זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 7

חלפו שנים אחדות. מירה לא זכתה בשקט הנפשי. היא נשארה לגור באותו מקום ובינתיים גם רכשה את הדירה. היא סיימה את לימודי התואר-השני בחוג לספרות, וזאת במקביל לעבודת-ההוראה שלה בתיכון. היא גם זכתה במילגה צנועה (פרופ' אביגדור ברנע השמן, אחיו הבכור של ראובן, שירד מירושלים ללמד בתל-אביב, המליץ עליה), כדי להתחיל בדוקטורט. הנושא שבחרה בו:
"רדוקציה של מוות בקונטקסט בדידותי אצל וירג'יניה וולף ועמליה כהנא-כרמון."
מירה אהבה מאוד את יצירותיהן של השתיים. סגנונן היה נוסך בה שיכרון. בכל דף נפקחות בפניה דלתות סמויות עמוסות קונוטציות הרות-משמעות, כך בלשונה. ולפעמים היתה מתרחשת לה איזו שעה של חסד בקריאתה, כאילו מקהלה של מלאכים דוברת אליה מבעד לאותיות באש-שחורה על גבי אש-לבנה; והיא חשה עצמה כמשתתפת בכתיבה, ולעיתים אף יודעת טוב יותר מן הסופרת מה היתה כוונתה המקורית.
במרוצת הזמן גילתה גם את אייריס מרדוק וקראה בשקדנות כל רומאן חדש שלה ובייחוד נהנתה מ"חלומו של ברונו" ומן "הבריחה מן הקוסם"; הדמות המופלאה והאכסצנטרית של מישה כבשה את דימיונה כליל, היה בו משהו שהזכיר לה את ראובן ברנע, הידיד-הישן של איה; לעומת זאת לא יכלה לשאת את הרומנטיקה האדולסנטית של הרמן הסה וקנוט המסון, שספריהם ניתרגמו ונדפסו-מחדש בעברית במרוצת השנים האלה. ויכוחים מרים היו לה עם אחדים מתלמידיה, אשר מתוך איזה שיגיון-נעורים דבקו ב"סידהארתא", ב"ויקטוריה", ב"נרקיס וגולדמונד", ב"דמיאן" ובדומיהם, כמין תנ"ך של שוטים ואווזות-פותות.
מירה פיתחה לעצמה טעם ספרותי משובח ומדוייק וכך, לדוגמה, לא יכלה שאת עוד את תרגומה המיושן של לאה גולדברג ל"פר-גינט" משום שאינו נאמן לדקויות הדיאלקט הדאנו-נורווגי המקורי. וכאשר לימדה בכיתה את היצירה הזו היא השתמשה בחוברת-הסטנסיל המקורית, תירגומו של פרופ' איתמר אבן-זוהר להצגת "הבימה".

*

הריהוט בדירתה של מירה השתנה. הדירה נשאה אופי אמיד יותר, מעט-בוהמי ורציני. הקירות עמוסי-התמונות, וכן השידות, הספרים והמרבדים – כמו הכריזו על עצמאותה ועל כך שביתה נעשה משכן-קבע לאדם אחד. קן-רווקים. היא השקיעה בדירה את כל חסכונותיה, וכן סכום-כסף שהותיר אביה, שנפטר בינתיים מהתקף-לב "את שברת את ליבו," אמרה אימה של מירה כאשר הסכום חולק ביניהן והושקע בבנק ובדירה. שלא לדבר על מורת-רוחה של האם כאשר יתרת-הסכום שנשארה בחלקה של מירה בוזבזה על שיפוץ-כללי של דירתה וקניית הרהיטים החדשים.
"כל הַפִּיצֶ'בְקֶס היקרים שאת תולה על הקירות לא יגדילו את ערך הדירה שלך כאשר תצטרכי למכור אותה!"
"ולמה שאמכור אותה, אימא? אני רוצה לחיות כאן. טוב לי כאן."
"אל תחטאי בשפתייך, מירניוּ. הלא בדירה שלך אי-אפשר לגדל ילדים."
ילדים. כן. לפני ימים אחדים יצאה לטייל לפנות-ערב אל הים והלכה לאיטה על שובר-הגלים של המרינה עד לקצהו. שם טיפסה וישבה על סלע, חלצה סנדליה והתבוננה בגלים, בסירות-המפרש ובשמש השוקעת. המקום רחש חיים. דייגים-חובבים הטילו חכות. זוגות צעירים החזיקו ידיים והתנשקו בגלוי. צלמים באו לקלוט את השקיעה במצלמותיהם. ונערים שחומים התרוצצו יחפים על פני הסלעים כמחפשים משהו שאין יודע מה טיבו.
תינוק זהבהב כבן שנתיים מילמל: "אבא אבא, לא ים, לא סיוֹת, לא דִיגִים, עוֹפַּעם צִ'יפְּס, צ'יפס – " ובזווית-עינה ראתה את אהוד בן עזר מחזיק שקית כתומה של צ'יפס ומתרוצץ סביב בנו הקטן, ומשתטה כנגדו. היא הסבה פניה אל הים. לא היה לה חשק לדבר איתו. היא לא אהבה את ספריו. חברה אחת בשם ציפי הכירה ביניהם פעם במסיבה באיזו דירת-גג בתל-אביב, ואחר-כך היא, מירה, גם שלחה לו איזו מחברת של אחד מתלמידיה-לשעבר שהשתתף במלחמת יום-כיפור, אבל מאז בטח שכח את פניה. התינוק, נדמה לה, דווקא רץ לעברה; ועיניהם נפגשו. למזלה לא הכיר אותה, או שעשה עצמו שאינו מכיר.
ככה זה, לגדל ילדים. מיטרד. היא היתה נהנית יותר מאוויר הים הטרי, המלוח, אילו רק הרפתה ממנה העצירות הנוראה. איש לא היה מתאר לעצמו שאחת הסיבות לטיוליה בזמן האחרון היא התקווה לזכות בפעולת-מעיים תקינה.
אבל זה לא עזר.
עתה התכרבלה מירה בכורסה רחבה שהיתה מרופדת קטיפת-קורדרוי ירוקה וכהה מאוד, כמעט שחורה; חלקי המתכת היו מצופים ניקל מבריק; ולעומתה ספה חדשה מאותה מערכת ובאותו גוון. וכן השולחן הנמוך, העשוי לוח-זכוכית עבה וכהה, שהיה מונח על מסגרת מתכת מבריקה. על לוח-הזכוכית הקריר הניחה מירה רגל אחת יחפה, בעלת אצבעות מטופחות היטב ומרוחות בלכה עדינה בהירה ושקופה-מעט.

היא החזיקה בידה טיוטה של מכתב:

"היום אני בת..." לא חשוב. "ואינני יכולה ללדת. שנים חלפו מאז חיינו יחד. אתה לא תבין את הכאב. לא רציתי לכתוב לך. מוזר לכתוב לך."

מירה היתה לבושה חלוק-קימונו רקום ורחב-שרוולים בצבע כתום-בהיר. פניה שהתבגרו היו מאופרות-מעט, וכשחייכה ניראתה מצודדת משהיתה בנעוריה, ונשית למדי. כמתפנקת-לעיתים לזכר עינוגיה, ומרחרחת בנחיריה כמצפה לתענוג נוסף וחריף במיוחד. גופה קצת התעגל ונעשה נאה. הבעת המסכנות שהתלוותה לה בעבר כמין גורל – פינתה עתה מקומה לאיזו קשיחות מינית של אישה למודת-ניסיון שחייתה עם גברים ונשתחררה ממרבים ממעצוריה הנפשיים; תאבת-גירויים ומרירה מעט, שאמנם אינה מאושרת לחיות לבדה אך כבר השלימה עם כך שהיא מסוגלת לחיות בשניים תקופת ממושכת רק בחלומותיה.

"צער השתיקה עומד דומם. אנשים שותקים הם אנשים חזקים, ואני אחכה לך בתוכי, חזקה, בלתי-נשברת, כדי שתרצה לשוב ולפענח אותי.
"שטות. חזקה מכול השתיקה. שהרי לא ייתכן לטייח במילים מה שנחתך ונעקר כאבר מבשר-החי. הנה אשוב ואשנן – מילים הן נשק, ועליי לחצוב אותו ולהקציען עד שיכו כסטירות-לחי על פניך השאננים, יהלמו כמדקרות-חרב וימחצו אותך, למען תישא בתוכך את תחושת הוויתור וטעם המנוסה ממני, ואת אשמתך כלפיי – אלה הם חייך. מילים של אהבה – דיו של מרעילי-בארות. הה, ואתה כאלוהים היית לי. ומי ייתן בך רגע של ספק. למען תתחיל להביט לאחור. שם אני מחכה לך, כעכביש בקוריו, שתסתבך..."

ואז נשמע צלצול בדלת.
"רגע!"
מירה היתה כמתעוררת משינה עמוקה. וכשהסירה את רגלה היחפה מעל השולחן לא החליטה עדיין אם היא טופפת קדימה או ממאנת לקראת דלת-הכניסה. וכך היתה נטועה, ובמבוא נשתהתה רגע בטרם פתחה.
"אוי אימא, זאת את! לא יכולת לטלפן קודם?"
האם החזיקה סל מכוסה ואמרה בקול רשמי ומוכיח:
"שלום!"
"מה יש?"
"עוול גדול עשיתי לך."
"על מה את מדברת, אימא?"
"אפילו שלום לא אומרים לי. רשות אני צריכה לבקש ממך כדי להיכנס אלייך. ואת כבר מאופרת, בבוקר, כמו איזו... ובכלל מה זה? יחפה! את מחכה למישהו או שעוד ישנוֹ כאן? אז אם אני מפריעה, רק תגידי, ומיד אני מסתלקת."
"לא. לא אימא." הפצירה בה מירה. "מה זה עלה על דעתך? – " והיא חמקה לחדר הגדול והעלתה מחביון השטיח השעיר זוג סנדלי-בית שהיו מרופדים ונעימים כשני דובונים. אצבעותיה ביצבצו מהם כמחייכות.
"טוב שאבא כבר לא בחיים כדי לראות לאן הגעת." ניצבה האם בפתח החדר, כסוקרת את זירת-הקרב של בתה. "איפה לשים את הדגים?"
"תודה רבה, אימא."
"תודה אל תגידי לי אלא למחזרים שלך, במקום לחרוש באף את העננים ולרהט דירה בשביל כל מיני ז'וּלִיקִים..."
"אימא, אולי מספיק?"
האם התכופפה והוציאה מסלה את הכלי העטוף. "מספיק. מספיק. כן. אני בררנית. אני גמרתי שלוש פעמים אוניברסיטה אצל דן בירון..."
"מירון!"
"כן. אז איך אני אמרתי?" פנתה לעבר מירה.
אותה שעה נשמט מידיה הכלי ונפל לרצפה, ועוד בטרם השמיע קול של נפץ בהישברו, וכבר בקעה מפי האם צריחה חדה של בהלה –
"אַי!"
– והיא כמו זירזה בכך את התרסקותו.
השתררה שתיקה מבשרת רעות.
"אני נורא מצטערת, אימא..." גימגמה מירה.
"נו טוב, לפחות אל תלכי יחפה..."
"אני כבר לא יחפה, אימא!"
"הגפילטע-פיש שלי!"
"לא נורא אימא. אני לא רעבה. אקנה לך פאיירקס חדש."
"עכשיו נשארה רק החזרת!" הוציאה האם צנצנת קטנה ועטופה-היטב מתחתית הסל. "מה תעשי עם החזרת לבדה?"
"אל תדאגי, אימא, אוכל אותה."
"אבל עם מה תאכלי את החזרת? הדגים ממולאים זכוכית. צריך להשליך אותם. איפה המטאטא שלך?"
"משתזף."
"מה?"
"לא חשוב, אימא. אני אנקה."
"מה זה התחלת לדבר אליי בחידות?" העירה האם בחשד שעה שמירה כבר נעלמה לעבר המיטבח. "שהגפילטע-פיש שלי יהיו ממולאים זכוכית! מזל-טוב שכזה על כל שונאיי!..."
"חבל שלא הבאת קרעפלאך. נורא בא לי עליהם." הרימה מירה קולה מהמיטבח, "עם כבד-קצוץ ובצל, צפים במרק..."
ואז צילצל הטלפון.
"מי-ר-לה ט-ל-פון!" כאילו החתן סוף-סוף על הקו. "שארים?"
מירה נכנסה במרוצה עם מטאטא ויעה. "שלא תעזי!" התנשמה והרימה את השפופרת. "הלו?" חיכתה. "הלו??" ושוב חיכתה, בתמיהה. "הלו..." ואז הניחה את השפופרת על כנה.
"מי זה היה?"
"תשאלי את שר-התקשורת, טוב?"
האם תפסה בינתיים במטאטא וביעה וניגשה אל שברי הזכוכית והדגים. "זה קורה לך לעיתים קרובות?" שאלה בחשד.
"כן אימא. אני נערת-טלפון."
"חוכמה גדולה!..."
"אימא! אולי תפסיקי לנקות?"
"חוכמה יוצאת מן הכלל. ובייחוד כשבחורה לבדה בדירה..."
"זאת הדירה שלי! אימא..."
"הטעויות האלה, בטלפון, גם אצלי בזמן האחרון ממש נורא, מבקשים בנק-דיסקונט. כאילו כבר אין ממשלה בארץ. מה את חושבת שצריך לעשות? להודיע על הטעות לדואר? אומרים שאפשר לתקן את המיספר."
"אימא!"
"או אולי יותר טוב שאכתוב לקישון או יותר טוב לדונביץ'. טוב. טוב. מה את צועקת? אני כבר גומרת."
והיא הסתלקה למיטבח עם היעה. מירה הסתובבה הנה והנה בחדר הגדול. נועצת מבטי-משטמה בטלפון.
"קיבינימאט!"
"מי-ר-לה!" ניסר קולה של האם מן המיטבח.
"כן?" הרימה אף היא את קולה, נרגזת.
"מתי הֵרקתְ בפעם אחרונה את פח-הזבל?"
"אתמול!"
"לא נכון." חזרה האם לחדר הגדול. "הוא מסריח כאילו לא הרֵיקוּ אותו שנה. יכולת לבקש מאחד המחזרים שלך שיוריד לך את הפח, אם את מתעצלת לעשות את זה לבד. אני מתביישת לספר מה יש שם."
"אין לי."
"מה אין לך? הפח מלא."
"אין מחזרים, אימא." ענתה במרירות וביובש.
"אין? אז מה, אני כבר סקלרוטית? הזיכרון שלי בוגד בי? העיניים שלי מעשׁשׁוׂת? לא ידעתי שאת מתנזרת מזה..."
"מתנזרת ממה, אימא?"
"מזה, נו, את יודעת... מפושקין – "
"פושקינים דווקא יש." התיישבה מירה בספתה, והאם עומדת, דווקא.
"את רואה!"
"אבל לא מחזרים, אימא. אני פוגשת גבר, אם הוא מוצא חן בעיניי אני מזמינה אותו הביתה. אם אני מוצאת חן בעיניו אנחנו נכנסים למיטה. אבל הם לא חתנים, אימא, מתי כבר תביני את זה..." קולה נעשה קצת היסטרי, "כמה פעמים אמרתי לך, אימא, אין חתנים, אין, אין, אין... המין הזה אזל..."
"טוב שאבא..."
"מתו כולם במלחמות!"
"טוב שאבא כבר לא בחיים כדי לראות לאן הגעת." התבוננה האם ברחמים בשדי-בתה שבצבצו מעט מפתח הקימונו נרחב, רפויים ומיותמי-תקווה.
"תפסיקי להזכיר כל פעם את השם של אבא, שמעת!"
"ואת נותנת שינצלו אותך, סתם ככה..." המשיכה האם בשלה, מתעלמת מדבריה האחרונים.
"לא מנצלים אותי, אימא..." קשיחות פתאומית העלתה את קולה לאיזו עמידה על סף התפרצות, "זו אני שלא יכולה בלי..."
האם קטעה אותה מיד, כמכבה שריפה. "די, די, שְ... שְ... לא צריך לדבר על נושאים כאלה. מדיבורים לא יוצא כלום. גם אני אישה מודרנית. אל תחשבי..."
נפלה שתיקה בין השתיים. הטלפון לא צילצל. הבוקר קפא. מירה הניחה את כפות-ידיה פרושות על מצחה, עיסתה את שמורות-עיניה בזרתות, האגודלים הדוקים על אוזניה, ומשכה את אצבעותיה לאט כלפי מעלה עם השיער, לאחור, כסוחטת את הראש. אחר-כך הסירה את ידיה מעורפה והניחה אותן על ברכיה מעל לקיומנו הרחב, ממתחת כפות-ידיה, פעם זו ופעם זו, והאצבעות מזדקרות כזלזלים, ורטט קל וחולני מפרכס בהן.
"תפסיקי," אמרה האם.
"מה יש?"
"את יודעת שאני לא אוהבת שאת עושה את זה."
"מדוע?"
"זה לא מנומס."
ושוב השתתקו. והטלפון לא צילצל. הבוקר קפא. האם התרווחה בכורסת הניקל וקטיפת-הקורדרוי החום, חלצה את נעליה וטבלה במרבד השעיר כפות-רגליים בעלות דבלולי צמר-גפן בין האצבעות ושיירי אבקת-טאלק על עור עייף ואצבעות מיובלות. מירה היתה חשה תמיד מעין סלידה קלה למראה כפות-רגליה של אימה, והמועקה גברה משום שמעודה לא הירשתה לעצמה להעיר לה על כך שאין זה נאה ביותר לחשוף אותן בפומבי. למירה עצמה היו אצבעות-רגליה מעין שיגעון פרטי, פולחן, והיתה מטפחת ובודקת אותן במשך שעות פן נתגלה בהן עיוות-צורה קל שבקלים.
"מירל'ה..."
"נו?"
"קלרה טילפנה אליי."
"כן? מה שלומה?" נדרכה מירה בעמדת-התגוננות.
"שאסאד, ערפאת והמופתי ירגישו כמוה... מסכנה..."
"המופתי כבר מת, אימא."
"כן? אז הוא יכול לנוח על משכבו בשלום. הלא החברים שלך הורסים את המדינה מבפנים. איפה זה נשמע שיהודים לא יוכלו לגור בשומרון?"
"חדרה זה לא בשומרון?"
"מה יש לך נגד חדרה? מה את בכלל יודעת על חדרה? אבא ואני גרנו בחדרה שלוש שנים, לפני שנולדת. אצל סמסונוב היינו יושבים כל שבת ושרים, ואצל שניאורסון, על הגבעה. אבל את, את, מה איכפת לך? מצידך יכולים להחזיר גם את חדרה לערבים!"
"די, די, אימא, אולי מספיק לבוקר אחד?"
"קלרה טילפנה אליי."
"כבר סיפרת לי."
"הפלמניאק שלה יבוא בשבוע הבא מאמריקה."
"ברוך הפלמניאק."
"את מכירה אותו?"
"לא."
"אז מה פתאום קראת לו ברוך?"
"לא ברוך (במלעיל)," הדגישה מירה, "אלא – ברוך (במלרע) הבן-דוד של קלרה בבואו לארצנו, להינפש ולטייל במרחבי-ישראל..."
"הלא זה בדיוק מה שרציתי..." עצרה לפתע האם בדבריה, רוגזת, "ואני מבקשת ממך להפסיק עם הטון הזה."
"כן המפקדת."
האם המשיכה נינוחה. "הוא אלמן..."
"ברוך המאלמן אלמנים..."
"רופא-שיניים, משיקאגו..."
"תודה. אין לי חורים בשיניים."
"יש לו בת נשואה, ובן באוניברסיטה-קולג'."
"כן ירבו."
"והוא בערך בגיל..."
"...תרח בן נחור! די אימא, מספיק. כשארצה להשתדך אלך בעצמי לַבְּלַא-בְּלא שדכנית-הצמרת שחורשת את הרחובות במוסטאנג הלבן שלה ומציעה להורים להכיר לבנותיהן ללא-ידיעתן בן-זוג ברמה גבוהה. אשלם לה כמה אלפי לירות ואקבל את הכתובות של החברים-הרווקים שלי מתל-אביב והסביבה – האימפוטנטים, המשכילים-תרבותיים, ההומואים-לאטנטים, כל המאניאקים המגושמים, נערי-הזוהר המזדקנים, הגרושים-המקצועיים, הנרקיסטים שמוכנים לתרום לך לשם פרסומת חיזור אחד או שניים און-דה-האוז של משרד-השידוכים, לא אתפלא אם תמורת אחוזים. או אתן מודעה שעולה רק כמה עשרות לירות בעיתון: רווקה רצינית, משכילה ונחמדה, בעלת מקצוע ודירה, מבקשת שותף עליז לחיים. לא. יותר טוב: רווקה עליזה, משכילה בשכיבה, מחפשת שותף רציני..."
ואז צילצל הטלפון.
"תצחקי, כן תצחקי לך... טיפשה. אם לא הייתי פוחדת ממך כבר מזמן הייתי הולכת לבּלא-בלא הזאת... הרבה אושר היא הביאה לבחורות. כך כתוב בעיתונים..."
אך מירה לא שמעה. "הלו?" היא תפסה בשפופרת בהתרגשות כמוסה, "הלו??" ופנתה עם השפופרת ועריסתה לפינת הספה, מפנה גבה לעבר האם. "כן... בסדר, חיים, ככה... תודה רבה. מתרגשת? לא. אמרתי – לא! משתדלת להסתכל רק בשעון, לא בלוח-השנה..." השיחה לא קלחה אלא נקטעה בהפסקות, במבוכה. "כן. אולי אחר כך. אני לא לבד. לא. זאת אימא שלי כאן. כן. אני חושבת. טוב. שלום. להתראות." והניחה את השפופרת.
"אני מפריעה לך?"
"לא..." התרונן קולה של מירה. "למה?"
"מפני שאני יכולה ללכת."
"לא. תשבי עוד קצת."
נפלה שתיקה ביניהן. שיחת הטלפון היתה נוכחת עדיין בחלל החדר, כאדם נוסף.
"נגמרו לך המילים?"
"ולך? עוד יש?"
ושוב שתיקה. לבסוף חתכה האם ואמרה:
"מי זה היה?"
"מישהו."
"חדש?"
"מחוּדש."
"מפח-הזבל?"
"לא. מהג'וֹרה."
"טוב. אז אני רואה שאני מיותרת כאן. הנחיריים שלך רוטטים כבר כמו סוסה מיוחמת..."
"תודה!"
"תודה תגידי לַפַּרַשׁ שלך."
"אמסור לו, בשמך."
"אני מכירה אותו?... תגידי, את לא הולכת לעשות שוב שטויות?"
מירה שתקה בעקשנות.
"חדש, מחוּדש, מחודש, ישן..." מילמלה האם לעצמה, "רגע..."
"אימא, אולי מספיק..."
"שוב פעם רמי?"
"אימא! די..."
"לא. לא די. אני לא אתן לך להרוס עוד פעם את החיים שלך. יומולדת. יומולדת. מה יש לו להציע לך? בחורה בגיל שלך! לא מספיק הרס את החיים שלך? יש לו כבר, ברוך-השם, אישה וילדים. חשבתי שכבר שכחת אותו..."
"אימא!"
האם קמה. "אני מודיעה לך שאם כף-רגלו תדרוך כאן אני אצא – מהחלון!"
"אימא, די, מספיק..."
"או הוא או אני... אני אמות לך..."
"אימא, תפסיקי למות לי, טוב?"
"לא. לא. לא אפסיק. אני מזהירה אותך – אני אצלצל לאיה."
"שלא תעזי!"
"אני אעשה סקאנדאל, כמו אז... כששכבת בבית-חולים..."
"בסדר." ויתרה פתאום מירה, וקמה.
"מה בסדר? שום דבר כאן לא בסדר."
"תלכי. תטלפני. תרעישי. תעשי סקאנדאל. אבל תעזבי אותי עכשיו במנוחה," נעשתה היסטרית, "ותפסיקי להתערב בחיים שלי, אימא! אני כבר לא ילדה קטנה!"
"את עוד תתחרטי." אספה האם את סלה, כפות-רגליה היו כבר מושחלות בנעליה, והיא יצאה.
"שלום!"
וסגרה אחריה בטריקה את הדלת החיצונה.

*
מירה נותרה לעמוד, בחלוק-הקימונו הרחב, על השטיח השעיר, נתייחפה. והיה נדמה לה שהיא עדיין חשה בעקבות אבקת-הטאלק הלבנה שפיזרו כפות-רגלי אימה על השטיח. היא מיהרה אל המיטבח ושם הבריגה את הידית הארוכה של מכשיר להברשת-שטיחים, ושבה ובירשה היטב את הכתמים הלבנים. בינתיים הזיעה, והריח שעלה מגופה הרגיז אותה. היא רחצה בספוג ריחני את בתי-שחייה וזילפה שם תכשיר קוטל-ריח והפעילה את המערכת הרב-קולית המשוכללת שלה, שכללה מקוֹל ורשם-קול ומקלט ומַכוון ומגבירי-קול. ספרייתה המוסיקאלית התעשרה מאוד וכללה תקליטים וקסטות גם יחד. רסיס-זכוכית זעיר שנותר על הרצפה דקר אותה לפתע כשעברה יחפה, וננעץ כקוץ בכף-רגלה. היא לחצה ושלפה אותו וסיפגה את טיפת-הדם בצמר-גפן וטיפלה בעצמה בתשומת-לב. בחדר השקט נישאו רכים עמומים ורחבים צלילי החמישייה בדוֹ לשוברט, שהיתה אחד מקווי-ההגנה האחרונים שלה מפני התפרצותה בזעקה של איבוד-שליטה רגעי על עצמה.
אהוד בן עזר
המשך יבוא