא עומד, כנראה, לקרות. מבין השרים הקיימים, נכון למנות את אבי דיכטר, שכבר מילא את התפקיד בעבר. אך רק כמינוי קבוע. אם יוצע לו מינוי זמני, מוטב שיסרב, כי זו תהיה הכשלה שלו.

* שיטת ערפאת – חמאס נוהג בשיטת ערפאת. ברגע האחרון יוצר משברים כדי לסחוט עוד קצת ויתורים. ועל הדרך גם ממשיך בטרור הפסיכולוגי נגד החברה הישראלית ובמריטת עצביה.

* עסקת קפלן – קראתי פוסט ביביסטי שמכנה את עסקת החטופים "עסקת קפלן". כנראה שזה הנרטיב שתבנה תעשיית השקרים וההסתה: נתניהו, המנהיג הדגול, החזיר את החטופים. "קפלן" שחרר את המחבלים מהכלא.

* ציפיותיי מטראמפ – לפני הבחירות בארה"ב כתבתי, שאילו הייתי אמריקאי הייתי תומך בהאריס, אך כישראלי אני מקווה שטראמפ ינצח.

מה ציפיותיי ממנו?

את הציפייה הדחופה ביותר הוא מילא עוד טרם כניסתו לתפקיד. איומי הגיהינום גרמו לחמאס להסכים לעסקה, שאותה הם הכשילו עד כה. עם זאת, אנו נכנסים למו"מ על השלב השני של העסקה, ללא מנופי לחץ, כמו בנושא חזרת התושבים לצפון הרצועה. לכן, האיום בגיהינום צריך ללוות את חמאס לאורך המו"מ, וחשוב שטראמפ יגלה נחישות.

הציפייה השנייה נוגעת לטריבונל האנטישמי בהאג. וכבר התפרסם שטראמפ עוסק בכך. יש לנקוט בסנקציות חמורות על בית הדין, שהתהפך והיה לזרוע של הטרור הרצחני. ולא פחות חשוב, סנקציות אישיות חמורות על כל מי שידו במעל – צורר היהודים ועבריין המין חאן וכל אחד מה"שופטים" בטריבונל. סנקציות כלכליות קשות ואיסור כניסה לארה"ב. כמו כן, על טראמפ להודיע שארה"ב תנקוט בצעדים נגד כל מדינה שלא תתחייב להפר את צווי המעצר. המטרה צריכה להיות פירוק הטריבונל והקמת בית דין בינלאומי חדש, על אדנים של צדק וחירות.

הציפייה השלישית היא פעולה נחושה לפירוק אונר"א. כבר בקדנציה הקודמת טראמפ הפסיק את התשלומים לאונר"א. נתניהו עשה מאמצים אדירים לשכנע אותו להמשיך לממן אותם, כחלק מתפיסת הפרוטקשן תמורת עוד מנת שקט. הוא אפילו שיכנע את גרמניה להגדיל את הסיוע לאונר"א בגובה הסכום של הסיוע האמריקאי שקוצץ. כעת על טראמפ לעלות מדרגה, ולהפעיל כל מנוף לחץ אפשרי על האו"ם לסגור את הארגון. הפליטים הפלשתינאיים הם רק אלה שבמלחמה הנוכחית נאלצו לעזוב את בתיהם. אין פליטים פלשתינאים אחרים. סוכנות הפליטים של האו"ם צריכה לטפל בהם כמו בכל סכסוך בעולם, לצורך שיקום מהיר, להבדיל משיטת אונר"א – הנצחת ה"פליטות" והעברתה מדור לדור ככלי למלחמה בישראל.

והציפייה החשובה מכולן – השמדת מתקני הגרעין האיראניים, בשיתוף פעולה עם ישראל. איראן היא איום על העולם כולו, ולכן ארה"ב, מנהיגת העולם החופשי, צריכה להוביל את התקיפה. ולכל הפחות – לסייע לישראל לעשות כן.

ומה באשר לנורמליזציה עם סעודיה? הסכם כזה עשוי להיות חיובי מאוד לאינטרס הישראלי ולשלום המזה"ת. אבל אם התנאי לכך הוא הסכמה ישראלית להקמת מדינה פלשתינאית – אני נגד באופן נחרץ. מדינה פלשתינאית היא סיכון קיומי על מדינת ישראל. רק משיחיסט מנותק מן המציאות יתמוך בכך אחרי 7 באוקטובר.

* פתאום איכפת לו מקורבנות טרור? – בגל הטרור שכונה "אינתיפאדת הסכינים" (2015-2016) פירסם רוגל אלפר פשקוויל ב"הארץ" – מכתב גלוי למחבל הפלשתינאי שידקור אותו למוות. במכתבו הוא מצדיק את רציחתו, בשל היותו חלק מן "העם הכובש", והוא תמה למה לקח כל כך הרבה זמן עד הרצח הזה. באופן עקבי, לאורך שנים, מצדיק אלפר את הטרור הפלשתינאי, שכן המחבלים הם, בניסוחו של מי שמשלם את שכרו – "לוחמי חירות". לכן, כאשר הוא הירבה לכתוב בשנה האחרונה על החטופים, לא האמנתי לאף מילה. פתאום אכפת לו מחייהם של ישראלים, קורבנות טרור? חחחחחח. הצחקתני.

המסר שלו על המדינה הפשיסטית שמפקירה למוות את אזרחיה על פולחן מלחמת הנצח, לא ביטא רצון בשחרור החטופים, אלא רצון בעסקת חטופים ככלי להפסקת המלחמה, שבעיניו היא מלחמת תוקפנות וג'נוסייד של ישראל נגד הפלשתינאים.

* תמצית הפוליטיקה החרדית – במהלך הדיונים על חוק הלאום, את האמירה האידיאולוגית החריפה ביותר נגד החוק לא השמיע עופר כסיף, גם לא אחמד טיבי. השמיע אותה ישראל אייכלר מיהדות התורה. הוא אמר בפשטות: "אין לאום יהודי." מבחינתו, היהדות היא רק דת. כמו באמנה הפלשתינאית. מבחינת אייכלר, התשתית של התשתית של חוק הלאום פסולה מלכתחילה. אם אין לאום יהודי, ברור שאין מקום למדינת לאום של העם היהודי, לא כל שכן אין מקום לחוק יסוד המעגן בחוקה את מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

בהצבעה, אייכלר תמך בחוק, כמו כל חבריו. למה? התשובה לשאלה הזאת היא התמצית של הפוליטיקה החרדית. למפלגות החרדיות, ובוודאי האשכנזיות, אין יומרה לאומית כלשהי. אין הן מפלגות המעמידות לנגד עיניהן את כלל ישראל, את צרכי האומה, את האינטרס הלאומי. מדובר במפלגות מיגזר מובהקות, שנמצאות בפוליטיקה למען האינטרס המיגזרי שלהן ותו לא. האינטרס העליון של הפוליטיקה החרדית הוא הבטחת המשך ההשתמטות מצה"ל. האינטרס הנוסף הוא מימון ההשתמטות, מימון המוסדות וכד'. לצד אלה, הם דואגים גם לג'ובים לעסקניהם, לצרכי השיכון המגזריים שלהם ולאינטרסים נקודתיים כמו מניעת מס על משקאות ממותקים ועל כלים חד-פעמיים.

ככאלו, הן מפלגות נוחות מאוד לקואליציה. תן להם את הצרכים המגזריים שלהם, והם יתמכו בך במטרות הלאומיות שבהן אתה דוגל. זו מהות הברית בין הליכוד ומפלגות הציונות הדתית לבין החרדים, שלמרבה האירוניה היא מכונה באורוויליאנית "המחנה הלאומי". וכך, כל עוד הממשלה שרצתה לקדם את חוק הלאום נתנה להם להשתמט, הם הצביעו בעד החוק. מה אכפת להם? מבחינת סמוטריץ' – ניתן להם להשתמט והם יתמכו בתוכניותיי לסיפוח יו"ש ולהתיישבות בעזה. מבחינת בן גביר – ניתן להם להשתמט והם יתמכו בהפיכת משטרת ישראל למיליציה פשיסטית חמושה שלי. מבחינת נתניהו – ניתן להם השתמטות והם יתנו לי שלטון.

* סניגוריה על המשתמטים – בדבר אחד אני יודע ללמד סנגוריה על המשתמטים. הם תינוקות שנשבו. מגיל אפס הם נתונים לשטיפת מוח מתמדת. לכן, הסיכוי שיחזרו בתשובה בכוחות עצמם קלוש. אין החבוש מתיר עצמו מבית האסורים. על עם ישראל לגלות ערבות הדדית ולסייע לריפוי החברה החרדית החולה, באמצעות ביטול מוחלט של הסדר "תורתו אומנותו" וניתוח לניתוקם מעטיני תקציב המדינה.

* ההכרח בניתוח – אלי ניימן הוא חרדי וסטודנט לתואר שני במדע המדינה באוניברסיטה העברית. זה הקרדיט תחת מאמר שהוא פרסם ב"הארץ". העובדה שהוא סטודנט לתואר שני במדע המדינה, מעידה שהוא אינו חרדי מן המניין, אלא חריג בנוף. הוא מכיר היטב את החברה החרדית מבפנים, אך יודע להתבונן בה גם מבחוץ. במאמרו, הוא שופך מים צוננים על האמונה שניתן להביא לגיוס חרדים המוני בזכות חוק זה או אחר, וגם על מי שמשלים את עצמם ש"מתרחשים תהליכים" בחברה החרדית, שיחוללו שינוי. הוא טוען שאילו היה היום בגיל גיוס והיה נקרא למלחמה, הוא לא היה משיב "הנני," מהסיבה הפשוטה שהוא מפחד למות. האם חילוני או דתי לאומי אינו מפחד למות? הוא כמובן מודע לסכנה, יש בו פחד, אבל תהליך הגיוס שלו לא החל בגיל 17 כשקיבל צו גיוס, אלא בגיל 4 בגן. תהליך הסוציאליזציה שלו בחברה שבה הוא גדל, הביאה אותו לנכונות להסתכן, כי כך הוא חונך, כי הוריו ואחיו ודודיו ובני דודיו ושכניו ומוריו שירתו, ובכל שנה ביום הזיכרון הוא הקשיב לסיפורי הגבורה של החללים, וכשהוא חגג את יום העצמאות הוא חונך על מחיר העצמאות וכן הלאה וכן הלאה. בלוח השנה של הילד החרדי יום הזיכרון ויום העצמאות הם ימי חול רגילים. מגיל אפס הוא חונך לכך שאין ערך כלשהו למדינה, ו"תקציבי הישיבות הם כבשת הרש שהחרדים מצילים מיד השודד... המדינה לעומתית למגזר החרדי, שאינו חלק אינטגרלי ממנה. הנרטיב החרדי מושתת על חומות התבדלות משאר המגזרים... לנער החרדי אין היכרות מינימלית עם המערכת הצבאית, גם לא עם האתוס הצבאי של הגנה על המדינה."

אני נוטה להסכים איתו, ולכן ברור לי שאין די בהכרח של ביטול הסדר "תורתו אומנותו" וגם לא בסנקציות אישיות. גם אם אלה יביאו לגיוס, הם לא יביאו להתגייסות לשירות קרבי, ומה שחסר לצה"ל הוא לוחמים. לצד הפעולות החשובות הללו, חייבים לעבוד לטווח הרחוק. חייבים לחולל שינוי מהותי בחינוך החרדי. הדרך לכך, היא ניתוח חד וכואב, שבו באבחת חרב ינותק המגזר החרדי, ובעיקר מערכת החינוך שלו, מעטיני בנק ישראל ומפטמות תקציב המדינה. מדינת ישראל אינה צריכה להעביר ולו אגורה שחוקה לחינוך החרדי המתבדל, המחנך להשתמטות. מדינת ישראל צריכה לחזק באופן משמעותי את החינוך החרדי הממלכתי, שיחנך להשתלבות במדינה ולשירות בצה"ל וילמד לימודי ליבה. כל הורה יצטרך לבחור בין חינוך חרדי חינם, במימון מלא של המדינה, לבין חינוך חרדי פרטי ללא כל סבסוד, שאותו הוא יידרש לממן באופן מלא מכיסו. ריפוי החברה החרדית אינה משימה לשנה-שנתיים, אלא מרתון לטווח רחוק.

* מטרת העל של ישראל כ"ץ – ישראל כ"ץ הוא שר ההשתמטות. גלנט פוטר כיוון שתקע את חוק ההשתמטות. נתניהו בחר את כ"ץ, כי מי שכשר האוצר זרם עם מזימתו לא להעביר תקציב מדינה למען נכלוליות פוליטית של גניבת הרוטציה, בניגוד לצרכי הכלכלה הישראלית, יזרום איתו גם עם חוקי ההשתמטות, בניגוד לצרכי הביטחון של ישראל.

דעתו של ישראל כ"ץ על ההשתמטות אינה שונה מעמדתו של גלנט בנושא. הוא מתעב את ההשתמטות בדיוק כמוני. הוא שירת כלוחם וקצין בצנחנים, בסדיר ובמילואים. ברור שהוא בז עד עומק נשמתו למשתמטים. אבל האינטרס העליון שלו הוא להנהיג את הליכוד אחרי נתניהו, והאסטרטגיה שהוא בחר היא להיות סנשו-פנשו של נתניהו כדי לזכות באהדת הבייס. ואם לשם כך צריך לפגוע בכלכלת ישראל או בביטחון המדינה, המטרה מקדשת את האמצעים הללו.

והנה, לפתע שר ההשתמטות הפך למוקד של מתקפות משתלחות בעיתונות החרדית. וחרדים מפגינים נגדו. דווקא נגדו, נגד שר ההשתמטות.

מה שמניע אותו אינו ההשתמטות אלא שמירת הקואליציה. כיוון שח"כים בליכוד ובציונות הדתית מתנגדים לחוקי ההשתמטות, הוא מנסה לקדם חוק שירבע את המעגל, יהיה מס שפתיים לגיוס חרדים כדי לרצות את מתנגדי ההשתמטות בקואליציה לצד המשך ההשתמטות. מסתבר, שהוא לא מצליח, עד כה, לרצות לא את אלה ולא את אלה.

* איזנקוט כמשת"פ – ח"כ איזנקוט אמר בשיחה סגורה של חברי מפלגתו שהוא מתנגד לשיטת הסניוריטי ושמתווה לוין-סער הוא לא דבר כל כך רע. הכותרת המסקרנת הזאת ב"הארץ", שתחתיה כתבה ארוכה, מלמדת מן הסתם על מידע רב המפרט את דבריו של איזנקוט. אך בכתבה אין עוד כמעט מילה מעבר לכותרת. המידע הזה מובא כהרמה להנחתה לגידי וייץ להכות באיזנקוט על בגידתו ועריקתו. זו כתבה מקארתיסטית טיפוסית היורדת על מי שהעז להרהר ולא להתיישר עם תו התקן הקיצוני של קנאי המחאה, הפונדמנטליסטים של השיטה, שבעיניהם אם רק נזיז אבן קטנה, כל המבצר יקרוס. וייץ תוקף את איזנקוט ש"יישר קו עם תומכיה הקנאים ביותר של ההפיכה המשטרית." כי הרי, מי שלא מיישר קו עם הקנאים מצד א', הוא בהכרח מיישר קו עם תמונת הראי שלהם, הקנאים מצד ב', שכן בעיני הקנאים אין מגוון כלשהו ואין אמצע, אלא רק הקצוות הקנאיים, רק השחור והלבן. אם איזנקוט, "האופוזציונר המבטיח," כפי שהוא מכנה אותו באירוניה, אינו לגמרי איתנו, אזי לוין "יכול לחכך את ידיו בהנאה, הזרעים ששתל במשך שנים הניבו פירות רעילים." מעניין, שבשבוע שבו לוין נסוג בו מתוכניתו להשתלט על בית המשפט והסכים לראשונה לפשרה באשר לוועדה למינוי שופטים, וייץ הכריז עליו כעל המנצח הגדול.

כאשר וייץ כותב על הפירות הרעילים, כנראה שאין המדובר רק בפרי הרעיל איזנקוט. מיהם הפירות הרעילים האחרים? שופטי בג"ץ. בעיניו, בג"ץ הפך למשת"פ של יריב לוין, ולכן לוין "נלחם על משהו שהוא כבר שלו." ועל מה ולמה הוא סונט בבג"ץ? כיוון שאוי אוי אוי, שופטי בג"ץ אינם צמודים להנחיות האינקוויזיציה הקנאית, אלא חושבים עצמונית, ולא אחת הם אינם הולכים בסך. הנה, למשל, הם נתנו אורכה ללוין בכינוס הוועדה למינוי שופטים, ב"החלטה שערורייתית." והם הסכימו לאפשר למועמדו של רוה"מ לנציב שירות המדינה אורכה של שלושה חודשים כממלא מקום, ב"מהלך מפא"יניקי פחדני." אין דבר שנוא על קנאים פונדמנטליסטים מרוח מפא"י, שיש בה, לא עלינו, פשרות, ושהיא פרגמטיסטית, רחמנא לצלן. נכון, זו הרוח שהקימה את מדינת ישראל והביאה אותה להישגים גדולים בכל התחומים. אך אולי דווקא בשל כך מפא"י היא הרע המוחלט בעיני הקנאים. כזו היא גם בעיני הקנאים מהצד השני, תמונת הראי של וייץ. אלה ואלה שונאים פשרות והסכמות. אלה ואלה רואים בכל פשרה כניעה, בכל גמישות רכרוכיות. אלה ואלה מחרחרי מלחמת אחים, והכנעת היריב.

וייץ טוען, שבית המשפט העליון "כבר של לוין," כיוון שרוב השופטים הם שמרנים. אבל לוין אינו רוצה שופטים שמרנים. הוא רוצה שופטים כנועים, שופטים מטעמו. השופטים השמרנים הם בעיניו משת"פים, הם "מפא"יניקים", רחמנא לצלן. הם לא מהפכנים. הוא סולד מהם כפי שווייץ סולד מהם. שניהם סולדים מאנשים עצמאיים שאינם קופצים לדום לקול תופי הטם-טם של הקנאים מכאן ומכאן.

* מכתב לשר המשפטים – לכבוד שר המשפטים יריב לוין, שלום רב!

בימים האחרונים התפרסמו בכלי התקשורת ידיעות המטילות צל על אמינותי, בפרשת עבירות הבנייה בדירה שבבעלותי בתל-אביב.

את תגובתי לפרשה כתבתי בפרוטרוט, ואני עומד על דעתי. אני משוכנע בכך שלא נפל רבב במעשיי. עם זאת, אני מודע להשלכות הציבוריות של אבק חשד נגד נשיא בית המשפט העליון, במיוחד בימים קשים אלה, שבהם יש אנשים, אתה בראשם, שעושים הכול כדי לפגוע במעמד בית המשפט העליון ולערער את אמינותו.

ברור לי, שחייבת להיעשות חקירה של הפרשה. וכל עוד הנושא נחקר, אין זה ראוי שאתמנה לנשיא.

במצב נורמלי, הייתי מבקש לדחות את בחירת הנשיא עד תום החקירה. אולם כעת, כאשר כבר 15 חודשים אין נשיא קבוע, ייגרם נזק מהארכת המצב הבלתי תקין של היעדר נשיא קבוע. לכן, אני מסיר בזאת את מועמדותי לנשיאות בית המשפט העליון. אני מבקש שהוועדה למינוי שופטים תתכנס כדי לבחור את השופט שעתיד להחליף אותי בתום כהונתי, נועם סולברג, לתפקיד הנשיא.

זו החלטה קשה. רציתי מאוד בתפקיד, שמבחינתי הוא הגשמת חלום. אך חונכתי להעמיד את טובת המדינה מעל טובתי האישית, ובמצב שנוצר טובת המדינה מחייבת את הצעד הכואב שנקטתי בו.

בתקופה הקרובה אפעל להסרת כל חשד בנוגע אליי ולהשבת שמי הטוב לתיקונו.

בכבוד רב,

יצחק עמית

מ"מ נשיא בית המשפט העליון

* מופת ציוני – חרפת הפינוי של יישובי הצפון היא אחת התבוסות הקשות שנחלה הציונות מעודה. אחראית לכך בראש ובראשונה הממשלה ואח"כ צה"ל, אך יש להודות שגם הרשויות המקומיות. איני מלין על אנשים פרטיים שחשו פחד ופינו את עצמם. זה לגיטימי, בעיניי. אבל ההנהגות שלהם שיזמו פינוי וביקשו פינוי, שגו שגיאה מרה.

החריג הוא היישוב הדרוזי חורפיש. כאשר כל היישובים סביב התפנו, תושבי חורפיש לימדו אותנו שיעור מאלף בציונות.

* מילים נרדפות – ראיון איתי בעיתון "עולם קטן" קיבל את הכותרת: "הקיבוצניק שרוצה להקים התנחלות בהר דב." אמנם השתמשתי במילה יישוב ולא התנחלות, אבל אין לי בעייה עם הכותרת הזאת, כיוון שאין הבדל בין יישוב להתנחלות. אלו מילים נרדפות. יש כאלה שעושים את ההפרדה – אנחנו זה התיישבות, הם זו התנחלות, ולכן התיישבות זה טוב והתנחלות זה רע. אני לא במקום הזה. התיישבות והתנחלות - זו הגשמת הציונות.

אגב, ההתנחלות האחרונה בהר דב הייתה של חיזבאללה, חצי שנה לפני 7 באוקטובר. אזור שאיננו מיישבים אותו, גם אם הוא בריבונותנו – נאבד אותו.

* לבבות מברזל – הרב יונתן זקס, מי שהיה רבה של אנגליה, הבדיל בין אופטימיות לתקווה. אופטימיות, הוא כתב, היא אמונה שהדברים ישתפרו. תקווה היא אמונה שכולנו יחד נוכל לשפר את הדברים. האופטימיות היא פאסיבית בעיקרה. התקווה – אקטיבית. העם היהודי, הוא אמר, הוא נשא של תקווה.

מוקי צור כתב ש"התקווה אינה תחזית, אלא פעולה מתקנת." כאיש רוח ומחנך, הפעולה המתקנת שלו, כמורה וככותב, הוא להפיח תקווה בימים קשים אלה של משבר וייאוש, שתניע לפעולה. התקווה היא הגיבורה הראשית של ספרו החדש "התקווה היא לא כובע עם נוצות". חלק מן המאמרים בספר נכתבו במשבר הקורונה, חלקם במשבר המהפכה המשטרית, רובם במשבר הטבח בנגב המערבי. אנו מושלכים בשנים האחרונות ממשבר למשבר, אך משבר הוא גם הזדמנות לתיקון, ומוקי צור הוא סוכן של תיקון.

העם היהודי, בוודאי בדורות האחרונים, יצא שוב ושוב ממשבר לתקומה. כותב מוקי: "הכתוב במגילת העצמאות 'בארץ ישראל קם העם היהודי' לא מכוון לערוך מניפולציה ציונית להיסטוריה היהודית. לא ביקש להתעלם מהעובדה שאברהם אבינו מגיע מהגולה, שיציאת מצרים לא התחוללה בארץ ישראל, שקבלת התורה הייתה בהר סיני, שפרקי תלמוד מקודשים נכתבו בבבל. כותבי מגילת העצמאות ידעו את סבכי ההיסטוריה אך ראו ב'קימה' צו של מימוש. יש לקום, לממש את הפוטנציאל שנצבר, כפי שקרה עם ספר התנ"ך שנכתב ברובו בארץ ישראל. עיקרו של הצו לקום הוא 'מרד נגד הנפילה', שהיא חלק בלתי נפרד מן הסיפור. כמו שאמר השיר 'פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת'." במקום אחר ציין מוקי שבן גוריון קרא למלחמת העצמאות "מלחמת הקוממיות", כי "אמנם העם לא נולד בארץ, אך בה הוא קם, בה הוא מימש את יכולותיו, בה כתב עצמו בספר הספרים".

את הספר הקדיש מוקי לזכר חברו, שכנו ובן הגרעין שלו מיכאל ולנר. הספר מסתיים בדברי ההספד שאמר עליו מוקי, על קברו. מתוך ההספד: "כשמיכאל היה אומר שלדייגים החלוצים היו סירות מעץ ולבבות מברזל, הוא תיאר את עצמו. הכינרת הרחבה שבה שט לזירות של חיים ומאבק אל מול העמדות הסוריות, נראתה בעיניו כמגרש משחקים של החיים." כשקראתי זאת, נזכרתי בגזיר עיתון ישן, מ-1962, באלבום התמונות של אבא שלי – כתבה גדולה של אורי דן ב"מעריב" על ההעפלה בכלל ועל ספינת המעפילים שבה אבי עלה, "מדינת היהודים", בפרט. כותרת הכתבה: "אוניות מעץ, אנשים מברזל."

כל חייו מוקי חקר וממשיך לחקור את חלוצי העלייה השנייה והשלישית, כתב וממשיך לכתוב עליהם גם היום, כמי שעשויים להיות השראה ולהעניק משמעות לנו ולדורות הבאים. היו אלה אנשים עם לבבות מברזל. כזה גם מוקי, שבספרו הוא מודה ומתוודה שלא בורך בכישורים של לוחם וחקלאי, ובהספדו למיכאל הוא ציין "אין להכחיש: אנחנו על סף הבור," אך גם ממרומי 86 שנותיו, הוא משתמש בכישורים שבהם בורך – כישורים של מנהיג, של מחנך, של איש רוח, של סופר והיסטוריון, כדי לצקת תקווה; תקווה שאינה תחזית אלא פעולה מתקנת. מוקי העמיד דורות של תלמידיו וגם היום בני עשרים ועשרה משחרים למוצא פיו ומקבלים ממנו השראה ותקווה המניעה לפעולה ולהגשמה.

* יום גיבוש – שנה מורכבת עברה על צוות המטע והכרם של אורטל. שנה של חקלאות בצל המלחמה. שנה של שילוב בין מילואים לעבודה. שנה של מטחי רקטות ונפילות במטע ובכרם, שריפות ונזק רב לעצים ולכלים חקלאיים. שנה של מחסור בידיים עובדות ומצד שני של מתנדבים נפלאים שסייעו לנו בעבודות קטיף. שנה שבה לעתים חלק משטחי החקלאות שלנו היו שטח צבאי סגור ולא יכולנו לעבוד בהם. שנה שבה חברת צוות המטע נועה ברנס נרצחה, יחד עם ניר, בן זוגה, מירי חיזבאללה.

ואף על פי כן, העבודה במטע ובכרם לא חדלה אפילו ליום אחד. המשכנו לעבד את אדמתנו ולייצר מזון לעם ישראל.

וכעת, אחרי התקופה הקשה, יצאנו, צוות המטע והכרם, ליום גיבוש. פתחנו אותו בהפעלות ODT בחוף דוגה בצפון הכינרת. המשכנו בטיול לסוסיתא. צפינו בסוסיתא בשני סרטים קצרים. האחד על ההיסטוריה של המקום ועל שנותיה הראשונות של עין גב. השני הוא על שחרור סוסיתא בידי חברי עין גב במלחמת השחרור. היה זה המקרה היחיד במלחמות ישראל שבו חברי היישוב לא רק הגנו על ביתם, אלא יצאו למתקפת נגד על המוצב שממנו הותקפו יום ולילה וכבשו אותו. והם החזיקו אותו במשך שנה, עד שהעבירו אותו לידי צה"ל.

סיימנו את יום הגיבוש בארוחת צהרים מפנקת במסעדת "הבקתה" במושב רמות.

יש לי הרגשה שהרווחנו ביושר את יום הכיף.

* זאב רווח – בילדותי, אני משער שעוד בגיל הגן, הוריי לקחו אותי למחזמר הנפלא "עוץ לי גוץ לי". לאחר מכן קנו לי את התקליט, שאותו שמעתי פעמים רבות ביום וזכרתי אותו על פה. עד היום אני זוכר על פה את רובו. גם הילדים שלי גדלו על "עוץ לי גוץ לי" וגם איתם הלכתי להצגה.

במחזמר המקורי, כיכב שחקן צעיר בן 25, זאב רווח. הוא שיחק ושר. שיר הסולו שלו היה השיר הנפלא "שיר העצה". לא ידעתי מיהו ומה שמו, אך שירו וקולו טבועים בזיכרוני כבר מאז. ומאוחר יותר, אהבתי אותו בסרט לנעורים חסמב"ה, שבו שיחק את תפקיד האיש הרע האולטימטיבי, אלימלך זורקין.

את סרטי הבורקס של שנות השבעים, שבהם זרח כוכבו, איני אוהב. חלקם היום סרטי קאלט, אך איני חלק מן הטרנד. חבל שכישרון גדול כל כך התבזבז על הסרטים הללו.

אך בסרטים מאוחרים, כמו "גט" ובעיקר "מיתה טובה", הוא ניתב את כישרונו הגדול ליצירות מופת. ב"מיתה טובה" הוא בלט כשחקן דגול, ולא בכדי התפקיד זיכה אותו בפרס אופיר בקטגוריית השחקן הראשי הטוב ביותר.

שחקן הקולנוע והתיאטרון, הזמר, הבמאי והתסריטאי, חתן פרס אופיר על מפעל חיים, זאב רווח, הלך לעולמו בגיל 84.

מה אני עושה פה לא יודע

מה זה פה בכלל, אני שואל

מכל הצדדים אני שומע

סאלח, פה זה ארץ ישראל

פה זה ארץ ישראל, יא סאלח

פה היה דוד המלך חי

פה אתה תחיה גם כן אינשאללה

בארץ ציון כדבר אדוני

אח יא ראב, יא ראב

אח יא וול, יא וול

איפה, איפה, איפה

ארץ ישראל.

יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: חניוק – המנהיג הרוחני של ש"ס והרב הראשי לשעבר יצחק יוסף הסביר למה כל החרדים, כולל מי שכינה "הבטלנים", צריכים להשתמט מצה"ל. בין השאר הוא דיבר על כך שיש נשים בצבא ושמספרים שם בדיחות, והחייל החרדי נאלץ לזרום עם זה, אחרת יכונה "חניוק".

מה זה חניוק? זה ביטוי ביידיש, שמשמעותו רכרוכי, בכיין. בסלנג של שנות החמישים והשישים, זה היה כינוי גנאי לחרדים.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com