ישבתי ביום שלישי בלילה, אור ליום רביעי, מול הטלוויזיה עד השעה רבע לשלוש לפנות בוקר, מרותק למסיבת העיתונאים של טראמפ ונתניהו בבית הלבן בוואשינגטון.
הברית שהכריזו עליה יחדיו מול ציר הרשע שקם להשמיד את מדינת ישראל – היתה בעיניי כברית שהכריזו צ'רצ'יל ורוזוולט מול ציר הרשע של "מדינות הציר" – גרמניה הנאצית, יפן הקיסרית ואיטליה הפאשיסטית, ברית של "בנות הברית" שהצילה את העולם החופשי ואת התרבות המערבית.
הרגשתי שאני רואה את משק גלגלי ההיסטוריה בהתהוותה. טראמפ התגלה כמנהיג חזק, עירני, מציאותי ובעל חזון ושיעור-קומה בינלאומי, שאולי ייכנס לספרי ההיסטוריה כמי שעיצב מחדש בתקופתו את גורל אומות העולם החופשי הדמוקרטי ושם סכר להידרדרות שלהן לעבר עולם השקר והעריצות. כן, דומה כי השריף חזר לעיירה ומעתה אולי ישוב לשרור בה סדר.
ולצידו של טראמפ – נתניהו קנה את מקומו כאחד האישים רבי ההשפעה בעולם אשר בזכות הנהגתו את ישראל וצבאה אנחנו כיום אולי כמו אנגליה שעמדה לבדה מול גרמניה הנאצית בראשית מלחמת העולם השנייה.
והיו לי רק שלוש מישאלות: הראשונה, שתוכניותיהם לשלום תתגשמנה. השנייה, שיהיו בריאים, והשלישית, שלא יתנקשו בחייהם.
עם זאת, החזון של טראמפ לגבי עתידה של עזה אינו עתיד להתממש. הפלסטינים לא יזוזו משם ואנחנו נמשיך לחיות שנים על גבי שנים עם השנאה, האכזריות. הרצחנות ואהבת המוות שלהם. אני חושש שטראמפ אינו מכיר את הערבים כי הוא חושב במושגים אמריקאיים פשטניים.
אהוד בן עזר