זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 6
"אוּרילֶ'ה-מותק, קַקַלֶ'ה קטן, למה אתה לא בוגד בי? לא נמאסתי עליך? תנסה להתעסק פעם עם בחורה אחרת."
כך היה, בנישואיה של איה.
"אבל אנחנו נשואים!"
"ובשביל זה אתה מוכן לקבור את כל החיים שלך איתי? איזה מטורף אתה!"
"את יצאת מדעתך."
"לא. זה אתה שכל הזמן בורח מלהסתכל במציאות. אני ממש מתפלאת איך אדם שמתיימר לכתוב מחזות ורומאנים יכול להיות פסיכולוג כל כך גרוע."
"אבל את חלק ממני ואני חלק ממך."
"אוריל'ה מסכן, זה שאתה אוהב אותי עושה לי את הכול יותר קשה." היא מלטפת את תלתליו.
"מדוע מסכן?"
"אף פעם לא בגדת בי?"
"השתגעת?"
"אתה רואה! אז אתה נורא משעמם, אם אתה חושב באמת לחיות את כל החיים שלך איתי." היא צוחקת.
"טוב... אז היה משהו."
עיניה הירקרקות בוערות בציפייה פראית. "אורילֶ'ה-מותק, באמת? ספר..."
"לא. זה היה מגעיל."
"לא נכון. זה מעניין. מעניין נורא." היא קופצת ומתיישבת על ברכיו. והוא מספר לה כיצד לפני כמה שבועות, כשחזר בערב במונית מחיפה, הרצה באוניברסיטה, ישב במושב האחורי, בין שתי בחורות, והמרפקים..."
"אוריל'ה, אתה שלחת ידיים!" היא הודפת אותו בהיתול.
"לא נכון. אני נשבע."
"אל תישבע לשֶקר. אני מכירה אותך."
הבחורה שישבה מצד שמאל התחככה בו מרגע שהתחילו לנסוע. היא לבשה מכנסי-ג'ינס מרופטים מאוד ואיזו חולצה דקה מבד-הודי. ועשתה עצמה קצת ישינה או מסתכלת החוצה. כשעברו את זיכרון-יעקב, המרפק שלו כבר חפר אצלה בבטן כמו שֶׁלָׂׂשִׁים בצק. אז היא התמתחה על המושב, הניחה את התיק שלה על הברכיים שלה, כרומזת לו שאפשר להסתיר מה שהם עושים, והרחיקה קצת את הברכיים שלה זו מזו –
"יוצא-מן-הכלל!" איה קופצת על ברכיו, מטורללת קצת.
הוא ניסה למצוא לכל זה איזו משמעות מיטאפיסית, דתית, כמו אצל פנחס שדה – שהנה גם הוא יושב בין שתי נשים, ומעבר לטוב ולרע, באמצע, בין שמיים וגיהינום – ולא הצליח. בשום-אופן לא הצליח. רק המעשה עצמו. רק זה, לעזאזל. ואילו היה כותב את זה בספר היו אומרים שזו סתם פורנוגראפיה –
"אתה מספר לי!" היא מתנשפת קרוב אליו, מהופנטת.
ואילו אצל שדה! – עוד לפני אור-עקיבא השחיל את היד הימנית-שלו-דווקא לאט-לאט למטה עד שנגע במה-שמו שלה מבעד לתחתונים והעניק לה מין עיסוי שכזה עד שהבטן שלה התרוממה וירדה, התרוממה וירדה, ולא מפני שהיו מהמורות באוטוסטראדה. וכשעברו את הגשר של נחל-חדרה היא כבר נאנחה, בשקט.
"ולא פחדת, קקלֶ'ה? ואף אחד במונית לא הרגיש?"
"לא. היה חושך."
"אתה בטוח?"
עיניה של איה מבריקות. כולה נרגשת. מטורללת. אולי איזו אהבה נפתלת ומוזרה, וחדשה, כבר מושכת אותה החוצה? היא למדה אז בחוג לתיאטרון. שם איש לא התייחס למחזות של אורי ולעובדה שהיא אשתו. אפילו לא ראובן ברנע. סתם איזו איה בן עמי, שסטודנטים ומורים אמנם לוטשים אליה עיניים, ותמיד נדמה לה באוטובוס שנדחקים אליה קרוב מדי לציצים שלה, אבל זה לא זה. היו לה שאיפות רבות, רבות יותר. וכדי להרגיש עצמה חופשייה-יותר הסירה את כל טבעותיה, גם את טבעת-הנישואים, בטענה שאינן נוחות לה, בגלל שטיפת-הכלים. אורי כלל לא הרגיש במשמעות הדבר.
"אז אפשר לומר שאתה בגדת בי!"
"אל תהיי אינפאנטילית."
"מי שמדבר! אוריל'ה, באמת. באמת אני לא כועסת עליך. להיפך, אני רוצה שיקרו לך דברים מעניינים, כמו לפני שהיכרת אותו, כשהבעל של שולה ניסה לצלם אתכם ערומים, במיטה, דרך החור שקדח בגג האסבסט יום קודם... ואתה פחדת שיראו את התוסיק שלך ב'העולם הזה'... ואיך נורית שאלה אותך אם היא עוד בתולה ואתה ענית שאתה לא בטוח מפני שעוד לא נתקלת בשום התנגדות... אבל שתספר לי הכול, הכול מה שאתה עושה, טוב?" היא מנענעת אותו והוא שותק. ולבסוף מנהם –
"טוב."
"איזו מין אישה מוזרה אני שהבעל שלי בוגד בי ובכלל לא איכפת לי."
"זאת עוד לא נקראת בגידה. בגידה זה רק מרגע שיש משגל ממש."
"איפה קראת את זה?"
"לא קראתי. פשוט היגיון."
"אז תרשה לי לומר לך, אוריל'ה, שההיגיון שלך מאוד עקום. בגידה זה מרגע שחושבים בראש!"
"אז אם כך כולם בוגדים, כמעט כל הזמן!"
"זה רק אתה חושב כך מפני שאתה לא אוהב אותי. אבל כשאני אהבתי אותך אז לא חשבתי על אף אחד אחר."
"ועכשיו?"
"עכשיו תספר לי מה היה הלאה – "
"לא."
"כן."
לבסוף הגיע לחזהּ ונגע, זה יה כשעברו את נתניה, בחלק הרך, למטה, כי אל הפיטמה פחד להגיע. היא היתה בחורה מזרחית, קטנה ורזה כזאת, שלא קוראת ספרות עברית, עם מכנסיים מקומטים וחולצה דקה, וכשהתקרבו לרמזורים של כפר-שמריהו עשתה עצמה כאילו היא מתחילה להתעורר, ועד תל-אביב הם כבר נשארו רחוקים זה מזה, ואפילו לא הפנתה את הראש שלה כלפיו, כאילו אינה רוצה שיזכור את פניה לפני שייצא. ואז הכול נגמר. היא המשיכה לתחנה-המרכזית. וכשבא הביתה דבר ראשון עשה מקלחת כי הרגיש מזוהם, וזה למרות שחוץ מהזיעה נשאר יבש, תודה-לאל. ואז הרגיש, פעם ראשונה מזה הרבה זמן, כאילו הוא שוב רווק, כאילו אף פעם לא נגע באישה וזאת הפעם הראשונה. "עכשיו בואי – "
איה מסרבת. אורי עולה עליה. הם מתכתשים קצת-בצחוק וקצת-ברצינות, כמו היו זוג שנפגש לראשונה והבחורה מבקשת לשמור על שמה-הטוב, כביכול. אך כשאורי מתעקש וממשיך לרכב עליה – היא מתקשחת כולה בחמת-זעם ומנערת אותו מעל גבה כאילו הוא אדם זר לה.
"די... די... אני לא רוצה את זה." והיא מעלה את תחתוניה, וזורקת עצמה, פרועה בשפעת שערה השחור, לעבר כסאו, ומקישה בעצבנות על מכונת-הכתיבה שלו. "לא רוצה. לא רוצה. לא רוצה שתשכב איתי. לא רוצה ללדת לך ילדים. לא אוהבת אותך. לא רוצה אות. תסתלק כבר מפה. צריך להיות אטום כמו קיר בשביל לא להבין את זה!"
"אַיוּש, מה קרה לך?"
"שלא תיגע בי! אני רוצה להיות מאושרת. לחיות. נמאס לי לראות כל הימים את הגב שלך. לחיות איתך כמו שפנה בכלוב. כמו עוזרת. איגואיסט אחד! זואולוג – "
"מה פתאום זואולוג?"
"ככה. אני לא חייבת לך יותר הסברים על שום דבר. אני אדם חופשי! אני. אדם. חופשי. הבנת?"
"מה השתנית לי פתאום?"
"נמאס לי לשקר."
"את רוצה להגיד שאנחנו חיינו בשקר?"
"בוקר-טוב אליהו. מה אמרתי לך כל הזמן? אתה עיוור. מי שרואה רק מה שעיניים שלו רואות ולא רואה מה שלא רוצה לראות – הוא עיוור-בריבוע."
"דווקא היתה לי הרבה סבלנות אלייך."
"אז מה יצא? אתה בכלל לא מכיר אותי באמת. אתה לא יודע שרכבת כל הזמן על נמרה! שאני בכלל לא בחורה כל כך טובה ומוסרית כמו שאתה חושב. פשוט היה לך מזל שאהבתי אותך. אבל אסור היה לך להיות כל כך טוב אליי."
"סליחה. הייתי צריך הנראה להכות אותך."
"אולי. די תשתוק. עכשיו כבר מאוחר. היית צריך לעצור אותי בזמן ולא לתת לי לעלות לך על הראש. ועכשיו נעשית לי מין רכרוכי כזה, סנטימנטלי, מגעיל. ואני לא מוכנה להמשיך בחיים האינפנטיליים האלה, ושבעוד כמה זמן אתחיל לבגוד בך – "
"אם כך את מדברת אז באמת צריך להתגרש, ומהר!"
"בוקר-טוב אליהו! אם לא הייתי אומרת לך את זה בפטישים, אתה היית מוכן להמשיך איתי רק בשביל הנוחיות המחורבנת שלך ואפילו הייתי חוזרת בשלוש כל לילה מראובן ברנע לא היית מאמין שהייתי עם גבר אחר אם לא הייתי מספרת לך. היית מסכים להמשיך כך?"
אורי שתק.
היא קיבלה את שתיקתו כהוכחה נוספת לצדקת דבריה. "אתה רואה? אבל אפילו אם היית מסכים, אני כבר לא מוכנה."
"את חושבת שאם תזדייני עם ראובן ברנע זה יפתור לך את כל הבעיות הנפשיות שלך?"
"תזדייני! – תשמעו אותו, כך מדבר סופר עברי אל אשתו. אפילו פנחס שדה לא היה מדבר ככה. אתה נמצא בירידה. כולם אומרים כך."
"מי זה כולם?"
"כולם. כל החברים הכי טובים שלך, ואפילו ראובן ברנע הזה, שאתה סתם חושב שהתעסקתי איתו. ואם לא הבנת עד עכשיו – אז כבר לא תבין לעולם."
"צריך לשלוח אותך לפסיכיאטר!"
"אל תדאג. הבעל הבא שלי יהיה מנהל-בנק ואני לא אבין ולא אתערב בשום-דבר בעבודה שלו. בבוקר הוא יילך לעבודה ואני לא אראה אותו כל היום, ובערב הוא יחזור הביתה וכל חודש יביא את הכסף בלי תסכולים. וכשיתחשק לי אלד לו ילדים ואחיה כמו גברת ולא כמו שפחה!"
"אם תתחתני עם מנהל-בנק, הבנק יפשוט את הרגל."
"אל תנסה לעשות צחוק ממה שאומרים לך. אני מדברת ברצינות."
"גם אני. יש משפט אחד התנ"ך 'בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דְלַתֶיהָ.'"
"מה זה צריך להיות?"
"מה שיקרה לך ולי ולכולנו, לכל השאיפות הגדולות שלנו."
"אפשר לחשוב... מה כבר השאיפות הגדולות שלי? אתה סתם רוצה שאף-פעם לא יהיה לי טוב..."
אהוד בן עזר