לצערי טרם קראתי את ספרו של פרופסור אהוד מנור (אני מניח שהוא חותם בשם אודי כדי להבדיל עצמו מאהוד ויינר-מנור הפזמונאי) "מן הים עד המדבר* חזרה לעתיד 1919", אבל אני מסכים איתו ש"בנאומו המפורסם של דיין על קברו של רועי רוטברג הוא הציג לשומעיו את הסכסוך מנקודת מבטו של האוייב, והוא מצדיק את האוייב". ("חדשות בן עזר", 2023).
הטעות ההיסטורית של משה דיין היא אחרת. כבר כתבתי על זה, אבל זה המקום לחזור על הדברים:
מה לא ראה דיין?
קשה שלא להתפעל מהעברית המופלאה של דיין, עברית שספק אם מפקד צבא של ימינו מסוגל להגיע לרמתה, אבל ישנם שני אלמנטים בולטים החסרים בנאום. את האחד לא יכול היה לראות דיין כי לא היה קיים בזמנו, ואת השני לא יכול היה דיין להבין עקב הרקע התרבותי-פוליטי שלו.
בעיני האיכר שלו, רואה דיין את האשם "בשנאתם העזה אלינו" ובכך ש"מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים." לדידו של דיין אנו האשמים בכך ש"שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם." הסיבה לדידו של דיין, שנאת איכרים על מה שנלקח מהם.
דיין מתעלם בדבריו לחלוטין ממה שנקרא "הבעיה הפלשתינאית", ומהמושג "עם פלשתינאי". המושג אינו קיים כלל בשפתו. דיין מדבר רק על "הערבים אשר בעזה". את ההתעלמות הזו ניתן להסביר בכך שבאותה עת, שנות החמישים, המושג "פלשתינאים" או "עם פלשתינאי" לא היו כלל קיימים בתודעה הלאומית של הערבים, קל וחומר בתודעה שלנו. יהודה ושומרון נכבשו ע"י ממלכת עבר הירדן, ואזרחיה נקראו "ירדנים", ורצועת עזה נכבשה ע"י מצרים. כדאי לזכור שגם בספרו המונומנטאלי של אהרון כהן, משער העמקים, איש מפ"ם שהורשע בריגול למען בריה"מ, "ישראל והעולם הערבי", 1964 – אין מוזכר המונח "פלשתינאי" אפילו פעם אחת.
הדבר השני אותו לא ראה דיין, ומן הסתם גם לא היה יכול לראות, ובמאמר מוסגר גם מבקרו הקיצוני של דיין, פרופסור ישעיהו ליבוביץ שאמר על דיין שהוא: "אדם חסר כל תוכן אנושי ערכי, ובהתנהגותו היה נואף, וגונב רכוש ציבורי, ואפילו לא ידוע לי על איזו הצטיינות צבאית שלו". (ישעיהו ליבוביץ "על עולם ומלואו", ת"א 1988, עמ' 24), לא היה יכול לתפוס – הוא החשיבות של האידיאולוגיה האיסלמו-נאצית.
דיין ואנשי דורו היו אמונים על כלי מחשבה מרקסיסטיים-מטריאליסטים, הם לא העלו על הדעת שהסיבה למלחמה נגד היהודים אינה מטריאלית בבסיסה, אלא אידיאולוגית-רוחנית. (לא איכנס לדיון על הקשר בין מטריאליזם ואידיאליזם, או מה קובע את מה, האם המציאות קובעת את ההוויה, או להיפך), בעניין בעיית עזה דיין לא העלה על הדעת קיום של תנועה מוסלמית השואפת מסיבה אידיאולוגית-דתית לחסל את מדינת היהודים, ואת היהודים. נכון, היה ידוע אז על ארגון "האחים המוסלמים" המצרי ועל מצעו, נכון, היתה ידועה אז האידיאולוגיה הדתית (מלבד הנאצית) של המופתי מוחמד אל חוסייני, אבל מכל אלו התעלמו לחלוטין.
ההבנה שסיבת המאבק ביהודים היא אידיאולוגיה דתית שמקורה באיסלאם הגיעה מאוחר הרבה יותר. הראשון שהעלה את הפרימאט של המאבק המוסלמי-דתי במאבק הערבים-המוסלמים ביהודים, היה ההיסטוריון בני מוריס.
מוריס בספרו "1948– תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה", 2010, סוקר בפירוט את מלחמת העצמאות 1949-1947, על כל מערכותיה, מבחינה צבאית ופוליטית. אחת המסקנות של הספר, שבניגוד למחשבה שהמלחמה נבעה ממאבק בין תנועות לאומיות על כברת ארץ, ושבמהותו המאבק היה פוליטי – מוריס מוסיף שבתש"ח התרחשה גם התנגשות בין ציוויליזציות, ושהערבים ראו במלחמה ג'יהאד, מלחמת קודש.
מוריס הינו ההיסטוריון הראשון הטוען כי מלחמת הערבים ביהודים אינה רק מלחמה לאומית רגילה כפי שנטען עד היום, אלא היא מלחמת ג'יהאד דתית המונעת ע"י הגזענות המוסלמית. (עמ' 81, 425).
את זה כמובן לא יכלו להבין משה דיין, אהרון כהן, ובני דורם.
("חדשות בן עזר", גיליון 966 תאריך 4.8.2014)
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe00966.php
את הדברים האלה כתבתי לאחר המלחמה הקודמת בעזה. עשר שנים אחריה הדברים נראים בולטים עוד יותר.

טעותו הגדולה של הרצל גורדין-הלוי
היום עם התפטרותו של הרמטכ"ל הרצל גורדין-הלוי אפשר לראות שהוא לקה בדיוק באותו עיוורון של משה דיין ולכן אותו עיוורון שהביא את משה דיין למחדל של מלחמת יום הכיפורים, הביא גם אותו למחדל הנורא של ה-7 באוקטובר. ניתן היה לצפות את מחדל כבר לפני שנים.
הנה מה שכתבתי על הרצל גורדין-הלוי שנים לפני המלחמה:
הרצל הלוי – השג ידיעות ואל תהגה דעות!
השבוע התפרסם שעל פי הערכה באגף המודיעין, (בניגוד לדבריהם של ראש הממשלה ושריו), יו"ר הרשות, אבא של מאזן, אינו מעודד פגיעה בישראלים, והוא אף מורה למנגנוני הביטחון הפלסטיניים לפעול נגד האלימות שהתפרצה בשבועות האחרונים ביהודה ושומרון.
אם למרות דברי ההסתה הברורים והשקרים הבוטים של אבא של מאזן זו דעת המודיעין, נראה כי יש כאן חזרה נוספת על המחדל של הקונספציה השגויה שהובילה למלחמת יום הכיפורים.
אשר לכן יש לפטר מיד את אלוף הרצל הלוי על מנת שלא תחזור הפשלה של אלי זעירא.
את הדברים הללו כתבתי ב"חדשות בן עזר" גיליון 1087 מיום 19.10.15.
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01087.php
והנה השבוע שוב "חושבים" בצה"ל, כלומר אלוף הרצל (הרצי – נמאס משמות חיבה לאנשים מבוגרים) הלוי מממשיך להגג מחשבות באותו הלך מחשבה מסוכן.
 בסקירה ביטחונית שערך אלוף הרצל הלוי לחברי ועדת חוץ וביטחון ב-22.2.17, הוא אמר כי "המצב ההומניטארי ברצועה הולך ומידרדר, ואם זה יתפוצץ, זה יהיה כלפי ישראל."
האלוף איש המודיעין לא הסביר מהי התובנה שלו מכך. האם יש לשלם לעזתים מס ג'יזיה? האם לממן להם את בניית המנהרות ותעשיית הטילים? שהרי ברור כי כל סיוע כלכלי מאפשר להם לממן את כל אלו. לכן יש להתנות כל סיוע כלכלי בתביעה לפירוז. האם אלוף המודיעין לא ער לכך?
אם הלך המחשבה של אלוף המודיעין הוא שאבא של מאזן הוא נגד טרור והלחימה של העזתים ביהודים אינה נובעת ממחויבותם כהצהרתם ללכת בעקבות נביאם לחסל את ישראל ולרצוח את כל היהודים בעולם, אלא רק ממצוקה כלכלית שנגרמת על ידי היהודים הרי אין תימה שמבקר המדינה מאשים גם הוא את ישראל בסיבה למבצע צוק איתן. הממשלה, להאשמתו, לא מנעה את המלחמה על ידי מימון החמאס.
כידוע היהודים תמיד אשמים. הרי מי אשם בכל המלחמות? היהודים.
באותה ישיבה אמרה ח"כ מרב מיכאלי (קסטנר), חברת ועדת חוץ וביטחון: "ראש אמ"ן בסך הכול אומר את אותם דברים שאנחנו שומעות מראשי כל מערכת הביטחון כבר שנים – באין אופק מדיני יש סכנה להתגברות הטרור. זאת לא דעה פוליטית, זאת עמדה מקצועית, שמתבססת על המציאות. העובדה שנתניהו ושריו לא אוהבים את המציאות לא נותנת להם רשות להשתלח במפקדי צה"ל ובמערכת הביטחון."
האם חוסר אופק מדיני הוא שמניע את הטרור, או דווקא אופק מדיני הוא שמניע אותו?
תפקיד ראש אמ"ן אינו להיות "הוגה דעות" תפקיד ראש אמ"ן הוא להביא ידיעות. על הרצל הלוי לחקור ולדעת היכן נמצאות מנהרות ההתקפה, היכן נמצאים פירי הרקטות והטילים ולא להביע דעות. ובכלל מניין לו לדעת אם מצוקה כלכלית תדחוף את הערבים למלחמה? ואולי דווקא הם יבקשו שלום? אולי דווקא המצוקה הכלכלית תביא אותם להשקיע פחות במנהרות  וטילים ולפתח יותר את כלכלתם? מנין לו הידיעה שהמצוקה תביא דווקא למלחמה?
אם אלו הם פני המודיעין של צה"ל היום, אנחנו נמצאים בבעיה קשה ביותר העולה על בעיית המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים.
("חדשות בן עזר", 1225 6.3.2017)
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01225.php
הנה כי כן, לא צריך היה להיות ירמיהו הנביא, או קסנדרה הנביאה. הכול היה צפוי. לצערנו הקונספציה השגויה, כפי שחזיתי, הביאה אותנו לאסון.

* "מן הים עד המדבר" גבול ארץ ישראל בהמנון הפלמ"ח
במחקר שעשה פרופסור ראובן פרלוב-שהם (היה מורה שלי לתנ"ך) על המנון הפלמ"ח "מסביב יהום הסער" הוא מנתח את מילותיו.
("חדשות בן עזר", 845).
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe00845.php
לא ברור לי מאין מסיק ראובן שהם שזרובבל גלס-גלעד "מסרטט בהמנון (הפלמ"ח) מפה גיאוגרפית מוכרת, בת הזמן: ארץ ישראל בגבולותיה המנדטוריות ממערב לירדן (ממטולה עד הנגב, / מן הים עד המדבר"). העובדות מראות אחרת. גלעד משרטט בשירו את גבולות התביעה הציונית של שתי גדות הירדן. אם גלעד היה מדבר על גבול המנדט של א"י המערבית בלבד, היה צריך לכתוב: "מן הים (התיכון) עד הירדן." (גם זה לא מדויק שכן דגניה ועין גב למשל הינם בעבר הירדן המזרחי), אבל הוא כותב: "מן הים (התיכון) עד המדבר", על איזה מדבר הוא מדבר? בהנחה שמדובר על הגבול המזרחי של הארץ יש רק קטע אחד קטן של מדבר, והוא מדבר יהודה. מדבר יהודה מתחיל בשיפולי הר הזיתים והצופים בירושלים. האם עולה על הדעת שגלעד יכתוב על ארץ המשתרעת רק מתל אביב עד ירושלים?
תפישת עולמו של זרובבל גלס-גלעד נעוצה בציונות של יצחק טבנקין שעיקרה שחרור ארץ ישראל כולה מכיבוש זר. טבנקין כינה את ההסכמה להפריד את עבר הירדן ב-1922 מארץ ישראל בגידה.
 (אייל כפכפי "הציונות הלאומית של יצחק טבנקין"):
http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_48.9.pdf
סמלה של תנועת "המחנות העולים" תנועת הנוער שנולדה בארץ, מקימי בית השיטה, בית הערבה, מעוז חיים, הינה מפת ארץ-ישראל והירדן במרכזה. שלא כמו האצ"ל, שם גבולות א"י המזרחית הוגבלו ע"י הגבולות המנדטוריים, אצל חניכי יצחק טבנקין, א"י המזרחית משתרעת ללא גבולות. הסמל מבקש לתמוך בעמדת הקיבוץ המאוחד בשאלת החלוקה, היינו תמיכה ברעיון א"י השלמה.
ב-1937 כתב בנימין פוזננסקי ממייסדי "המחנות העולים": "על מה יתחנך הנוער? היערוג אל כברת אדמה שסועה, אל גוף כרות איברים?" ומולם העמיד את "ארץ ישראל הגדולה... האחידה, השלמה, הטבעית."
במגילת היסוד של מעוז חיים, בעמק בית שאן, נכתב בשנת 1938: "יהי הבית הזה שער לגלעד. עוד יהבהבו אורות-עבודה של יישובים עבריים בגלעד, בבשן ובחורן, ביהודה ושומרון ובבקעת הירדן עד צוער. עוד יקום האדם העובד ובנה את ביתו בעולם של אחווה וחירות. יהיו ידינו וידי ילדינו עסוקות במלאכה תמיד."
אפילו לאה גולדברג ממפ"ם בשירה המפורסם בו היא מבקרת את החינוך המשותף בקיבוצים, עורגת על הגלעד. "אֶל הַבִּקְעָה מִן הַגִּלְעָד / טָלֶה שָׁחוֹר וְרַךְ יָרָד, / כִּבְשָׂה פּוֹעָה, בּוֹכָה בַּדִּיר – זֶה בְּנָהּ הַקָּט אֲשֶׁר אָבָד."
אין ספק שזרובבל גלעד, שהיה לאחר מלחמת ששת הימים ממייסדי "התנועה לארץ ישראל השלמה", לא התכוון לגבול תל אביב ירושלים, וגם לא רק לגדה המערבית של הירדן, אלא לארץ ישראל בגבולות התביעה הציונית של וייצמן, כלומר "המדבר" הוא המדבר המזרחי של עבר הירדן: ראו את גבול המדבר המזרחי במפה:
("חדשות בן עזר", 846).
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe00846.php
לתימהוני הרב, לאחר שכתבתי את הדברים כאן ובעיתון "הארץ" קיבלתי הרבה תגובות של פלמחניקים (אז היו עוד בחיים) שהתנגדו לי וכתבו שהם הבינו את השיר רק מן הים עד מדבר יהודה, קרי עד הירדן.
https://www.haaretz.co.il/misc/2005-05-17/ty-article/0000017f-e5da-dea7-adff-f5fb29c00000
שנים אחר כך כתבתי את הסיסמה: 
From the river to the sea Israel will be free!
העושה פאראפרזה על סיסמת  הערבים להשמדת ישראל:
From the river to the sea palestine will be free!
והנה הסיבה: בשנת 1909 נוסדה בגדה המערבית של הירדן הקולוניה ההתנחלות הציונית "הגזענית" תל אביב. באותה שנה נוסדה בגדה המזרחית של הירדן הקולוניה ההתנחלות הציונית "הגזענית" דגניה. בהינתן שסיסמת הקרב של הערבים בעולם לחיסול ישראל היא:
From the river to the sea Plestine will be free!
מה יקרה לדעתם לישובים היהודיים בגדה המזרחית של הירדן?  האם הם יישארו "כבושים" ע"י היהודים?
ובאותה מידה אם אנחנו נקבל את הסיסמה:
From the river to the sea Israel will be free!
האם אנחנו מקבלים שכל הישובים הישראליים בעבר הירדן – בעמק הירדן ובגולן לא יהיו חופשיים ויהיו תחת כיבוש ערבי?
לכן ראוי יותר לאמץ את הסיסמה של הפלמ"ח,  התואמת את גבולות א"י בתנ"ך: "ממטולה עד הנגב מן הים עד המדבר."
https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=129
From the desert to the sea Israel will be free!
והנה הפלא ופלא זה גם תואם במדויק את גבולות "ארץ ישראל" (ולא פלסטין שאינה מוזכרת בקוראן) שאללה אלוהים הערבי נתן לעם ישראל בלבד (לא לערבים ולא לפלישתים) ארץ ישראל המערבית והמזרחית  הכוללת שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן. (קוראן סורה 7 פסוק 137).
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01932.php
ואני מודה לאהוד בן עזר ששם אותה בכותרת, ולפרופסור אהוד מנור שכתב אותה ככותרת לספרו.

אליס סטפניק – לישראל יש זכות תנ"כית על הגדה המערבית
אליס סטפניק, שגרירת ארה"ב באו"ם, הגיעה לשימוע בסנט, ובמהלך השימוע, שאל אותה הסנאטור הדמוקרטי כריס ואן הולן: "האם את שותפה לדעותיהם של שר האוצר הישראלי סמוטריץ' והשר לביטחון לאומי לשעבר בן גביר כי לישראל יש זכות תנ"כית על הגדה המערבית?"
סטפניק השיבה: "כן."
בהמשך אמרה כי בעיניה האו"ם הוא ארגון אנטישמי: "העולם צריך לשמוע על החשיבות של עמידה לצידה של ישראל – זה מה שאני אעשה באו"ם."
בנוגע לאונר"א אמרה: "אני תומכת בהסרת מימון מוחלטת של אונר"א. המס שלנו לא צריך לשמש אינטרסים מנוגדים לשלנו, אנטישמיים או מושחתים. יש יותר החלטות של מועצת הביטחון שתוקפות את ישראל מכל מדינה אחרת. אני מתכוונת להשמיע את הקול המוסרי לעולם שיסביר את החשיבות של עמידה לצד ישראל."
עוד אמרה: "יוניפי"ל נכשלה במשימתה להגן על שלום. ראינו מנהרות ואלפי רקטות של חיזבאללה, ועשרות אלפי ישראלים שנאלצו לעזוב את בתיהם."
https://www.inn.co.il/news/659363
בתגובה לדבריה, כתבתי לה את הדברים הבאים:
Honorable Ambassador Alice Stefanik, thank you for your fight against anti-Semitism and for Israel. In response to the question of whether according to the Bible Israel has a right over Judea and Samaria, answer absolutely yes, and also according to the Koran (Sura 7:137).
כבוד השגרירה אליס סטפאניק. תודה לך על מאבקך נגד האנטישמיות ובעד ישראל. בתשובה לשאלה אם לפי התנ"ך יש לישראל זכות על יהודה ושומרון, השיבי ודאי בהחלט, וגם ע"פ הקוראן (סורה 7:37)
https://x.com/naaman_c/status/1882010384904888426?t=VoFQe5JbidpaoabvSrSeKg&s=03
שגרירת ארה"ב ציונית יותר מישראלים רבים.

ומי מנע הפעם את סיפוח בקעת הירדן ע"פ תוכנית אלון לישראל?
אחרי שבפעם הקודמת בנימין גנץ מנע קבלת חוק לסיפוח בקעת הירדן לישראל, הפעם הפתעה. קואליציית הימין המלא מלא ביחד עם אחמד כמאל אחמד א-טיבי, ואיימן עאדל עודה, טיבי הפילו את הצעת החוק של איווט ליברמן להחלת ריבונות ישראלית בבקעה בניגוד לכל הבטחות מפלגות הימין לציבור הבוחרים.
https://rotter.net/forum/scoops1/885350.shtml
פעם נוספת הוחמצה הזדמנות טובה. מי יודע מתי תבוא בשנית.

מעניין שבחלוף השנים עדיין רואה בן עזר בהומוסקסואליות חרפה ודיבה
שאלה: מעניין אם בחלוף השנים רואה עדיין בן עזר בהומוסקסואליות חרפה ודיבה?
ודוק: לא מדובר אם הפרשנות על ברנר נכונה או לא. ניתן לומר שאינה נכונה. השאלה אם הפרשנות הזו היא לדידו עדיין בגדר חרפה ודיבה, האשמה במעשה שלילי מבחינה מוסרית?
[אהוד: ליחס לברנר תכונות שלא היו בו, רק משום רדיפת סנסציה ספרותית, זוהי הוצאת דיבה. זהו שקר. באותן מילים הייתי מגיב גם אילו חוקרים נכבדים אלה היו מייחסים לברנר נטיות בודהיסטיות המסבירות את עולמו!] ("חדשות בן עזר", 2023).
מסתבר שכן. גם בחלוף 14השנים אני חושש שעדיין אהוד בן עזר שותף לדעותיו של ח"כ אביגדור פישהימר-מעוז, וממשיך לטעון שהומוסקסואליות היא חרפה. ואמירה על אדם שהוא הומו זו לא שאלה של נכון או לא נכון, אלא דיבה. בחינת הטלת חרפה עליו.
מעניין אם "באותן מילים היה מגיב גם אילו חוקרים נכבדים אלה היו מייחסים לברנר נטיות נוצריות המסבירות את עולמו!???
[אהוד: דבריך כאן הם שטויות שאינן ראויות לתגובה].

האם גם בפולנים עשו ג'נוסייד?
לאחר קביעת דניאל בלטמן, ועמוס גולדברג, הפרופסורים לשואה וג'נוסייד – שישראל עושה ג'נוסייד בעזתים ומכאן שבנות הברית עשו ג'נוסייד בגרמנים, והאשמתם את ההיסטוריון הפולני-אוסטרי-האנטישמי-אזרח ישראל, מכחיש העם היהודי, שלמה זנד, בהכחשת הג'נוסייד,
(דניאל בלטמן, ועמוס גולדברג, "כך בדיוק נראה ג'נוסייד", (בדיגיטל: "אמנם מה שמתרחש בעזה אינו אושוויץ, אך זו אותה משפחה – פשע השמדת עם"), "אל-ארצ'", 16.1.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-01-16/ty-article-opinion/.premium/00000194-6ee1-d545-a39e-eee9a59a0000
מגיב להם הפולני-אוסטרי- האנטישמי, מכחיש העם היהודי, שלמה זנד:
כשפירסמתי את המאמר שהגן על עמדתו של ארגון "אמנסטי ישראל" ("הארץ", 15.12.24), לא שיערתי שהוא יעורר תגובות כה רבות. ידידים המשתייכים למחנה השמאל שלחו לי מכתבים שבהם שללו לחלוטין את עמדתי, הקובעת שאין להגדיר את מלחמת עזה כאקט של ג'נוסייד, כלומר, כמלחמה שיעדה השמדת עם.
תשובתי היתה חד-משמעית: צה"ל מבצע יותר ויותר פשעי מלחמה, אין כל הצדקה למיספר ההרוגים הגדול בקרב אזרחים, נשים, זקנים וילדים, אולם אין להגדיר מלחמה זו כהשמדת עם. ישראל אמנם מפציצה בתי חולים ובתי ספר, אך אין היא עושה זאת מפאת רצונה להרוג כמה שיותר רופאים ואחיות עזתים, או מורות ומורים, או תלמידות ותלמידים פלסטינים. הייתי מכנה את המתרחש ג'נוסייד — במקום "רק" פשעי מלחמה – אם חמאס היה נכנע, מניח את נשקו, וצה"ל היה ממשיך להרוג עזתים בשיטתיות ובלא הבחנה, נשים, זקנים וילדים, כפי שעשה עד אותה עת.
ניקח לדוגמה את פולין. בין 1939 ל-1945 הרגו הגרמנים יותר מ-2.5 מיליון פולנים ממוצא קתולי (לצד השמדה שיטתית של שלושה מיליון פולנים ממוצא יהודי), מתוך אוכלוסייה כללית של 30 מיליון. בניגוד למקרה של היהודים והצוענים, רוב ההיסטוריונים, הלא פולנים, לא נוהגים להגדיר את ההרג ההמוני של פולנים כג'נוסייד. הנאצים אמנם ראו בפולנים גזע סלבי נחות הראוי לשרת את הגזע הארי, אולם הם הרגו מיידית "רק" פולנים שהתקוממו נגדם.
שלמה זנד, "נגד הפולנים לא עשו ג'נוסייד ובעזה כן?", בדיגיטל: "אם חמאס היה נכנע, אז זה היה ג'נוסייד ולא 'רק' פשעי מלחמה", אל"ארצ'", 24.1.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-01-23/ty-article-opinion/.premium/00000194-9358-d5db-a7f5-b37c6e6e0000
יש לציין שלפעמים גם היסטוריון פולני-אוסטרי אנטישמי כזנד יכול לומר אמת.

למה נשכחה הבוהמה?
"מוּסיה (משה) תהילימזאָגער"-דן בן-אמוץ
עמוס לוין-קינן
אורי ג'אדק-זוהר
כשהייתי ילד, אבי ז"ל אושפז בבית חולים "העמק" בעפולה. לידו בחדר שכב איש שסיפר והתנאה בעצמו שהוא מכיר את כל הבּוֹהֶמָה של תל אביב. בתפיסה הילדותית שלי אז הבנתי שבּוֹהֶמָה זה כמו הרפת במשק, כך נקרא בתל אביב מקום המגורים של הבהמות, ורק התפלאתי איך האיש הזה מכיר את כל הבהמות של תל אביב.
לימים הבנתי שבצרפתית זה בוהמֶה ולא בוהמָה, והכוונה ליוצרים בעיקר ציירים ואנשי רוח המנהלים אורח חיים החורג מהשגרה, ומאופיין בהיעדר קביעות, נדודים ושינויים תכופים. מקור המילה במאה ה-15, כשמלך בוהמיה, זיגמונד, שהיה מרוצה מפועלם של הצוענים בהכנת חרבות וקני רובים עבור צבאו, העניק להם זכויות שונות ואף צייד אותם בתעודות שאיפשרו להם לנוע בארצות מערב אירופה. צוענים שהגיעו עם תעודות של בוהמיה לצרפת כונו שם "בוהמיינים".
במאה ה-19 החל המונח לציין אדם נווד, נטול שורשים, ונעדר הכנסה קבועה. בוהמיינים – יצירתיים, צעירים, נוודים, היפוכו של הבורגני – כמו הבוהמה האמנותית של מונמרטר ומונפרנס בפריז.
ההיכרות שלי עם המושג באה בעקבות הפופולריות בארץ של השיר "לה בוהמֶה" המספר על צייר מזדקן הנזכר בערגה בחיי הבוהמה כאמן צעיר בשכונת מונמארטר בפריז. הצייר מספר שעל אף שחווה מחסור ורעב והתפרנס בדוחק מיצירותיו, הוא היה מאושר. בבית האחרון בשיר, שב הצייר אל ביתו הישן במונמארטר, אך הוא כבר אינו מזהה את מונמארטר שהשתנתה לבלי היכר, ונראית בעיניו עצובה.
תיהנו מהשיר:
שארל אזנאבור – "לה בוהמֶה" על רקע תמונות מונמרטר:
https://www.youtube.com/watch?v=fVfnEyLOkrM
תרגום השיר לעברית – דוד (דודו) גולדברג-טופז:
https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=30&wrkid=13807
כמובן שכסוציאליסטים שרנו גם על הבורגנים:
בורגנים איזה ממזרים
מבטיחים הכול ונותנים קדחת
בורגנים איזה חזירים
כל הבורגנים שווים ל...
"הבורגנים" ז'אק רומן ז'ורז' ברל Jacques Romain Georges Brel, ‏‏‏ תרגום דן אלמגור:
https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=364&wrkid=3605
הנה המקור: "הבורגנים" ז'אק רומן ז'ורז' ברל Jacques Romain Georges Brel, ‏‏‏עם תרגום מילולי:
https://www.youtube.com/watch?v=ZPBursNx2X4
הבוהמה נתפסה אצלנו כחבורת בורגנים תל אביבים שעושה חיים, יין וזיונים, הראויים לקנאה.
והנה ד"ר אלעד וקסלר מוציא עתה ספר בשם "ואת אלה שכחו" על היעלמות הבוהמה הישראלית.
https://www.steimatzky.co.il/015992347
במקום על ציירים שהיוו את העיקר בבוהמה הצרפתית, מתרכז ד"ר וקסלר בשלושה כתבנים וסרטן המייצגים עבורו את הבוהמה הישראלית תל אביבית. מוּסיה (משה) תהילימזאָגער"-דן בן-אמוץ, עמוס לוין-קינן, ואורי ג'אדק-זוהר.
שלושת האשכנזים הפולנים לדבריו, היו כוכבי תרבות ישראליים בשנות ה- 60 וה-70 שהותירו חותם על הסצנה החילונית-ליברלית. הם כתבו טורים בעיתונות, פרסמו ספרים ויצרו סרטים, שזכו לתהודה ציבורית רחבה. ביצירותיהם הם עסקו בנושאים כמו המיליטריזם בחברה הישראלית, מעמדו המתחזק של הממסד הדתי, הסיאוב בצמרת השלטון והקונפורמיזם, ווקסלר מנסה לענות על השאלה מדוע חרף היותם דמויות מפתח נדחקה פעילותם הפוליטית מן המחקר ומן הזיכרון הקולקטיבי, ולא רק בעטיין של שערוריות שנקשרו בשמם – אלא באמצעות ניתוח יצירותיהם האמנותיות וכתביהם הפובליציסטיים.
מדוע נעלמה הבוהמה התל אביבית, ולמה אין לה סיכוי לחזור?
על השאלה מנסה ד"ר וקסלר לענות בראיון איתו:
מוּסיה (משה) תהילימזאָגער"-דן בן אמוץ, ערך לעצמו מסיבת פרידה מהחיים בחברת 300 מחבריו הטובים ביותר. מי לא היה שם – עמוס קלויזנר-עוז, מאיר בסלסקי-שליו, והלמוט אויסטרמן-אורי אבנרי, חיים פיינר-חפר, וחיים טופול, שולמית אדלר-אלוני, ורבקה מיכאלשוילי-מיכאלי, חוה אלברשטיין, ושלמה הרציג-ארצי, ריטה ורמי קליינשטיין. כולם אשכנזים שהתכנסו כדי לחגוג בצוותא את מותו המתקרב של מלך הבוהמה הגוסס מסרטן, ועל הדרך גם לבכות את סופו של דור שראה את עצמו כאליטה תרבותית, קריסת ההגמוניה של מי שלימים יכונה השבט הלבן.
כמעט כל מי שעלה לבמה במועדון החמאם ביפו תיבל את מילות הפרידה שלו ברמיזות מיניות, כאילו כדי להזכיר שבן אמוץ מתנהל ביקום אוטונומי משלו ותוך התעלמות מהעובדה שכמה שנים קודם לכן הוא הורשע בביצוע מעשה מגונה בילדה בת 12 ונידון לארבעה חודשי מאסר על תנאי. מאיר בסלבסקי-שלו, ציטט את היינריך שטרנבך-עמוס איילון שאמר ש"דן הוציא את השפה העברית מהמחוך כדי שכולנו נוכל למזמז אותה." יהונתן בארסקי-גפן קרא "שיר קנאה" שכתב לאיש "שהצליח לזיין כל מה שזז," וחרז במומחיות: "אתה שומע על כיבושיו ונהיה צהוב / תגידו, מתי יש לו זמן לכתוב / אחרי כל הקטינות והגרושות / עוד לרוץ להכניס לפרות הקדושות." וחיים פיינר-חפר הילל את מי ש"לא שוכח לזקוף את קומתה של האות השביעית באלף-בית העברי" ואיחל לכוכב הערב "שיקראו אותך נשים יפות ועליזות, ושאתה תקרע את הקוראות." (החברים בקהל הגיבו בצחוק גדול).
חצי שנה אחרי המסיבה, באוקטובר 1989, מת בן אמוץ כמובטח. כעבור פחות משנתיים פירסם אמנון דנקנר, חברו הטוב של המנוח, את הביוגרפיה שבן אמוץ הזמין ממנו, וחשף בה את "הנטייה החולנית", כדבריו, של האיש לקיים יחסי מין עם ילדות בעקבות יחסיו עם אימו, ואף נקב בשמות של נשים ומכרים שסרסרו עבורו בנערות או חלקו עימו בשלל. בעקבות הספר הזה בן אמוץ בוטל עוד לפני שהמונח הזה נכנס ללקסיקון. הרומנים שלו נעלמו מהמדפים, כתביו לא זכו לעבודות מחקר ושמו מוזכר – אם מוזכר – במבוכה מתנצלת.
לפי וקסלר, הבוהמה התל אביבית היתה סצינה גברית מובהקת, שבה נשים נועדו למלא תפקידי בנות זוג, גרופיות או אובייקטים לכיבוש מיני. היחס המזלזל, המחפצן, לנשים לא היה בלעדי רק לבן אמוץ, שלדיווחים על פעילותו המינית המוגברת היה חלק חשוב במוניטין שלו (ב-1980 הוא פרסם את הספר "נשים כותבות לדן בן אמוץ בתגובה ל'זיונים זה לא הכול'"); היחס הזה קיים בסרטים של זהר כמו "התרנגול", "עיניים גדולות" וכמובן "מציצים" שהפך לקאלט בקרב דורות של נערים חרמנים. "צפייה מרוכזת בסרטיו של זוהר משנות ה-70 חושפת את הצופים ליחס האלים שנשים זכו לו, פיזית – אחיזות ברוטליות בזרוען או בפניהן, ומילולית – קללות ונאצות מצד הגיבור שגילם תדיר זוהר עצמו," כותב וקסלר. "היה כאן שילוב של היחס השוביניסטי של הגברים והמסר שהנשים הטמיעו שהן אמורות להיות בבית ולתמוך בגבר."
הגישה הנצלנית, המזלזלת, כלפי נשים משתקפת גם במכתבים ששיגר בן אמוץ לחבריו ודחק בהם להשתמש באמנות שלהם כדי להשפיע פוליטית על הציבור. באחד מהם הוא ניסה לשכנע את קינן לכתוב ספרות ארוטית כדי להגיע לכל שכבות האוכלוסייה. "ודאי שמת לב כמה אנשים צעירים, חיילים המחכים לטרמפ, זבניות, עקרות בית קטנות, נוסעי אוטובוס קוראים ספרונים 'זולים' מסוג הסטאלגים ו'הייתי אהובתו של שולץ' כדי להרוג את הזמן ואת השעמום," הוא כותב. "למה שלא יקראו את 'הזונה ממאה שערים' של עמוס קינן וייחשפו תוך קריאת תיאורים ארוטיים לדעותיו של המספר? במה אמצעי הלוחמה הזה נחות או פחות אפקטיבי מכתיבת טור פוליטי בידיעות אחרונות?"
דן בן אמוץ היה הדמות הכי בולטת בשנות ה–60, ולקראת סוף העשור אורי זוהר, שבן אמוץ פרש עליו חסות מאז שיצא מלהקת הנח"ל, היה המנהיג של חבורת לול. קינן היה חבר של שניהם. הם היו חברים ששיתפו פעולה בפעילות האמנותית, למשל במוסף הסאטירי 'ציפור הנפש' בעיתון ידיעות אחרונות וגם בפעילות הפוליטית. כשהחברות שלהם מתפרקת, גם הפעילות המשותפת כמעט נפסקת. בן אמוץ וקינן מתחילים להתכתש בעיתונים וזוהר חוזר בתשובה ומתנתק משניהם. הבוהמה פשוט לא משכפלת את עצמה. להבדיל ממפלגות פוליטיות, אין לבוהמה שום מנגנון של שימור עצמי."
האג'נדה הפוליטית של השלושה, טוען וקסלר, ייצגה שתי מגמות מתנגשות, ריאקציונית ומהפכנית, שאיכשהו הצליחו לחיות בשלום במציאות הייחודית של מדינת ישראל. "הם ריאקציוניים בגלל הטענה שלהם שהם משמרים את הציונות הסוציאליסטית שעליה גדלו. ציונות חילונית, שמתנגדת לגלות, בזה למנהיגים הוותיקים ומתגעגעת להווי הפלמ"ח. הם לא סבלו את הממסד של מפא"י שהורכב מאנשים שהגיעו לארץ בעליות השנייה והשלישית – קינן כותב עליהם 'השועלים הזקנים מירושלים'. ולצד זה הם היו מהפכנים כי הם הושפעו מרעיונות שפרחו בשמאל החדש ובתרבות הנגד במערב – פציפיזם, התנגדות למיליטריזם, חירות אישית ואהבה חופשית."
ככלל, מדגיש וקסלר, לפחות בתקופה שהוא מתרכז בה, השלושה החזיקו ברעיונות פוליטיים דומים. לפני ששת הימים הם הפגינו נגד החרמת קרקעות מערבים בגליל. אחריה הם קראו לפתוח במשא ומתן עם הפלסטינים לקראת הסכם שלום. בבחירות של 1969 קינן ובן אמוץ ניסו לחבר בין כל המפלגות שהאמינו בשלום עם הערבים. הם כינסו אסיפה וזוהר נתן איזה נאום מסעיר. בהמשך ערכו פסטיבלי שלום בנואייבה. הם ניסו להשפיע על ההיסטוריה.
כמו שהטיפו לאהבה חופשית, גם אם לא נטולת קורבנות, אנשי הבוהמה נרמלו במידה מסוימת את השימוש בסמים קלים. בקיץ 1971 בישרו כותרות העיתונים שזוהר, אריק איינשטיין, אשתו אלונה, צבי שיסל ואחרים נעצרו בצריף של אביגדור, בחוף שהיום נקרא "מציצים", עם כמה גרמים של חשיש. בדיון בבית המשפט זוהר התפרע וטען ל"ציד מכשפות". בני החבורה שוחררו בערבות, הפוליטיקאים געשו, אבל המוניטין הפרוע והמתירני של אנשי לול המשיך ללוות אותם (וגם תרם להערצה כלפיהם בחוגים מסוימים). "זאת היתה התגלמות של תרבות הנגד בישראל, אימוץ של ערכים של ילדי הפרחים, והממסד נטפל אליהם," אומר וקסלר. "אבנרי כתב ב'העולם הזה' שהמעצר נועד ללמד לקח את כולם. להראות שאנחנו נלחמים בנגע הסמים בכך שאנחנו עוצרים את המפורסמים."
כותבים שמזוהים עם הימין טענו שכל המחנה שדן בן אמוץ השתייך אליו אשם כי כולם ידעו על מעשיו ולא עשו כלום. במידה מסוימת זה נכון, רבים מהדור הזה התאפיינו בהתנהגות שהיום אנחנו לא מקבלים.
הירידה במעמד השלושה בא עם המהפך הפוליטי ב-1977 שסימל את הירידה של האתוס הציוני-סוציאליסטי, ואחד הביטויים של זה הוא החזרה בתשובה של אורי זוהר. לאורך שנות ה-60 וה-70 השלושה היו בין המבקרים התקיפים ביותר של ממשלות מפא"י והמערך, וב-1977 השלטון הזה נגמר. בן אמוץ המשיך לתמוך בשלום עם הערבים, אבל התחיל להאמין בפילוסופיה של אגואיזם רציונלי נוסח איין ראנד והוציא לאור את הספרים של משה קרוי. במקום סוציאליזם הוא הפך למעין ניאו-שמרן כלכלי. בתקשורת המשיכו להתעניין בו. אבל אז באה הביוגרפיה שכתב דנקנר ומחקה הכול."
דיזנגוף ירד מגדולתו, ובמקום לשבת בבתי קפה בצל אבק חפירות הרכבת הקלה, היום יוצאים לברי יין.
"מעבר לנושא המיני, הביוגרפיה של בן אמוץ הוכיחה לכאורה את מה שטענו נגד הבוהמה מתחילתה," מסכם וקסלר. "שהבוהמה היא דבר לא חשוב, חסר שורשים, לא יהודי, אפילו משוקץ. אמרו שהאנשים האלה הם נוודים חסרי בית, שיש להם השפעה רעה על הנוער ולא מייצרים כלום – בניגוד לציונות שכולה ממוקדת בעשייה, באידיאלים."
(רונן טל, "מדוע נעלמה הבוהמה התל אביבית, ולמה אין לה סיכוי לחזור?" "אל-ארצ'", 22.1.25).
https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2025-01-22/ty-article-magazine/.premium/00000194-88a9-d83f-a597-bbbdc3170000
אם אותם אישים (פרופסור ליבוביץ הגדיר מה זה "אישים": אישים הם אנשים שכותבים עליהם בעיתון) המסמלים לווקסלר את הבוהמה נשכחו, יש לכך כמה סיבות. פחות קוראים עיתונים, (בזמנם לא היתה טלוויזיה) ומהפך חברתי. עליית מעמד היהודים-הערבים.
בניגוד לתיאור שלושתם לא היו סוציאליסטים כלל. מעמד הפועלים לא עניין אותם. הם היו בורגנים זעירים ששיקפו את ערכי הבורגנות במסווה של בוהמה. שלושתם היו אנשי עסקים שידעו לעשות כסף. כיום עם ערכי החברה החדשים של Me too הם לא יכולים יותר להוות דוגמה כך שמבחינת הערכים הם לא רלוונטיים לימינו. בימינו הבורגנות אינה מתנאה יותר בתרבות כבעבר.
יחד עם זה אני סבור שבכל זאת לא הכול יישכח. חלק מהיצירה הספרותית, של בן אמוץ וקינן יישאר, וכן חלק מסרטי אורי זוהר.
כמובן שהדור של הבוהמה התל אביבית הקודמת להם, דורו של נתן אלתרמן וחבריו ייזכר יותר. מהסיבה הפשוטה של כתיבת ספרות טובה יותר.

חיים אורון (ג'מוס) לא למד דבר ולא שכח דבר
הבורבונים, טען שארל-מוריס דה טליראן, "לא למדו דבר ולא שכחו דבר."
כמותם בדיוק גם מחריב ההסתדרות, ויו"ר מרצ לשעבר, חיים אורון (ג'מוס) (שנים אני לא מצליח למצוא את שמו המקורי).
השבוע ביקרה חבורה של פוליטיקאים ישראלים בדימוס, מוותיקי השמאל, במוקטעה שברמאללה. הם פגשו את מחמוד עבאס, אבו-מאזן. 89 שנותיו של אבו-מאזן לא ניכרו בו: הם מספרים שהוא היה חד, בקי ורהוט גם בערבית וגם באנגלית. הוא גינה במילים חריפות מאוד את המתקפה של חמאס ב-7 באוקטובר. "חמאס עשה לפלסטינים נכבה שנייה," אמר. הוא גם גינה את חיזבאללה ואת הציר האיראני.
אבו-מאזן חותר עכשיו בכל הכוח לחזור להיות רלוונטי בשעה שהחלטות היסטוריות מתגבשות במזרח התיכון ובוושינגטון. תחילת כהונתו של טראמפ משחקת תפקיד במהלך שלו כפי שהיא משחקת תפקיד במהלכים של הקולגות שלו, מנהיגי המדינות הערביות. בשבילו זו הזדמנות אחרונה, לא רק מחמת גילו. הוא דורש במפגיע למלא את מקום חמאס בעזה ומאמין שבסופו של דבר העולם יטיל על הרשות את השליחות הזאת. לרמאללה הגיעו שמונה חברי כנסת לשעבר ממרצ, ממפלגת העבודה ומהסיעות הערביות. הגיע גם ראש שב"כ לשעבר אחד, יעקב פרי.
אחד מחברי המשלחת היה חיים אורון (ג'ומס), יו"ר מרצ ושר לשעבר. שאלתי אותו אם הוא חושב שמאחורי השאפתנות של אבו-מאזן יש גם יכולת.
"זה מה יש," השיב אורון. "זה או גורמים שקשורים בחמאס או גורמים שקשורים בפתח. אין בעזה גורמים אחרים."
האם, לפי התרשמותך, אבו-מאזן והרשות ערוכים למאבק הזה, שאלתי.
"זאת הדרך היחידה שפתוחה בפניו," השיב אורון.
(נחום בורשטיין-ברנע, ידיעות, 24.1.25)
https://www.ynet.co.il/yedioth/article/yokra14234683
כאילו דבר לא השתנה מאז ה-7 באוקטובר. אורון-ג'מוס בשלו. הוא וחבריו עולים לרגל לאבא של מאזן לרקוד לו "מה יופיס" ולמסור לו הומגיום ופידליטס. מוזר מאד שאבא של מאזן בשיחתו איתם לא הודה לצה"ל על כך שהוא מגן עליו ומונע מהחמאס להשליכו מגגות רמאללה. הרי ללא צה"ל אין לו קיום ברמאללה. ההזייה שניתן להשליט את אבא של מאזן על עזה בלי לחסל את החמאס שיזרוק אותו מהגגות שנשארו בעזה, הוא אחד החזיונות המשיחיים ההזויים ביותר.
העלייה לרגל של החבר אורון-ג'מוס לאבא של מאזן מוזרה עוד יותר. הרי הוא אורון-ג'מוס בעצם החבר הטוב ביותר (אחרי עמוס קלויזנר-עוז המנוח) של אויבו השואף להדיחו, הג'יהאדיסט והרוצח הסדרתי, מייסד ארגון הג'יהאד של אש"פ "השהידים של הקצה" (כתאאב שוהאדת אל-אקצא) – מרואן ברגותי, העומד להשתחרר בקרוב, כאמור אויבו המושבע של אבא של מאזן, והשואף להחליפו. האם אורון-ג'מוס הפסיק לבקרו בכלא כמנהגו מאז שנאסר? אז במי תומך בעצם אורון-ג'מוס?

נס גדול קרה שם
גדעון לואי (לוי) – אובר מענטש – והיהודים תת אדם
"שש שעות עמדנו במחסום בגדה," כותב גדעון לואי (לוי). למדנו איך זה להיות תת-אדם... השבוע הייתי תת-אדם. רק לערב (ארוך) אחד, אבל תת-אדם.
"שש שעות עמדנו. יותר מזמן טיסה ללונדון. אם חמת הזעם שנולדה באותו ערב במחסום הזה לא תוביל איש מהנהגים לבצע פיגוע, כי אז הפלסטינים הם מהמאופקים, הסובלנים והלא-אלימים בעמים."
(גדעון לוי, "שש שעות עמדנו במחסום בגדה. למדנו איך זה להיות תת־אדם", "אל-ארצ'", 23.1.23).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-01-23/ty-article-opinion/.premium/00000194-8e30-d9d1-a5d5-ffb8969c0000
נס גדול היה שם. גדעון לואי (לוי) תקוע שעות בין רכבים ערבים, ולא עושים לו לינץ', ולא שורפים לו את הרכב עליו, כפי ש"הפלסטינים המאופקים, הסובלנים והלא-אלימים בעמים," נוהגים לעשות לכל יהודי אחר במצבו. כלומר הפלסטינים מבחינים שגדעון לואי (לוי) הוא לא תת אדם קוף וחזיר כהגדרת הקוראן, אלא הוא אחד משלהם.

האם טראמפ ימכור אותנו לסעודים?
600 מיליארד דולר תמורת ביקור קצר: ההבטחה של סעודיה לטראמפ.
לפי דיווח בתקשורת הסעודית בן סלמאן הבטיח לטראמפ להשקיע מאות מיליארדים בארצות הברית בתמורה לכך שטראמפ יערוך בממלכה את ביקורו הראשון מחוץ לארה"ב. ב-2017 הסעודים השקיעו 450 מיליארד דולר אחרי שטראמפ שבר את המסורת וביקורו הראשון כנשיא היה בסעודיה ולא בבריטניה.
ארצות הברית בשנים האחרונות הולכת והתרחקת מהסתמכות על הנפט הסעודי, שפעם היה היסוד של היחסים ביניהם במשך עשורים, אך קרנות העושר הריבוניות של ערב הסעודית נטלו חלקים גדולים בעסקים אמריקנים.
בשבוע שעבר היועץ לביטחון לאומי הנכנס, מייק וולץ, הצהיר כי השגת הסכם שלום בין ישראל לסעודיה היא "סדר עדיפויות ענקי" של הממשל הנכנס וקרא ולהתקדם מול ריאד. "בוא נקרא לזה בשם האמיתי: זה הסיבוב הבא בהסכמי אברהם," אמר וולץ, שהוסיף בפודקאסט האמריקני הפופולרי Call Me Back כי מדובר באפשרות ל"הסכם היסטורי אדיר בין סעודיה לישראל שישנה את האזור."
https://www.ynet.co.il/economy/article/s1so2wjdyl?utm_source=Taboola_internal
ואנחנו נקווה שטראמפ לא ימכור אותנו לסעודים. 600 מיליארד דולר הוא סכום עצום.

איראן קיבלה את פרס ''גנדי'' הבינלאומי לשלום כהוקרה על איפוקה ועל תמיכתה בפלסטינים, בטקס שנערך בהודו.
אין גבול לציניות ולצביעות. הפרס הוענק לאיראן במהלך טקס שנערך בבירת הודו בו נכחו דיפלומטים ושגרירים מכמה מדינות במזרח התיכון ובאפריקה.
האירוע ציין את המאמצים של מדינות שונות ואנשי תרבות ודת בקידום השלום והביטחון במערב אסיה.
מארגני הטקס הכירו באיראן, דרום אפריקה, עיראק וקטאר כמקבלות הפרס הראויות על תרומתם המשמעותית לשלום באזור.
https://rotter.net/forum/scoops1/885715.shtml
פרס "שלום" לאיראן מבזה את זכרו גנדי, ומנציח את אורוול ו"השיחדש" שלו: "מלחמה היא שלום," אם כי יש לזכור שגנדי היה אנטישמי אנטי-ציוני הצביע באו"ם נגד הקמתה, תמך בערבים במלחמתם לחיסול מדינת ישראל שזה עתה קמה.

73 מחבלים עם אזרחות ישראלית מתוכם 21 רוצחים עם מאסרי עולם, 8 מהם הולכים לשוב חזרה לתוך ישראל
מבלי שידעתם: כך עתידים להשתחרר מחבלים ישראלים חזרה למדינה.
סא"ל (במיל') עו"ד מוריס הירש, חוקר המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, חושף כי במסגרת עסקת שחרור המחבלים, צפויים להשתחרר 73 מחבלים בעלי אזרחות או תושבות ישראלית, מתוכם 21 רוצחים הנושאים מאסר עולם, כאשר שמונה מהם ישובו לישראל.
סא"ל (במיל') עו"ד הירש מביא דוגמאות כמו נסים זעתרי, ששוחרר כעת והיה שותף לפיגוע בקו 2 בירושלים בו נרצחו 23 בני אדם, ופהמי משאהרה, שתכנן את הפיגוע בקו 32א בגילה בו נהרגו 19. הוא מותח ביקורת על כך שהמדינה לא שוללת את אזרחותם של המחבלים למרות שהדין מאפשר זאת, וקורא לשינוי גישה: "הטבח ב-7 באוקטובר היה נקודת מפנה – אם לא נפעל אחרת, נמשיך לשלם את המחיר."
https://rotter.net/forum/scoops1/885699.shtml
המצב בו רוצחים משתחררים מהכלא בעיסקת מיקוח הוא בלתי נסבל, קל וחומר החוזרים לביתם בתחומי מדינת ישראל. המצב רק מעודד עוד חטיפות. לכן יש לחוקק בדחיפות חוק שכל אסיר ששוחרר כתוצאה מפיגוע מיקוח בעיסקת חטופים ויוצא מהכלא בהסכמתו יושב לכלא לאחר שחרורו וירצה את עונשו. ובנוסף תישלל אזרחותו הישראלית והתושבות בגבולות המדינה.
דרך נוספת למניעת חטיפות היא גזר דין מוות למחבלים רוצחים, אך היא רצויה פחות.
פלא בעיניי שטרם חוקק חוק כזה.
נעמן כהן