* הפנקס פתוח – כפי שכתבתי פעמים רבות, אני בעד מיצוי עסקת החטופים עד תומה, עד החזרת כל החטופים. ולאחר מכן, בעד חידוש המלחמה כדי להשיג את המטרה השנייה – מיטוט שלטון חמאס.
והעמדה הזאת מעוררת תהיות. מה? ישראל תפר באופן חד-צדדי הסכם שהיא חתומה עליו? ואולי ההסכם יכלול ערבויות בינלאומיות? איך העולם יקבל זאת? או שמא אני מצפה להפרה של חמאס? אבל חמאס יקפידו לא להפר בשלב הראשון, עד שישתקמו ויתחזקו.
יש על כך יותר מתשובה אחת. ראשית, הלקח העיקרי ממחדל 7 באוקטובר ומטבח 7 באוקטובר, הוא שישראל אינה יכולה להשלים עם איום רצחני על גבולה. עליה ליזום, לא להגיב. עליה להכות באוייב בטרם הוא יכה אותה. התובנה הקיומית הזאת קודמת לכל הסכם ולכל דאגה מדעת הקהל. אגב, ראינו שגם כאשר הוכינו בטבח נורא שלא היה כדוגמתו, "העולם" לא השלים עם זכותנו להגן על עצמנו.
שנית, עסקת החטופים היא הסכם שנחתם תחת סחיטה ולכן אין לו שום תוקף ויש לנו צידוק מוסרי מוחלט להפר אותו.
שלישית, ההסכם כבר הופר שלוש פעמים: בעיכוב של 19.5 שעות בפירסום שמות המשתחררות בפעימה הראשונה. באי שחרורה של ארבל יהוד בפעימה השנייה. באי העברת רשימה מסודרת על מצב החטופים ביום השביעי להסכם.
הפנקס פתוח והיד רושמת. די בהפרה אחת כדי שנתקוף. יש כבר שלוש. לבטח תהיינה עוד רבות עד השלמת העסקה. ננשוך שפתיים עד שהחטופים יחזרו, ואז נבוא אתם חשבון. והפעם, לא בידיים אזוקות מחשש לפגוע בחטופים, כפי שנלחמנו עד כה.
אגב, אם מוחמד סינוואר חי, זו לא הפרה של ההסכם?
* מלחמת בזק – מלחמת "חרבות ברזל" מתנהלת מראשיתה כאילו יש לנו כל הזמן שבעולם. וכך, לאורך הדשדוש האינסופי נשחקה עד דק אהדת העולם, שעמד לצידנו אחרי 7 באוקטובר, וחלה שחיקה משמעותית בלכידות הלאומית סביב המלחמה, שחיקה של כוחות המילואים ומחיר כלכלי כבד. מלחמת הדשדוש ההססנית והדחיינית הביאה אותנו לכך שאחרי למעלה משנה רבע, צה"ל לא הצליח למוטט ארגון טרור, החטופים לא שוחררו, וישראל נאלצה לחתום על הסכם כניעה משפיל כדי להציל את החטופים.
עלינו לחדש את התפיסה של מלחמות בזק, בשיטת "מבצע סבתא": "אתה מתחיל הכי מהר ולאט לאט אתה מגביר." כן, להתחיל הכי חזק ומהר ולהמשיך במלוא העוצמה עד השגת ניצחון מהיר.
אבל את התיקון לא תעשה ההנהגה שקלקלה. היא לא תוכל לעשות אותו, במיוחד כאשר היא נסה במוגות לב מאחריותה ומסכלת חקירה להפקת לקחים.
* הפנטזיה הנדל"נית של טראמפ – ספק רב אם יש היתכנות כלשהי לחזון הנדל"ני של טראמפ בנוגע לרצועת עזה, שכן הגשמתו דורשת לא רק הסכמה, אלא גם שיתוף פעולה פעיל, מצד מצרים, ירדן והפלשתינאים, וקשה לי לראות איך זה קורה.
סמוטריץ' וראש הכנופייה כבר קפצו בראש להביע התלהבות. הם מפנטזים שטראמפ אימץ את פנטזיית הטרנספר שלהם.
אז זהו, שלא. הפנטזיה של טראמפ אחרת לגמרי. הוא מפנטז על מגה-מיזם נדל"ני, של בנייתה מחדש של רצועת עזה כאזור מודרני ומפותח בעבור הפלשתינאים. על פי הצעתו, האוכלוסייה תזוז זמנית למצרים וירדן כדי שהמיזם יוכל להתבצע בזמן קצר. זו לא תוכנית לטרנספר ולא להתיישבות יהודית.
* הפסקת אש מופקרת – הפסקת האש בלבנון, שרקח נתניהו בתמיכת סמוטריץ', היא הפסקת אש מופקרת, שמשמעותה – חזרת כפרי רדואן לאיים על יישובינו. הפסקת האש הזו סותרת את מטרת המלחמה בלבנון – חזרת תושבי הצפון לבתיהם בבטחה. הפסקת האש הפכה ניצחון צבאי לתבוסה מדינית. הפסקת האש היא אי הפקת לקח 7 באוקטובר וחזרה למדיניות ההתמכרות לשקט, שהובילה לטבח.
אולם לצד הביקורת, ההגינות מחייבת גם דברי שבח. ההסכם הוא אומנם העתק-הדבק של החלטה 1701 אחרי מלחמת לבנון השנייה, שקרסה והובילה למציאות המאיימת בתחילת המלחמה, אולם אכיפת ההסכם בידי ישראל, לפחות עד כה, שונה לחלוטין מחוסר המעש בשנים 2006-2023 (או ליתר דיוק עד ספטמבר 2024, כי רק אחרי שנה מופקרת ישראל נחלצה והכתה בחיזבאללה). לאורך שישים ימי הפסקת האש ישראל פעלה ללא הפסק לאכיפתו בכוח ובתום 60 הימים ישראל לא מילאה אותו באופן חד-צדדי ולא השלימה את הנסיגה. ישראל של 6 באוקטובר לא היתה מעלה זאת על דעתה.
נכון לעכשיו, הפסקת האש הזמנית הוארכה עד 18 בפברואר. איני יודע מה יקרה בהמשך הדרך, אך יש לחתור לשינוי בתנאי הפסקת האש, ועיקרו – רצועת ביטחון ישראלית בדרום לבנון ומניעת חזרתם של כפרי רדואן.
* אספסוף אליטיסטי נמוך מצח – כפי שתעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מעלילה עלילות דם שפלות על צבא ההגנה לישראל והשב"כ, כך יש מי שמעלילים עלילות נפסדות על נתניהו. אורי משגב פרסם ב"הארץ" פשקוויל המאשים את נתניהו, שהוא משחרר את החטופים שההורים שלהם התחבקו עם שרה ו"התנהגו יפה". שחרור הבנות שלהם הוא פרס על התנהגות טובה. מי שהוריהם לא התנהגו יפה יישארו למות בעזה.
המקור ל"ידיעה" הזאת, זולת ה"עובדה" ש"כולם מתלחשים על זה," הוא... איילה חסון. איילה חסון אמרה משהו על כך שאימא של רומי הורידה פרופיל במאבק. על פי משגב, איילה חסון היא הדוברת של נתניהו. או "אחת שיודעת." ואם היא אומרת כך, סימן שזאת הסיבה שהיא ונתניהו שחררו את רומי, ואת כל המשוחררות. הזוי. בזוי.
וכמו שיש אספסוף נמוך מצח שמדקלם כמו תוכי מקולקל את עלילות הדם נגד צה"ל והשב"כ, כך יש אספסוף נמוך מצח שמדקלם כמו תוכי מקולקל את עלילת הדם הזאת. בהבדל אחד, אלה שמדקלמים את העלילה נגד נתניהו מרגישים שהם "אליטה", הרי מקור המידע שלהם הוא העיתון לאנשים חושבים.
נו, בטח כאשר מתן צנקאוגר ישתחרר, האספסוף הזה ידקלם טענה שלפיה נתניהו שחרר אותו כדי שאמא שלו תשתוק, או משהו כזה. איזה עלובי נפש.
* משגב דוקר את יזהר ליפשיץ – לאורי משגב יש בעייה. הוא מפיץ עלילה שנתניהו דואג להחזיר רק חטופים למשפחות "נוחות" ש"מתנהגות יפה". רק את "אנשינו". אבל השלב הראשון כולל את עודד ליפשיץ, פעיל שמאל רדיקלי, שאשתו, פדויית השבי יוכבד ליפשיץ, השמיעה דברים קשים מאוד על הממשלה. איך הוא פותר את בעייתו? הוא סימן את בנו של עודד, יזהר ליפשיץ כסוג של משת"פ. הוא פרסם פשקוויל מכוער, שכותרתו "יזהר ליפשיץ הוא חלק מן הנרמול," שבו הוא הסביר לו שהוא לא יודע להיאבק למען אבא שלו, מטיף לו מוסר, מלמד אותו מה צריך לעשות ובהזדמנות חגיגית זאת גם משתלח ב"אחים לנשק" על כך שאינם עורקים מן המלחמה ואינם מסיתים לעריקה מן המלחמה.
* סמכות לנשיא – חוק ועדות החקירה תשכ"ט 1969, נכתב בתקופת התום. נקודת ההנחה שלו היתה, שממשלה שכשלה תחליט על ועדת חקירה ממלכתית, כאמצעי לתיקון, תוך נכונות לשלם על כך את המחיר. החוק היה מבוסס על הנחה שראש הממשלה והשרים הם אנשים נורמטיביים, שטובת המדינה נגד עיניהם ועל ציפייה שינהגו בממלכתיות ובאחריות. ואכן, כך נהגו הממשלות.
החוק לא העלה על דעתו, שממשלה, שבזמנה אירע המחדל הגדול ביותר בתולדות המדינה, הכישלון הגדול ביותר בתולדות המדינה, האסון הגדול ביותר מאז השואה, לא תקים ועדת חקירה ממלכתית. ולכן, הכנסת שחוקקה את החוק לא חשבה על חלופה.
חברי יובא גל, העלה רעיון מצוין, שאני מאמץ אותו, ולפיו, בנוסף לסמכותה של הממשלה, תהיה סמכות כזו גם לנשיא המדינה. נשיא המדינה, שנבחר בידי הכנסת, מייצג את הריבון – העם. בניגוד לעבר, הוא אינו יכול לכהן קדנציה שנייה, כך שהוא בלתי תלוי במערכת הפוליטית. אולי אפשר לחוקק איסור על הנשיא לחזור לחיים הפוליטיים לאחר סיום תפקידו (מה שעד היום עשה רק נשיא אחד, יצחק נבון). הנשיא הוא סמכות מוסרית, סמכויותיו המעשיות דלות לעומת אלו של עמיתיו בעולם. מן הראוי להוסיף לו את הסמכות הזו.
* קיוויתי וציפיתי – קיוויתי וציפיתי (אך לא השליתי את עצמי) שהשופט יצחק עמית יתעלה על עצמו, ינהג באבירות ויוותר על מועמדותו לנשיאות. אילו נהג כך, היתה זו אמירה לציבור שגם ספיק ספיקא של אבק חשד כלשהו, היא סיבה לוותר על התפקיד, ולהעניק לציבור חוויה מתקנת – מופת של מנהיגות המעמידה את טובת המדינה מעל טובתה הפרטית. סברתי שצעד כזה, שהיה מביא לבחירתו של נועם סולברג לנשיא בית המשפט העליון, עשוי להיות צעד בונה אמון מצד המערכת המשפטית לכיוון של הסכמות ופשרה, ולא פחות חשוב, צעד שישמוט את השטיח מתחת למסע ההסתה של לוין ואנשיו נגד הרשות השופטת בכלל ובית המשפט העליון בפרט. חבל, שכצפוי, הוא לא נהג כך.
משהוא לא נהג כך ונשאר מועמד, לא היתה לוועדה למינוי שופטים סיבה שלא לבחור בו, אחרי שהבדיקה המקצועית לא הניבה חשד המצדיק חקירה. ודאי שהם לא היו צריכים להעלות אותו קורבן למסע השנאה וההסתה של לוין. יש הבדל בין מה שהייתי מצפה ממנו לעשות בהתנדבות, מרצונו הטוב, לבין ציפייה מחברי הוועדה שיעשו לו.
התנגדות למועמדותו היא לגיטימית, כמובן. ההחרמה הילדותית של הישיבה מביישת את המחרימים. ומשנבחר, והוא נבחר כדת וכדין, על פי חוק, בידי הגוף המוסמך לכך, ובהתאם למסורת הקיימת בישראל מיום היווסדה, הוא נשיא בית המשפט העליון וגם ממי שהתנגדו לו יש לצפות שינהגו כלפיו בכל הכבוד הראוי.
תגובתו האנרכיסטית של לוין לבחירה, היא מעשה חמור ובלתי נסלח.
הדבר המגוחך בכל העניין, הוא לשמוע את הביביסטים, חובבי השחיתות, אוהבי המושחתים, מעריצי המושחת מספר 1, שמבחינתם זה בסדר שפושע סדרתי מנעוריו ימונה על האכיפה בישראל, מדברים פתאום כטהרני הטהרנים. פתאום טוהר מידות מעניין אותם... בדיחה לא מצחיקה.
* אילו היה לנו ראש ממשלה – "שר משפטים" שמחרים את בית המשפט העליון, שמכריז בחוצפה ובעזות מצח ש"אינו מכיר" בנשיא בית המשפט העליון, שמחרים את הוועדה למינוי שופטים, אינו יכול להיות שר המשפטים. אילו היה לישראל ראש ממשלה ראוי לשמו, כלומר אדם נורמטיבי ואזרח שומר חוק, הוא היה בועט עוד היום (ובעצם מזמן) בעכוזו של השר הסורר, עוכר המשפטים.
אגב, אילו לא היה מדובר בעמית, אלא בכל שופט אחר, עוכר המשפטים הפירומן היה עושה בדיוק אותן פרובוקציות, אותם תעלולים, אותו מסע הסתה והשמצה.
יריב לוין הוא סכנה לדמוקרטיה הישראלית.
* האנרכיסט – כאשר עוכר המשפטים הפירומן מכריז ש"אינו מכיר בנשיא בית המשפט העליון," המסר שלו לכל אזרח, הוא אל תכיר בבתי המשפט בישראל, אל תכבד פסיקות של בית משפט בישראל. עוכר המשפטים הוא סוכן אנרכיה.
* המכתב שלא יישלח – לכבוד נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט עמית.
קבל את ברכותיי לבחירתך לתפקיד.
אני סמוך ובטוח שתמלא את התפקיד נאמנה למען חיזוק שלטון החוק בישראל, לחיזוק הצדק והמשפט ולמען אזרחי ישראל.
אין ספק – יש שופטים בירושלים!
ממשלת ישראל תשתף איתך פעולה, כראוי וכמקובל בדמוקרטיה.
ראיתי בתקשורת אמירות מתוך ממשלתי על "אי הכרה" במינויך. למותר לציין שאלו אמירות חסרות כל תוקף. אין כל צורך בהכרה במינוי, שנעשה כחוק וכמובן שאיש אינו מוסמך להכיר או לא להכיר בו.
אני מאחל לך הצלחה בתפקידך!
בנימין נתניהו
ראש ממשלת ישראל.
* אני לא מכיר ביריב לוין כשר המשפטים.
* תסריט – פתח ישיבת הממשלה הקרובה. יריב לוין עומד וסביבו הביביריונים אמסלם, קרעי ומאי ג' והם פורצים בצווחות: "ה-שופט בן זונה / ה-שופט בן זונה."
מישהו יופתע מהרמה?
* דוגמה אישית – האוהדים החוליגנים בסמי עופר ובבלומפילד: אנחנו לא מכירים בשופט.
* פני הדור כפני הכלב – אחרי שנתיים שבהן ראש הכנופייה, עבריין מועד מנעוריו ועד היום, הוא השר ל"ביטחון" לאומני, הפשע והאלימות משתוללים וגואים בכל התחומים – מהפרוטקשן, דרך עבריינות קטלנית על הכבישים, דרך קפיצה דרמטית בכל מדדי הפשיעה – רצח בכל המגזרים, עבירות רכוש וכו'.
האלימות הגואה בכדורגל היא חלק מאותה תופעה. ובמקום למנות שר חדש שישקם את משטרת ישראל ז"ל, הוא ממנה באופן פיקטיבי שר אחר, עבריין מורשע בפני עצמו, לאחראי על המשרד ועל שלל משרדים, ובפועל מאפשר לראש הכנופגיה, להמשיך להרוס באמצעות הבן גביריסט החוליגן חנמאל דורפמן שנשאר ראש מטה המשרד.
* בשלט רחוק – כל עוד ה[-------] הבן גביריסט חנמאל דורפמן נשאר בתפקידו כראש מטה המשרד לביטחון לאומי, ראש הכנופייה שולט במשרד והמשטרה ממשיכה להיות מיליציה פשיסטית חמושה פרטית שלו. כך, ראש הכנופייה שולט במשרד ובמיליציה עם כל הסמכות למעשה, אך ללא האחריות הנובעת מתוקף היותו שר.
* עקרון הרצף – כדי לשמור על עקרון הרצף, נתניהו מינה כמחליפו של ראש הכנופייה, העבריין המורשע, עבריין מורשע אחר.
* אל תגעו באזרחות – אביגדור ליברמן הודיע שסיעתו תעלה הצעת חוק לשלילת האזרחות ממי שלא ישרתו בצה"ל או בשירות לאומי. עם כל התנגדותי להשתמטות הממארת, ואף שתפיסת עולמי מבוססת על תרבות של חובות, לפני הזכויות – אני שולל מכל וכל את ההצעה. זו הצעה בלתי חוקתית והיא תפגע קשות במעמדה הבינלאומי של ישראל.
האזרחות היא זכות יסוד. איננו נוטלים אזרחות גם מפושעים, מאנסים, מרוצחים, מפדופילים. גם הרוצח שרצח את ראש הממשלה הוא בעל זכות הצבעה בבחירות. אפשר לשלול אזרחות במקרים נקודתיים. אסור להשתמש באזרחות כאמצעי לקדם מטרות פוליטיות, צודקות ככל שתהיינה, ובוודאי אסור להשתמש באזרחות כאיום גורף, שעלול להביא לאובדן אזרחות המוני ממיעוטים – המיעוט החרדי והמיעוט הערבי.
יש להיאבק בסרטן ההשתמטות. יש לבטל את הסדר "תורתו אומנותו", לנתק את הציבור המשתמט מתקציב המדינה, להפסיק לממן את ההשתמטות ולהשית סנקציות אישיות על המשתמטים. אבל אין לגעת באזרחותם.
להערכתי, אם תתקבל ההצעה הזאת, היא תיפסל, בצדק, בבג"ץ.
* אוייב משותף – אוייב משותף לערוץ התעמולה 14 ולשוקניה – מה שהם מכנים בנחרת בוז "ערוצי המיינסטרים", ובעיקר ערוץ 12.
לאחרונה מסתמן שעמית סגל מתחיל לאבד את מעמדו בשוקניה כאויב מס' 1, לטובת אלמוג בוקר.
* ביד הלשון: נחלים – בפינה הקודמת, שהוקדשה למושב בית הלל, הזכרתי שהוא היה אחד מיישובי מצודות אוסישקין.
יישוב נוסף במסגרת מצודות אוסישקין, שיועד לשאת את השם מצודת אוסישקין 5, נקרא נחלים, על שם מקורות הירדן שבסביבה ובראשם דן, שניר ובניאס.
היישוב הדתי לא הסתדר עם הקיבוצים החילונים, היו חיכוכים בין הצדדים, ולבסוף המושב עבר סמוך לפתח תקווה. נחלים הוא מושב עובדים של תנועת הפועל המזרחי. הוא היישוב הצפוני ביותר בחבל מודיעין.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com