מחדל 7 באוקטובר מורכב מהרבה מחדלים מבצעיים ומודיעיניים, אך בראש ובראשונה הוא מחדל מדיני גדול ורב שנים; מחדל בתפיסת ביטחון-לאומי עקומה של התמכרות לשקט וקנייתו בכל מחיר. מהות המחדל במשפט קצר אחד – איפשרנו לאיום להתבסס על גבולנו, במקום לסכל אותו מראש ביוזמה אקטיבית.

האם הפקנו את הלקח? אין לי על כך תשובה חד משמעית, כיוון שאנו רואים סימנים לכאן ולכאן. מצד אחד, הסכם הפסקת האש עם לבנון המאפשר הקמתם מחדש של כפרי רדואן, תוך העתקה מדויקת של החלטה 1701 שכשלה וקרסה, מעיד על אי הפקת הלקח. מצד שני, הפעולה של צה"ל בסוריה, על שני פניה – השמדת כוחו של צבא סוריה בטרם ייפול לידי המורדים וההשתלטות על אזור חיץ ממזרח לגבול ועל כתר החרמון, הם מופת של הפקת לקחים.

מה שעשינו בסוריה הוא ההיפך המוחלט מההכלה, ההבלגה, הפאסיביות והתבוסתנות, שהם מרכיבי מדיניות ההתמכרות לשקט, שאפיינה אותנו בעשרות השנים האחרונות, וקרסה במחיר איום ונורא ב-7 באוקטובר. זיהינו איום, נקטנו יוזמה התקפית, ביצענו אותה בנחישות ותפסנו אדמה. באופן חריג, השאלה מה נכון לביטחון ישראל קדמה לשאלה מה יגיד העולם.

קריסת משטר אסד היא חדשות נפלאות. משטר אסד היה חוליה מרכזית בציר האיראני. משטרו של אסד התקיים על כידוני רוסיה, איראן וחיזבאללה. איראן, המיליציות הפרו-איראניות וחיזבאללה התבססו בסוריה מתוך כוונה לתקוף מתוכה את ישראל. נפילת משטר אסד, לצד המכה הקשה לחיזבאללה, המכה הקשה לחמאס שסופח אד-הוק לציר השיעי אף שהוא ארגון סוני, ושיתוק ההגנה האווירית האיראנית במתקפת חיל האוויר, שינו לטובה באופן משמעותי את מצבה הביטחוני של ישראל ואת מעמדה באזור.

החדשות הרעות בקריסת משטר אסד, הן שכלל לא בטוח שהאלטרנטיבה טובה יותר. אחמד א-שרע, הידוע בכינויו אל-ג'ולאני – מרגע תפיסתו את השלטון נוקט בתקייה; מוטיב באסלאם של התחפשות והעמדת פני מתון כדי לאפשר התחזקות וההתבססות. כך נהג מורסי כשעלה לשלטון במצרים. כך נהג ארדואן בשנותיו הראשונות בשלטון בטורקיה, עד ששלטונו התבסס והתייצב. אולם מתחת לתחפושת, א-שרע הוא איש אל-קאעדה, ארגון הטרור הסוני הקנאי הג'יהאדיסטי, שדאעש הוא גרסה קיצונית שלו. הפיגוע הגדול ביותר שביצע הארגון הוא מתקפת 11 בספטמבר 2001 בארה"ב.

אחמד א-שרע הקים את הארגון ג'בהת אל נוסרה, שהיה למעשה הסניף הסורי של אל-קאעדה. בשלב מסוים הוא יצא לעצמאות והתנתק מאל-קאעדה, והחליף את שם הארגון ל"ג'בהת פתח א-שאם". הוא איחד את הארגון עם עוד מיספר ארגוני ג'יהאד שיעיים תחת המסגרת "תחריר א-שאם". כינויו, אל-ג'ולאני, נובע ממוצא משפחתו שברחה מהגולן במלחמת ששת הימים, ומשמעותו – הגולני.

השתלטות א-שרע על האמל"ח הרב של צבא סוריה, כולל מאגרי הנשק הכימי, הטילים ועוד, וכן התבססותו לאורך הגבול עם ישראל, הוא איום של ממש על ביטחונה של ישראל. השמדת האמל"ח ותפיסת אזור החיץ סיכלו את האיום המיידי.

אבל לטווח רחוק האיום שריר וקיים, והוא אינו מצטמצם רק באיום המקומי של ארגון הטרור, שעומד להפוך למדינת טרור, אלא הוא חלק מאיום גדול יותר – האיום הטורקי.

שלטונו של הרודן המגלומן ארדואן, משלב קנאות דתית אסלאמיסטית ג'יהאדיסטית, עם שאיפות אימפריאליסטיות לשחזור האימפריה העות'מאנית. ארדואן הוא הפטרון של א-שרע והוא רואה בהשתלטותו על סוריה צעד חשוב בהתפשטות האימפריה הטורקית, בין אם באופן ישיר, ויש כבר ידיעות על כניסת כוחות צבאיים של טורקיה לסוריה, ובין אם באמצעות פרוקסי והפיכת סוריה למדינת חסות. טורקיה, כמו איראן, רוצה לבנות את מעמדה כמעצמה אזורית, וכפי שאיראן חותרת להשתלטות הציר השיעי בהנהגתה על האזור, כך טורקיה שואפת להשתלטות הציר הסוני בהנהגתה. עלייתם של "האחים המוסלמים" לשלטון במצרים ב-2011 נתפסה בידי טורקיה כמקפצה רצינית למימוש תוכניתה, אך נפילתו עם ההפיכה של הגנרל א-סיסי ב-2014 טירפדה את התוכנית.

כעת, טורקיה רואה בסוריה את התחליף למימוש התוכנית הגדולה. האיום הגדול על השאיפות האימפריאליות של ארדואן הוא ישראל, המעצמה האזורית. לא מן הנמנע, שארדואן ינסה להקים רצועת אש סביב ישראל, במקום הרצועה האיראנית שקרסה, כשהפרוקסי שלו הוא שלטון א-שרע בסוריה, וחמאס והג'יהאד האסלאמי, שהם ארגונים סוניים, ברצועת עזה וביו"ש. ואין זה מן הנמנע שביום מן הימים הוא ישאף למלחמה ישירה עם ישראל.

מה על ישראל לעשות? ראשית, בעתיד הנראה לעין אין מה לחשוב אפילו על נסיגה מהשטחים שתפסנו במזרח הגולן ובכתר החרמון. הצורך בתפיסת השטח מחייב את אחזקתו גם הלאה. בנוסף לכך, עלינו לנסות למנוע גבול משותף עם הפרוקסי הג'יהאדיסטיים של טורקיה, בראשות א-שרע, באמצעות סיוע להקמת מדינה דרוזית בשכנותנו, במזרח הגולן, בחורן ועד הר הדרוזים.

זה היה חזונו של יגאל אלון במלחמת ששת הימים ואחריה. הוא טען במלחמה, שעלינו להמשיך בה ולחבור להר הדרוזים (ג'אבל דרוז) כדי לממש את החזון. נכון, הדרוזים אינם מגדירים את עצמם לאום ואינם דורשים מדינת לאום עצמאית, אבל היו דברים מעולם. בשנים 1921-1936 פעלה מדינה אוטונומית דרוזית, תחת שלטון המנדט הצרפתי על סוריה. מן הראוי שישראל תחתור להקמת מדינה כזאת, תחת השפעה ישראלית, ובכך תממש את חזונו מרחיק הראות של אלון, שכנראה הקדים את זמנו. קיומה של מדינה כזו עשויה ליתר את ישיבתנו במזרח הגולן, אם כי יש מקומות שבהם רצוי לשנות את תוואי הגבול, וכוונתי בראש ובראשונה להמשך ישיבתנו על כתר החרמון.

ב-13 שנות מלחמת האזרחים בסוריה, קמה אוטונומיה חמושה חזקה של הכורדים בצפון מזרח סוריה, המונה שני מיליון תושבים, ונהנית מהכרה חלקית של ארה"ב ומדינות באירופה. טורקיה רואה באוטונומיה הזאת ישות אוייבת המסכנת אותה, ומנסה להשתלט עליה, בין אם באמצעות הפרוקסי שלה ובין אם באופן ישיר, בצבאה. לישראל היסטוריה של קשרים טובים עם העם הכורדי, וגם היום נכון יהיה לראות בהם בני בריתנו ולסייע להם בפעילות דיפלומטית, בהדרכה ביטחונית ובנשק ולהפוך את האוטונומיה הזאת לאזור השפעה ישראלי. ואם לדבר על עוד פנטזיה שאינה נראית ריאלית – אולי אפשר יהיה להגיע להסכמות עם טורקיה על חלוקת סוריה לאזורי השפעה טורקית וישראלית.

אנו נמצאים בתקופה סוערת ועלינו לגלות קור רוח. אל לנו להזדרז ולסגת מהשטח במזרח הגולן ובכתר החרמון, ובכך לאפשר היווצרות איום על גבולנו.

2. צרור הערות 26.1.25

* חיוך של ניצחון הרוח – כשהברברים הנאצים העלו את ארבע הבנות על הפודיום, הם רצו להשפיל אותן ואת כולנו, להציג את הבנות שבורות, מוכות, בוכיות ומושפלות.

אבל ארבע הבנות, חיילות צבא ההגנה לישראל, עמדו זקופות, חייכו והניפו ידיים לאות ניצחון, כמתריסות – לא שברתם אותנו! 16 חודשים לא הצלחתם לשבור אותנו! לא הצלחתם לשבור את רוח האדם שבנו!

יש להחזיר את כל 90 החטופים. אבל החשבון עם הנאצים הברברים לא נגמר. בקושי התחיל. עוד נבוא חשבון עם כל האספסוף הפרוע בכיכר הרשע ועם כל המחבלים הארורים שישוחררו בעסקה.

* כניעה טקטית או אסטרטגית – עלינו לדבר אמת עם עצמנו. עסקת החטופים היא הסכם כניעה של ישראל לחמאס. אני אומר זאת בפה מלא, אף שאני תומך בהסכם בשתי ידיי.

זה הסכם של אין ברירה. אם במשך שנה ורבע לא השכלנו למנף את כוחנו לשחרור החטופים בדרך אחרת, אין מנוס משחרורם בהסכם כניעה. מדינת ישראל הפקירה את החטופים ב-7 באוקטובר ובשנים שקדמו ליום המר והנמהר הזה, הם שימו את מחיר ההפקרה, הם אינם צריכים לשלם גם את מחיר מלחמת הדשדוש המהוססת. במצב שנוצר, במצב שיצרנו, לא היה מנוס מהסכם כניעה לשחרור החטופים.

השאלה היא האם זו כניעה טקטית או אסטרטגית. התשובה לשאלה הזו תינתן אחרי חזרתם של כל החטופים הביתה. אם שחרור החטופים יהיה אקט הסיום של המלחמה, ושלטון חמאס בעזה יישאר על כנו, זו כניעה אסטרטגית, תבוסה ישראלית וניצחון הטבח. אם נחדש את המלחמה כדי לממש את מטרותיה, היתה זו כניעה טקטית מוצדקת בדרך לניצחון.

וכדי שלא אובן לא נכון, אבהיר – כאשר אני קורא לחידוש המלחמה, בשום אופן אין כוונתי לחידושה אחרי השלב הראשון של העסקה. עלינו להשלים גם את השלב הבא, ולשלם את המחיר הכבד והכואב הכרוך בכך ולהחזיר את כולם, ואז לחזור ולהילחם.

* מי יחקור? – חבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת עמית הלוי מהליכוד תקף בחריפות, בראיון לגל"צ, את התחקיר הצה"לי, שטרם הושלם, וקרא לשר הביטחון לגנוז אותו. הסיבה לכך היא שבראש התחקיר עומד הרמטכ"ל, כלומר הוא עומד בראש החקירה של עצמו. ואת התחקיר מבצעים קצינים שלמעשה חוקרים את מפקדיהם, שיישבו בוועדות השיבוץ שלהם. איזה מן תחקיר זה?

יש הרבה צדק בדבריו. ומי הוא מציע שיבצע את התחקיר? קצינים בכירים במילואים, מחוץ למערכת, יגויסו לבצע את התחקיר. צודק. ואכן, כך נעשה גם במקרים קודמים. הרמטכ"ל בדימוס דן שומרון עמד בראש התחקיר של מלחמת לבנון השנייה. אלוף (מיל') גיורא איילנד עמד בראש התחקירים על פרשת "מרמרה" ועל חטיפת גלעד שליט. כך ראוי לנהוג גם היום.

אבל דבר אחד הלוי לא הזכיר. לפני למעלה משנה, מונה הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז לעמוד בראש התחקיר, ולצידו ראש אמ"ן בעבר ומפקד פיקוד הדרום בעבר. ומיד הלוי וחבריו קפצו כנשוכי נחש, על כך שמופז הוא מינוי פוליטי ומה פתאום שהוא יחקור ובסופו של דבר המינוי סוכל. מופז הוא רמטכ"ל לשעבר, שר הביטחון לשעבר, יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת לשעבר, אדם מקצועי מאוד ומוערך מאוד. הוא הרמטכ"ל הוותיק ביותר שעדין בחיים, זולת אהוד ברק, שהוא באמת דמות פוליטית עכשווית, קיצוני ורעיל מאוד בדיון הציבורי ולכן אינו ראוי. כל הרמטכ"לים שאחריו קרובים יותר לימינו, וככל שהם קרובים יותר, כך חלקם באחריות גדולה יותר.

ועדין, יש צדק בטענה שהושמעה אז, על כך שהרמטכ"ל ממנה את מי שיבצע את התחקיר, למרות שכך קובע החוק. אבל תחקיר חייב להיעשות.

מכל מקום, התחקיר אינו תחליף ואף לא תחליף קלוש, לוועדת החקירה הממלכתית, שיש לה סמכויות של בית משפט, שמי שמעיד בפניה עדות שקר עובר עבירה פלילית, יש לה סמכויות לצפות בכל מסמך. ובעיקר, זו ועדת החקירה שתבחן את הסוגייה על כל פניה ובעיקר את אחריות הדרג המדיני. לכן, עמית הלוי וחבריו מסכלים את החקירה, בתירוצים עלובים. הם לא רוצים בחקר האמת. הם רוצים לסכל את חקר האמת.

אז אולי עמית הלוי צודק בביקורתו על התחקיר הצבאי, אך מן הראוי שייטול קורה מבין עיניו – כל עוד הוא מסכל חקירה, משיקולים זרים, ביקורתו על התחקיר הצבאי נגועה בצביעות.

* קואליציית 7 באוקטובר – קואליציית שבעה באוקטובר הפילה את הצעת החוק לחקירת מחדלה.

* תהיה חקירה – ברור שכל עוד בנימין שבעה באוקטובר נתניהו הוא ראש הממשלה, הוא יסכל את חקירת המחדל.

אבל תהיה חקירה. אחרי שעם ישראל יבעט את ממשלת 7 באוקטובר ותקום ממשלה נורמלית, הרואה לנגד עיניה את האינטרס הלאומי, היא תקים ועדת חקירה ממלכתית והאמת תצא לאור.

* אם כולם אחראים – הטרנד הפופוליסטי של "צריך להעיף את כל ה-120", הוא מתכון לכסת"ח. אם כולם אחראים – אף אחד אינו אחראי. אבל יש אחראי. הוא ראש הממשלה, שנבחר כדי לספק לנו ביטחון והמיט עלינו אסון.

* מחמאה לנתניהו – אני רואה לנכון להחמיא לנתניהו. נתניהו יודע מהי אחריות, מבין מהי אחריות, מבין מהי אחריות של מנהיג, מבין מהי אחריות של ראש הממשלה.

הנה, כך הוא אמר כראש האופוזיציה ביום התפטרותו של הרמטכ"ל דן חלוץ בעקבות מלחמת לבנון השנייה: "אבל הממשלה בורחת ובוחרת להתנתק מרצון העם ומכאבו. אני מרגיש שנשבר פה ערך האחריות הממלכתי, שעד אתמול קיווינו שהוא נר לרגלינו. הציניות השתלטה על הציונות. אחריות זה לא לדבר על אחריות, אחריות זה לעשות מעשה. במקרה זה לנהוג כפי שנהגו הרמטכ"ל ושר הביטחון. ועל כן אזרחי ישראל יודעים היום שהמדינה מונהגת על ידי ראש ממשלה שאינו כשיר ואינו ראוי להנהיגה. אני חושב שרבים רבים מאזרחי המדינה חשים, שההנהגה הזאת דואגת רק להישרדותה. הם שומעים על אנחת הרווחה בלשכת רוה"מ, על חגיגות השמחה, ומתמלאים עצב וכעס. מה קרה לערכי המנהיגות שהובילו פעם את המדינה? האם לנורמות אלה של בריחה מאחריות נחנך את ילדינו? דובריו של ראש הממשלה מדברים על רציפות השלטון, אבל למעשה הם מדברים על רציפות שלטונו."

ובדיון בכנסת על מסקנות ועדת וינוגרד לחקירת מלחמת לבנון השנייה אמר נתניהו: "האחראים לכישלון, אפוא, לפי הוועדה, הם ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. אם יש משמעות למושג אחריות, ראש הממשלה חייב גם הוא ללכת. אם אין משמעות למושג אחריות, יש להחזיר לאלתר את דן חלוץ ועמיר פרץ לתפקידיהם. בסרבו לפנות את מקומו, רוה"מ בורח מאחריות. ורבותיי, לא יעזרו כל התירוצים. לא ההיתפסות לחלק קטן מהדו"ח תוך התעלמות מן הקביעות הנוקבות על כישלון הדרג המדיני בניהול המלחמה כולה. וגם לא יועיל הניסיון שראינו עכשיו לגלגל את האחריות לעם, לאופוזיציה ועליי אישית. אני השתתפתי בהרבה פעולות צבאיות. עם כמה אנשים כאן הלכתי שכם אל שכם בלילות חשוכים מעבר לקווי האוייב, וגם פיקדתי על כמה מבצעים ונטלתי חלק בכמה וכמה קרבות. אני חייב להגיד לכם שגלגול כזה של אחריות מצד המפקד עוד לא ראיתי מימיי. אנחנו נוהגים לומר שהכישלון הוא יתום. לא אצלך מר אולמרט. אצלך לכישלון יש הרבה אבות. הרבה הרבה אבות. חוץ מאב אחד. כולם אשמים חוץ מאהוד אולמרט. אתה מדבר על אחריות, אבל אחריות זה לא לדבר על אחריות. אחריות זה לשאת באחריות ונכונות לשלם מחיר על דרך ועל אמונה."

בדיון אחר בכנסת על המלחמה הוא אמר: "אדוני רוה"מ, לא אנחנו ניהלנו את המלחמה. אתה ניהלת אותה. לא אנחנו ניהלנו את החטיבות, את האוגדות, את הסיוע האווירי, את גיוס המילואים או אי גיוס המילואים. אתה היית זה שצריך היית לבדוק את מוכנות הצבא, את הפעלת הצבא, את הגנת העורף. ידידיי, כשהכישלון במלחמה הוא כל כך רחב, כל כך יסודי, כשהמחיר כל כך יקר, כשחלקים שלמים של הארץ נתונים יום יום במשך שבועות באש טילים, הצעד ההכרחי המתבקש הוא החלפתו של ראש הממשלה שכשל."

כשלי מלחמת לבנון השנייה כשלג ילבינו ליד גדול המחדלים בתולדות המדינה.

* על העיוורון –אסור לצה"ל לסגת מדרום לבנון. נסיגה כזאת היא הפקרת תושבי הצפון.

ככל שמתקרבים למועד הנסיגה על פי הפסקת האש, הכול מבינים זאת. בראש ובראשונה מבינים זאת תושבי קו העימות עם לבנון. אולם גם צה"ל מבין זאת. הממשלה מבינה זאת. ראש הממשלה מבין זאת. וכעת מנסים לפתור את הפלונטר הזה.

ככה זה כאשר לא מסוגלים לחשוב מטר קדימה. הממשלה הכושלת הזאת החליטה על הפסקת אש שהפכה ניצחון צבאי לתבוסה מדינית. הפסקת אש המסכנת את ביטחון ישראל ואת חייהם של תושבי קו העימות. קודם כל חותמים על הפסקת אש נמהרת. ועכשיו מחפשים דרך לצאת מזה ולתקן את זה.

מנהיגות אמורה לחשוב לטווח רחוק ולא להתמכר לשקט. וכאשר מי שבהתמכרות לשקט המיטו עלינו את אסון 7 באוקטובר עדין בשלטון, מה הפלא שאלו התוצאות?

* להסיר את האיום –קראתי פשקוויל קריאה להפגנות למען השלמת העסקה, ובין היתר הופיע שם המשפט: "הקיצונים בגדה מנסים להעביר לשם את המלחמה כדי לחבל בעסקה!"

מעבר לעצם דברי השנאה וההסתה, מזעזע שדברי הבל כאלה נכתבים אחרי 7 באוקטובר. יש היום איום של ממש ביהודה ושומרון, ואם להיות מדויק יותר – בשומרון ובעיקר בצפון השומרון; איום של התבססות טרוריסטית חזקה שמסכנת את ההתיישבות היהודית הן בשומרון והן במרחב התפר, באזורים כמו הגלבוע, עמק בית שאן, עמק יזרעאל, עמק חפר ועוד. הלקח העיקרי של 7 באוקטובר הוא ההכרח לסכל את האיום מראש ביוזמה אקטיבית שלנו. זה מה שצה"ל עושה כעת בשומרון ובפרט במרחב ג'נין. ופשוט מגעיל שגורמים פוליטיים רדיקליים, שתופסים טרמפ על מצוקת משפחות החטופים, יוצאים נגד הפעולה הזאת ומוציאים את דיבתה רעה.

האם מתאים להם, שעוד לפני השלמת עסקת החטופים, יהיו פתאום עוד כמה עשרות חטופים מעפולה, ממושבי התענכים או מקיבוץ מירב או מעלה גלבוע? חשוב להשלים את עסקת החטופים, אך חשוב לא פחות למנוע את החטיפות הבאות.

* טראמפ והגרעין האיראני – לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב כתבתי, שאילו הייתי אמריקאי הייתי תומך בהאריס, אבל כישראלי אני מקווה שטראמפ ינצח. והסברתי, שיותר משהסיבה לכך היא הפער ביניהם ביחס לישראל, היא הפער ביניהם ביחס לאיראן.

הכרזותיו האחרונות של טראמפ נגד פעולה צבאית להשמדת מתקני הגרעין של איראן, והידיעות שהוא חותר להסכם עימה, מדאיגות מאוד. איזה מין הסכם זה יהיה? הרי אין כאן מחלוקת שניתן להגיע בה לעמק השווה. יש כאן דיכוטומיה מוחלטת – יהיה או לא יהיה גרעין איראני. לא "גרעין לצרכי שלום," שמעניין את האיראנים כמו שהשלום מעניין אותם. יש להם רק מטרה אחת – נשק גרעיני. הם הפכו זאת למטרה תיאולוגית ואין מצב בעולם שהם יוותרו עליה בטוב. כל הסכם שהם יגיעו אליו, יהיה הסכם טקטי שנועד להערים על העולם כדי לממש את חזון התגרענותה של איראן. יתר על כן, אחרי המכות הקשות שקיבלה אסטרטגיית טבעת האש האיראנית סביב ישראל, הצורך והדחיפות שלהם להגיע לפצצה רק גברו.

מן הראוי שארה"ב, מנהיגת העולם החופשי והאוייב הגדול של איראן, על פי הגדרתם של האיראנים, תוביל את התקיפה. ואם לא, שתסייע לישראל לעשות כן.

כך או כך, אחרי 7 באוקטובר אני מקווה שאף אחד אינו משתעשע אצלנו עוד ברעיון שאיראן מדינה רציונלית וגם אם יהיה לה נשק גרעיני היא לא תשתמש בו. הנחת העבודה שלנו חייבת להיות שאם תהיה פצצה גרעינית במערכה הראשונה, היא תוטל במערכה השלישית. יתר על כן, גם אם איראן לא תשתמש בפועל בנשק גרעיני, די בכך שהיא תשיג אותו, כדי לשתק את המזה"ת.

לכן, על ישראל לפעול בכוח נגד הגרעין האיראני, עם או בלי ארה"ב, בתמיכתה וגם אם תתנגד. יתכן שאין לנו כלים להשמיד את התוכנית, ואם זה המצב זה מחדל איום ונורא של מי שמכהן כבר יותר מעשור וחצי כראש הממשלה, אך לבטח יש לנו יכולת לפגוע בתוכנית ולהסיג אותה שנים אחורה.

אין לנו זכות לא לעשות כן. אין זכות קיום לממשלה שלא תעשה כן.

* פח אשפה – מיהו השר האחראי על ביטחון הפנים ועל האכיפה בישראל? אין שר כזה. זאת המשמעות של העמסת שלושת משרדי הכנופייה, ובהם המשרד ל"ביטחון" לאומני בידי שר התיירות. המינוי הזה מעיד בעיקר על חוסר אחריות של נתניהו אבל לא פחות מכך של חיים כץ, שמוכן לשאת בשלל התארים הללו, למרות שהוא יודע שלא יעשה בהם כלום.

התפטרותו של ראש הכנופייה מחייבת מינוי שר חדש, בוודאי בתקופה קשה כזאת של מלחמה ושל פרוספריטי חסר תקדים של כל ענפי הפשע ותאונות דרכים מאז מינוי של עבריין סדרתי לאחראי על האכיפה. אבל נתניהו, בחוסר אחריות לאומית אופייני, לא מאייש את התפקיד, ושומר עליו כפיקדון לקראת חזרתו של ראש הכנופייה. הוא מוכן למנות רק שר זמני.

כל שר יודע, שאם ימונה, צמרת המשטרה לא תעז לשתף עימו פעולה, מחשש לנקמת ראש הכנופייה כשיחזור. לכן, אף שר שמכבד את עצמו אינו מוכן לכך. לכן, אבי דיכטר, שכשר לביטחון פנים וראש השב"כ לשעבר הוא המינוי הטבעי, סירב לכך. לכן גם אלי כהן, שאמנם הסכים לסידור הדבילי שבו יהיה שנה שר החוץ, אח"כ שנתיים יהיה שר האנרגיה וישראל כ"ץ יהיה שר החוץ ואח"כ שוב הוא יהיה שנה שר החוץ, אבל מסתבר שיש לו קווים אדומים. גם הוא סירב. גם השר לוין, שאי אפשר לחשוד בו באחריות לאומית, סירב להצעה, כי גם לו יש כנראה קווים אדומים. נתניהו עצמו מנוע מלכהן כשר, בשל היותו נאשם בפלילים. ואולי ההצעה הוצעה גם לשרים אחרים שסירבו. אבל חיים כץ הסכים להיות פח האשפה.

מה שנדרש היום, הוא למנות את האדם המתאים ביותר למשקם של משטרת ישראל והשב"ס, שראש הכנופייה הפך אותם למיליציה פשיסטית חמושה פרטית שלו. זה מה שהיה עושה נתניהו אילו הוא היה אדם בעל אחריות לאומית. אולם אילו הוא היה אדם אחראי, לא היינו מידרדרים למצב הקשה שבו נמצאת מדינת ישראל.

אז אין היום שר לביטחון פנים (השם הנכון של המשרד) וזה רע מאוד. אבל המצב הזה עדיף על המצב שראש הכנופייה הוא השר ל"ביטחון" לאומני.

* החד-גדיא השוקניסטי – ככל שמישהו יפרסם בשוקניה פשקוויל יותר אוטו-אנטישמי, יימצא מישהו שייצא נגדו על "מתינותו". בפשקוויל תמיכה בשמחתו של איימן עודה על שחרור המחבלים, יצאה קרולינה לנדסמן נגד מי שמנתקים את טבח 7 באוקטובר מן "ההקשר". ההקשר הוא הסכסוך הישראלי פלשתינאי. ההקשר הוא שבאשמתנו אין להם מדינה ואין להם צבא, אז איך אנחנו יכולים לבוא אליהם בטענות שהם טרוריסטים? אי אפשר לנתק את הטבח, סליחה, את "המתקפה", מ"חלקה של ישראל בעיצוב המציאות שהכשירה לכך את הקרקע." מהי אותה מציאות? "אקיבוש", כמובן.

הפוסט היסטוריון האוטו-אנטישמי, מכחיש קיומו של העם היהודי, שלמה זנד, יוצא חוצץ נגד מי שטוענים שהטבח נעשה בשל "אקיבוש" של 1967. מה פתאום? הטבח נעשה אמנם בשל "אקיבוש", אך זה של 1948, כלומר הקמתה של המדינה. "שנים חשבנו, אנו ההיסטוריונים ה'פרוגרסיביים', שמקור הזעם והתסכול הפלסטיני הוא בעיקר הכיבוש [שגיאת הכתיב – במקור. א.ה.] של 67' וההתנחלות שבאה בעקבותיו. אבל אם נעיין בביוגרפיות של כל ראשי חמאס, ללא יוצא מן הכלל, נגלה שכולם הם בני פליטים שגורשו ב-1948-1949 מיישובים ערביים ברחבי עוטף עזה." ולכן, הפתרון אינו סיום "אקיבוש" של 1967, אלא זה של 1948, כלומר חורבנה של מדינת ישראל. במקום המדינה הוא מציע הקמת מדינה משותפת לשני העמים (שבאחד מהם הוא כלל לא מכיר, ואין זה העם הפלשתינאי). הוא לא שואל את עצמו איך יתקיימו החיים המשותפים של הפלשתינאים והיהודים במדינה האחת. כי אם ישאל את עצמו ביושר, יבין שיהיה זה דו-קיום כמו בין הפלשתינאים והיהודים בבארי, כפר עזה, שדרות וניר עוז ב-7 באוקטובר.

אבל אותו זנד טוען, ש"פשעי המלחמה" שישראל מבצעת ברצועת עזה אינם ג'נוסייד. ובעקבות מאמר שכתב כך, הוא מספר ש"ידידים המשתייכים למחנה השמאל שלחו לי מכתבים שבהם שללו לחלוטין את עמדתי, הקובעת שאין להגדיר את מלחמת עזה כאקט של ג'נוסייד, כלומר, כמלחמה שיעדה השמדת עם."

בשבוע שעבר יצאו נגדו חוצץ בשוקניה הפוסט היסטוריונים דניאל בלטמן ועמוס גולדברג, שכינו אותו "מכחיש הג'נוסייד", לא פחות. ובפשקוויל שפירסמו הם יצאו מגדרם כדי להוכיח שישראל מבצעת ג'נוסייד.

מעניין מי, בשלב הבא של החד-גדיא האוטואנטישמי בשוקניה, יתקוף אותם על כך שאינם מספיק אוטואנטישמים ועל מה הוא יגדיר גם אותם כמשת"פים.

אגב, פרופ' עמוס גולדברג ואני למדנו יחד לתואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל. דווקא היינו מיודדים. הוא היה צעיר ציוני-דתי מתון, ברוח מימ"ד. איך הוא הידרדר לאוטואנטישמיות רדיקלית כל כך?

* בהשראת הטבח – מחר ימלאו 80 שנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ. תאריך זה נקבע כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה. ביום הזה, יש להעמיד במרכז הדיון את האנטישמיות.

האנטישמיות הגיעה ב-16 החודשים האחרונים לשיאים, או נכון יותר לומר לשפל, שלא היה כדוגמתו מאז השואה. ב-7 באוקטובר נערך הפוגרום האנטישמי הקשה והאכזרי ביותר מאז השואה. הטבח עורר התלהבות בקרב גורמים אנטישמיים בכל רחבי העולם, ובהשראתו נפתח בכל העולם גל האנטישמיות הקשה ביותר בשמונים השנים שמאז שחרור אושוויץ. מיד לאחר הטבח, תומכיו הנלהבים החלו בהפגנות תמיכה בטבח, בתקווה שהוא יימשך "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי," כלומר שמדינת היהודים תושמד, ו"פלסטין" תהיה חופשית – חופשית מיהודים, כלומר – ההשמדה משחררת. הגל האנטישמי גאה בעיקר באוניברסיטאות בארה"ב, אך גם בכל רחבי אירופה, החוזרת לסורה אחרי שמונים שנה, ואפילו לאוסטרליה הגיעה. יהודים החלו להסיר את המזוזות מפתח הבתים, את הכיפה מהראש וכל סממנים מזהים מפחד האספסוף האנטישמי. בהולנד נערך פוגרום באוהדי כדורסל ישראליים ביום השנה לליל הבדולח.

והאירוע האנטישמי הנורא ביותר – בית הדין הבינלאומי בהאג, שקם כדי להבטיח שלא תהיה עוד אושוויץ, הפך לזרוע של טבח 7 באוקטובר, מעמיד לדין את ישראל על כך שהעזה להגן על עצמה ועל חיי אזרחיה, כאילו הגנה על חיי יהודים היא "ג'נוסייד". צורר היהודים ועבריין המין חאן, הגיש תביעה למעצר ראש הממשלה ושר הביטחון של המדינה היהודית בעוון מימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל, וטריבונל "שופטים" אנטישמי הוציא צווים כאלה.

שמי העולם קודרים, אך אסור לנו להתייאש. יש לחבור לגורמים הנאורים בעולם למלחמה באנטישמיות.

* אמת או נרטיב – שיעורו של אבי שילון באוניברסיטת קולומביה, בפתח קורס על ישראל המודרנית, הותקף בידי אנטישמים תומכי חמאס. הייתי גאה בעמידתו הגאה, כמתואר במאמרו על המקרה בוויינט, אבל לצערי הוא סיפר על כוונתו ללמד את "שני הנרטיבים" על מלחמת השחרור – הנרטיב הציוני והנרטיב הפלשתינאי, כדי שהתלמידים יכירו את המורכבות ואת שתי העמדות. כלומר, הוא לא מתאר את האמת, אלא מכנה אותה "הנרטיב הישראלי" ובצידה את השקר המכונה "הנרטיב הפלשתינאי".

לשם כך לא צריך להיות היסטוריון.

האם בקורס על השואה הוא היה מלמד את הנרטיב הציוני שהשואה היתה ואת הנרטיב של מכחישי השואה, כדי שהתלמידים יכירו את המורכבות?

* כנס על היישוב הקהילתי – לקראת יום הולדתו התשעים של יהודה הראל, לפני כחודשיים וחצי, רציתי לארגן אירוע גדול בגולן והייתי שותף לרעיון של אירוע ביד טבנקין. אבל יהודה הטיל וטו מוחלט. לא היה מוכן לשום אירוע, למעט חגיגה בחיק המשפחה.

אז חגיגה לא היתה, אבל מצאנו דרך לציין את המועד. יהודה ערך לאחרונה מחקר מרתק בנושא היישוב הקהילתי – צורת ההתיישבות המצליחה והמובילה מאז אמצע שנות השבעים. ליהודה עצמו יש מניות יסוד בהקמת צורת ההתיישבות הזאת, אם כי, לטענתו, הוא החל את המחקר כדי לאושש את הנחתו שהוא המציא את היישוב הקהילתי, אך המחקר הוכיח לו שאחרים תרמו לכך יותר ממנו, ובראשם עוזי גדור, אבי היישוב הקהילתי.

הזמנו את יהודה להרצות על המחקר בפורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה, ולכך הוא הסכים. ניצלנו הזדמנות זו גם כדי לברך אותו. יו"ר הפורום ד"ר אלון גן, ואני, שהייתי יו"ר הכנס, אמרנו "מילים לזכרו", כהגדרתו של יהודה.

יהודה הרצה על המחקר, והתמקד פחות בשאלה מהו יישוב קהילתי ובהיסטוריה של היישוב הקהילתי, שהם מרכז המחקר, אלא יותר בשאלה – מדוע ההתיישבות העובדת, הקיבוצים והמושבים, חדלו ליישב ומה הוואקום שאותו מילא היישוב הקהילתי. פרופ' דייוויד ניומן וד"ר עזרא נשרי הגיבו, לאחר מכן נערך דיון עם הקהל (שמיעוטו היה נוכח פיזית ורובו בזום) והסתיים בתגובות קצרות של שני המגיבים ושל יהודה. היה אירוע מרתק.

מבחינתי, דיון על ההתיישבות – יותר משהוא דיון היסטורי, הוא דיון עכשווי וצופה עתיד, ואני שמח הייתה לי זכות להנחות דיון כזה.

* שיימינג מעל הבמה – ביום ג' נערכה בחדר האוכל של אורטל הופעה של הקומיקאי והסטנדאפיסט רשף לוי. למעלה מ-300 איש מאורטל ויישובי הסביבה מילאו את חד"א מפה לפה.

איך היה? התשובה מורכבת.

קודם כל, הוא באמת מצחיק. עובדה, הקהל צחק לכל אורך ההופעה וגם אני בתוכו. אבל זה צחוק רע. מהו המופע? הוא יורד על אנשים בקהל. טוב, זה הקונספט, זה לא חדש. הבעייה היא שהיו במקום כמה ילדים ונערים, שהוא התמקד דווקא בהם. ובעיניי, לפחות, זה היה מכוער ובלתי לגיטימי.

היה עליי לקום וללכת. והאמת היא שבמהלך המופע פעמים אחדות אשתי ואני התלבטנו אם ללכת. אבל נשארנו. למה? כנראה כי הוא באמת הצחיק.

אבל אני מצטער שלא הלכתי.

* ביד הלשון: בית הלל – בית הלל הוא מושב באצבע הגליל, על גדתו המערבית של נחל שניר, כ-5 ק"מ מקריית שמונה.

המושב עלה לקרקע ב-1939, כאחד מיישובי מצודות אוסישקין. היתה זו תכנית שהגה המנהיג הציוני, יו"ר הקרן הקיימת לישראל מנחם אוסישקין, להקים באצבע הגליל, במהלך מאורעות 1936-1939, שישה יישובים, מכל זרמי ההתיישבות. הוא עמד על כך ששמותיהם של כל היישובים יהיו מצודת אוסישקין – מצודת אוסישקין א', ב' וכן הלאה. אך היישובים לא היו מוכנים לכך, ובחרו שמות ייחודיים להם, כמו דפנה, דן, שאר ישוב ועוד.

בית הלל הוקם כמושב שיתופי, ושם הגרעין שהקים אותו היה משק שיתופי. אולם לאחר זמן קצר החליטו חבריו להפוך למושב עובדים.

המושב מנציח בשמו את זכרו של ד"ר הלל יפה, רופא המושבות בתקופת העלייה הראשונה, ומנהיג ציוני, מראשי תנועת חובבי ציון (1864-1936).

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com