אודי מנור – היסטוריון ציוני, "מן הים עד המדבר – בחזרה לעתיד 1919", חיפה 2025, 102 עמ'.
אני קצת מיושן. אני אוהב לקרוא מנייר, ועליו אותיות דפוס. לחוש את דפי הספר, להריח אותו. עלון הקיבוץ מגיע בשנים האחרונות בדוא"ל. אני מדפיס אותו ורק אז קורא אותו. באמצע השבוע אני קורא את העיתונים מהמסך, אבל את עיתוני השבת אני קורא מהמהדורה המודפסת. מעולם לא קראתי ספר במחשב. כשאני קורא ספר, אני מסמן לי בדבקיות צבעוניות עמודים ופסקאות שארצה לחזור אליהם. איך אפשר לסמן על המסך?
אבל ספרו החדש של פרופ' אודי מנור "מן הים עד המדבר" יצא רק במהדורה מקוונת. לא אוותר על קריאת ספר של אודי מנור, שהוא גם חבר וגם מעניין אותי מאוד לקרוא את התובנות שלו ולהתעשר מהידע שהוא חולק עם קוראיו. בוודאי מעניין אותי לקרוא ספר שלו על תולדות הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. וכמובן שלא אוותר על קריאת ספר ששמו הוא "מן הים עד המדבר". ולראשונה בחיי קראתי ספר מעל המסך.
את המילים "מן הים עד המדבר" אני קורא עם המנגינה – לחנו של דוד זהבי להמנון הפלמ"ח, שכתב זרובבל גלעד. "ממטולה עד הנגב / מן הים עד המדבר / כל בחור וטוב לנשק / כל בחור על המשמר."
מהי ארץ ישראל שעליה כתב גלעד? ארץ ישראל שהגלעד – השם אליו עיברת את שמו המקורי, גלס – הוא חלק ממנו, כלומר ארץ ישראל השלמה משתי גדות הירדן, מן הים התיכון עד המדבר החוצץ בין ירדן לעיראק. זו ארץ ישראל שעליה התחנך גלעד בעין חרוד. זו ארץ ישראל שעליה ערגו חברי הקיבוץ המאוחד, חניכיו של טבנקין, זו ארץ ישראל של הפלמ"חניקים. "מן הים עד המדבר" הוא גם שם ספרו של יעקב צור על ארץ ישראל השלמה של הקיבוץ המאוחד וטבנקין. צור עמד על כך שאין זו מפה מדויקת, עם גבולות ברורים, אלא תיאור המרחב, שגבולותיו יקבעו על פי כוחנו בהתיישבות ובעלייה.
על ארץ ישראל הזו כתב מנור את ספרו. וכמובן שהכותרת מתכתבת עם הקריאות של תומכי חמאס באירופה ובמערב: "מהים עד הנהר" – הקריאה לחיסולה של מדינת ישראל. כך פותח אודי את ספרו: "לא מהים עד לנהר כמו שזועקים בגרון ניחר מעריצי הנוח'בה ברחבי העולם. לא. לא מן הנהר, אלא מן הים עד המדבר. איזה ים? הים התיכון. איזה מדבר? המדבר חוצץ בין המדינה המלאכותית 'ירדן' לבין המדינה המלאכותית 'עיראק'. ומה יש מן הים עד המדבר? שני עמים. עם יהודי ועם ערבי."
אודי מנור מסביר שארץ ישראל / פלשתין, שבה חיים שני העמים, ושהפתרון לסכסוך ביניהם הוא בהגדרה עצמית לכל אחד מהם, אינה רק מן הים עד הירדן אלא מן הים עד המדבר.
נקודת המוצא של הספר היא 1919. כותרת המשנה של הספר היא: "בחזרה לעתיד 1919". שני אירועים דרמטיים היו בשנה זו. האחד הוא מפת ארץ ישראל שהגישה התנועה הציונית, בהנהגת חיים ויצמן, לחבר הלאומים – מפה שבה דרום לבנון עד הליטני, הגולן כולו (כולל מה שקרוי "הגולן הסורי") ועבר הירדן המזרחי, מן הים עד המדבר, מיועדים להיות הבית הלאומי לעם היהודי, כלומר גבולות המדינה היהודית. האירוע השני הוא הסכם ויצמן-פייסל, ההסכם בין נשיא ההסתדרות הציונית העולמית לבין האמיר פייסל, בנו של חוסיין מלך חיג'אז, נציג הממלכה החיג'אזית. היה זה הסכם, שאילו התממש, מאה שנות מלחמה עקובה בדם הייתה נחסכת מאיתנו ומהמזרח התיכון כולו.
אודי מנור אינו קורא לכבוש את ארץ ישראל על פי מפת 1919. הוא רק מזכיר לנו מהי ארץ ישראל שאותה יש לחלוק בין העמים.
הספר, המתאר את הסכסוך, פותח בסקירה על הציונות וסקירה על התנועה הלאומית הערבית. הסיפור מתחיל בראשית ימי המנדט הבריטי ומסתיים ב-7 באוקטובר. והמסר הברור, הנובע מן העובדות ההיסטוריות, הוא שהסכסוך נובע מסיבה אחת בלבד – סירובם של ערביי ארץ ישראל להשלים עם קיומה של ריבונות יהודית על חלק כלשהו מארץ ישראל ובעצם, מסירובם להכיר בכך שיש לאום יהודי ושיש זיקה כלשהי בין היהודים לארץ ישראל. הסכסוך, מראשיתו ועד היום, הוא קיצור תולדות הניסיון למנוע את הקמת המדינה ולאחר מכן לשים קץ לקיומה. אש"ף הוא הארגון המגלם את הגישה הזאת, ולכן הוא המחסום לכל עתיד של שלום, שלא בכדי, סיכל (גם במובן של "סיכול ממוקד") כל ניסיון לגישה מתונה, פשרנית וריאליסטית בקרב הפלשתינאים וכל סיכוי לפשרה עם ירדן.
העובדות חותכות כל כך, וניכרים דברי אמת.
קצת מוזר לכתוב שהסכמתי עם העובדות, כי עובדות הן עובדות, צריך להכיר אותן, לא להסכים או לדחות אותן. אבל בהחלט הסכמתי עם הניתוח והמסקנות של מנור.
והמסקנות שלו מורכבות. מצד אחד, הוא כותב שהוכח שנסיגות ונכונות לנסיגות אינן מקדמות את קץ הסכסוך. מצד שני, הוא מוכן לפשרה טריטוריאלית ברוח תוכנית אלון והוא גם תומך בניסיון אקטיבי להתקדם לעבר שלום באמצעות הסדרי ביניים, וגם התובנה הזאת היא ברוחו של יגאל אלון, שמנור כתב את הביוגרפיה שלו.
בנקודה אחת, דומני שמנור לוקה בעיוורון – דעה קדומה נגד דיין ופרס. דיין היה הנמסיס של אלון וכך גם פרס, ומנור נוטר להם טינה עמוקה. כאשר הוא כותב על חתרנותו של פרס, כשר הביטחון, נגד רבין בקדנציה הראשונה, כשר החוץ נגד שמיר וכשר החוץ נגד רבין בקדנציה השנייה, הוא צודק. אז היכן העיוורון? מנור היה בעבר מקורב ל"חוג אורנים". הוא התרחק מהם ת"ק פרסה, אולם דבק בפרשנותם לדרכם של דיין ופרס, שאותה הוא מגדיר כ"אנשי הסטטוס-קוו", אלה שמסיבות אלו או אחרות חפצים בהתחפרות בסכסוך ובמלחמת נצח, ובהימנעות מהתקדמות לפתרונו. הם עושים זאת באמצעות העדפת הקיצונים בקרב הפלשתינאים על פני המתונים, כלומר בהעדפת אש"ף וקידום אנשיו. כך הם נהגו כשרי הביטחון וכך נהג פרס באוסלו. דווקא כיוון שמנור התרחק מ"חוג אורנים" מצופה היה שיסביר מהי, לדעתו, המוטיבציה שלהם להנציח את הסכסוך.
אני רחוק מלתמוך בדיין ופרס, אך אני שולל לחלוטין את התזה הזאת. ספרו של פרס "המזרח התיכון החדש" מציג דרך לשינוי דרמטי במזרח התיכון, ההיפך המוחלט מקיפאון וסטטוס-קוו. ההיפך הוא הנכון, מדובר ברעיונות מהפכניים. בעיניי, "המזרח התיכון החדש" הוא פנטזיה, והחזון הקוסמופוליטי שאליו פרס חותר – הזוי. אבל אין לי ספק שהמטרה שלו היא שלום. זו הייתה גם מטרתו בהסכם אוסלו. את התוצאות אנו חווים עד היום, ובעיקר חווינו אותן לפני 15 חודשים, אבל אין לי ספק באשר למוטיבציה.
הוא הדין בדיין. דיין אכן האמין שדווקא עם הקיצונים ניתן יהיה להסתדר, ושתומכי אש"ף ביו"ש הם הפלשתינאים האותנטיים. הוא טעה בגדול, אך המטרה שלו היתה הפוכה לזו שמנור מייחס לו. מנור חוזר לנאומו המפורסם של דיין על קברו של רועי רוטברג. בנאום הוא הציג את מהות הסכסוך ומדוע הוא פסימי לגבי האפשרות שערביי ישראל שגלו ממנה יסכימו להשלים עימנו. הוא הציג לשומעיו את הסכסוך מנקודת מבטו של האוייב, ואודי מציג זאת כאילו הוא מצדיק את האוייב. "לשיטתו של דיין," כותב מנור, "יהודים לא ישבו את הארץ, ולא בנו כפרים, ואבותיהם לא קשורים לאדמה הזו, וכל הציונות היא גזל המצדיק טרור."
איך הטענה הזו מתיישבת עם דבריו של דיין בנאומו: "דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו."
זו תמצית נאומו, והבנת המוטיבציה הערבית נועדה להבהיר לנו, שאל לנו להתפתות לאשליות של שלום. לימים, הוא שינה את גישתו. במו"מ על השלום עם מצרים, בו השתתף כשר החוץ בממשלת בגין, הוא דחף לוויתורים מרחיקי לכת, ולאחר מכן הוא פרש מן הממשלה, בטענה שאינה מתקדמת בקצב הרצוי, בעיניו, במו"מ עם האוטונומיה לפלשתינאים.
בסוגייה הזאת המחלוקת בין אודי מנור לביני אינה מהיום וגם לא משלשום. לדעתי, הדבקות בתזה הזאת פוגמת בספר.
אולם הספר בכללותו חשוב מאוד, מרתק ומיטיב לתאר את תולדות הסכסוך, וחשוב יותר – את מהות הסכסוך. זה לא ספר להיסטוריונים. אין בו הערות שוליים ולא מראי מקום. הוא זורם מאוד, מעניין מאוד ואני ממליץ עליו בחום.

2. צרור הערות 22.1.25
* מנהיגות ואחריות – כבר ביום הראשון למלחמה, הרצי הלוי לקח אחריות על המחדל. כעת הוא מימש את האחריות בהתפטרותו. דבריו הם מופת של נטילת אחריות, בלי לגלגל אותה מטה. כך נוהג מפקד אמיתי. כך נוהג מנהיג. כך נוהג אדם.
נגמרו התירוצים. כעת, מר שבעה באוקטובר, ראש הממשלה הכושל, האחראי הראשי על המחדל, לא יכול להמשיך לנוס במוגות לב מאחריות. אילו ראש הממשלה היה כל אדם אחר זולת נתניהו, אחרי גדול הכישלונות של מנהיג כלשהו בתולדות המדינה הוא היה עומד ביושר ובאומץ לפני הציבור, נוטל אחריות לכישלון ומתפטר. הוא היה מסתגר עד אחרון ימיו בביתו ולא מראה את פניו בציבור. אך נתניהו, במופע דוחה של חוסר מנהיגות, בורח מאחריותו, מגלגל אותה על הכפופים לו, תעשיית השקרים וההסתה שלו מעלילה עלילות דם שפלות על מפקדי צה"ל בשעת מלחמה.
לא זו בלבד שהוא לא מתפטר, הוא אפילו לא עושה את המינימום והולך לבחירות לבקש מחדש את אמון הציבור. הרי האנשים שבחרו בו לא בחרו בטבח 7 באוקטובר. לא זה מה שהבטיח להם "מר ביטחון", "מגן ישראל". ולא זו בלבד שהוא לא מתפטר ולא הולך לבחירות, הוא גם מסכל חקירה, כי הוא הראשון היודע שהוא האשם.
נתניהו – אפס במנהיגות.

* מנהיגה לאומית לעומת עסקן נרקיסיסט – מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים, גולדה מאיר ניצחה בבחירות וקיבלה 51 מנדטים. כעבור שלושה חודשים, ועדת חקירה ממלכתית קבעה שהיא אינה אחראית למחדל.
והיא קמה, ביוזמתה, והתפטרה. ואמרה שלעולם לא תסלח לעצמה.
היא התפטרה בצדק, בשל אחריותה המיניסטריאלית מעצם היותה ראש הממשלה. נתניהו, בנוסף לאחריות המיניסטריאלית, אחראי אישית, כמי שעיצב במשך 15 שנים את תפיסת הביטחון שהמיטה עלינו את טבח שבעה באוקטובר, האסון הגדול בתולדות העם היהודי מאז השואה.
גולדה מאיר הייתה מנהיגה לאומית. נתניהו עסקן נרקיסיסט.

* נכשלת. לך – לאחר מבצע "עופרת יצוקה", בעיצומן של בחירות 2009, התייצב "מר ביטחון" מול המצלמות והתחייב בפני הציבור, שאם ייבחר הוא ימגר את החמאס. "חזק מול החמאס", זוכרים?
הוא קיבל את המנדט באותן בחירות, ובעוד בחירות, ובעוד בחירות, ובעוד בחירות ובעוד בחירות. ולא זו בלבד שלא מיגר את החמאס, אלא איפשר לחמאס להפוך מארגון טרור קטן, למפלצת טרור אדירה שהמיטה עלינו את אסון השבת השחורה בשמת תורה.
סר הביטחון מ"מר ביטחון".
נכשלת. לך! צא, צא איש הדמים!

* אבי תורת ההתמכרות לשקט – נתניהו הוא מעצב תפיסת הביטחון של ישראל בעשור וחצי האחרון. זו הייתה גאוותו. "העשור השקט בתולדות המדינה" היה העשור שלו. "פחות הרוגים מבכל ממשלה אחרת." תפיסת הביטחון שלו היתה התמכרות לשקט. ההתמכרות לשקט הביאה לחוסר יוזמה, להימנעות מהתקפיות, להבלגה, להכלה, להתבססות דפנסיבית על גדרות, מכשולים, כיפות ברזל וממ"דים ועל העצמת חמאס באמצעות פרוטקשן, תמורת עוד חודש של שקט. הוא הרשה לחמאס להצית את שדותינו ללא תגובה במשך שלוש שנים וחצי. הוא שיחרר את סינוואר ואת כל שרשרת הפיקוד של הטבח, לצד יותר מאלף מחבלים ובהם רוצחים רבים בעסקת שליט המופקרת. ובספרו האוטוביוגרפי שפרסם לפני הבחירות, התהדר בכך שדחה את ההצעות ה"הרפתקניות" של בנט וליברמן לתקוף את חמאס.
וכשתוצאות תפיסתו התהפכו עלינו במכת מוות שלא הייתה כדוגמתה מאז השואה, הוא בורח, כדרכו, מאחריות ומאשים שעירים לעזאזל. הפעם התרגיל הזה לא יעבוד יותר. גם רבים מחסידיו השוטים התפכחו. וגם הם, אולי בעיקר הם, יהיו הראשונים לבעוט אותו, אם לא יעשה – אם לא לנו אז לעצמו טובה, ויפנה את המקום באופן עצמוני.

[אהוד: אל תיתמם ואל תעוור את עינינו – בתמיכתך הנלהבת ב"הפגנות המחאה" שעודדו את סינוואר לצאת לטבח – אתה אחראי לטבח לא פחות מנתניהו! אמנם, כשהחלה שקמה ברסלר להטיף לסרבנות, משכת את תמיכתך ממנה, מ"הפגנות המחאה" ובעקיפין גם מסינוואר – אבל לנזק כבר היית שותף!]

* עלילת דם אוטואנטישמית – שנה ורבע של שטיפת מוח, הפצת שקרים והסתה, הביאו לכך שבסקר דעת קהל מסתבר שכמחצית מהציבור מאמינים או מאמינים חלקית לקונספירציות המטורללות על הבגידה ושיתוף הפעולה עם חמאס בטבח.
עלילת הדם הזאת חמורה יותר מכל עלילות הדם האנטישמיות ביותר על היהודים לאורך הדורות. ומי שעומד מאחוריהן הוא מי שמנסה לכסות על המחדל שלו – האסון שהמיט על עמנו, באמצעות עלילת דם שפלה ונתעבת על שעירים לעזאזל.
ובינתיים, השפן הקטן נס בפחדנות מאחריות ומונע חקירה. הוא יודע למה.

* מר כישלון – 14 ראשי ממשלה היו בישראל. נתניהו אינו נמנה עם 13 הטובים שבהם.

* היום שבו חזר גלעד שליט – התנגדתי בתוקף לעסקת שליט. יצאתי נגדה, כתבתי נגדה, הזהרתי מפניה. אולם ביום שבו חזר גלעד שליט, הייתי מאושר. כשראיתי אותו יורד מהמטוס, גרוני נחנק מדמעות אושר. ודעתי נגד ההסכם לא השתנתה.
איך זה הולך יחד? עובדה. בעברית קוראים לזה מורכבות.
אני מאמין, שכך חשים מרבית מתנגדי עסקת החטופים, בשובם של החטופים הביתה.

* באתר סטרילי – על ישראל לדרוש, שהעברת החטופים מידי המחבלים הברברים לידי הצלב האדום, ייעשה במקום סטרילי, ולא בתוך האספסוף. לפני ששחרור ידרדר ללינץ'.

* המטרה שמתממשת והמטרה שמתמסמסת – אנו צופים בתמונות מעזה, וראים בעת ובעונה אחת, איך המטרה הקדושה של החזרת כל החטופים הולכת ומתממשת, והמטרה החשובה לא פחות של מיטוט חמאס הולכת ומתמסמסת.
במיצר שאליו נקלענו, או שאליו קלענו את עצמנו במלחמת דשדוש, לא היתה ברירה, אלא לתעדף את המטרה של שחרור החטופים. יש להשלים אותה עד אחרון החטופים. אך אסור לנו לוותר על המטרה של מיטוט חמאס. אחרי שכל החטופים יחזרו, בלי קשר להסכם שנחתם תחת סחיטה ולכן אין לו שום תוקף – חובתנו לחדש את המלחמה ולהיכנס, הפעם ללא כבלים, כדי להשאיר מחמאס רק רעיון.

* נבוא איתם חשבון – הצעד הראשון שנדרש חמאס לבצע במסגרת ההסכם היה פשוט מאוד. להעביר עד שבת ב-16:00 את שמות החטופות שתשתחררנה בפעימה הראשונה. כבר את המחויבות הזאת הם הפרו ברגל גסה.
זה לא רק סדיזם והמשך מריטת עצבי החברה הישראלית והתעללות נוספת במשפחות החטופים. זו גם הדגמה כיצד הם מתייחסים להסכמים. ואם כך, כאשר הם עומדים לקבל מחבלים משוחררים, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, איך הם יתנהגו אחרי שחרור כל המחבלים.
העיקרון שלנו צריך להיות זה: אם יש הפרה אחת – נחזור למלחמה בכל הכוח (כלומר לא דשדוש כמו בשנה האחרונה), כדי לממש את מטרת המלחמה – מיטוט חמאס.
אז הנה, ההפרה הראשונה כבר הייתה. עלינו לנשוך שפתיים עד שובם של כל החטופים, ואז לבוא חשבון עם חמאס, ולשם שינוי – בלי שידינו כבולות כפי שהיו עד כה, בשל החשש לסכן את החטופים.

* חמאס מהתל בנו – לאורך כל המלחמה, חמאס מהתל בנו באחיזת עיניים של מו"מ על שחרור החטופים, תוך שהוא סירב לכל עסקה. ואצלנו, רבים בחרו להאשים אותנו, את ישראל, את הממשלה, את נתניהו. וכאשר נתניהו הציע הצעה מרחיקת לכת וחמאס דחה אותה, שוב האשימו את עצמנו. וכאשר סוף סוף חמאס מוכן לעסקה וסוכם על עסקה, מיד נשלחו חיצים פנימה – אז למה רק עכשיו ולא לפני שנה? וכאשר נתניהו ויתר ויתורים כואבים למען העסקה – אם ויתרת, סימן שזה לא היה חשוב אלא ספין. כשכבר סוכם על העסקה, חמאס החל לתקוע מקלות בגלגלים, העלה תביעות חדשות, והחתימה נדחתה. ושוב – אנחנו אשמים, כמובן. ואחרי החתימה, חמאס שוב הקשה, ושוב ניסה לסחוט עוד ויתורים, ולהקשות עוד ועוד, ושוב, כרגיל, אנחנו אשמים.
ואז הגיעה שעת השי"ן. הרגע שבו חמאס נדרש בסך הכול לתת שלושה שמות של חטופות שאמורות להשתחרר. ומה חמאס עשה? בדיוק מה שהוא עושה כל הזמן. 19.5 שעות חלפו עד שהוא מסר את השמות. הפעם, גם המוחות היצירתיים ביותר, החולניים ביותר, הקונספירטיביים ביותר, לא יוכלו למצוא סיבה להאשים את הממשלה ואת ראש הממשלה במעשה. הפעם אפילו הם מבינים שחמאס אשם. האם ייפול האסימון והם יבינו סוף סוף מה קרה כאן בשנה ורבע של המו"מ העקר?

* מה משמח את איימן עודה? – מבחינת איימן עודה, נשים שנחטפו מבתיהם ואישה שנחטפה ממסיבת ריקודים, בתוך טבח המוני, הן שוות ערך לרבי מרצחים. הוא שמח על שחרור כולם. אני לא מאמין לו. הוא שמח על שחרור המרצחים, ותמורת שחרורם הוא בעד שחרור החטופות.
איש נקלה.

* יש לו אחות? – מה אומר לכם השם אסתר אבירם? אני נתקלתי בו היום בפעם הראשונה. מסתבר שהיא חברה בארגון הימין הקיצוני "צעדת האימהות". אותה אסתר אבירם השתתפה בישיבה של ועדת הכנסת, וקראה שם לשחרר את הנגד אבי רוזנפלד, והוסיפה אמירה בזויה שבה השוותה אותו ל"חטופים שלכם".
באמת, אמירה מקוממת. אבל סביר להניח שלמרות שהדברים נאמרו בדיון בוועדת כנסת, הם לא היו מגיעים לידיעתי ולידיעת רוב אזרחי ישראל. ולמה ואיך הם הגיעו לידיעתי?
אילו הופיעה בעמוד הבית הכותרת: "אסתר אבירם השוותה בכנסת בין החטופים לאבי רוזנפלד," סביר להניח שהייתי מדלג עליה. בעצם, לא הייתי מדלג עליה כי לא הייתה מופיעה כותרת כזו. לחצתי על הכותרת והגעתי לכתבה עצמה. האם הייתי טורח לקרוא כתבה שכותרתה "השוותה בכנסת בין החטופים לנגד הנאשם"? ספק.
אבל הכותרת בדף הבית היתה "אחות ח"כ מהליכוד השוותה בכנסת בין החטופים לאבי רוזנפלד." וכותרת הכתבה עצמה הייתה: "השוותה בכנסת בין החטופים לנגד הנאשם – ואז התברר: היא אחותו של ח"כ מהליכוד."
אז מה אם היא אחותו? היא נבחרת ציבור? אחיה אמר את הדברים? היא נציגה שלו? האם הוא הביע תמיכה בדבריה? וה"ואז התברר" מדיף ריח של היא הסתירה את העובדה שהיא אחותו של ח"כ ואז התברר. גם בכותרת המשנה נאמר ש"אחר כך התברר שהפעילה היא אחותו של ח״כ אביחי בוארון, שבמקביל פועל להדיח את ח"כ עודה – שסיפק השוואה מקוממת משלו."
קוראים לזה ווטאבאוטיזם. מה הקשר בין דבריה להליך ההדחה של עודה? ואולי הם מציעים לפעול להדחת אסתר אבירם מתפקיד אחותו של ח"כ? או אולי להדיח את הח"כ בגין היותו אחיה של מי ש"סיפקה השוואה מקוממת"?
אגב, אין קשר בין האמירה האיומה שלה, גם אילו נשמעה מפיו של ח"כ, לבין תהליך ההדחה של עודה. אין סעיף בחוק המאפשר הדחת ח"כ בגין השוואות מקוממות, אלא בגין "תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אוייב או של ארגון טרור, כנגד מדינת ישראל." ועם כל הסלידה מדברי ה"שוועסטער", היא לא אמרה משהו שניתן לפרש אותו כתמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל. לעומת זאת, בדבריו של עודה, שבהם הביע שמחה על שחרור מרצחים, יש יסוד לפרשנות כתמיכה במאבק המזוין נגד ישראל.
לדעתי, האמירה שלו אינה מגיעה לרף של תמיכה במאבק המזוין, הגם שניתן לפרש זאת כך בעקיפין. לדעתי, מוטב להימנע מהחלטה כזאת, שדינה להידחות בבג"ץ. בכלל, הליך הדחה של ח"כ, שהוא תהליך מעין-שיפוטי, בידי ח"כים, הוא הליך בעייתי וצריך להיזהר מאוד מהשימוש בו. ודומני שמי שיזמו את ההליך, יודעים שהוא ידחה ומגישים אותו כדי לתקוף את בג"ץ אם הוא יתקבל ויפסל, או את האופוזיציה אם הוא לא יתקבל. על פי החוק, כדי להתחיל בהליך הדחה, נדרשים חתימות של 70 ח"כים, בהם לפחות 10 מן האופוזיציה. במקרה כזה, נדרש רוב של 2/3 מחברי ועדת הכנסת כדי להמליץ על המהלך למליאה. במליאה נדרש רוב של 90 ח"כים.
עד היום מעולם לא הודח ח"כ.

* מסר של ברזל – במבצע "חומת ברזל" בג'נין, בעיצומה של הפסקת האש בעזה, ישראל מעבירה מסר חשוב לחמאס.
בשנים שקדמו ל-6 באוקטובר, כחלק ממדיניות ההתמכרות לשקט, ישראל "הכילה" את התעצמות איום הטרור בג'נין, שכם, טול כרם וערים אחרות, בשל פחדה מתגובת חמאס מעזה – ירי רקטות על ישראל, שעלולה להוביל להסלמה.
בפעולה כעת, דווקא בהפסקת האש, ישראל מבהירה לחמאס, שלא עוד. ישראל אינה מורתעת כפי שהייתה, היא אקטיבית, היא יוזמת והיא תסכל כל איום על יישוביה ואזרחיה.

* ועדת החקירה של רח' שוקן – נועה לימונה, כדרכם של השוקניסטים, כתבה עוד פשקוויל קינה וזעם על המוות וההרג שאנו זורעים בעזה. בדרך כלל, בפשקווילים האלה לא תמצא את צמד המילים 7 באוקטובר. כאילו היום המר והנמהר הזה, שהפיל אצלנו אסימונים רבים והבהיר מי כאן הרעים ומי כאן הטובים ושמלחמתנו היא על קיומו הפיזי של כל אחד מאיתנו ולכן זו מלחמת בני אור בבני חושך, כלל לא היה. אולם לימונה לא הסתירה בפשקווילה את 7 באוקטובר. "הנרטיב הפשטני, חסר הדקויות וההתחשבות בהיסטוריה, הוא שהוביל אותנו לשבעה באוקטובר. בחסותו הדחקנו את הכיבוש ואת עוולותיו, קיבלנו את קונספציית 'ניהול הסכסוך' והאמנו שנוכל לחיות את חיינו, חפצי חיים שכמותנו, כאילו עזה אינה קיימת."
בעצם, טבח 7 באוקטובר היה מלחמת אין ברירה שהכרחנו את הפלשתינאים לצאת אליה. מי האחראים לטבח, בוועדת החקירה של רח' שוקן? אנחנו. ולכן, אין ברירה, אלא לפטר אותנו. והם צודקים – אלמלא היינו כאן, לא היו טובחים בנו.

* לא ינקפו אצבע – הבן גבירים החוליגנים ערכו פוגרום בפונדוק.
ומה עושה המשטרה? כל עוד יש חשש שראש הכנופייה יחזור לתפקידו, המשטרה תמשיך לא לנקוף אצבע. לכן, למען ביטחון המדינה ושלומם של אזרחיה, יש למנות לאלתר שר קבוע, שישקם את משטרת ישראל מן ההריסות שהשאיר ראש הכנופייה.

* צריכים לחטוף כדור – אנשי גיס חמישי שמרססים גז פלפל על פני אנשי כוחות הביטחון – צריכים לחטוף כדור.

* לחזק את היישוב – בעקבות קריאתי, לאחרונה בראיון ל"עולם קטן", ליישב את הר דב, קיבלתי מיספר תגובות ש"לא צריך להקים יישובים חדשים, אלא לחזק את היישובים הקיימים."
אני בהחלט בעד חיזוק היישובים הקיימים בהר דב. נקים שם יישוב ואז נחזק אותו.

* לבנות ולהיבנות – לפני כשבועיים הרציתי על הנושא: התיישבות ביטחונית, בפני פורום שרוב חבריו הם ההנהגה של תנועות הבוגרים של תנועות הנוער הכחולות. אלו תנועות של הגשמה, שרבים מחבריהם מגשימים את הרעיון בקיבוצים עירוניים, קיבוצי מחנכים ובקבוצות שיתופיות. אולם נושא ההתיישבות הכפרית כבר עשרות שנים היה מחוץ לפוקוס שלהם. מאז אמצע שנות השמונים, הניעה אותם הסיסמה שהביצות שיש לייבש היום הן הביצות החברתיות.
אני מעריך מאוד אותם ואת מפעלם. אולם הניכור שלהם מחזון ההתיישבות הפריע לי תמיד. לפני שנה וחצי, אם בכלל הייתי מדבר איתם על הנושא, ואני מניח שכלל לא הייתי מוזמן לעשות כן, לא היה עם מי לדבר. ואילו עכשיו, שוחחתי איתם על נושא שהם עצמם עוסקים בו, בוחנים אותו, לומדים אותו. לומדים כיצד ניתן להרחיב את מוטת ההגשמה של אותן תנועות, בחזרה גם להתיישבות כפרית בספר.
זו רק דוגמה אחת מני רבות לתקומה של תפיסת ההתיישבות. בתנועה הקיבוצית, למשל, הוקמה מחדש מחלקת התיישבות, שלא פעלה בה עשרות שנים. פתאום חזרו להקים גרעיני נח"ל להתיישבות. ברור לי שזה צריך להיעשות אחרת מבעבר, אבל עצם העובדה שחוזרים לכך, היא חדשה מצוינת. ואני שותף לכמה התארגנויות שעוסקות בכך. וכדי לעורר הגשמה יש צורך בחזון. יש צורך בתוכן, בתלמוד שיביא לידי מעשה.
כתבתי לפני שבועות אחדים על אסופת המאמרים של ארגון השומר החדש – "התלכדו בסערה". ולאחרונה, גם בית יגאל אלון, שאף הוא החל לעסוק בנושא, הוציא חוברת שכותרתה – "לבנות ולהיבנות – חינוך להתיישבות בסְפר."
בית אלון אינו תנועה, אין לו חניכים, אין לו קבוצות הגשמה. אולם הוא יודע לשרת את התנועות והארגונים בהענקת תוכן. והתוכן הוא חינוך להתיישבות. זו חוברת דקה – מעט המכיל את המרובה. בפתיח, העורכים מגדירים למה הם מתכוונים כשהם אומרים התיישבות: "מגמת ההליכה אל הקהילה הכפרית הקטנה בספר הישראלי, הבונה את חייה תוך ידיעה ברורה כי הדבר כרוך בסיכון מתמיד." כמובן ש-7 באוקטובר מהדהד בהגדרה הזאת. אנו, בגולן, ב-25 השנים האחרונות, שיווקנו למצטרפים אלינו בעיקר איכות חיים. היום נכון לצרף לכך גם את תודעת התלם האחרון – החשיבות הלאומית של ההתיישבות בספר, הכרוכה בקשיים ובסיכונים.
בחוברת חמישה שערים: מטראומה אישית ולאומית לצמיחה, הסיפור הפרטי שזור בסיפור הלאומי המשותף, קווים לדמות החלוץ המתיישב – החלוציות בין פשט לדרש וסוד כוחה וייחודה של הקהילה הקטנה. ויש בתוכה טקסטים רבים, של גורדון, ברל כצנלסון, בן גוריון, מרטין בובר, טבנקין, יגאל אלון, ש"י עגנון (הסיפור המקסים "מאויב לאוהב"), אליעזר שבייד, מוקי צור ואחרים. ולצידם, מקורות יהודיים קלסיים מהתלמוד ומקורות מהשירה והזמר העבריים. אחד המושגים המשמעותיים בחוברת הוא החלוציות. החלוציות כאידיאה והחלוץ כמגשים שלה.
אביא שתי מובאות מתוך החוברת. בן גוריון: "אני רחוק מאלה שפרקו מעל עצמם עול המדינה ומפני כך מנסים למעט דמותה ולזלזל בערכה. כדאי היה לחיות ולמות על הקמת המדינה. המדינה היא מטרה לעצמה והיא גם אמצעי למטרה עוד יותר גדולה. במדינה לא נתגשם עדיין חזון הגאולה במלואו – לגמרי לא. אבל בה נתגשם חזון דורות; ריבונות ישראל. וריבונות זו היא מטרה לעצמה, מטרה גדולה ויקרה שאין כמוה. אבל המדינה היא גם אמצעי – כי אנו רחוקים עדיין מגאולה מאוד, והדרך עוד רבה וקשה עד מחוז חפצנו ההיסטורי; והמדינה היא המכשיר רב האונים אם כי לא היחיד, שיקדם אותנו לקראת המטרה. המדינה עשתה בחמש שנים מה שכל העם היהודי לא היה יכול לעשות במשך 70 שנים. אבל לא הכול ייעשה בכוח המדינה. ... המשימה של דורנו לא תבוצע בלי יוזמה חלוצית של טובי הכוחות בנוער ובעם. אין המדינה יכולה לצוות על מיזוג גלויות ועל יישוב השממה. גם חברה חדשה אינה נבנית אך ורק בכוח החוק ובגזירת המשטר. לקיום שליחות דורנו דרוש אקלים מוסרי אחר בעם. המדינה יכולה לגלות פושעים ולהענישם, גם למנוע הרבה פשעים. אבל לביצוע מפעלנו דרוש אקלים של טוהר והתנדבות ונאמנות ומסירות. אלה לא נעשים על ידי פקודה. אלה יבואו מתוך אנשי מופת ונוער חלוצי."
[אהוד: כאשר בן גוריון אמר "במשך 70 שנים" הוא התכוון כנראה מיסוד פתח תקווה ב-1878 ועד הקמת מדינת ישראל ב-1948].
יגאל אלון, אחרי מלחמת יום הכיפורים, שבה פונו יישובי הגולן והוטל ספק ברלוונטיות של רעיון ההגנה המרחבית: "לא זו בלבד שטרם אבד הכלח על תפקידה של ההגנה המרחבית, המושתתת על תשלובת של מוצבים המוחזקים על ידי חיילי צה"ל ויישובים מבוצרים המוגנים בעיקר על ידי המתיישבים, אלא שלקחי מלחמת יום הכיפורים, דווקא הם מחייבים את חיזוקה, ביצורה וארגונה במתכונת שתהא הולמת את אמצעי הלחימה האופנסיביים המצויים בידי צבאות ערב. אין בליבי ספק, כי אם יהיו ביצורי היישובים איתנים די הצורך, נשקם האנטי טנקי חדיש ביותר; אם מיקומם יעשה גם מתוך שיקול אסטרטגי, ולרשותם יועמדו גם יחידות שיריון וארטילריה במסגרת החבל או הנפה – יתברר כי בנסיבות הקיימות בזירה, אין תחליף להגנה המרחבית."

* ביד הלשון: ללכת עם להרגיש בלי – המזרחן ד"ר הראל חורב ממרכז דיין התראיין בתוכנית קלמן וליברמן ברשת ב'. בדברו על האופי של שלטון רש"פ שחמאס מציע בעזה, שבו חמאס יישאר ככוח צבאי, הוא השתמש בביטוי "ללכת עם, להרגיש בלי."
זהו ביטוי שנעשה בו שימוש רב, ניתן למצוא אותו בגוגל בציטוטים רבים בהקשרים שונים. כך מוגדר הביטוי במילון אבניאון: "משל למי שעושה מעשה כלשהו בלי להיות מודע לכך, או בלי להבין את חשיבותו."
את המקור לביטוי אני זוכר מימי נעוריי. זו היתה פרסומת לחזייה. הפרסומת הבטיחה לאישה הלובשת אותה, שהיא נוחה כך שבקושי תורגש. תוכלי ללכת עם החזייה ולהרגיש בלעדיה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com