במלאת 80 להירצחו

יוסף-חיים ברנר: עצבים

בהעתקת אהוד בן עזר

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

נדפס בישראל 2001

ו

בקאהירה, בשעת העברה ממסע למסע [מרכבת לרכבת] ע"י עליות ותחתיות ארוכות ומשונות לאין סוף, כשמשני עבריך ניתלים עליך הסבלים לשרתך ולשאת לך את משאך, ואתה מתנער מהם כמו מזבובים וצועק בלי הפוגות ובגרון ניחר: "לא, לא, לא!" – עלתה שוב מתחת הקרקע אותה הברייה! אני נשאתי עליי חמישה צרורות ושתי ילדות, האישה עם יתר צרורותיה וילדיה היתה עוד בריחוק-מקום מאחוריי; עיני כולנו תעו; איזה מסע [רכבת] הוא הנכון? לאיזה אנו צריכים להיכנס? לשאול את מי לא היה בגדר האפשרות כלל... ופתאום שמענו קול אדיב בלשון-אמא [אידיש]:

– לא בזה... לא בזה... במסילה השנייה...

ואחות-האישה, שהקדימה וישבה בפנים, זכתה אפילו לשירות של "קאוואלר" [מחזר] בשעת היציאה. בשבתנו כבר יחדיו בעגלה הנכונה, הצטער ה"קאוואלר" על שלרגל עסקיו הוכרח לשבת עד קאהירה בעגלה [בקרון] אחרת, והוא הלא נוסע איתנו יחד מאלכסנדריה. באלכסנדריה בילה שבועות אחדים. הוא – מבואנוס-איירס... פירושו... [רועי-זונות יהודיים היו מפתים בהבטחות בחורות יהודיות לנסוע עימם לבואנוס-איירס, שם מכרו אותן לזנות] מה? אותו הרמאי? מפני הרמאים צריך להיזהר. אעפ"י שאי-אפשר לדעת אם זה רימה. חשבונות-המטבעות מסוכסכים פה. ההבדל בין כסף וזהב הוא אמנם גדול. ומה אנו חושבים לעשות בפורט-סעיד?

– כלומר? הלא יש לנו כרטיסים על נסיעה להלן – ליפו?

– טוב... אבל הלא נמל אין בפורט-סעיד... עד הספינה נוסעים בסירות ערביות... הערבים פושטים את העור מעל העצמות. בעד הנפשות והחפצים ידרשו בוודאי שלושה פרנקים... ואולי ארבעה... בעד כל נפש ונפש. הנה הוא כבר דיבר את הגברת הצעירה... והיא מסכימה... אם יש את נפשנו, הוא נכון לשרת... הוא יקח רק שנים-עשר... לא, רק עשרה פרנקים בעד הכל... הוא נוסע לא בפעם הראשונה ויש לו מכרים... איננו מסכימים? הוא מכניס בחשבון זה גם את העברת החפצים מבית-הנתיבות אל החוף –

– לא צריך! – הפסקתיו בחימה נוראה, בשומעי את מילות "אל החוף" יוצאות מפיו.

– לא צריך – לא צריך... אך חושש אני פן תינחמו... [תתחרטו]

הפרספקטיבה לא היתה מן המנעימות ביותר! איזה פחד בא אל הלב, שמא הלכה כבר ספינתנו ליפו – והלא אז אבדנו... ובצר לי, בהגיע הייאוש עד קצהו האחרון, החלטתי בליבי לבלי האמין שוב לשום איש, ובבואנו לשם, לפורט-סעיד, לקחת בעצמנו את הכבודה שלנו ולשאתה בידינו עד הספינה. יש נמל בפורט-סעיד – ולא דרוש שם כלל לנסוע בסירות! ואם נאחר – נאחר... אח, הילדים אינם חדלים לבכות...

ואולם, חביבי, למה אלאך [אעייף אותך] ב"פסיכולוגיה"? בפורט-סעיד לא-יש נמל, ואל הספינה צריך לעבור בסירות, ומבית-הנתיבות עד החוף מהלך רב ונורא... אבל – קצת דברי אגדה... רוצה אתה? הרי בן-אדם אחד יש שם (לא אדע את שמו, אך אפשר שהנהו שם עד היום...), גם-כן משרת בהוטל, ומרגלא בפיו [רגיל לומר]: "כיצד אין אלוהים בלב?" והוא כבן ארבעים וחמש; ופגשנו בדרך. לראשונה לא האמנו גם לו; אבל הוא לקח בחוזקה... הוא שם בחוזקה את חפצינו ואת הילדים על עגלת-ההוטל שלו ו"יותר משלושה פרנקים בעד הכל עם הסירות לא אקח מכם, יהודים שכמותכם!"

המים היו צלולים, בלי גלים, השמש האירה, ונעימה היתה הנסיעה בסירה. נפש-הילדים חיתה. מובילנו לא סר מעלינו. כל הדרך רב עם הערביאים בעלי-הסירות, שהאשימוהו בלקיחת שוחד מאיתנו. הוא מצידו האשימם, כי אין אלוהים בלבבם.

לאחרונה העלנו בשלום על האונייה, ובכדי לבלי לתת פתחון-פה לערביאים, שהוא נוטל אצלנו ממון, שילם בעדנו מכיסו גם את שלושת הפרנקים. אגדה? כן! אבל יחד עם זה – עובדה (אפשר "יארצייט" [יום זיכרון למת] היה לו באותו יום... מי יודע...) "אני רוצה – אמר – שהמצווה שלי תהיה שלימה".

– זה היה מלאך... זה היה מלאך... – לא חדלה האישה לטעון...

ואני, כאשר שבה נפשי למנוחתה, השגתי מעט מים. הדחתי את הזיעה מעל פניי וידיי, קלפתי תפוח-זהב, לקחתי פרוסת-לחם ואמרתי למלאות חובת האכילה (רעב, כמובן, לא הייתי, אף כי עוד לא בא הדבר אל פי כל אותו היום). ואולם יחד עם הכזית הראשונה [המעט שאכל] עלתה לפניי אימת ההפכים של שני האנשים, אשר פגשנו באותו יום במיקרה, את אימת הניגוד שבין ה"נו-גוד" וה"גוד" – לא! לא! לא רע וטוב ביחס אלינו, ביחס אל התוצאות, ביחס אל האישה הסחופה עם חמשת ילדיה, סמל הנדודים והאסון הישראלי – לא! רע וטוב – בתור שני עולמות, שתי מהויות... שמה [שי"ן בסגול, מ"ם בפתח] גדול התהום שביניהם! ריבון-עולמים, מה גדול התהום! מה גדול אסון בני-האדם! ומה קשה לחיות! מה קשה לחיות! – עמדה פרוסת-הלחם בבית-בליעתי, ודמעותיי ניתכו, ניתכו בלי הפוגות, דמעות היסטיריות [כך במקור], אבל מסתתרות, שתקניות. הערביאים, הנוסעים אל הקבר הקדוש, הביטו אליי, הבינו, כי מר חלקי בחיים, כי היקשה אללה ידו איתי...

באותה שעה הסביר הנוסע החדש, שנילווה אלינו בקאהירה, להעלמה השמנה, אחות-האישה, איזו דברים מגוחכים מחיי בואנוס-איירס ומעלילות-ההרמון שבקונסטאנטינופול (איסטנבול). היא הקשיבה בפחד ובעונג.

ז

היכן אני עומד? הן; בחוף יפו ובמצב-רוחי המשונה אז.

המשונה במצב-רוחי היה זה, מה שבאיזו בחינה חיתה נפשי ממש את ההיפך מן המעמד השגור לפני אסון נורא, המתעתד לבוא, או לפני המוות בעצמו. לפני אסון גדול, או לפני המוות, משערים, שהאיש מתמלא תהייה על הראשונות: אוי, אלמלי היו חיי עכשיו בידי, כמה כבר יודע הייתי להשתמש בהם כראוי! מעמד-נפשי אז היה להיפך: אהבה פתאומית וגדולה אל כל חיי שעברו, אהבה כבירה ושביעת רצון גמורה מהווייתי בשבועות האחרונים וציפייה רבת חדווה אל מה שלפניי: הנה אני בא אל הארץ... אחר-כך – כבר לא איכפת... אחר-כך כבר יהיה הכל טוב מאליו... צריך רק להיות שם... ושם, בארץ, הלא אהיה עוד היום, או מחר... הנה יפו... איזה גיל! הנה הנוסעים מהמחלקות השנייה והראשונה יוצאים ומביטים בבינוקלים [זוג עדשות-ראייה מוחזק בידית. כאן הכוונה כניראה למשקפות]... קרום של אפר מעולף הוד על הרי יהודה ממרחק.

כן, שכחתי להעיר לך במקומו של דבר: אני לא הייתי צריך לרדת ביפו. אני, על פי עצת מכר אחד בניו-יורק, שהיה כבר לפני שלוש שנים פה, גמרתי אומר להיות מתחילה בגליל ואחר-כך ביהודה, ולפיכך קניתי כרטיס עד ביירות. אולם פרט זה לא מנע אותי, בכל זאת, מכל אותם הרגשות השגיאים, שהיו צריכים לשחרני [לבוא אליי], אילו הייתי צריך לרדת תיכף.

– נסענו ביחד ונרד איש לבדו – הראתה לי סימני התקרבות ידידתי-ילדתי, בת האחת-עשרה. ומה נעמו לי הפעם קולה והברתה הליטאית, המחליפה שי"ן בסמ"ך וסמ"ך בשי"ן! חושב אני עד היום: אלמלא היה חישקי לאחוז בה, ללפתה ולנשק לה מאליפות, כל-כך לוהט, וכנידמה לי, גם בולט, באותו רגע, לא הייתי מבליג על עצמי. אך דמי סער, התגעש ביותר... ושברתי את הצימאון בלטיפת לחייה של בת התשע, הקטנה ממנה. ככה הוא הדבר. שאר הילדות, החל מזו שאמרה לי ביום הראשון להתוודעותנו: "וגם אני מיונדין", היו צעירות זו מזו בשנה: בת שמונה, בת שבע, בת שש. חמש שנים שלימות עברו מעת שנתאלמנה האישה מבעלה.

– עוד לא ידוע אם תעמוד הספינה ביפו – חיווה את דעתו של סגן-המשולח, בעל הקפוטה [הגלימה] הארוכה-ארוכה, הפיאות הארוכות-ארוכות והשטריימל [מגבעת עטורת פרווה] הגדול, שכאן, בראותו את מהות בני ליווייתו, הסיר מעצמו את מסווה הנזירות והקדושה, ויהי מעורב בין הבריות כאחד-האדם, הירבה שיחה עם הנשים, ועם הנוסע מבואנוס-איירס התרועע אפילו והתחרה איתו בניבול-פה.

– מדוע? – חלק עליו הנוסע החדש – בחוף-יפו יש סלעים וכפים, ובשעת סערה אין הספינה קרבה אל החוף – אני יודע; אבל היום הלא שקט. אם לחשוש – יש לחשוש לדבר אחר: להנוסעות הרוסיות אין תעודות-מסע.

– נו, בעד זה, – אמר סגן-המשולח – אין אני חושש לכגון דא.

– מדוע? – קרא הנוסע החדש – כלום אתה פתי מאמין כמוהן, שעכשיו כבר אין צורך בשום דבר: לא ב"תזכרה" [תי"ו בסגול, כ"ף דגושה. רשיון-כניסה עות'מני לארץ] ולא –

– אני הלא הנני נתין תורכי! – התפלא סגן-המשולח מצידו – ומה יש לי לירוא?

ובתוך כדי דיבור ירד לצלחתו [כיסו], הוציא איזו ניירות, והביא מהם ראייה לדבריו.

האישה שלי מיהרה אליי בבהלה. שומע אני מה שהם מדברים? לא יתנו לרדת...

בינתיים ניתן לנו צו להסתדר לביקורת-הרופא. קאראנטין [הסגר] – השדים יודעים. איזו חומרות חדשות!

– אוי, עיניי מה תהא עליהן?.. – רטטה האישה.

אולם דווקא הביקורת הזאת הניחה את דעתי. כל ה"פרוצדורה" [ההליך] נעשתה באופן מגוחך, אפילו לא למראית-העין; כל מילוי החוק נעשה בריפיון זדוני כל-כך (הרופא, ששיחק כל הלילה בקלפים, יצא והתעצל אפילו לעבור על פני כל השורה, לא הביט אלא בפני שלושה, אולי ארבעה ממאות הנוסעים ושב אל ה"קאיוטה" [התא] שלו), עד שמאליה נתעוררה תקווה גם בנוגע לאיסור-הכניסה; הן גם זה אינו אלא חוק תורכי...

וכשירדה כל המשפחה, אל תוך הסירה לנסוע אל הנמל, כשנשתתק ה"שלום!" שלה האחרון, ואני נישארתי לבדי על מיכסה-האונייה בתוך נגוהות-השמש הטובלים בגלי נצחים (על האמת צריך להודות!) ומרחוק – יפו (הנאה כל-כך מרחוק!) עם גגותיה הדומים למעלות ומורדות של חומה אחת גדולה, היה – אני אומר לך, אחי – איזה דבר-מלכות בליבי. מרגעה!.. טוב!.. איזו שאלה היא, אם יתנו להן לרדת: ליהודים לא יתנו לבוא לארץ-יהודה?! ולא אגיד, כי לא ידעתי את כל אי-האמת המדאיבה שבאמירה חולפת זו (מה לנו ולארץ יהודה בכל המובנים!), אבל טוב היה לי, וקורי חלום לפפוני, שלא היו דוגמתם לא לפני ולא לאחר זה... ואז נתגלה לי הדבר הישן, כי למרות "ידיעתי", שהכל שווה והכל אחת בהחלט, הנה כל זמן שהנשמה בקירבי, אין אני יכול מבלי עשות חילוקים שונים בין אדם לאדם, בין עולם לעולם, בין חיים לחיים ובין מצב למצב, וכי למרות "הכרתי הברורה", כביכול, אי-אפשר לי לבלי להרגיש בכל שעה הרגשות אחרות מאשר בקודמת, הרגשות שונות ורחוקות, לפעמים אנושיות-פשוטות ולפעמים סודיות-מוזרות... הן; יש, יש סודות בצירופי דברי החיים, אחי! – – –

...מאחד הבתים יצאה נערה אחת גלויית שיער ועברה על פנינו לרוחב-הסימטה, כשהיא מזמזמת מילודיה [נעימת-שיר] ערבית קלה, נעימה ומטעימה את פסוקי "שיר-העם" משל המשורר: "ציפור-זהב, עופי, חוגי, ובקשי לי בן-זוגי"... ממולה עלה מן החצר באוויר הלילי קול של ספק זכר וספק נקבה: "רוך, רוך מנהון! (כלך! כלך מכאן! [לך! לך מכאן!]) ס'טעזיך צוגעטשעפעט [מה הספחת הזאת]?!" – הקולות התנגשו. חלונות בית-הכנסת הגדול של המושבה הקטנה הביטו עלינו מעל הגבעה ברחבות, אבל – חשכים. אצלם עמדו מאזרחי המקום ושוחחו ביניהם על ענייניהם בקול בעל-ביתי: "את אחמד צריך היה לפטר; גנב מאין כמוהו!.." המשפט התגלגל ובא עד החפירה שבצידי הסימטה. שם צמחו פתאום צללי שני עלמים פועלים, אחד בתלבושת של אריג כהה. והשני בקרעי מכנסי בד וחולצה ויחף לגמרי. נשמעו המילים: "הפונדקי, שבעה גרוש"... וגם הזמר המקונן: "שניים ציונים היינו ולא יכולנו לשבת יחד". הצלילים רטטו. "מחר ימלאו ד' חודשים לבואי לארץ-ישראל" – נפסקה הזימרה על-ידי הברה פולנית-יהודית רכה; "וכמה חודשים ימלאו מחר ללא-עבודה?" – צחק השני, ה"רוסי", על פי מיבטאו, והפורק כל עול על-פי תנועותיו, בעונג גמור.

הנשף [הערב] נמשך.

ח

ונמשך גם סיפורו של רעי.

אושרו אז נמשך כשעתיים.

אבל לא יותר.

כשחזרו הסירות, הביאו בהן את האישה וחמשת ילדיה בחזרה! המלחים התרגזו למאוד על המושבות וזרו הלאה את חפציהן באכזריות רבה. החפצים היו מותרים ושרויים במים. הילדות – החל בגדולה וכלה בקטנה – בכו בקול. האם היכתה ברציחה ודבר לא דיברה. היתה אימה!

והשבר הגדיל. לאחות-האישה עלה דווקא לרדת! גם לה לא היתה כל תעודה, אבל בעזרת אותו הנוסע עלה לה לרדת. והמהומה ב"גומרוק" (בית-המכס) כל-כך גדולה, והדבר נעשה כל-כך במהירות ובהיסח-הדעת, עד שאצל אחותה נישאר גם כל סכום-הכסף שלה, של האישה וילדיה. הארנק היה תמיד אצלה, אצל האחות. עתה נישארה היא, אם-הילדים, בלי פרוטה. את אחותה העלו, ואותה דחפו בחזרה אל תוך הסירה. מתלאה! [תלאות]

מה לעשות עתה? מה לעשות? לאן נוסעים מפה?

חשך העולם. הספינה מתנודדת: מפליגה לחיפה. הנה ייכנס מישנה-רב-החובל לבדוק את הכרטיסים. מילא, בעד הנסיעה מפה לחיפה אשלם אנוכי... אבל הלאה?

מישנה-רב-החובל עבר ולא שאל לכרטיסים. ריחם, כניראה, את האומללים. יש עוד פרוסת-לחם? בבוקר לא אכלתי מהתרגשות; עתה צריך לאכול קימעא, להחליף כוח, להיכון לאסונות חדשים; ברם, הפרוסה שוב מתייצבת בגרון – לא לבלוע ולא להקיא.

– ויהודים עמדו שם, יהודים... – התחילה האישה להמר [להתאונן על מר גורלה], כשעייפה נפשה משתיקתה – ואיש לא ריחם. איש... "למה באתן ליפו? – שואלין... – מדוע לא ירדתן בחיפה?" הלוואי שלא ידעתי, איפה היא יפו וחיפה גם שתיהן... (ולילדות): שתוקנה!! אקח את כולכן ואשליככן הימה!..

כאן ניגש סגן-המשולח, שנסע גם הוא עד חיפה, ואמר: אישה דרכה בצעקה. אין מה לצעוק. הנה גם הוא נוסע לחיפה. לחיפה – ומשם לצפת. בחיפה יש לו אח, בעל אכסניה, ובוודאי לא יימנע מהיות לעזרה בצרה. בחיפה, עד כמה שהוא, הצפתי, יודע, הירידה בכלל קלה היא מאשר ביפו. היהודים שטענו, מפני מה לא ירדה היא, האישה, בחיפה, צודקים, אלא שהם בוודאי לא ידעו, כי האישה באה בספינה מטריאסט. הם חשבו בוודאי, שמרוסיה באה, שאז ביירות קודמת לחיפה, וחיפה ליפו, והיקשו: למה לא ירדה בחיפה? אך השתא אתי שפיר [אבל השנה, כלומר עכשיו, הכל בסדר]. ואל תצעק. הוא, סגן-המשולח, יכול, כמדומה, להיות לה לעזר. אלמלי היה איזה כסף בידה, היה הוא משתמש בו... רצונו לומר: הוא היה ניגש ישר לפקיד-ה"גומרוק" והיה אומר לו בלשונו: – חוואג'ה [אדון], כך וכך... צריך יהיה לתת לו בערך סכום של חמישה פרנקים בעד כל נפש ונפש... אולם אפשר שיקח גם נפוליון אחד בעד הכל. הו, אם יראה נפוליון של זהב – יותר טוב שני חצאי נפוליון של זהב – יהיה הוא כפרתנו... ישכח היכן הוא בעולם...

– נפוליון? זה כמה? עשרים פרנק?! – צווחה האישה – אפילו פרוטה אחת אין לי... גם אם ארד בחיפה... ביפו אמצא את אחותי... אבל בחיפה... שם אמות עם ילדיי ברעב...

– נו, – אמרתי אני – בחיפה כבר נמצא לנו איזו עצה...

ולעת עתה היה לי כסף מזומן כעשרים וחמישה פרנקים עם איזו פרוטות, שנתתים לסגן-המשולח תיכף, מיד ליד, כי יעשה בלהטיהם מה שהוא יכול.

– נפוליון דיו! – אמר המקבל.

מילא, בקיצור – חמשת הפרנקים הנותרים נתתי להאישה, "לכל מאורע שיארע"; את הפרוטות הקטנות הישארתי לי. אהובתי, בת האחת-עשרה, שהחזיקה כפות-ידיה הקפואות בשרווליה, הוציאה אותן משום-מה ושלחה לי מבט אחד. ידיה שבו למקומן, אבל המבט חיזקני, חיזקני... ושוב נידמה לי, בעצם הצרה הקיצונית, בעצם המצב של אין-מוצא, כי כדאי, כדאי לחיות, כי יש בשביל מה לחיות, וכי נעים, נעים לחיות. רגעי היה הרעיון הדימיוני ההוא, במעוף-עין בא וכהרף-עין חלף, אבל בן-תוכן היה אותו הרגע. בפני ביקורת-השכל לא היה גם הוא יכול לעמוד, בפני קרח [כורח?] הכרת המציאות, כמו שהיא, והאפסות שלאחריה, כמו שהיא – לא כל שכן... ואולם כל מהותי צעקה באותו רגע: כן! כן! כן!

ט

לא קצת עדיין בשמיעה? אבל לי, אמנם אין כבר מה להאריך. לתאר לך באיזה רגש ישבנו בחיפה בסירות לנסוע אל החוף – לא אובה [ארצה] וגם איני יכול. כמשליכים עצמנו המיימה נידמינו ברידתנו מעל שלבי האונייה (כן, גם אני ירדתי אז לחיפה, יען כי לביירות צריך הייתי לנסוע עוד לילה שלם, מה שכבר היה למעלה מכפי כוחותיי; גם מתעניין הייתי לראות גורלה של משפחתי). הנה מהרה-מהרה ייחתך גזר-דיננו: אם יקבל האדון את ה"בקשיש" [מתנת שוחד] ואם לא, אם יתן לבוא העירה, אם לא... הוי, ארץ-ישראל! ארץ-ישראל! מה יקרת באותה שעה!

מחמת דוחק המקום על-ידי הנוסעים הרבים נפלגו במיקרה חמשת הילדים של האישה לעבור בשתי סירות. בסירה, שאנוכי באתי בה, ישבו שתי הילדות הבכירות, והאם עם שלוש הנותרות נפלו לתוך הסירה השנייה, אשר פיגרה הרבה מאחורינו.

אולם הנה החוף... הנה גם פני יהודים, העומדים שם על היבשה... איזו יהודים מאושרים, שכבר הינם שם, שכבר הותר להם להיות שם... מה צריך אחר-כך עוד?

צעקות ומהומות. הלב ניתר ממקומו, ניתר, ניתר, ניתר... מה יהיה?

– אין מה לירוא... אין מה לירוא... – צועק אלינו מעל החוף יהודי עבה, קצבי, בעל זקן-פישתן, בפסקה [פ"א בסגול, תרבוש] תורכית – יהודים, הכניסה חופשייה פה...

אינני מאמין עוד למישמע-אוזניי!

– לגמרי? אי-אפשר... – ממהר סגן-המשולח שלנו לקפוץ ראשון מן הסירה וקורץ להמבשר בעיניו.

מתוך קריצה זו שכחו, הוא ואחיו, לנשק איש את רעהו נשיקה לבא מן הדרך.

עליתי גם אני אחריו ושתי הילדות צמודות בי. מתוך הסירה השנייה, מרחוק, שלוחות אלינו עיני הבעתה [הפחד הנורא] של האם. רעיון-בלהות נשקף מהן: פן כמיקרה אחותה יקרה לה גם בילדותיה הבכירות. אנו נעבור על ידי השוחד, והיא תישאר...

– אמא! אמא! – צעקה ילדתי בכל כוחה – אל תפחדי! פה אין משליכים אל הסירה בחזרה!

– נו, מה? – אחז במיטלטלינו היהודי העבה – תלכו לאכסנייתי...

ועל אוזני לחש:

– טעות... טעות... לא לגמרי חופשי... הכניסה... אחר-כך אגיד...

סגן-המשולח לא היה כבר איתנו.

– הם לקחו מכם כסף? – נחפז אליי יהודי שני, על פי מראהו, מיוצאי רומיניה, גם כן פונדקאי, על פי דבריו – אוי, מוצצי דם... הירידה פה חופשייה לחלוטין... אינה עולה אפילו בפרה... [פ"א ורי"ש בפתח, מטבע תורכית פחותת-ערך, פרוטה] אל תלכו אליהם... יפשטו עורכם... מה זה, אברך? מה אתה?

בכייתי הפעם היתה כבר לא אותה הבכייה החשאית והקטועה בפורט-סעיד, אשר המעבר מהטילטול והייסורים המוחלטים אל מעשי-צדקותיו הפתאומיים של אותו היהודי האגדי גרם לה; הפעם היתה ריקניות בליבי, חולשה בכל אבריי, סיכסוך נורא בראשי – וצעקה ארוכה בפי! ראיתי את האם עם שלושת ילדיה חותרת אל החוף בהתפעלות שגעונית ובחוסר-אמונה בהצלחתה עד הרגע האחרון; ראיתי את היהודים, כשאר יהודים, העומדים פה מסביב, על אדמת הקודש, על אותה האדמה, אשר נכסוף נכספתי אליה מימי ילדותי; ראיתי את מי-הארץ הזכים, הטהורים, השוטפים, השוטפים, המשתפכים מעולמות רחוקים עד החוף, עד החוף הזה... ועם החוף זכרתי אותו האדם מישראל, שבא שם אל החוף, בלונדון, ואת "בתו", הבת מישראל, שירדה אל החוף עם בעל השפמים החדים [בסיפור פזורים רמזים שהלה עלול להדיחה לזנות], וכל זה ביחד התיך את כל קרביי והציף את כל פניי בדמעות רותחות, גונחות, צועקות... א-א-א-א-אה!

– ביפו לא נתנו לנו לרדת! – נשמה האישה המאושרה בכבדות וסיפרה ליהודים מכל המוצאות אותה.

– ביפו אין נותנים, וכאן נתון נותנים? – שאל אחד היהודים העומדים – החוק צריך להיות בכל מקום אחד.

– טערקעלי שיקסע! [מילולית – גוייה, שקוצית, תורכית, והכוונה לממשלה התורכית] – מעיר הקצבי, בעל זקן-הפישתן.

– וזה האברך אינו פוסק מבכייה! – תמה מחציתו וליגלג מחציתו בעל המלון השני – אי-אי! – חיקה הוא את קולי – טיפש'ל, מה אתה בוכה?

פניי באותה שעה נתנו לו, כפי הניראה, את הרשות המלאה להכתירני בשם-החיבה הזה.

– אוי, – התחטאתי [התנצלתי] לפני הכל כילד – הרינו בפלשתינה...

– נו, ומה טוב!.. למה לבכות? – טען בעל המלון.

העומדים חייכו: – משימחה!.. משימחה על שהוא פה!..

– בכייני הוא... – אמרה אם-משפחתי במנוד-ראש. טיפה אחת נתלתה בקצה-חוטמה, וכל אשר עבר עליה החל כבר להתנדף, כניראה. היא שבה להיות את אשר היא.

ואני מחיתי דמעותיי – ולמה אכחד? גם נטף-אושר חמימי ניצנץ, סוף-סוף, בקירבי, בהביטי פעם אל ידידתי הקטנה, שאינה סרה מעליי, ופעם אל החוף. בהביטי אל הילדה, אשר מה יהיה עימה מחר לא ידעתי, הבינותי, בכל זאת, שוב, מה שניגלה לי בבוקר, כי איך שיהיה ושיהיה, כל זמן שאנו חיים – אין הכל אחת, בשום אופן אין הכל אחת! וכי אותו ההבדל התהומי שבין שני אלה האנשים, שפגשנו אתמול באלכסנדריה ובפורט-סעיד, מונח גם בין שתי אלו העליות: בין זו, שעלתה אחות-אימה המיסכנה ביפו, וזאת, שעלתה עימי היא, הילדה, בחיפה... ובהביטי אל החוף – ותהי בי הרוח, ואבין, כי לעת עתה קרוב הוא החוף, אשר באתי אליו אני, מאותו, שבא אליו ההוא גברא [אותו אדם], הנער הזקן, בלונדון הזרה. ומה שנוגע ליופי...

שמע-נא, יודע אתה מה שאגיד לך? הן שונאים אנו את הדיבורים היתרים על היופי, אשר אנו שומעים השכם והערב מסביבינו; הן ריקים הם הדיבורים האלה וגורמים לנו לפעמים לכפור בעצם היופי גופא. אולם, אמור מה שתאמר, מילים אין בפי – ואז היה יפה. ו"הים הגדול" אכן הוא ים יפה, ובחוף-חיפה – יפהפה! באותה שעה האמנתי באמת ביופי, ביפי-הטבע, ביפי-היקום, ביופי של מעלה – – – מובן – גם זה עצבים.

י

המבוי האפל הצדדי שמעבר לגבעת בית הכנסת, אשר דרך בו שבנו הביתה, היה ריק; מלבדנו – אין איש. הירח, ככל אשר הוספנו ללכת, הלוך ושוב, בסימטות-המושבה הספורות והדוממות, כן ירד, ירד עד שיפולי הרקיע; וכשנכנסנו אל המבוי, היה החרמש משוחרר כבר מקפאון-עשנו ומנצנץ שוב בזוהר-זהבו, אשר היה לו מקודם, בהיותו עוד חולייה דקה. אולם נשב הרוח הקל, התמידי, רוח-הארץ, והירח נבלע לאט-לאט מאחורי איזו כתמי ענן – וייספה [וייעלם].

למרות בריאותו הרופפת של בן-לווייתי ולמרות הסיכסוכים אשר היו לו מרגע לרגע עם ערדלו ועם רגלו החבושה, הרבינו עוד לטייל באותו ערב; אבל בנוגע לאחרית גיבורי זכרונותיו, מה היה את "משפחתו" בימים הקרובים אחר-כך, לא שם הוא לב לכל הפצרותיי ולא פלט יותר אף מילה. אפשר, שהוא בעצמו לא ידע כלום; יוכל היות, שהוא עזבם עוד באותו יום, אבל באופן כזה הן לא היה הוא מכחש ממני זאת. שיחתנו לאחר זה נתגלגלה עוד פעם על עניינים אחרים, שונים, ודווקא – שוב – עניינים רגשניים.

ולאחר שעה או יותר, כשבאנו למלוני, בבית איכר-פרדסן לא עני אחד, היה בבית הכל על מכונו [אולי מלון "הירקון" של האיכר משה גיסין, בכניסה לפתח-תקווה מצד מערב. ברנר עצמו התגורר פרקי-זמן במושב הפועלים הצעיר עין-גנים במזרח המושבה, שמיבצר אנטיפטרוס הוא כמטחווי-עין ממנו, או בהוטל הפועלים רבינוביץ, בצד המערבי של רחוב פינסקר, קרוב לפינת ברון הירש, במרכז המושבה]; אבל אצל אורחי, המספר, נתנה הקדחת [המאלאריה] אותותיה אותות ביתר שאת וביתר עוז, וישכב ויתכס בבגדו.

– אכלן גדול איננו וגם אינטליגנט גדול איננו, אבל כל הלילה איננו נותן לישון... – התאונן בעל-הבית באוזניי על אורחי, לאחר שהשוכב נירדם לכאורה – הוא צועק... חלומות רעים מבעתים אותו, או מה? מתוך קדחת, כניראה... ואנשים כאלה באים הנה לעבוד... תן להם עבודה!... משלחת...

– קדחת?.. – קרא בנו המגודל של בעל-הבית, אותו שלא נולד "להתענות בבויארה" [יו"ד ורי"ש בקמץ, בפרדס] ושבאותו שבוע התעתד לנסוע לשיקאגו, לדודו [דומה שפרטים אלה אינם מתאימים למשפחת גיסין] – שמן-קיק וחינה (כינין) – הוסיף בקול של בר-סמכא – יותר לא צריך דבר!

ממחלת הקדחת עברו לתחלואים האחרים המתהלכים. בעלת-הבית ערכה את השולחן לארוחת-הערב. נכנסו איזו שכנים. מן המחלות עברה השיחה לקרדיט [אשראי] ולפתיחת חנויות חדשות; העירו איזו דברים גם על עסקי "קופת מילווה" [שם של בנק]: למי שלא צריך לתת לו נותנין, ולמי שצריך – אין נותנין. השעה היתה קרובה לתשע. הבת המתבגרת, תלמידת המחלקה האחרונה בבית-הספר המקומי, ישבה בקצה-השולחן, במקום שהמפה לא הגיעה עדיו, ולמדה צרפתית. הכל כתמול שלשום, שוחחו, פיהקו, שתו קפה ואכלו דגים מלוחים.

תרע"א, [1911, במאסף הספרותי] "שלכת"

*

התוספות בסוגריים מרובעים הם משלי. אב"ע.