במלאת 80 להירצחו

יוסף-חיים ברנר: עצבים

בהעתקת אהוד בן עזר

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

נדפס בישראל 2001

א

מעין ריח פרפום [בושם] עלה מסביבינו – מגידולי-השיטות הנמוכים, או ה"מימוזה", כאשר יקראו להם אחרים, שבמעלה המושבה העברית אשר בארץ-יהודה [שם כולל למושבות מפתח-תקווה דרומה, להבדילן מחדרה וזכרון-יעקב בשומרון, וממושבות הגליל]. אלומת הפז של החמה השוקעת מאחורינו הזהיבה ברום-המרחב שלפנינו כנופייה אחת של עבים שקטים וקלושים; שקטים וקלושים היו גם יתר העבים, הבלתי מוזהבים והמרוקמים פסי כתום ארוכים ודקים. קצות-מרומים קרנו בזוהר רך וצנוע, זוהר של עלי הדס מכסיפים-משחירים. הגוונים נשתנו ממעוף עין אחד למישנהו, הצטרפו, התמזגו, פרו-ורבו – ונמוגו.

אצל הארז, הבודד והזקוף, מאחורי ה"שיטות" הקטנות ועלי הצבר הצהבהבים, המלאים כובד, מחטים ואיזו חשיבות קבועה, נטינו, אני ורעי, איש כבן שלושים, בעל שכם הגון, בועות לבנבנות, שמחמת חוליו לא הלך לעבוד באותו יום, יום אלולי, עם חום-תמוז בכל תוקפו – נטינו מהמסילה הישרה ונלך אל מול פני הרכסים אשר בקצה האופק הקורן; המיבצר החרוב, ה"היסטורי" [אולי מיבצר אנטיפטרוס שמצפון-מזרח למושבת הפרדסים פתח-תקווה], אשר מימיננו, במרחק של שלוש פרסאות, נידמה קרוב, כל-כך קרוב...

זמן-מה הלכנו במישור והחרשנו. בנוף האפור, מעל לצוקי ההרים וקרני זוויותיהם אשר ממנו והלאה, היו כבר משירטוטי הבציר, אבל חורב-השדה היה בולט עדיין, קייצי. אז פנה רעי לאחוריו וישקף על פני כל הכיכר. השמש, במלוא זוהרה, אדומה ולא עייפה כלל, הלכה הלוך ושקוע. האילנות [כניראה איקליפטוסים] אשר אצל המושבה נתרחקו ממנו, נתרחקו וכהו.

– האילנות הללו... – הפסיק בן-לווייתי את דומייתו פתאום, אלא שקולו הלא-רם, הרצין והאירוני כאחד, ריכך קצת את הפתאומיות.

– אה?..

– האילנות הללו, אומר אני... רואה אתה את צמרותיהם? אלמלי הייתי כותב רשמי מסע מכאן או "כתבות", למיצער, כמעשי כל אנשי שלומנו, לא הייתי נמנע, בלי ספק, מהתחיל: "מושבותינו!.. [מושבות העלייה הראשונה לארץ-ישראל, מ-1878 ואילך] איזו בת-צחוק גלוייה מתעלמת בעציהן הספורים ורוטטת"...

– ו"רוטטת"? – חזרתי במתכוון על מילה זו, חביבתו של רעי, מדי דברו על "הפילוסופיה של הטבע": הוא, אמנם, כדרכו, התחפש באפר-הטון [אל"ף בחטף-פתח, פ"א בצירה, במסיכה או בחיקוי-קול] של מלגלג, אבל בקולו הפעם היו פנים לכאן ולכאן.

– הן [כן, וכך ברוב הפעמים להלן]; צמרותיהם... – נלכד הוא בפחי אשר טמנתי לו – אני מדבר על צמרותיהם... אימתיי היה זה? לפני חצי יובל שנים, כמדומה... הזקנים שבאילנות זוכרים בוודאי... לפני חצי יובל שנים לא היה פה כלום... חולות... חול...

– ומדוע איפוא, הנך מטעים דווקא את צמרותיהם? – הצגתי את השאלה ישר.

– היאך? צמרותיהם?.. הן; הצמרות מביטות למרחוק; הצמרות אולי רואות מפה את הערים הגדולות... (יודע אתה, ה"קדיש" [בנו-בכורו] של בעל-מלונך נוסע למז"ט בשבוע זה...) הן, הערים הגדולות... שמעבר לים והלאה...

– ומילא?

– מילא!.. הערים הגדולות – ריבוא-רבבות השקיעו בהן כוחותיהם... מאות בשנים, מאות בשנים... בנו, צברו, הוסיפו... לכן? לכן איתן עמדתן... יש אחיזה לנולדים בהן... יש איזו גראנדיוזיות... זוכר אתה את בתי-הנתיבות הגדולים? את הפארקים הנהדרים?

– נו?

– ופה... עניות-של-חיים מוכרחת... יישוב של כ"ה שנים... [אולי 1884, בתקופת יישובה מחדש של פתח-תקווה. זמן ההתרחשות של סיפור-המסגרת הוא בין שנת עלייתו של ברנר ארצה, 1909, לבין שנת פירסומו לראשונה, 1911] ושל איזו אנשים? חי... יודע אתה, היום בעל-מלונך אומר: "שאתן את בני להיות לאיכר? שייענה כמוני בבויארה [בפרדס]? אם לכך – נוח לו שלא נברא..."

עוף פורח אחד, שאת שמו בעברית לא ידענו שנינו, השיב עלינו בכנפיו מרובות-הצבעים, אשר הוריקו את התכלת, ויחלוף.

– אבל מה שמעציב מזה, – המשיך המדבר בקולו החשאי, וכבר בלי כל צליל אירוני כמעט, ובאיזה כובד-ראש משונה, מתמיה – מה שהן רואות... – יותר נכון: חוזות – את... הסביבה הקרובה, העיקרית... נניח, שצמרותינו, חי-חי, שוכחות את הערים הגדולות והבצורות... ואולי גם אינן רואות ואינן משוות אותן לכפרנו העברי העלוב... אולם את הסביבה העיקרית, הקרובה, הן אי-אפשר להן שלא לראות... וליבי, ליבי עליהן... ליבי על כל אלה, אשר גזעיהם מתחת עשו ענף ולא היכו שורש...

– דברי נבואה?

– אף לא מאמר ראשי!.. ואנחנו – וכי איננו רואים?

– מה??

– את הכפרים! את הישנים, לא שלנו, את את הללו [הערבים], שנתערו, שהשמש שמשם והגשם גשמם, ששנותיהם לא עשרים וחמש... ואף העם היושב בתוכם הלא אינו בנים שגלו מעל שולחן אביהם... שטעם דגת גושן בפיהם... כי אם... אמנם, אולי מזוהמים כשהם לעצמם, – קרוב לוודאי: מזוהמים – אבל, בכל אופן, לא מזוהמי עולם... הוי!.. הוי, לצמרות, כי תיגדענה!.. ותמיד, תמיד: "קטן יעקב ודל"... איזה עצב!

מן המושבה נשמע צלצול פעמון הערב.

– ויודע אתה מה שאגיד לך עוד? – היתה על רעי רוח-הדיבור – דווקא פה... (אולי נשב על התל?.. בחזירתנו?..) דווקא פה, במקום שחורבננו, חורבן עמנו, מתבלט כל-כך... דווקא פה היו לי איזו שעות של קורת רוח... שנידמה לי, כי... כי חיי מתמלאים... באיזה קו, באיזה סעיף... חבל רק, ששם, בכל המקומות, מרבים כל-כך לדבר על "ארצנו החמודה"... אולי בשביל זה תקיף הוא כל-כך הצער כשבאים הנה... מחלום ליקיצה... עד היום – שנה ומחצה – לא ימוש מליבי לכל מראה עיניי: זוהי ארץ-ישראל!..

– עצבים? – נתעורר איש-שיחי כעבור רגעים אחדים של שתיקה – עצבים, אתה אומר? (אני לא אמרתי כלום) הן; אולי...

ולאחר שעה קלה, כששקעה השמש, ואנחנו, בחזירתנו מטיולנו, ישבנו לנוח על התל המכוסה דשאים צנומים ועלי צבר עבים ומרוסקים כעין דופן לו, ושיחתנו, שתוכנה נתחלף במהירות רגילה מעניין לעניין, שבה עוד פעם אל עצבים ואבזריהם, נטל רעי והבליט לפניו את רגלו האחת, שערדל התנדנד עליה, שם בצידה את השנייה, החבושה בסמרטוטים, ושלא כדרכו, הגיע בדיבורו עד לידי השתפכות-נפש גמורה... ואז הירצה לפניי משום-מה מזכרונותיו הבאים בזה, שאמנם, לכאורה, לא היו שייכים כל עיקר למה שהתחיל בו. ההרצאה – תחילתה במשפטים בודדים ומגומגמים, שהפרוץ מרובה בהם על העומד, אבל אחר-כך, לאט-לאט, התחילה זולפת בקשר פנימי מספיק למדיי, לפי עדותו של בעל-הדברים עצמם, שהיה מעודדני מהפסקה להפסקה:

– שב במנוחה... שב... הנני מספר ממה שעבר... גם הגימגום יעבור... הכל עובר.

ב

– זה היה בעת שנסעתי הלום מניו-יורק.

חי [חי"ת בחיריק], אני אומר: "זה היה" – כאילו היה כאן באמת איזה דבר...

בכל אופן... בכל אופן – לא "זה היה"! אם בסיגנון זה – אזיי לא "היה"; "היו" קרי... ואיני כופר: איזו צירופי דברים, אמנם, היו; ואולי בזה הוא כל הקוטב... בזה שנתחברו מעין איזו דברים יחדיו... דברים שהבלתי נתפס רב בהם על הנתפס... כרגיל ברשמי דרכים והולכיהם... רצוני לומר: הולכי דרכים... ובכן?

הן; בעת שנסעתי הנה.

נסעתי הנה. למה? למה נסעתי הנה? מה ייחלתי מנסיעתי זו? זה כמעט שאינו נוגע לכאן, לעצם הדבר.

הלא כבר שמעת מפי לא פעם! ככל החושבים על חייהם מימות עולם, באתי גם אני זה כבר-כבר לידי ההכרה הרגילה, כי חידתם, חידת החיים הללו, "לעד לא תיפתר", כי מה שיהיה אחרי חיי לא אשיג ולא אתפוס עד רגעי האחרון... ועד בכלל... כלומר: כלום לא יהיה... וקשה מזה: לא רק מה שיהיה אחרי חיי – גם מה המה חיי לא אבין לעולם... לא אבין מה הוא העולם, ומה אני בתוך העולם הזה ומה הייתי לפני, ומה אהיה לאחרי – (ראה, הירח... זהב מוכסף רוטט... איזה לחודש היום?) הן; ביד מי הושלכתי אל מלוא תבל זו לנשום, לחיות, לראות שמיים וארץ, להתחמם בקרני השמש ולסמור ממחטי הקרח... (עכשיו לא קר לי; אני מדבר בדרך כלל) הן; להיענות באביבים מוקדמים ולשאת יגון בסתווים נוגים – אם לדבר בלשון-הפייטנים – וראה זה פלא: הכל בציפיית אותו התור האחרון, שאין אחריו כלום, התור האחרון, המוכרח לבוא, המכריחני לחושו בכל רגע ורגע, התור, שאחריו שינה לדורי-דורות, בלי חלומות ובלי יקיצה לנצח-נצחים, אותו התור המאפס הכל מאפסים...

מה אתה צוחק? על מליצתי? או על זה שאני נותן את הדבר כל-כך אל ליבי?.. (ראה, הינך יושב בסמוך יותר מדי אל הצבר, תידקר...) בקצרה: אותו התור, שבאמת אין לפניו לא קודש ולא חול, לא יפה ולא מכוער, לא אהוב ולא שנוא, לא חשוב ולא לא-חשוב, ושאף כל פי כן, עם כל קשיי החיים... ואז... כשנסעתי... כבר ידעתי... ידעתי אז את כל הידיעות הישנות הללו (הישנות והבאנאליות עד כדי חרפה, הישנות, הבאנאליות – והאמיתיות!)... וגם זה ידעתי (כי כלום הרבה זמן עבר מאז?), שלמרות "ידיעתי" ולמרות הרגשתי, הרי אני ככל היודעים והמרגישים מאז ומעולם, מוכרח, שלא ברצוני, ולמרות רצוני, לשמוע לקול רצוני... כן, לקול רצוני... וככל הסובבים אותי, כמוך כאחרים, החושבים והבלתי חושבים, המרגישים והבלתי מרגישים, למלאות באיזה דבר את החלל הריק, הבולע, שאינו מתמלא עד הרגעים האחרונים ואולי לא עד בכלל – מי יודע דבר...

בניו-יורק – אינך ישן? הינך שומע? – בניו-יורק שהיתי שמונה שנים, מיום עוזבי את אוקריינה [אוקראינה] ארץ-מולדתי; ישבתי כל העת בבית-מלאכה (משיטת ההזעה!) והייתי משליך אל התהום הפתוח צללי כפתורים, מאותם שהייתי תופר ומחבר בהם לעשרות אלפי מכנסיים בכל חודש וחודש (ב"וורקשופ" נאלח, ובכל הגועל שבנפש, צריך אני לומר לך!). ואמנם ידעתי, הרגשתי, כי פי התהום הפעור אינו אלא מתעקם על-ידי השלכה זו (על התמלאות אין אפילו להרהר!), ומאידך גיסא, לא נכחד [נעלם] היה ממני, כי לא בכפתורים וצלליהם כל האשמה, וכי תהום-הפחדים, אם לדבר בלשון נכונה, לא יתגשר גם בתפוחי-הזהב, אשר אקטוף ואנטל [ואקח] עליי בפרדסי הארץ המובטחה, לכשאבוא שמה (בימים שתהיה עבודה, ואני לא אהיה שרוי בקדחת...) ואף על פי כן נסתי [ברחתי]... כי אני, כאמור, הייתי אז בחיים – פו, מה אני מדבר? נתכוונתי לומר: בשינוי קומבינאציות-החיים [צירופי, והכוונה, מצבי-החיים] – התבין? כלומר: בכוח המעולף, המסתתר, של החיים, זה השולט בנו על כרחנו, ושלפעמים הוא, הוא המנעים לנו גם את החיפוש כשהוא לעצמו, לא יכולתי ולא אביתי [רציתי] להשתחרר מהשאיפה הבלתי-שכלית, לכאורה, לאיזה דבר אחר, לאיזו קומבינאציות אחרות, למקומות אחרים – זו המשיכה הנסוכה בו, כבכל... ההכרה, הכרת קוהלת בן דוד מלך בירושלים, עליו השלום, לחוד, ומהלך-חיי – הא לחוד... דא [זה] נמשך, כאשר היה לאל ידי להמשיכו, מבלי נפול כמעט תחת השפעת המכיר שבי – צרכים! תפירה, שכירות, "קול-העובד החופשי", זוג נעליים, ייסורי המין – ענייני כל שעה ושעה לעצמה!..

וכלום יודע אני? אולי במעמקי נפשי רטטו והעירוני לנסיעה, אם לדבר בסגנון ספרותי, גם צלילי געגועים ליפה-נוף (סוף-סוף, על תל כזה אחר עבודתי לא ישבתי בניו-יורק מעולם!), ואולי גם לצל מולדת, אשר, כיהודי, לא ידעתי מיום צאתי לאוויר העולם, כל ימי הווייתי, כל – לרבות אפילו שנות-הילדות הראשונות תחת השמיים המתוקים והחביבים של אוקריינה שלי המתוקה עם "שקציה" [נערי הגויים] החביבים, המשליכים בגדיך המימה, מדי רחצך במי הנהר המתוקים והחביבים – חי-חי! איני יודע – איך אתה חושב בנידון? – אולי פירכס שם אז ב"מעמקיי" גם עוד שריד-תקווה, מעין – למצוא איזו אחיזה, איזו אחיזה שהיא, יניקת משהו שם, באותה ארץ-חמדה, בקידמת אסיה, אשר אוהלי הבידואים, אולי בני בניהם של אברהם העברי, יינטו שם עד היום הזה; אשר גמלים שם, ומבריכים אותם, ממש כמו שעשה אליעזר עבד אברהם בשעתו; ואשר (ודאי, העיקר!) דור שלישי ורביעי למלווי-בריבית לפריצים פולנים מנסים שם ללכת אחרי המחרשה... שם... רצוני לומר: פה... אה, אעברה-נא ואראה את הארץ הטובה ההיא, את ההר הטוב הזה והלבנון...

– נו, ומאי הווה עלה [ומה יצא מכך]? "נתאחזת" [נקלטת]? הנך "יונק" [מתפרנס]?

אבל מיד הרגשתי, כי לא צריך היה להפסיקו. קול עצמי נידמה לי מיד לגס ביותר, לדיסונאנס [לצרימה] גס.

הוא קטף שלא במתכוון איזה עשב-פיפיות [עשב ששוליו חדים, אולי חילפה] ומוללו באצבעותיו.

ג

ובכן... בעת שנסעתי מניו-יורק.

נסיעתי ההיא, כפי שאתה יודע, כמדומני, לא היתה ישר מהתם להכא [משם לכאן]. בדרך עשיתי קפנדריות [עיקופים] קלות. ימים אחדים שהיתי בלונדון; סרתי גם לברלין. מאנטוורפן עד ברלין נסעתי במרכבת הקיטור [רכבת]. במחלקה הרביעית היה דוחק יותר מכפי הרגיל, וגם דיכדוך-רוחי בכל אותה הדרך היה, כפי שאני זוכר, יותר מכפי הרגיל; הן.

את הדיכדוך הבלתי-רגיל הלז הוצאתי איתי מלונדון. לא ששכונת היהודים במזרח-לונדון כשהיא לעצמה גרמה לזה – זו, כפי שאתה יודע, יכולה לדכא, אבל אני הלא באתי לשם מאיסט-ברודוויי: לא מפונק גדול!.. לא... הדיכדוך היתיר בא אליי על-ידי מאורע אחד, שאילו הייתי קורא עליו באיזה עיתון, ודאי שהיה עובר עליי בלי כל רושם, וכקריאתי כך היתה שיכחתי, אבל הוא אירע לעיניי, ובשעת רוגז-עצבים וחולשה.

וזה הדבר: במלון, אשר לנתי בו, למטה, בחדר-המיטות הכללי, התאכסן בחדר-עלייה קטנטן אחד יהודי ביאליסטוקאי, אשר בא מקרוב. את ה"היסטוריה" של היהודי הזה ידענו כולנו: הוא בא לאנגליה עם משפחה רבת נפשות ול"הראות" לא היה לו מה [אשרת-כניסה, ואולי גם מזומן]. ולא הניחוהו לעלות על החוף, כחוק. אולם ע"י איזו המצאה יהודית עלה לו להתגנב אל הארץ דרך ליברפול, ומשפחתו נישארה באונייה – והושבה לארץ-אשכנז [גרמניה].

היהודי היה קצת משונה: רחב-פנים, בעל זקן גדול, יחד עם זה נער גמור בתנועותיו ובדיבורו; הן. למרות מצבו האיום (הוא היה נפח, ועבודת הנפחות והמסגרות אין בשביל יהודים בבירת אנגליה!) היה משתטה עם כולנו ועשה מעשי נערות. הכל היו "אוחזים בבטניהם מצחוק", בשומעם את השוואותיו, איך שגנב [חצה בלא רשות] את הגבול הרוסי, ואיך שגנב את החוף האנגלי. אולם המצב הזה לא ארך הרבה. בשבוע השני חדלו ה"חוכמות". הנפח נשתתק ופעם אחת בלילה, לאחר שנודעה לו החזרת משפחתו, שב לחדרו הקטנטן, הגיף את תריסי החלון מבפנים, סתם כל חור וסדק, פתח את קנה הגאז – וישכב. בבוקר נמצא מוטל במצב של המרגעה [המנוחה] הגמורה; הן.

ועכשיו תאר לעצמך: מיספר ימי צמא וחצי רעב ולילות-נדודים בנסיעה בים וביבשה; אפאטיה [אדישות] של שלוש ארבע מעת-לעת [יממות], בלי כל מחשבה, בלי כל הרגשה, אפאטיה של "ספו [הסתיימו], תמו החיים, לחלוטין!" (רק מזמן לזמן איזו אמרות, כפתילי כפור חדים, נוקבות ונמסות: "מחוף לחוף... הוא בא אל החוף... ואני אימתיי? אימתיי אני?..") כן, שער בנפשך את "המצב הפסיכולוגי": אחרי ימים מיספר כאלה של הכנעת החומר העכור והתבטלות הקושי שבאדם, הרי אני – תחנות אחדות לפני ברלין – נכנס בטעות לעגלה [קרון-רכבת] אחרת ומוצא בפינה, אצל הפתח, משפחה יהודית אחת מוטלה על חבילותיה המפוזרות על הקרקע. המשפחה היתה: אם, אישה כבת שלושים ושש או שבע (פניה ומלבושיה, אני דומה, איני צריך לתאר לך!), בתולה כבת עשרים, לא עבה, אבל כבדה ומרושלת בתנועותיה, בעלת עיניים לא מכוערות, אבל פאסיביות, מחוסרות אש (זו היתה אחותה), וחמש ילדות, שהגדולה מהן היתה כבת אחת-עשרה, ואולי פחות – סך-הכל, שבע נפשות; הן. בנוגע לחבילותיהן וצרורותיהן – לאלה לא היה מיספר, כמדומה. החבילות הגדולות נתחלקו, כפי הניראה בכוונה, להרבה צרורות קטנים, בכדי שכל המשפחה תוכל להשתתף בהעברתם ממקום למקום. ממעטפה בלתי-מרוכסה של כר אחד בלטה כיכר לחם לבן, שנמלקה [נבצעה] באצבעות.

– אוי, אמא, יהודי! – בישרה הילדה הבכירה, שראתה אותי לראשונה.

– יא, יא, איין יודדדה! – הסכימו כל האשכנזים [הגרמנים] באיזו התעוררות מיוחדה, בדל"ת משולשת במילה "יודה", באנחה ובצחוק גם יחד, לשמע הערתה של הילדה בפניי.

אך אם-המשפחה לא שמחה לקראתי. היא היתה באותה המדרגה של תלאה, אשר שימחה לרגלי איזה דבר כבר אין לפניה. יהודי – יהיה יהודי. וכי מה רעה עשו לה האינם-יהודים? לעגו לה, דחפו את ילדיה, ירקו בפני אחותה? – פיש!.. [אולי מערבית, כלום] הנה בקרוב ברלין... והיהודי האומלל – מה יעזור לה? היא נתעצלה אפילו להשיב על שאלתי: מאין? – על זה ענתה לי, לאחרונה, העלמה, אחותה: מברסט-ליטובסק.

– מבריסק דליטא... ולא מביאליסטוק?

– מאי האי [מה זה] מביאליסטוק? – קראה הילדה המבשרת, הבכירה, בניגון רגזני, חיקוי לקול של גדולים, ובהברה בריסקית ריחנית.

אולם אני כבר מיאנתי לוותר על מחשבתי הראשונה, כי זוהי אותה המשפחה, אותה המשפחה הביאליסטוקאית, שהושבה מן החוף האנגלי ושאביה הגיע אל החוף האמיתי. לא הועילו לי הוכחות מעין אלו של שינוי-שמות-הערים, של מה ששם לא היתה אחות, וכאן הרי אחות – ואף גדולות מאלו. רחמנותי עליהן, על כולן, נעשתה בין-רגע בעלת ראשים הרבה ונבוכה. רחמנות נבוכה – הלא זוהי הקשה מכל המינים!

– אני לא שאלתי, דודה, מאיזו עיר ברוסיה... אני שואל: מאין אתן נוסעות עתה?

– ומאין אתה נוסע?

– מלונדון.

– וגם אני מיונדין, – נהרה ילדה אחת מעל קצה החבילות; ואף מבט עיניה השמשיות של הבכירה, בת הי"א (כי עיניים שמשיות היו לה, צריך אני להגיד לך, ושמשיות מאותו המין, שמראייה ראשונה כאילו אינך מרגיש בזה; ורק לאחר-כך, לאחר הסתכלות בהן), כן, גם מבט-עיניה של זו היפהפייה נתרכך קצת בנוגע אליי. – אתה צוחק: היפהפייה? אבל אני אומר לך: סאמט [קטיפה] לבן! פרועת קווצות נוצצות! כמובן – לא רחוצות ולא מסורקות זה שבועות הרבה...

– מיונדין – מיום-דין... – שיחקה היא בלשון נופל על לשון.

– הוא הדבר! – חגותי אני את נצחוני.

ומעכשיו כבר לא הועיל לי בהחלט מה שנודע לי מיד, כי האישה היא אלמנה זה שנים רבות, כי היא לא הוכנסה "אל המדינה" לא מחסרון-כסף, אלא מפני עיניה המקולקלות; כי אחותה לא הוכנסה, מפני שלעלמה לבדה אין נותנין להיכנס... לא! אותה המשפחה! – ניגזר ליבי... ומיד נחפזתי להעביר אליהן את מלתחתי מן העגלה [הקרון], שישבתי בה כל הדרך מקודם, ומיד הרגשתי איזו השתעבדות בנוגע לכולן, צורך לשרת להן ככל האפשר. – אלה תולדות עצבים!

– ואלה תולדות מסעי בני-ישראל! – עזרתי אני להמספר מתוך השתתפות.

ד

מעל למושבה הקטנה, כששבנו אליה, עמד חרמש-הירח של היום הרביעי למולד. תיכף לשקיעה, עוד טרם ישבנו על התל, ניראתה ממעל מחצית טבעת חיוורת, גדולה ודקה, שכל אשר חשך-חשך היום, כן הזהיבה-הזהיבה – עד אשר עלה מימינה כוכב נוצץ אחד, ואחריו אלפי אלפים, לאין ספורות, זה אחר זה וזה בצד זה, במלוא הרקיע; ואולם ככל אשר עלתה הטבעת, ככל אשר התרוממה למעלה, כן נתחוור [החוויר] זהבה.

הגענו אל הסימטה הראשית; מחמת החשיכה לא הוסיף עוד הערדל להתנדנד על הרגל: הוא כבר נאחז ביד. החרמש נתעבה, ויחד עם זה נהיה לכסף, לכסף חי, לרצי כסף טבולים בעשן קפוא. בבתי-המושבה, שכל אחד ואחד מהם היה כעולם בפני עצמו, היבהבו אורים צנועים, ומבעד לחלונות הסגורים היה ניראה, כיצד הבריות טווים ארג-חייהם.

בן-לווייתי נתרגש.

– הן, הן; – קרא בלאט – כן העירות: מסעי ישראל... אי, ישראל... יפה כל מה שבא עליו... לו דרוש גיטו... מובן, זה לא אמת... אבל במידה ידועה... בלי גיטו אינו מרגיש עצמו בטוב... לכאורה, איזו מנוחה, איזו שלווה, איזה נועם... אין פה עשירות... אבל אלמלי היו מסוגלים להיות אנשים, לסבול כראוי ולחיות עוד יותר – כאן אפשר!

– וחזון-ה"צמרות"? – לא התאפקתי.

– אה, ככה... (אנחה עצורה) כן... ובכל זאת... אם היינו משקיעים, ממש משקיעים עצמנו במקום – הרי אנו כאן... כל מקום ומקום הוא של מי שמחייהו בחייו ממש... בכל אופן (שתיקה ארוכה ושלא מן העניין)... אתה אומר: אותה המשפחה... כמה משפחות כמותה בכל ערי החוף שבכל העולם! כצאן אובדות... כסוסות סומות... הן; רוצה הייתי, בכל זאת, לדעת, היכן היא עכשיו אותה המשפחה שלי וכיצד היא מרגישה את עצמה... ומה שמעניין בייחוד, שומע אתה? שדווקא אז, בראשית פגישתנו, לא היתה אצלה אמונה יתרה לגבי דידי [בקשר אליי]. זכורני: אחרי שעה קלה להתוודעותנו הוצאתי מצקלוני שיירי הגבינה ההולאנדית שהיתה לי, והתחלתי לאכול למראית העין, בכדי לרכוש את האפשרות לכבד את הילדים בה, והנה האם אסרה עליהם לקחתה מידי. נו, חשבתי, נימוס! והוצאתי מטבעות-נחושת נקובות, בלגיות, שנישארו בכיסי, עשיתי מהן מחרוזות קטנות ואמרתי לחלק לפעוטים, כדי לבדח את דעתם באיזה דבר, "להוציאם מהאפאטיה שלהם" (לי נידמה, שכל העולם שרוי באפאטיה!) – "לי אין צורך בהן..." – התנצלתי לפני האישה. זו העמידה עליי פנים, על זה שמוציא כסף לבטלה, ואמרה: "אם לו אין צורך, אז גם לנו אין צורך!" אבל מה שהיה עוד מלעיב [מעליב] מזה: בברלין, בתחנה (באנו לשם בערב), ניסיתי להוציא צרורות אחדים מידי הילדות, שלמרות קטנותם של אותם הצרורות היו הם, אף-על-פי-כן, גדולים פי שניים מנושאותיהם – ותהי צעקה: "אמא!"

– השגיחי עליו! – פקדה האישה על אחותה בצריחה מרה.

אולם, לאושרי, קרה מיד המיקרה, שהוכיח לאישה, כי אמנם, אולי לא בעל דעת צלולה אנוכי (ודאי לא בעל דעת צלולה!) אלא, בכל אופן, לא גזלן בן גזלן. זה היה לאחר שעברנו את הפתח הצר, שבו מחזירים להפקיד את הכרטיסים, אני, מכיוון שצרורות למשא לא ניתנו לי, הייתי קל ברגליי ועברתי ראשונה, לפני המשפחה, ופתאום, כעבור רגע, שמעתי מאחריי קול יללה:

– אוייה לי! מסרתי את הכרטיסים! ובמה אסע הלאה?

– וכי לאן את נוסעת, דודה? הלא לרוסיה?!

– שמורנה את החפצים!

והיא התנפלה על הפקיד, שיתן לה את כרטיסיה בחזרה. הפקיד לא הבין דבר ולא ענה. המון בית הנתיבות חנה עליהם כדור [ו"ו בשורוק, עיגול או מעגל]. ניראה שוטר פרוסי [גרמני]. הצועקת נעשתה מרגע לרגע יותר אבודת עשתונות, ובמצב כזה כבר הייתי גם אני לה ל"מלאך מושיע".

– כי לאן את נוסעת? עד איזה מקום היו כרטיסייך?

– עד וינה, עד וינה היו כרטיסיי! לווינה אני נוסעת... אני מסרתי לו... חשבתי, כי הם כבר יודעים... כי מכאן יניחוני לנסוע כך... אבדתי, אבדתי!..

ניגשתי אל הפקיד. השתמשתי בכל שיעורי השפה הגרמנית, שנשתגרתי בהם מזמן לזמן. לא נתתי ליבי לאדיבותו או לגסותו בנוגע אליי. הוברר, אולם, לאחרונה, כי כרטיסיה של האישה היו, אמנם, וכמובן, רק עד ברלין.

מה היתה סיבת טעותה? הסיבה היתה בזה, שבבלגיה עלה לה על-ידי איזו המלצה (לה היה קרוב בירושלים ידוע-שם לממונה ב"כולל כל הכוללים", ובידה נמצאה איגרת מאותו האיש אליה, מה שהיה לה לישועה רבה) לקבל כרטיס-חינם מאיזו חברה של צדקה עד ברלין, ונוסף לזה מכתב אל חברה של צדקה בברלין גופה [עצמה], לשלוח את האישה הלאה... הנוסעת בתומתה ובביטחונה בפריביליגיותיה [בזכויות היתר שלה] חשבה, כי כבר הכל יודעים אותה בכל הדרך, ומסרה את כרטיסיה, כמו שעשו הכל; אך כשהעירה אחותה את אוזנה, כי בלי הכרטיסים לא יתנו לנסוע – עמד וצעקה ודרשה מאת הפקיד החזרת הכרטיסים. יפה אמרת: אלה תולדות מסעי נודדי עולם!

– ועצבים, – הוספתי.

הוא צחק ואמר.

– עליי לא עבר גם ה"מאורע" הזה בלי "קוריוז [מיקרה מעניין] פסיכולוגי". ממחרת, כשהלכתי אל חברת הצדקה הברלינית להיות מליץ-יושרה של האישה, היו דבריי עימו, עם הגבאי, היהודי האשכנזי, אמנם כהלכה, – דיברתי נכונה, תוכל להאמין לי! – אבל יחד עם זה פיעפעה חולשה עצבנית בכפות-רגליי, ובעצם תוך הדברים המנומסים פיזזו בקדירת ראשי, שכל מוחה כאילו הוצא ממנה, מחזות ודברים מעין אלו:

– אני (מתחיל): "אדוני! האישה האומללה הזאת נסעה עם בעלה ועם חמשת ילדיה ללונדון…"

– הוא (מעמיד עליי פנים): "ואס? [מה?] עם בעלה?! הלא בה'פרוטקציון' [מכתב ההמלצה] כתוב, שהיא אלמנה!"

– אני (טוען): "כן, כן, אלמנה, אדוני, אלמנה! עכשיו היא אלמנה אומללה, יען שבעלה, בעלה... (האישה דורסת בתוך כך ברגלה על רגלי: אני משפיל קולי): אסור לי להדאיב את רוח העומדת פה... אבל המצב... בעלה עכשיו כבר בחוף... (האישה מעיקה באצבע על צידי; אני נבוך): רצוני לומר, אביהן מת במידבר, כוונתי: בלונדון..."

– ואס שוואצן זי אזוינס?! – [מה אתה מזיע כל כך?] יחרה [יכעס] אף הגבאי בי, ביהודי הרוסיי, המפיח [המפיץ] כזבים.

אני (משתוקק, כדרכי בדברי עם נשוא-פנים לסטור על גב חוטמו; בקשיות עורף): "חמש בנות צלפחד, אדוני!"

– אל יאמין לו כבודו, אל יאמין לו! – עולה באוזניי ההומות צעקת הנוכחת – מליץ יושרי הוא מטורף! אני הנני אלמנה זה חמש שנים! אלמנה! אלמנה! בבריסק מת בעלי! בריסק! יקרא כבודו במכתב – – – – – – –

...בתנועת יד הפסקתי, אני השומע, לאחרונה, את "הדיאלוג הדימיוני", שאיים עליי להימשך עוד ועוד – וישב [ויחזור] המספר כרגע אל המציאות.

יוסף חיים ברנר

המשך יבוא