דובר ש"ס אשר מדינה אמר בראיון: "אנחנו לא שותפים כל כך ללאומיות, ומה שאתם מגדירים אותו כ'עם ישראל מגן על עצמו.' בציבור החרדי אנו משמרים את היהדות הישנה והגלותית. היהודים אף פעם לא נלחמו. ראיתם פעם קבוצה שבאה לעשות פוגרום ולבצע לינץ' ביהודים והם נלחמו בהם חזרה ואמרו בואו נתקוף? לא! היהודים תמיד התפללו להקב"ה וברחו."
דבריו עוררו בקרב רבים גיחוך ולעג. והיו שמיהרו להסביר, שהוא לא ממש תלמיד חכם, ולא מבכירי ש"ס, כלומר לא צריך להתייחס אליו ברצינות.
אבל האמת היא שהדברים שהוא אמר חשובים מאוד, כי הוא היטיב להצביע על מהות המחלוקת. זו לא מחלוקת על לומדי התורה וגם לא על השוויון בנטל. המחלוקת על ההשתמטות מצה"ל היא סימפטום למחלוקת עמוקה וארוכת שנים הרבה יותר – המחלוקת בין הציונות לגלות. זו מחלוקת שימיה כימי הציונות. ולדאבון הלב, גם 77 שנים אחרי הקמת המדינה, החרדים החיים בישראל, שותפים מרכזיים במערכת הפוליטית שלה ומחוברים היטב לעטיני התקציב שלה, חיים בגלות. פיזית הם חיים בארץ, אבל מהותית, הם לא עלו אליה. הם נשארו בגלות. הם ייבאו את הגלות לארץ ישראל. מהותם – גלות. אמונתם – גלות. אורח חייהם – גלות. ומכאן גם השתמטותם. ולכן הם מציגים את הגיוס כגזירת שמד.
קראתי לאחרונה מסמך שהגדיר את הציונות "תנועה חילונית שהתקוממה נגד הדת והרבנות האורתודוקסית." ההגדרה הזו אינה נכונה. הציונות מעולם לא הגדירה את עצמה תנועה חילונית. הציונות היתה ונשארה תנועה לאומית. בתור שכזו, היא אינה חילונית ואינה דתית. היא תנועה של הלאום היהודי על כל חלקיו. אגב, מראשיתה היא לקחה אחריות על העם היהודי כולו, כולל הגרועים שבאויביה. זאת, כיוון שהיא אינה מפלגה, אינה תנועה של מגזר, היא התנועה הלאומית המחויבת מחויבות מוחלטת לעם היהודי כולו.
הציונות מעולם לא התקוממה נגד הדת. ההיפך הוא הנכון. אף שמקימיה היו ברובם חילונים, הם פנו לדתיים, גם לרבנים, ורצו לחבר אותם לציונות. הרצל אמר בקונגרס הציוני שהשיבה ליהדות קודמת לשיבה לארץ היהודים. התרבות הציונית שואבת את מהותה וחיותה ממורשת ישראל לדורותיה, שרוב מקורותיה דתיים.
הציונות גם לא מרדה ברבנות האורתודוקסית כשלעצמה, אלא בעניין אחד, המוגדר בהמשך אותו מסמך: "הרבנות האורתודוקסית שראתה ביהדות רק דת (לא אומה, טריטוריה, משק, שפה ותרבות) וציפתה בפאסיביות לגאולה משיחית."יונות מרדה בגישה הגלותית, הפאסיבית, של מיתוס שלוש השבועות: לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים ולא לדחוק את הקץ. ההיפך, אמרה הציונות. חובתנו לעלות בחומה, למרוד בגויים ולדחוק את הקץ. ולגישה הזאת התחברו גם הדתיים הרבים שהצטרפו לתנועה הציונות ובוודאי המוני העם שאהדו את הציונות ותמכו בה. הציונות הדתית, על רבניה ועל פלגיה הייתה ועודה חלק מן המרד הזה. בדיוק כמו הציונות החילונית.
הדרך של המתנה פאסיבית למשיח מיצתה את עצמה בשואה. אלמלא הציונות, העם היהודי לא היה קם מן השואה. תקומת העם היהודי, היא ההיפך מהגישה הגלותית של המתנה למשיח. ליבת הציונות היא היות העם היהודי עם שנוטל את גורלו בידו, עולה לארץ ישראל, מיישב את ארץ ישראל, מחיה את השפה העברית, יוצר תרבות עברית, מקים מדינה יהודית, מקים צבא יהודי. ליבת הציונות היא אקטיביות, לקיחת אחריות, מעשה.
החרדיות הפנתה עורף לציונות מראשיתה, והחרדים ממשיכים להפנות עורף לציונות. הם מנוכרים למדינת ישראל. הם אינם חוגגים את חגיה, אינה אבלים בימי הזיכרון שלה, דגלה אינה דגלם, סמליה אינם סמליהם והם משתמטים מצבאה. זאת המחלוקת.
ואם זו המחלוקת, מדוע לא לכבד את בני הפלוגתא שלנו ולאפשר להם לנהוג כדרכם?
כי הציונות כתנועה הלאומית של העם היהודי, הקימה את מדינת הלאום של העם היהודי. החרדים הם אזרחי המדינה, הם נהנים מאוד מאוד ממשאביה, ועליהם ליטול חלק בחובותיה ובראש ובראשונה בחובת ההגנה על המולדת.
לשמוע יהודים, שאחרי השואה עדין חושבים שמה שצריך לאפיין את היהודים הוא לברוח, זה פשוט בלתי נתפס. ומה שעוד פחות נתפס, הוא איך המפלגות הגלותיות הן חלק מן הממשלה ומוגדרים כחלק מן המחנה ה..."לאומי". מה כל כך לאומי באידיאולוגיה של גלות והשתמטות?
הדרישה לגיוס החרדים היא חובה אזרחית ואסור להתפשר עליה. אך אין להסתפק בכך. יש להמשיך ולנהל את המלחמה הרעיונית לניצחון הציונות על הגלות.
ונתפלל שהחרדים יחזרו בתשובה, ינטשו את הגלות ויעלו למדינת ישראל.

2. צרור הערות 2.2.25
* הפלשתינאים – כדי להגדיר את המראות הקשים, שראינו בשחרורם של ארבל יהוד וגדי מוזס, אין צורך בשתי מילים. די במילה אחת: הפלשתינאים. אלה הפלשתינאים. מי שתומך במדינה פלשתינאית – תומך במדינה כזו. מי שתומך בכך שכביש 6 יהיה הגבול המזרחי שלנו – זה מה שיהיה מעבר לגבול. האם אחרי 7 באוקטובר יש עוד צורך להסביר זאת? מסתבר שכן.

* מהי תקומה? – גדי מוזס, בן ה-81, בשובו מ-480 ימים בשבי: "אעשה הכול לשיקום ניר עוז".
זאת תקומה!

* מהי גבורה? – אחרי למעלה מ-470 יום בתופת השבי בידי הברברים הנאצים, רגע לפני היציאה אל האור, אל החופש, אל חיבוק ההורים, המשפחה והחברים, כאשר החוטפים הודיעו לתצפיתניות שארבע מהן משתחררות ואגם ברגר נשארת לפעימה הבאה, לירי אלבג הודיעה שאינה מוכנה להשאיר את אגם לבד והיא דורשת להישאר אתה עד שתשוחרר. החוטפים אכפו עליה את השחרור המיידי.
470 יום, והם לא שברו את רוחה, לא שברו את צלם האנוש שלה. 470 יום, והיא נשארה בת חורין בנשמתה, תוך גילוי יוצא דופן של ערבות הדדית, שהיא הערך הנאצל והגדול ביותר ביהדות.
גבורתה העילאית של לירי אלבג אינה נופלת מגבורתו של אף לוחם בשדה הקרב.

* הרוח הישראלית – לאחר מלחמת ששת הימים, הייתה מחלוקת קשה בין שר הביטחון משה דיין לבין ראש המוסד מאיר עמית בנוגע לחילופי השבויים עם מצרים. דיין רצה בעסקה מיידית, שבה ישוחררו 5,000 השבויים המצריים תמורת עשרת השבויים הישראליים. עמית דרש לעמוד על כך שיחד עם חיילינו ישוחררו גם אסירי "הפרשה" (יהודים אזרחי מצרים שישבו בכלא מאמצע שנות ה-50 בשל השתתפותם ברשת ריגול וחבלה, שהמודיעין הישראלי הפעיל במצרים), גם אם העמידה על דרישה זו תדחה את העסקה.
ראש הממשלה אשכול, החליט לתת למוסד שלושה שבועות לקדם את עמדתו. במהלך שלושת השבועות, העביר המוסד את השאלה, באמצעות "הצלב האדום", לשבויים עצמם. מספר השבוי אברהם ("אמל'ה") יסעור: "לא היו הרבה דיבורים והצבענו צ'יק צ'ק… תשעה בעד לחכות לאנשי 'הפרשה', והעשירי לא ממש התנגד אלא הביע הסתייגות." מי מאריך לעצמו את השבי? אמר יעקב ("יק") כהנוב: "שחרור אסירי 'הפרשה' היה משימה לאומית." אמל'ה: "אמנם היינו שבויים, אבל עדיין ישראלים ועדיין חיילים. לא?"
אבא של יק, שהיה ידידו של מאיר עמית, העביר לו מסר שהמשפחות אינן לוחצות לשחרר את בניהן. ההתעקשות עזרה, ויחד עם שבויי המלחמה שוחררו גם אסירי "הפרשה".
זוהי הישראליות במלוא הדרה. זו היהדות במלוא תפארתה. "כל ישראל ערבים זה בזה" – זה בעיניי הערך הנעלה ביותר ביהדות; ערך הערבות ההדדית. אין המדובר כאן באחוות לוחמים בקרב ולא ברעות שנקשרה בין השבויים בכלאם. היתה זו פשוט ערבות הדדית בין יהודים – כל ישראל ערבים זה בזה.
חלפו 57 שנים. החיילים של היום הם דור הנכדים של לוחמי מלחמת ששת הימים. הסיפור על לירי שסירבה להשתחרר ודרשה להישאר עם אגם עד שתשוחרר, כדי שלא להשאירה לבד, מעיד על הרוח הישראלית, הרוח היהודית, הרוח הציונית, הרוח האנושית, העוברת בעמנו מדור לדור. המקרה של לירי אפילו יותר מדהים, כי מדובר בשבי אחרי 470 יום, בתנאים קשים הרבה יותר, ללא ביקורי הצלב האדום.
הנאצים של חמאס כתבו על הבמה: "הציונות לא תנצח." סיפורי הגבורה מעוררי ההשראה הללו הם העדות – הציונות תנצח!

* בת חורין – אגם ברגר, גם בתופת השבי של חמאס, שמרה ככל יכולתה על המצוות; היא לא אכלה בשר מטעמי כשרות, וצמה בתשעה באב וביום הכיפורים.
אגם ברגר קראה תיגר על חוטפיה, והתריסה כלפיהם, במעשיה: אתם אולי כלאתם את גופי, אך רוחי חופשייה.
גם בשבי, מתחת לאדמה, כשלא זכתה לראות אור יום, אדם ברגר נשארה בת חורין.

* והרי התחזית – שלוש אפשרויות עיקריות עומדות בפני מדינת ישראל, בהקשר להמשך עסקת החטופים:
א. המלחמה תתחדש אחרי השלב הראשון. הדבר עלול להביא לאובדן שאר החטופים.
ב. נעבור מהשלב הראשון לשני וזה יהיה סוף המלחמה. משמעות הדבר היא המשך שלטון חמאס ברצועת עזה. יהיה זה ניצחון הטבח.
ג. העסקה תושלם, כל החטופים יחזרו ולאחר מכן ישראל תחדש את המלחמה למיטוט חמאס.
אני תומך באפשרות ג'. להערכתי, נתניהו יילך על אפשרות ב', גם אם הדבר יביא לנפילת ממשלתו. במקרה זה, הנרטיב שלו בבחירות יהיה שהוא החזיר את החטופים, הקפלניסטים והאופוזיציה שחררו את המחבלים וסמוטריץ' ובן גביר הפילו את ממשלת הימין, וכך הוא מקווה שיגיע לניצחון בבחירות. עם זאת, לא מן הנמנע שסמוטריץ' לא יפרוש, בשל חששו מבחירות, לנוכח מצבו בסקרים. הוא יסביר זאת בהזדמנות לסיפוח יו"ש בזמן שלטון טראמפ.
ישנה אפשרות ד'. חמאס יסרב לעסקה כוללת, וישאיר בידיו חטופים, כתעודת ביטוח.

* לחסל את אונר"א – אונר"א הוא הארגון להנצחת הסכסוך במזה"ת. הוא הארגון להנצחת פיקציית ה"פליטים" כאמצעי לחיסולה של מדינת ישראל באמצעות תביעת "זכות" ה"שיבה". בתי הספר של אונר"א מחנכים דורות של פלשתינאים לשנאת ישראל, להשמדת ישראל, לג'יהאד נגד ישראל והם היו לחממות לגידול מחבלים. ב-7 באוקטובר ובמלחמת "חרבות ברזל" נוכחנו עד כמה אונר"א הוא גם ארגון טרור. חבריו השתתפו בטבח. מתקניו שמשו למנהרות טרור, לאחסון אמל"ח וכפי שסיפרה אימה של אמילי דמארי – גם להסתרת חטופים, הרעבתם והתעללות בהם.
הארגון הטרוריסטי הזה שייך לאו"ם; הארגון שחרט על דגלו את השלום בעולם. הוא ממומן בידי מדינות במערב, הרואות עצמן כידידות של ישראל. וגם ישראל שיתפה עמו פעולה לאורך עשרות שנים. בקדנציה הקודמת של טראמפ, הוא החליט להפסיק לממן את אונר"א. נתניהו, כחלק ממדיניות ההתמכרות לשקט שלו, חשש שהדבר יביא להסלמה וניסה בכל מאודו לשכנע את טראמפ לחזור בו. משטראמפ התעקש, נתניהו הלך לגרמנים ושכנע אותם להגדיל את הסיוע שלהם לאונר"א, כדי לכסות על אובדן ההכנסות עקב החלטת ארה"ב. ועדת החקירה על מחדל 7 באוקטובר תצטרך לדון גם בכך.
כעת, על ישראל להגדיר את חיסול אונר"א כאחד היעדים הדיפלומטיים החשובים שלה בשנים הקרובות. הכנסת החליטה ברוב גדול, של מפלגות הקואליציה והאופוזיציה זולת המפלגות הערביות, על מניעת פעילות אונר"א בישראל. זה חוק חשוב מאוד, המתקן מחדל היסטורי. בנוסף לכך, על ישראל להפעיל לחץ על מדינות העולם להפסיק לתמוך בארגון הטרור הזה ולפעול לסגירתו. על נתניהו להעלות את הסוגייה בפגישתו עם טראמפ בהמשך השבוע, ולקדם יחד עם ארה"ב את המהלך ההיסטורי. מן הראוי שארה"ב תטיל סנקציות כלכליות כבדות על אונר"א.

* האויב הקטארי – לפני ימים אחדים העמיד ערוץ 12 במת תעמולה לראש ממשלת קטאר, בראיון מפנק של ערד ניר.
בגיליון החדש של "האומה", פירסם אל"מ (מיל') יגאל כרמון, המייסד ונשיא מכון ממר"י לחקר התקשורת הערבית – מכון מקצועי ואמין ביותר, מאמר שכותרתו אומרת הכול: "קטאר היא חמאס וחמאס הוא קטאר."
קטאר בנתה את חמאס, מימנה אותו, טיפחה אותו והיא עומדת מאחורי הטבח והחטיפה ואחראית להם. "אל-ג'זירה" הוא זרוע התעמולה האנטישמית של קטאר והוא מספק לחמאס מודיעין מבצעי ברמה יום-יומית. זאת, בנוסף לכך שקטאר עומדת מאחורי גל האנטישמיות באוניברסיטאות בארה"ב, שגם אותן היא מממנת.
כרמון מותח ביקורת חריפה על ממשלת ישראל, שמשתפת פעולה עם קטאר. ממשלת ישראל איפשרה את מימון חמאס בידי קטאר, "שהפכה את חמאס מארגון טרור אסלאמיסטי קיצוני קטן, למעצמה אזורית בעלת השפעה במערב." הביקורת על הממשלה היא גם על כך שהיא משתפת פעולה עם הפארסה של קטאר כ"מתווכת" כביכול במו"מ על עסקת החטופים. לטענתו של כרמון, קטאר, שאחראית לחטיפה, ייצגה במו"מ את קטאר ולא זו בלבד שלא סייעה לקידום המו"מ, היא פעלה לתקיעת המו"מ, שבעטיה עד היום טרם הסתיימה החטיפה. הצגת קטאר כ"מתווכת" היא המשך שיתוף הפעולה של הממשלה עם קטאר, פטרונית הטבח.
כרמון טוען שמדיניות אחרת כלפי קטאר היתה מביאה לשחרור החטופים. צריך היה להצביע על אחריותה של קטאר, לפעול נגדה בזירה הבינלאומית ובדעת הקהל האמריקאית, ולהזהיר את קטאר שישראל רואה בה "האחראית העיקרית לגורל החטופים, וכי מותם של חטופים נוספים יביא לפגיעה אנושה בקטאר עצמה." כרמון מזכיר שקטאר היא מדינה של 200,000 איש ועוד 2 מיליון זרים שהגיעו אליה כדי להרוויח כסף. "מרגע שיתברר להם שפרנסתם ורווחיהם אבודים, הם ינדדו מיד למקומות אחרים במפרץ. בכך תיפגע קטאר אנושות. די בהתמוטטותו של בנק מרכזי אחד, כדי לגרום לאמירות כולה למערבולת קיומית."
למה ישראל נוהגת כך? מדוע אינה מפעילה על קטאר את מנופי האיומים והלחץ, שאילו הופעלו החטופים כבר מזמן היו בארץ? מדוע אינה חושפת את אחריות קטאר לטבח? "הממשלה אינה מפעילה לחץ על קטאר, כיוון שבכיריה שבויים בידה. אם יחשפו אותה, היא תחשוף את אחריותם שלהם למימון בניין של הכוח של חמאס במשך למעלה מעשור, שנעשה ברשותם ובסיועם המעשי: 500 ק"מ של מנהרות, עשרות אלפי מחבלים, אלפי טילים ורקטות ותחמושת בהיקף אדיר. כאשר טען ראש המוסד לשעבר יוסי כהן בתקשורת, ששיתוף הפעולה עם קטאר בהעברת כספים לעזה שבשליטת חמאס היתה טעות, מיהרה קטאר להדליף את מכתב ההוקרה ששלח כהן עצמו להנהגתה, שבו הוא מודה לה על תרומתה 'לביטחון וליציבות' באזור. ראש הממשלה נתניהו, האחראי לעיצוב מדיניות זו כלפי קטאר, חושש מחשיפה דומה ואף גרועה ממנה." כשכרמון כותב ל"ואף גרועה ממנה," הוא רומז לחשיפה של ממר"י על כספים שקטאר העבירה לנתניהו. אני בדרך כלל מתייחס לסיפורים כאלה כאל קונספירציות הזויות. מה שגורם לי לא להיות משוכנע בכך במקרה זה, הוא הרצינות והמקצועיות של ממר"י, שאנשיה משוכנעים שזה הסיפור. יש לציין, ש"האומה", בעריכת יוסי אחימאיר, הוא כתב העת של המסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי ועמותת שלטון בית"ר, כלומר ממש לא במה העוינת את נתניהו.
ועדת החקירה הממלכתית חייבת לחקור את השת"פ בין ממשלת ישראל לקטאר במימון חמאס.

* ראש ממשלה התקפי – ברכות לאלוף אייל זמיר, הרמטכ"ל הבא של צה"ל. רבות דובר בשבועות האחרונים על הצורך במפקד התקפי. זה נכון. אבל חשוב לאין ערוך שיהיה ראש ממשלה התקפי. אם יהיה ראש ממשלה התקפי, צה"ל יהיה התקפי. צה"ל כפוף לדרג המדיני ופועל על פי תפיסת הביטחון המוכתבת לו בידי הממשלה. צה"ל התאים את עצמו לראש הממשלה התבוסתן, ואם יהיה ראש ממשלה התקפי, הוא יתאים את עצמו גם אליו.

* ברחן מוג לב – הטיעון הפופוליסטי התולה את ההתנגדות לוועדת חקירה ממלכתית על "אי אמון בשופטי בג"ץ," כביכול, ו"בוודאי בנשיא עמית," הוא הבל ורעות רוח, המצאה דמגוגית של נתניהו, כדי לתרץ את בריחתו הפחדנית מחקירת המחדל.
יש מחלוקת עניינית בארץ ובכל העולם החופשי על סוגיית האקטיביזם המשפטי; האם ועד כמה מוסמך בג"ץ לבקר את החקיקה ועל מפלס המשפוט של החיים הציבוריים. הפיכת המחלוקת הזאת לדה-לגיטימציה לשופטים וליושרתם היא הסתה בזויה. בראש העקום של נתניהו, הכול פוליטיקה, הכול שלטון. ולכן, השאלה היחידה שמעניינת אותו אינה חקירת המחדל והפקת הלקחים ממנו, אלא השאלה האם שלטונו יפגע. את הבעייה שלו הוא משליך על אחרים. מבחינתו, מי שחותר לחקירה – גם לו, כמו לנתניהו, לא אכפת מהסוגייה הביטחונית ומהצורך להפיק לקחים, וכל מה שמעניין אותו הוא להפילו מהשלטון. בגישה החולנית של "אנחנו" ו"הם", שבה הוא מגייס באופן פופוליסטי את תמיכת ה"בייס", שופטי ישראל הנם "הם", ומה ש"הם" רוצים הוא להוריד "אותנו", כלומר את נתניהו, מהשלטון, ולכן לא תקום ועדת חקירה על פי חוק ועדות החקירה, כיוון שמי שממנה את הוועדה הוא נשיא בית המשפט העליון.
מהמקום החולני הזה נובעת גם ההצעה ההזויה להקמת ועדת חקירה פוליטית, שמחצית חבריה ימונו בידי הקואליציה וחציים בידי האופוזיציה. נקודת ההנחה של ההצעה, היא שהדבר היחיד שמעניין בוועדת החקירה הוא סוגיית שלטונו של נתניהו. הכול פוליטיקה. ולכן, נמנה ועדה שתפקידם של מחצית חבריה הוא לקבוע שנתניהו אינו אחראי ותפקידם של המחצית השנייה היא לקבוע שהוא אחראי. כל חבר בוועדה מחויב לסיעה שבחרה בו, כלומר לא תהיה חתירה לאמת. התוצאה תהיה תיקו, ולא תהיה מסקנה לחקירה הזאת, שתגווע כנפיחה.
מחדל איום ונורא שהמיט על המדינה את הגדול באסונותיה מחייב חקירה יסודית. רק לוועדת חקירה ממלכתית יש תוקף של בית משפט. רק בפניה אדם חייב להעיד על פי חוק, ולומר אמת, על פי חוק, אחרת הוא עבר עבירה פלילית וצפוי לעונשים הקבועים בחוק. רק לוועדה כזו יש סמכות להוציא צו חיפוש, אם מנסים להסתיר ממנה מידע, וכל ניסיון להסתיר ממנה מידע הוא עבירה פלילית. ואלו רק דוגמיות קטנות להבדל בין ועדת חקירה ממלכתית לכל חקירה אחרת. וזאת הסיבה האמיתית לכך שנתניהו מסרב להקים ועדת חקירה. הוא נמלט מחקירה, כי הוא יודע, יותר מכל אחד אחר, מה תהיינה תוצאותיה. הוא יודע יותר מכל אחד אחר, שהוא האחראי למחדל הנורא.
מנוסתו מוגת הלב מאחריות, מעידה על היותו אפס במנהיגות. ברחן הוא ההיפך ממנהיג. נתניהו הוא ברחן קטן ופחדן.

[אהוד: לא נמאס לך לכתוב שטויות כאלה על ראש ממשלתך? אולי תשלח אותן גם לטראמפ לקראת פגישתו ההיסטורית מחר עם הברחן הקטן והפחדן? אתה לא מתבייש? אתה יצאת מדעתך? או אולי אתה עומד גם על צד אותו "חוקר" שתקע כנראה חוקן בתחת של שלמה פילבר כדי לאלצו כנראה לשמש עד מדינה נגד נתניהו?]

* בעד ההצעה הגרועה – איילת שקד הציעה פתרון למשבר ועדת החקירה הממלכתית. היא מציעה שנשיא בית המשפט העליון יבחר את יו"ר הוועדה בהסכמה עם ראש הממשלה.
זאת הצעה גרועה ואני תומך בה.
למה ההצעה גרועה? כי לא בכדי המחוקק הוציא מידי הממשלה את קביעת הרכב ועדות החקירה הממלכתיות. הוועדות חוקרות את הרשות המבצעת, כלומר את הממשלה, ואין זה ראוי שתהיה אפילו מראית עין של מעורבות הממשלה במינוי מי שיחקור אותה. גם כך הממשלה היא זו שמנסחת את כתב המינוי של הוועדה, ובכך היא עלולה להנדס חקירה חלקית או מוטה. אז היא גם תבחר את חוקריה? זה חסר היגיון לחלוטין.
ולמה אני תומך בה? כי ההתחפרות של כל שחקן בצדק או בתחושת הצדק שלו, לא תביא אותנו לשום מקום חיובי. עלינו לשאוף לפתרונות. פתרונות ראויים הם פתרונות בהסכמה רחבה. עדיף פתרון סביר אך אפשרי, על פני פתרון מצוין על הנייר.
בהצעה הזאת, נשיא בית המשפט העליון הוא שיציע את היו"ר, כך שלבטח יהיה זה אדם שמתאים בעיניו לתפקיד, וכך יקוים החוק ותקוים רוח החוק. הסכמת רוה"מ יעביר מסר לציבור התומך בו ומתנגד למערכת המשפט, שיו"ר הוועדה אינו לעומתי לממשלה – עובדה, ראש הממשלה נתן את הסכמתו לבחירתו.
איני חושב שיש סיכוי רב להצעה הזאת. אני מתקשה לראות את נתניהו מסכים לכך, כיוון שהבעייה שלו אינה זהות יו"ר הוועדה, אלא עצם החקירה, שאותה הוא מנסה לסכל. אני גם מתקשה לראות את עמית מסכים להצעה, שמכרסמת בסמכותו על פי חוק. התנהלותו בעת האחרונה לא התאפיינה בגמישות, בלשון המעטה. ואף על פי כן, אני חושב שיש לקדם את ההצעה. אולי הם יתרצו?
המועמד המתאים בעיניי לראשות הוועדה, כפי שכבר כתבתי פעמים אחדות, הוא המשנה לנשיאה בדימוס אליקים רובינשטיין. אדם חכם מאוד, משכיל מאוד, מקצועי מאוד, בעל ניסיון של יותר מיובל שנים הן במערכות המשפט והן במערכות המנהל הציבורי והביטחוני. הוא מקובל על שדרות רחבות בציבור. אם נשיא בית המשפט העליון וראש הממשלה יגלו רצון טוב – הוא עשוי להיות שופט שהם יכולים להסכים עליו.

* הסכם חדש בין המדינה לאזרחים – עוד לא ברור עד כמה הפיקו ויפיקו הממשלה וצה"ל את לקחי 7 באוקטובר ולקחי "חרבות ברזל", אולם לפחות בנושא אחד, ההגנה המרחבית, לפחות בגולן, נעשתה הפקת לקחים, וחל שיפור דרמטי בנושא, הגם שיש עוד מה לשפר.
אילו קיבוץ אורטל הותקף ב-7 באוקטובר, היה רק כלי נשק אחד להגנתו – הנשק של הרבש"ץ. אולי עוד כמה אקדחים פרטיים. כיתת הכוננות, שהיתה מצומצמת מאוד, לא הייתה חמושה, כי צבא חֶלְם לקח ב-2020 את כלי הנשק מהלוחמים ואיפסן אותם במחנות צבאיים, מחשש לגניבות. נשאיר לכל קורא לדמיין איזה מרחץ דמים היה כאן בתרחיש כזה.
היום יש בכל יישוב מחלקת הגנה, השם החדש של כיתות הכוננות, המונה 28 לוחמים. הנשק האישי נמצא בכספת בביתו של כל לוחם. גם מכשיר הקשר, התחמושת וכל ציוד הלחימה נמצאים בביתו של הלוחם. יש למחלקת ההגנה שני מקלעי מאג. עדין אין נשק נ"ט ונשק צלפים, ואני מקווה שנזכה גם לשדרוג הזה. מסביב לכל היישוב נבנו עמדות הגנה התקפיות, שתאוישנה באירוע ביטחוני.
בנוסף לכך, הוקמו שתי יחידות אזוריות המבוססות על תושבי הגולן, לצורך ההגנה המרחבית. האחת היא "פרא" – יחידת לוט"ר (לוחמה בטרור), המורכבת מיוצאי יחידות מובחרות, בוגרי קורסי טרור, שתפקידה להיות כוח התערבות במקרה של חדירת מחבלים ליישוב. השנייה, בהקמה, היא יחידה לתגובה מהירה. זו יחידה שבשעת חירום תוזנק לחסימת צירים ולתפיסת עמדות שולטות ונקודות אסטרטגיות כדי לבלום את האוייב.
זה מענה טוב לאיום, שאילו היה בנגב המערבי ב-7 באוקטובר, התוצאה היתה אחרת לגמרי. בקיומה של הגנה מרחבית מעולה נותן צה"ל את המענה ההגנתי, ומאפשר ליחידות השיריון והחי"ר להתמקד בהגנה הטובה ביותר – התקפה.
כתבה סא"ל (מיל') שרית זהבי, מייסדת ונשיאת מרכז עלמא, שעוסק בחקר אתגרי הביטחון בגבול הצפון ובוגרת חטיבת המחקר ומודיעין פיקוד צפון, במאמר משובח בגיליון החדש של "האומה": "ב-1920, כשנפלה תל-חי, לא היתה מדינת ישראל ולא היה צה"ל. התושבים היהודים בא"י הגנו על עצמם. מאז קום המדינה לקח צה"ל אחריות על הגנת התושבים ונכשל ב-7 באוקטובר, הן בדרום, בו נטבחו התושבים, והן בצפון, בו יישובי הגבול פונו לתקופה ממושכת. לאחר מלחמת 'חרבות ברזל' יש לנסח הסכם חדש בין המדינה לבין האזרחים. צה"ל ימשיך להיות אחראי להגנה על אזרחי ישראל, ששוכנים בגבולות ובפנים הארץ. מאידך גיסא, ברור כי תושבי הגבול יצטרכו להיות שותפים פעילים בהגנה על היישובים, וצה"ל יצטרך לספק את הפלטפורמה לכך (תורת לחימה, ציוד, אימונים, מחלקות הגמ"ר וכד')."

* מפלס ההשתמטות – המחלוקת בין סמוטריץ' לחרדים אינה בעד או נגד חוקי השתמטות, אלא עד כמה קיצוני וגורף יהיה חוק ההשתמטות.
כל חוק השתמטות הוא חוק בלתי מוסרי, אינו ציוני, אינו יהודי ואנטי פטריוטי.
החוק הלגיטימי היחיד הוא ביטול הסדר "תורתו אומנותו" ואכיפת חוק שירות ביטחון על החרדים.

* לא בשם השוויון – הוזמנתי לחתום על עצומת קצינים נגד חוק ההשתמטות. הסברתי, שלמרבה הצער איני קצין, אבל בכל זאת רצו את חתימתי. כיוון שאיני קצין, לא עולה על דעתי לחתום על עצומה שנפתחת במילים "אנו קציני צה"ל בדימוס ובמילואים," כי בסולם הערכים שלי חתימה כזו היא הונאה והתחזות.
אבל סיקרן אותי, כמובן, לקרוא את הנוסח. בשום אופן לא הייתי חותם עליו, בשל משפט אחד: "הצעת החוק המוצעת תקטין את המוטיבציה לגיוס, גם של חרדים וגם של חילונים, ועלולה להוביל לסרבנות." יש כאן איום מרומז בסרבנות ולגיטימציה מראש לסרבנות, בתירוץ של ההשתמטות. האיום הזה מנוגד לערכי האחריות האישית והלאומית שבהם אני דוגל. הסרבנות היא רע מוחלט, ששום דבר אינו מצדיק אותה. אדם שמסרב בגלל השתמטות של אחר – האם הוא פוגע במשתמט? הוא פוגע בכל אזרחי ישראל. כמוהו, כמי שעקרו לו את העין וכנקמה הוא עוקר לעצמו גם את העין השנייה.
כשהתגייסתי לצה"ל, לסדיר ולמילואים, החרדים השתמטו. סלדתי מהשתמטותם, בזתי להם עד עמקי נשמתי, וזה לא הוריד כהוא זה מהמוטיבציה שלי בצה"ל. וכך גם חינכתי את ילדיי. בדיוק כפי שהעובדה שיש גנבים לא תהפוך אותי לגנב, כך העובדה שיש משתמטים וסרבנים לא תהפוך אותי למשתמט או סרבן.
הקצינים החתומים מגדירים את עצמם "חרדים לעתידה של ישראל כמדינת חוק דמוקרטית ושוויונית." ואני חייב לציין שסוגיית השוויון אינה הגורם לסלידתי מההשתמטות וגם לא השאלה של ישראל כמדינת חוק דמוקרטית. אני בא ממקום אחר לגמרי. אני בא מדאגה לעתידה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. התביעה שלי מהחרדים לשרת אינה בשם הדמוקרטיה והשוויון אלא בשם היהדות, הציונות, הפטריוטיות, האחריות. בשם השוויון, הייתי אמור לדרוש גם מערביי ישראל להתגייס לצה"ל, אבל אין לי שום עניין בכך. איני רוצה אותם בצה"ל (למעט מי שמתנדב מרצונו, ואותו אני כמובן מברך). הפניה שלי לחרדים היא אל אחים הבוגדים בי, הבוגדים בילדיי, הבוגדים ביהדות, המסלפים את התורה וכופרים בעיקריה. מדינה יהודית אינה יכולה לפטור שבט בעם ישראל מקיום חובתו הבסיסית לקיומה, ועוד בשם התורה.

* רץ אל הקרב – מענדל ראטה (נשמע: מנדל רוט) הוא זמר חרדי, בן לשושלת רבנים חסידית, שבעקבות 7 באוקטובר החליט בגיל 33 להתגייס לצה"ל, ליחידה קרבית, ולפני כחודש החל טירונות בחטיבת חשמונאים.
מענדל כתב שיר, ששמעתי ברדיו אך טרם מצאתי ברשת, שנקרא "רץ אל הקרב". כשמו כן הוא. הוא מדבר על הרצון לרוץ לקרב כדי להגן על אחיו היהודים.
מענדל, שרץ אל הקרב, הוא התשובה לדובר ש"ס אשר מדינה, שאמר בראיון שהיהודים אף פעם לא נלחמו, הם התפללו וברחו, והעלה על נס את הבריחה. מדינה בורח מהסכנה, מענדל רץ אל הקרב כדי להגן על היהודים, ורואה את עצמו ממשיכם של דוד המלך ושמשון הגיבור, המוזכרים בשיר, שלא ברחו על נפשם אלא רצו אל הקרב.
מדינה מייצג את מרבית החרדים, למגינת הלב, אך מענדל מציג חלופה מעוררת תקווה, שיש גם חרדים אחרים, הגם שהיום הם מיעוט קטן. מענדל מוכיח שיש חרדים שלא שכחו מה זה להיות יהודים.

* וחקרת בחגיך – עקיבא נוביק: "החומר החזק ביותר בטבע הוא קיבוצניקים קשישים מעוטף עזה." חנוך דאום: "קיבוצניקים מבוגרים – החיה הכי חזקה בטבע."
הקיבוץ הוא יישוב ארץ ישראל, הכאת שורשים באדמת המולדת ועיצוב גבולות המדינה באמצעות היאחזות באדמתה עד התלם האחרון. הקיבוץ הוא בניית חברת מופת המבוססת על צדק חברתי ועל ערבות הדדית, ומאבק במשך למעלה ממאה שנה על הדרך להגשים את הערכים הללו. הקיבוץ הוא הירתמות למשימות לאומית, לפני קום המדינה ואחריה ועד היום, בהתיישבות, בעליה, בחינוך, בחברה ובביטחון. הקיבוץ הוא בית יוצר ליצירה יהודית ציונית ישראלית, שגולת הכותרת שלה היא החג והמועד.
המכון להווי ומועד בקיבוץ רמת יוחנן, שאותו ייסד המשורר, הפזמונאי, המלחין ומגדולי המחוללים של הטקס הקיבוצי ושל החג והמועד היהודי בנוסח הקיבוצי – מתתיהו שלם, ערך, יחד עם יד טבנקין, כנס לציון חמישים שנה למותו של מתתיהו שלם, תחת הכותרת: "וחקרת בחגיך".
בכנס הוצגו שלושה מחקרים מרתקים בנושא: מחקר של מרים הולצמן על חנוכה בקיבוצים, מחקר של חברי ד"ר אריאל שגיא על חג המים, ומחקר של לוקאס בנגוס על מקורות ההשראה האמנותיים של לאה ברגשטיין, הכוריאוגרפית האגדית, אף היא מרמת יוחנן, שותפתו של מתתיהו שלם בעיצוב טקס החג הקיבוצי. שלם כתב והלחין והיא יצרה והעמידה את הריקודים. יצירתה נחשבת להתגלמות המחול הארצישראלי המקורי, ומחקרו של לוקאס מצביע על מקורות ההשפעה על יצירתה מאסכולות מחול שלמדה בוינה, טרם עלייתה לארץ.
הנחתה בחן ובידענות ד"ר נורית פיינשטיין. בנות מרמת יוחנן רקדו את אחד מריקודי טקס העומר בקיבוצם. מוקי צור שישב בקהל ולא אמור היה לשאת דברים, הוזמן לקראת סוף הכנס לעלות לבמה, ובהתכתבות עם תוכן ההרצאות בכנס הביא דברי תקווה לתקומה הציונית מתוך המשבר העמוק שבו אנו נמצאים; המסר המרכזי בכתביו, בשיעוריו ובהרצאותיו מאז 7 באוקטובר.
היה זה אירוע מרומם נפש.

* המשיח בשדה בוקר – חגי סגל, תושב עפרה, הוא מהדמויות הבולטות בקרב ציבור המתנחלים ביו"ש. הוא ערך את עיתון מועצת יש"ע "נקודה", את החדשות בערוץ 7 ואת "מקור ראשון". בעברו היה חבר במחתרת היהודית בשנות ה-80, הורשע וישב בכלא. מאז הוא מקפיד להביע עמדות ממלכתיות, אך מעולם לא התכחש לעברו.
הגם שסגל מזוהה בעיקר עם הציונות הדתית, במקורו הוא איש הציונות הרוויזיוניסטית. אביו היה לוחם אצ"ל ופעיל בתנועת החרות. דודו, ידידיה סגל, לוחם אצ"ל, נחטף בידי ההגנה ולאחר מכן נמצאה גופתו. אף שתעלומת מותו לא פוענחה, סביר להניח שהוא נרצח בידי חוטפיו. בקרב הציבור שבתוכו גדל סגל, בן גוריון היה האיש הרע האולטימטיבי, המנהיג האכזר של הצד השני. זו האווירה שבתוכה גדל סגל, אם כי מאוחר יותר הוא גילה שסבו, אביו השכול של ידידיה סגל, העריץ את ב"ג, ראה בו את המשיח, התכתב אתו בנדון, וספר התנ"ך שלו מלא בסימנים המעידים על היותו של ב"ג המשיח.
כאשר שמעתי שחגי סגל הוציא ספר על בן גוריון, "המשיח בשדה בוקר", שהוא ספר תהילה והערצה לבן גוריון, מיד עלו לראשי שמותיהם של כמה דמויות מרכזיות בקצה הרדיקלי של הזרם הרוויזיוניסטי, שהיו בהדרגה מאויביו של בן-גוריון למעריציו הגדולים; המשורר אורי צבי גרינברג, מנהיג לח"י ישראל אלדד, לוחמת לח"י גאולה כהן ואיש לח"י, שחיסל את שליח האו"ם ברנדוט, יהושע כהן, איש שדה בוקר (שאני ממליץ מאוד על הביוגרפיה שכתב עליו יאיר שלג "רוח מדבר"), שהיה מאבטחו של בן גוריון וידידו הקרוב. מן הסתם, אפשר לצרף את סגל לרשימה הזאת.
ואכן, ארבעת האישים הללו תופסים מקום מרכזי בספר, ומסופר בהרחבה כיצד היו למעריציו של בן גוריון ועל הקשרים שרקמו איתו. אין ספק, שחרף היריבות, היתה לב"ג משיכה דווקא לאנשי האגף המשיחי בלח"י, האגף שהנהיג אלדד, תלמידו המובהק של אצ"ג.
הספר אינו ביוגרפיה של בן גוריון, אלא מסה על המנהיג, וסיפורו של חגי סגל, איך הוא גילה מחדש את בן גוריון, השונה כל כך מזה ששטם בנעוריו. ודרך סיפורו וסיפוריהם של אותם אישים, ניתן להבין מה הפעים אותם כל כך במנהיגותו של יריבם הגדול, ומדוע הם ראו והוא רואה בבן גוריון את גדול המנהיגים.
בכך עוסק הספר הרהוט והקריא מאוד, ככל ספריו של סגל. סגל, כמו אותם אנשי ימין, מתפעל ממחויבות האין קץ של ב"ג לחזון הציוני, שהיתה טוטלית. הם העריצו את אכזריותו כמנהיג, שבלעדיה לא היתה קמה המדינה, לא היו מתקבלות ההחלטות הקשות על הכרזת המדינה בניגוד לעמדת ארה"ב וחרף החשש מחורבן עקב פלישת מדינות ערב, לא היו מתקבלות ההחלטות הקשות שהביאו לניצחון במלחמת השחרור, לא היתה נעשית העלייה ההמונית, עם כל הסבל שהיה כרוך ביישוב המוני העולים באוהלים, בדונים ופחונים, ולא היתה מונהגת מדיניות הצנע שהייתה הכרחית לשרידותה הכלכלית של המדינה הצעירה. הם העריצו את אהבת הארץ הגדולה שלו, את מחויבותו המוחלטת לביטחון, לעלייה ולהתיישבות. ובעיקר – הם העריצו את היסוד המשיחי שבהגותו, חתירתו לגאולה שלמה וראייתו את מדינת ישראל כתחילת הדרך אל הגאולה. סגל מתלהב מהמקום המרכזי שתפסה העלייה במדיניותו של בן גוריון, ואיך לא ויתר בשום אופן על התביעה מיהודי הגולה לעלות ארצה, מה שאף מנהיג אחריו לא עשה. חגי סגל מצטט ממאמרים, נאומים ומכתבים של בן גוריון המביעים את אמונתו בחזון שלמות ארץ ישראל, דווקא בימים שבהם הסכים לתוכניות חלוקה על חלק זעיר מארץ ישראל, שבהן ראה הזדמנות שאסור להחמיץ להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, שגבולותיה עוד ישתנו בעתיד. ולא זו בלבד שסגל מעלה על נס את הדברים שכתב ב"ג על שלמות הארץ, הוא כותב בהבנה, כמעט בהסכמה, גם על ההכרעה להסכים לחלוקתה, כהכרעה מנהיגותית קשה ואכזרית, המתמקדת בעיקר שניתן להשיג כעת ואת השאר נשאיר לעתיד. הוא מתלהב מהתרגשותו הגדולה של בן גוריון עם כיבוש סיני במלחמת סיני ומהאופי המשיחי שבו התייחס לחזרה של העם היהודי לסיני, אך מתייחס בהבנה גם להחלטתו המהירה לסגת מסיני בלחץ המעצמות. וכך גם באשר להסכם השילומים עם גרמניה, שהימין בישראל לחם בו בתוקף, אך הוא היה אז הכרח קיומי למדינה הצעירה והענייה, שצריכה לשלש את גודלה בעלייה המונית וביישוב המוני של הגליל והנגב, לצד הצדק שבתביעת פיצויים מגרמניה לעם היהודי ומדינתו. במילים אחרות, לא רק מהחזון המשיחי של ב"ג מתלהב סגל, אלא גם מן הפרגמטיות שלו, כמי שידע לקבל החלטות קשות.
סגל אינו מסתיר את עמדתו של ב"ג אחרי מלחמת ששת הימים, שלפיה יש לסגת תמורת שלום אמת מכל השטחים זולת ירושלים השלמה והגולן. אולם הוא מזכיר איך בכל זאת הוא תמך ביישוב גוש עציון, ביישוב חברון ועוד. את כל אלה הכרתי, אך הופתעתי לקרוא שב-1972 ב"ג הודיע שחזר בו מעמדתו בנושא השטחים. סגל מצטט מכותרות העיתונים שדיווחו על כך והתגובות שעוררו.
סגל כותב בהערצה על אהבת התנ"ך, ידיעת התנ"ך והמקום המרכזי של התנ"ך בחייו, בתפיסתו ובחשיבתו של ב"ג. הוא אינו שותף ללגלוג ולכעס בחוגים הדתיים על החילוני שמעז לכתוב דברי כפירה על התנ"ך, ובמידה רבה הוא כותב על גישתם בזלזול.
כל הדברים שכתב סגל על בן גוריון ממוסמכים היטב ונכונים. אלא שהם אינם כל התמונה, כלומר בן גוריון שסגל מציג בנוי מהחלקים באישיותו ובדרכו, שאליהם הוא מתחבר. זו אינה התמונה השלמה. אין הוא כותב על כך שהחזון המשיחי של בן גוריון היה לאומי אך גם אוניברסלי, ברוח נביאי ישראל. הוא חתר לכך שישראל תהיה חברת מופת ואור לגויים, ברוח הנביאים. החזון החברתי של בן גוריון, נעדר לגמרי מן הספר. והחזון הזה, הוא הגאולה השלמה שאליה הוא חתר. בן גוריון היה סוציאליסט, גם לאחר שהסתייג מן המושג סוציאליזם שסולף בידי הגוש הסובייטי (כפי שהסתייג מן המושג ציונות, שבעיניו סולף בידי פעילי התנועה הציונית, שממשיכים לשבת בגולה ואינם עולים לארץ ישראל). אך גם אם ההצגה של ב"ג בספר חד צדדית, היא לבטח מתקנת את האופן החד-צדדי שבו מוצג ב"ג בידי מי שמתיימרים להיות יורשיו הפוליטיים, שהיא לבטח מסולפת שבעתיים. אגב, במקביל לקריאת הספר, אני קורא בימים אלה אסופה חדשה של מאמרים מהגותו הפוליטית של בן גוריון, והם בהחלט מחזקים את התזה של סגל.
אהבתי את הספר ואני ממליץ עליו בחום.

* שיבה טובה במנרה – רחל רבין יעקב בת מאה.
רחל רבין היא מנהיגה. היא המנהיגה הבלתי מעורערת של קיבוץ מנרה מאז הקמתו לפני 82 שנה, ומהדמויות המרכזיות והבולטות ביותר בגליל העליון בשמונים השנים האחרונות.
מזה שנה ורבע נאלצה רחל לגלות ממנרה. אי אפשר היום לחזור למנרה, שמרבית בתיה נהרסו. נאחל לרחל לזכות לשוב לביתה, לשיבה טובה במנרה.

* תמונת מצב סוף ינואר – סוף ינואר. פחות מ-140 מ"מ גשם מתחילת העונה. זקני הגולן אינם זוכרים חורף כה שחון.

* ביד הלשון: שחקן קולנוע דופק על שולחן – מאמר ביקורת של אנשיל פפר על ביוגרפיה חדשה של דונלד רייגן, קיבלה את הכותרת "שחקן קולנוע דופק על שולחן."
המשפט לקוח משירה של קורין אלאל, למילותיו של מאיר גולדברג, "ארץ קטנה עם שפם." השיר, מתוך התקליט "אנטרקטיקה" שיצא ב-1989, עוסק באקטואליה, באמצעות רמזים. גיבורת השיר היא מדינת ישראל, המכונה ארץ קטנה עם שפם, רמז לראש הממשלה יצחק שמיר, המשופם.
נשיא ארה"ב באותם ימים היה רונלד רייגן (כאשר יצא התקליט הנשיא כבר היה בוש האב, אבל השיר עוד מתייחס לרייגן), וזאת אנו למדים מן השורה: "שחקן קולנוע דופק על שולחן, אנחנו תיכף נרגיש את זה כאן." רייגן, כידוע, היה שחקן קולנוע.
מספרים על לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל, שהיה ידוע בחוש ההומור החד שלו, כשנמסרה לו תחזית על כך שצפויה שנת בצורת. "איפה?" הוא שאל. "בישראל." – "לא נורא. העיקר שלא תהיה בצורת בארה"ב." ברוח זו, גולדברג רומז לגלי ההדף בישראל, לכל דפיקה על השולחן בארה"ב.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com