זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 4
לא תמיד היתה איה לבדה. שנה אחת היתה נשואה לאורי בן עמי, ועקבות הפרשה הזאת ניכרו היטב במחזהו "חרבוני קיץ" אשר הוצג בשעתו במשך חודשים אחדים, בביצוע חובבני, במרתף-תיאטרון בתל-אביב. כך נכנסה איה לספרות העברית.
אורי היה מבוגר מאיה. רחב-פנים. איטי. עגלגל. מכונס בתוך עצמו וחייכני כלפי חוץ גם כשלא היתה לו לסיבה לחייך. שעות ארוכות היה מבלה ליד שולחן-הכתיבה, גבו כפוף, בטנו משתפכת. בחורף מכורבל כדוב בסוודר עבה וגדול מכפי מידתו. ובקיץ יושב עירום ממותניו ומעלה, קפלי-בשרו נוטפים זיעה, והמאוורר פועל רוב הזמן. מכונת-הכתיבה על השולחן לפניו, ואיה, שלא היתה יכולה כבר אז להיות רגע אחד לבדה, שמנמנה ובמכנסיים קצרים, היתה תלוייה על צווארו, מבקשת להרשים, לשמוע, ללמוד, לדבר, לחבק, לנשק ולאסוף מחמאות לעצמה. כשהיה מקיש על מנענעי-המכונה היתה עומדת מאחוריו ומקישה על גבו בקצב התקתוק שלו ומתעקשת לקרוא מעבר לכתפו, בהערצה ילדותית ובשמץ קינאה שהיה כבר אז בקולה – כל מילה נוספת שאצבעותיו מדפיסות.
"די! תני לי לעבוד קצת..."
"אתה כבר לא אוהב אותי?" היתה גוחנת עליו, כמעט רובצת על גבו.
"אוהב."
"כמה?"
"שמונים."
"אתה משקר."
"תשעים."
"כל כך מעט?"
"תשעים וחמש."
"לא נכון."
"תשעים ושמונה."
"באמת?" היא מנשקת אותו, מקפצת כעיזה פזיזה, "פעם אחרונה היה תשעים ושבע וחצי!" ופתאום היא נעצבת. – "למה אף פעם אתה לא אומר מאה. רע אחד. פוּייה."
"מאה זה הסוף, הכול. אי אפשר יותר. וצריך תמיד להשאיר משהו לעתיד. לא?"
"אז תגיד עוד."
"לא."
"תנסה עוד. פסיק קטן."
"טוב. תשעים ושמונה פסיק חמש."
"יופי! עוד – "
"פסיק תשע..."
"עוד, עוד," היא קופצת ומתיישבת על ברכיו, כילדה קטנה.
"תשע-תשע-תשע-תשע..."
הטלפון מצלצל באמצע נשיקתם. איה מרימה את השפופרת. "אפשר לדבר עם אבא שלך?" – שואלים מעברו השני של הקו. אורי עונה. הוא מתאם מועד לאיזו הרצאה ומתמקח בינתיים על שכרו.
"אוריל'ה, אתה גאון!"
"מה פתאום?"
"סתם כך מדבר, ומשלמים לך. תחשוב כמה שאני מרוויחה רק מזה שאני שומעת אותך כל יום בחינם."
"פוסיק, אני אדם רגיל מאוד. מתי כבר תראי אותי בעיניים יותר ריאליות?"
איה מסתובבת בחדר, נרגשת. ניגשת אל אורי, מנשקת ומחבקת אותו בבעלנות, ומכריזה נלהבת:
"אני אוהבת אותך, אוריל'ה, אני מעריצה אותך..."
ולפתע היא כורעת ברך לפני כסאו ומתכופפת ומנסה לנשק את כפות-רגליו הנתונות בסנדלים.
"טיפשה קטנה... עזבי אותי, עזבי..." הוא נרתע, "את יודעת שאני לא אוהב את זה."
"ואותי אתה אוהב?"
הוא מושך ממנה את כפות-רגליו ומרימה אליו. "אוהב. כמה פעמים אני צריך להגיד לך את זה."
"כל הזמן."
"ומתי אעבוד? מתי אגמור לכתוב? בגללך אני מתרחק כל הזמן מהדמויות שלי, לא חי אותן. מאז שאנחנו נשואים הראש שלי מלא ערפל."
איה נעלבת. "אתה לא אוהב אותי."
"אוהב."
"לא."
"כן."
"אז תגיד סליחה."
"בתנאי שגם את תגידי."
"לא רוצה."
"אז גם אני לא אגיד."
"טוב. אני אגיד. אבל בתנאי שאתה תגיד קודם."
"לא. את תגידי קודם."
"אז נגיד ביחד, טוב?"
"טוב."
"אחת, שתיים, שלוש..."
"סלי – חַה!"
"סלי – חַם!"
היא קופצת, שמחה כילדה קטנה. "סידרתי אותך, אוריל'ה, אמרתי סליחַם! ואתה ביקשת סליחה."
"אמרתי סְלִיַכה, בכ"ף."
"לא נכון. אתה משקר."
"ועם אל"ף בסוף ושִׂין בהתחלה."
"רמאי אחד. עכשיו נגיד עוד פעם יחד – "

*
"אוריל'ה מותק, קַקַלֶ'ה קטן, אני אוהבת אותך, אתה הסופר הכי גדול בעולם."
"את שוב מתחילה? את לא צריכה ללכת לאיזה מקום? לחברוֹת?"
"אני לא צריכה עכשיו אף אחד בעולם. רק אותך."
"אבל אני לא מצליח לעשות שום-דבר, בגללך."
"אתה לא אוהב אותי?"
"אוהב."
"כמה?"
"תשעים ותשע פסיק תשע-תשע-תשע..."
"קולה קוטע אותו, מבוגר-להכאיב, "אז למה את לא כותב עליי אף פעם?"
"אולי לא עשית לי מספיק צרות."
"אתה כותב רק על מי שהכאיב לך?"
"אולי."
"ולמה הכאיבו?"
"אולי מפני שאהבתי."
"אז אותי אתה לא אוהב?"
"אוהב."
"אבל אם אני לא מכאיבה לך איך אתה יכול לאהוב אותי?"
"יכול."
"אני שונאת אותך. אם היית אוהב אותי – "

*
"טוב לְךָ איתי?"
"איזו מין שאלה זו?"
"באמת טוב לך?"
"למה לא?"
"אתה יודע, אתה בן-אדם מוזר. העולם יכול להתהפך סביבך. האישה שלך מסתובבת בבית כמו צל של עצמה, מתוסכלת. ואם רק מניחים לך לשבת בשקט ולכתוב, אתה בטוח שהכול בסדר ושטוב לך ושאין מאושר ממך בעולם."

*
"אוּרִילֶ'ה-קטן, אתה כל כך מתוק כשאתה מסכן. הכי מתוק בעולם. בוא אליי. אני אפנק אותך."
"לא."
"אל תהיה ילד רע. תעשה מה שאני אומרת לך."
"נמאסו לי כל ההצגות והסיפורים האלה. את בחורה מופרעת."
"אוריל'ה, הלא ההצגות והסיפורים הם החיים שלך."
"בכתיבה כן. אבל לא בחיים. החיים הם דבר אחר. רציני. קבוע. מסודר. אני שונא שהופכים את החיים לתיאטרון."
"אתה חושב בטח שזה קורה רק אצל אחרים. אתה אטוּם."
"אולי מספיק כבר?"
"אתה יודע מה הצרה עם כל הסיפורים והמחזות שלך? שהגיבורים אינם מסוגלים לחיות סתם חיים נפשיים של ממש, להיות הם עצמם. לכן הם מאשימים כל מיני דברים מבחוץ שכאילו מפריעים להם לחיות. כל כך הרבה היסטוריה ופוליטיקה ורצון-להוכיח-משהו יש בכתיבה שלך – "

*
החלו פוקדים אז את איה חלומות והזיות על חיים אחרים. כאילו רק עתה התאהבה במישהו. אבל במי? ראובן ברנע? זאת לא ידעה. הכול היה מפרפר בקירבה בקדחתנות יתירה.
אהוד בן עזר
המשך יבוא