תוכניתו (אני משתמש במונח הזה, אם כי איני יודע אם זו תוכנית של ממש או בשלב זה רק הצהרת כוונות) המהפכנית של טראמפ, היא חשיבה מחוץ לקופסה במלוא מובן המילה, כלומר הוא הציע מה שאף אחד אף פעם לא הציע. כמובן שמיד יש קופצים הטוענים שהוא אימץ את תוכניתם, ואולי הם צודקים חלקית, אולם כמי שקורא כמעט באובססיביות מאז אמצע שנות השבעים את הרעיונות השונים באשר למזה"ת – מעולם לא נתקלתי ברעיון השתלטות אמריקאית על רצועת עזה. בוודאי שלא הייתי מצפה לתוכנית כזו מטראמפ, הדוגל בבדלנות.
סימן השאלה הראשון העולה מן התוכנית, הוא בדבר ההיתכנות שלה. טראמפ הוא מגלומן. הוא מאמין שדי בכך שהוא רוצה ויש לו משאבים להבטיח ולאיים, והכל יתיישרו סביב תוכניתו – מצרים, ירדן ומדינות אחרות תפתחנה את שעריהן בפני העזתים, והפלשתינאים יעזבו בשמחה ומרצון. ירדן בוודאי וגם מצרים יראו בהגירה פלשתינאית המונית לתחומן איום קיומי על השלטון. והפלשתינאים לא יילכו מרצונם. יהיו כאלה שיילכו, בוודאי, אך הרוב הגדול לא יהיו מוכנים לכך. כלומר הדרך היחידה לבצע זאת, היא גירוש המוני בכוח. האם טראמפ רוצה בכך? אני משוכנע שלא. ואם בכל זאת הוא ינסה, כאשר יתחילו להגיע לנמל התעופה JFK ארונות מכוסים בדגלי ארה"ב, זו תהיה תחילת הסוף של היוזמה. וכאשר יתחילו להגיע הארונות, יביא הדבר לגל אנטישמיות ואנטי ישראליות חסר תקדים. היחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב הושתתו במידה רבה על הביטחון האמריקאי בכך שחיילים אמריקאים לא יגנו על ישראל, אלא היא תגן על עצמה. אני מציע שנרענן את זיכרוננו באירועי 1983 בביירות, והבריחה של המרינס מביירות אחרי הפיגועים נגדם, והפריחה של חיזבאללה בעקבות האירוע. אם זה יקרה גם בעזה, ארה"ב תברח ואנחנו נישאר עם הפלשתינאים, שתודעתם שגירשו את מעצמת העל הגדולה רק תחזק את אותם ואת מעמדם בעולם המוסלמי והעוצמה הזאת תופנה נגדנו.
מה ישראל צריכה לעשות? ראשית, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להתנגד, בוודאי בפומבי, להצעה הזאת. בעיניי, תגובתו של נתניהו להצהרה, ששיבחה את טראמפ על מנהיגותו, על תמיכתו בישראל, על מקוריות רעיונותיו, בלי להביע תמיכה ישירה ברעיונות הללו, היתה התגובה הנכונה, וכך גם הדברים שאמר בנדון יאיר לפיד.
בעיניי, תוכניתו של טראמפ היא אוטופיה במובן המילולי – אי מקום. כלומר ההיתכנות שלה פחות מקלושה.
שנית, ישראל צריכה למקד את הדיון בטווח הקצר, ובשני היעדים – שחרור החטופים ואח"כ מיטוט חמאס. כפי שכתבתי פעמים רבות, בניגוד למלעיזים, אני משוכנע שנתניהו רוצה להמשיך לשלב ב' ולהחזיר את החטופים. בעניין הזה, האמירה של טראמפ היתה חשובה. עסקת החטופים הנוכחית החלה כאשר טראמפ איים על חמאס בגיהינום. רק ההכרזה הזאת הביאה אותם להסכים לעסקה, שאותה טירפדו במשך שנה. האיום של טראמפ, שתגובתו תהיה אלימה, היתה חשובה. בלי נבוט מעל הראש, חמאס לא ישחרר את החטופים. מצד שני, תוכניתו העתידית של טראמפ, עלולה דווקא להקשיח את עמדתם, ולרצות להמשיך להחזיק בחטופים כתעודת ביטוח. מבחינת נתניהו, אין כל ספק שהמפגש עם טראמפ יחזק מאוד את יכולתו לממש את רצונו – שחרור החטופים בלי לפרק את הממשלה. לנוכח תוכנית טראמפ, סמוטריץ' יסכים לבלוע את הגלולה, ולהישאר בממשלה למרות המעבר לשלב ב' ואולי גם ראש הכנופייה יחזור לממשלה בתנאים האלה.
לגבי היעד השני, מיטוט חמאס אחרי שחרור החטופים, ישראל אינה יכולה לוותר עליו ואני מקווה שבשיחה הסגורה ביניהם, נתניהו הבהיר זאת לטראמפ. אם יש לטראמפ דרכים טובות יותר לממש זאת מאשר חידוש המלחמה בידי ישראל, אדרבא. אני ספקן, אך יש לתת לכך הזדמנות. אם לא, ישראל תהיה חייבת לעשות זאת בעצמה.
באשר לשלום ולנורמליזציה עם סעודיה, איני שותף לאופטימיות של נתניהו (בין אם היא משקפת את דעתו האמיתית או שהיתה מן השפה אל החוץ). קשה לי לראות את סעודיה מוותרת על דרישתה להתחייבות להקמת מדינה פלשתינאית שבירתה ירושלים, ולכך אסור לישראל להסכים בכל מחיר.
מה שמדאיג אותי יותר מכל בהצהרותיו של טראמפ, זו הסוגייה האיראנית. טראמפ חוזר לאופציה הדיפלומטית. האופצייה הזאת מוצתה. אין זמן. בלי מתקפה צבאית בזמן הקרוב מאוד, זה עלול להיות מאוחר מדי. אם ארה"ב אינה מתכוונת לתת לכך יד, לא תהיה לנו ברירה אלא לפעול באופן עצמי, גם ללא הסכמתה.

2. צרור הערות 5.2.25
* מצדיע להן – חמש התצפיתניות ששבו מן השבי פנו לצה"ל והודיעו על רצונן להתגייס ולהשלים את שירותן.
צה"ל השיב שבשלב זה התשובה שלילית. אולי בעוד כמה חודשים. הסיבה לכך היא, כנראה, מחשבה שזה מוקדם מדי מבחינת תהליך השיקום.
איני איש מקצוע, אבל השכל הישר שלי אומר ששום שיקום לא יהיה טוב יותר מגיוסן לצה"ל, כדי ששוב תחושנה נחוצות ותורמות לביטחון המדינה.
הן בנות נפלאות, ראויות להערצה! אני מצדיע להן!

* שאלות שמנקרות בי – סברתי, ועדין אני חושב, שנכון היה לשחרר את כל החטופים בעסקה אחת.
אולם גם אם יש שתי עסקאות או שני שלבים: מדוע השלב הראשון מתחלק לכל כך הרבה פעימות קטנות? למה לא לשחרר את כולם בפעימה אחת?
ואם כבר מחלקים את השלב לפעימות קטנות, מדוע שבוע בין פעימה לפעימה? למה לא יום אחר יום?
הדרך הזאת רק מוסיפה סבל ומכאוב לחטופים, למשפחותיהם ולחברה הישראלית. ולמחבלי חמאס היא נותנת עוד ועוד הזדמנויות למפגני הכוח וההשפלה הברבריים שלהם.

* קונספירציית הטרפוד – במשך שנה, מאז העסקה הראשונה, שעליה חמאס חתם תחת לחץ צבאי עצים ומצור חלקי, ועד האיום של טראמפ בגיהינום, חמאס ניהל מראית עין של מו"מ, בעצם מו"מ-סרק בעזרת קטאר, ללא כל כוונה לשחרר את החטופים. ובארץ שוב ושוב האשימו את נתניהו בטרפוד העסקה. זו האשמת שווא. לא משנה מה הוא עשה, מה הוא אמר, מה הוא הציע, הכול תורגם לקונספירציית הטרפוד.
וגם היום, אחרי שנחתמה העסקה, הקונספירציה נשארת, הפעם בנוגע לשלב ב'. נתניהו נוסע לארה"ב כדי לטרפד את העסקה. הוא ייפגש עם טראמפ כדי לגרום לו לטרפד את העסקה. הוא עומד למנות את דרמר לעמוד בראש צוות המו"מ כדי לטרפד את העסקה. הוא לא פתח מו"מ ביום ה-16 כדי לטרפד את העסקה. הוא אפילו הוציא את צה"ל למבצע בשומרון כדי לטרפד את העסקה. וכל זאת למה? כי חתימה על שלב ב' של העסקה תביא לפרישת סמוטריץ' ולהפלת ממשלתו.
הפרשנות שלי הפוכה לחלוטין. נתניהו רוצה בעסקה. בדרך לעסקה הוא מתמרן כדי לשכנע את סמוטריץ' להישאר. הוא נסע לארה"ב כדי לקדם את העסקה. הוא ייפגש עם טראמפ כדי לקדם את העסקה. הוא ינסה להגיע עם טראמפ להבנות והסכמות בענייני יו"ש ואיראן, או למראית עין של הבנות כאלו, כדי לפתות את סמוטריץ' להישאר. או לחילופין, ואולי בנוסף לכך, כדי להזמין לחץ אמריקאי כבד, על מנת להסביר לסמוטריץ' שלא היתה ברירה. הוא בפירוש פתח את המו"מ ביום ה-16, בפגישה עם וויטקוף. הדרך הנכונה ביותר לישראל לקידום המו"מ היא הסכמות עם ארה"ב; זו יוזמה לקידום תנאים טובים יותר במו"מ. התיאום עם ארה"ב הוא גם הסיבה למינויו הצפוי של דרמר, בשל קשריו עם אנשי טראמפ. הטענה החצופה ביותר נוגעת למבצע בג'נין. המבצע בשומרון נועד לסכל עוד 7 באוקטובר, ביישובינו בשומרון, בעפולה ובגלבוע.
פעילת המחאה הרדיקלית והקולנית אורלי בר-לב פירסמה פשקוויל המפרט את כל סעיפי הקונספירציה. נכנסתי לתגובה הראשונה. היא נפתחה במילים: "איך עוצרים את זה? מסרבים." התגובה היתה הסתה לעריקה המונית מהמלחמה. כלומר, היא בודה מליבה קונספירציה, וקהלה מהדהד אותה הלאה להסתה לעריקה. וכדאי להבהיר: עריקה מהמלחמה היא בגידה ושיתוף פעולה עם חמאס ועם הטבח.
אלה שמאמינים לכל טענה, הזויה ככל שתהיה, נגד נתניהו, ומקבלים אותה כמובנת מאליה, הם תמונת הראי של חסידיו השוטים של נתניהו.

* לא לאבד את הראש – הדיבורים על הסכם שלום ונורמליזציה עם סעודיה מעוררים תקוות רבות. סעודיה היא אמנם רודנות אסלאמית פונדמנטליסטית, אך אינה קנאית ג'יהאדיסטית. סעודיה היא אחת המדינות החשובות, העשירות והחזקות במזה"ת, בעלת השפעה רבה בעולם הערבי, ונורמליזציה עימה תחזק את השלום במזה"ת ואת מעמדה של ישראל באזור.
הכול טוב ויפה, אולם אני מציע לעצמנו להיות ספקנים, ולהיזהר מאופוריה א-לה פנטזיות "המזרח התיכון החדש" של פרס, שאנו זוכרים מה היו תוצאותיהן. עלינו להטיל ספקות ובעיקר, אל לנו לאבד את הראש.
בהנחה שסעודיה תדרוש התחייבות ישראלית למדינה פלשתינאית, ולא רק איזה מס שפתיים אמורפי, יש להשיב לדרישה הזאת בשלילה מוחלטת. מדינה פלשתינאית בלב הארץ, והפיכת כביש 6 לגבולה של ישראל, היא סכנה קיומית, ושום נורמליזציה עם סעודיה לא תמנע אותה. גם על הקמת כור גרעיני אזרחי בסעודיה עלינו להטיל וטו. כאשר מופיע מפעל טקסטיל במערכה הראשונה, הוא עלול לצוץ כנשק גרעיני במערכה השלישית.
המחויבות לקיומה של ישראל, לביטחונה ולשלום אזרחיה, חשובה אפילו יותר מפרס נובל לטראמפ.

* שעון החול אוזל – הנושא הדחוף ביותר שצריך לסגור בפגישה בבית הלבן הוא השלמת עסקת החטופים. הנושא החשוב ביותר הוא סוגיית הגרעין האיראני.
בנושא הזה אין עוד מקום למשחקי דיפלומטיה, המשרתים רק את איראן. שעון החול אוזל ויש להשמיד את מתקני הגרעין האיראני.
על נתניהו לנסות לשכנע את טראמפ להוביל את המהלך ההיסטורי הזה, ואם לא – לבקש את סיועו ותמיכתו, אך גם להבהיר לו שעם או בלי תמיכתו, ישראל תעשה זאת.
יש הטוענים שאין לישראל יכולת כזאת. אם זה נכון, זה גדול מחדליו של נתניהו, אף יותר ממחדל 7 באוקטובר, שבו הוא המיט על ישראל את האסון הגדול ביותר מאז השואה. אך גם אם אין לישראל יכולת להשמיד את הגרעין האיראני, היא לבטח יכולה לפגוע בו קשות ולהסיג אותו שנים אחורה. אין לאף ממשלה ישראלית זכות מוסרית לא לעשות את הצעד הזה, שהוא הכרח קיומי.

* פינוי בינוי – ליברמן, סמוטריץ' ראש הכנופייה ואחרים קוראים לאמץ את תוכנית הטרנספר של טראמפ. אבל אין תוכנית כזו. תוכניתו של טראמפ אינה טרנספר אלא פינוי בינוי. טראמפ רואה לנגד עיניו מיזם נדל"ני ענק, של בניית עזה מחדש כעיר מודרנית ומפותחת לפלשתינאים. ההצעה הגיונית, והיא טובה בעיקר לפלשתינאים. אבל סיכוייה להתממש אפסיים, מהסיבה שמצרים, וירדן ובעיקר הפלשתינאים יסכלו אותה בדיוק מהסיבה שליברמן, סמוטריץ' וראש הכנופייה מריעים לה, כלומר חששם שהיא תוביל לטרנספר. כמובן שכל ביטוי תמיכה של בכירים ישראלים בתוכנית, יחזק את ההתנגדות הערבית להצעה ויכשיל אותה.

* צעד למען השלום – הצו הנשיאותי של טראמפ לביטול התמיכה של ארה"ב באונר"א, הוא צעד שכל אדם שוחר שלום צריך לברך עליו, כי אונר"א הוא הארגון להנצחת הסכסוך במזה"ת.
הפעם נתניהו לא ינסה להניא אותו מכך, כפי שעשה בקדנציה הקודמת, כחלק ממדיניות ההתמכרות לשקט, שצריכה להיחקר בוועדת החקירה הממלכתית.

* חוץ מיהודים – יש לקוות שהחלטתו של טראמפ לפרוש ממועצת זכויות האדם (*ובלבד שהאדם אינו יהודי) היא הצעד הראשון בדרך לפירוק הארגון האנטישמי הזה.

* מה שלום קיר הברזל? – בשנות פיגועי ההתאבדות, בין אוסלו ל"חומת מגן", היו שהציגו את פיגועי ההתאבדות כצעד של ייאוש. ההסבר הזה היה מוזר, כי הגל הזה בא דווקא כאשר ישראל הכירה באש"ף, החלה להתקפל מיהודה, שומרון ועזה, ובחלק מיו"ש וברוב עזה קמה בפועל מדינה פלשתינאית עצמאית. דווקא אז הם פתאום התייאשו? ההסבר הזה הוא השלכה של עולם המושגים היהודי והמערבי, המקדש את החיים, ומבין התאבדות כייאוש מן החיים. אבל בתפיסה של האסלאם הג'יהאדיסטי, הבחירה להיות שאהיד אינה מבטאת ייאוש אלא תקווה ואמונה. כאשר הם הרגישו שאנו נחלשים, הם נכנסו לאקסטזה של מינוף ההישג שהשיגו במו"מ למתקפה שנועדה למוטט את החברה הישראלית. מבצע "חומת מגן", המבצע המוצלח ביותר נגד הטרור בתולדות המדינה, ובעקבותיו חזרת צה"ל לפעול בחופשיות בשטחי הרש"פ, ייאשו אותם, והייאוש הביא להפסקת גל ההתאבדות.
ז'בוטינסקי צדק לפני 102 שנים במאמרו המכונן "קיר הברזל", שבו הסביר שהדרך היחידה לסיום הסכסוך היא הבנה של הערבים שהם לא יוכלו לנו ולכן מוטב להם להשלים עם המציאות ואתנו. הסכם אוסלו שידר להם חולשה ולכן הגביר את הטרור.
השבר הגדול ביותר בקיר הברזל מאז הקמת המדינה, היה 7 באוקטובר, שהוא עצמו תוצאה של מדיניות ההתמכרות-לשקט הפייסנית של נתניהו, ששידרה לאוייב חולשה, והקרע בעקבות המהפכה המשטרית, ששידר לאוייב שתאוריית קורי העכביש מתגשמת לנגד עיניו. בעקבות 7 באוקטובר, התחושה היתה שאנו מתמוטטים. הם לא ציפו להתנערות לאומית והתגייסות לאומית כפי שהיתה לאחר הטבח. אבל בסופו של דבר, השאלה איך 7 באוקטובר ייצרב בתודעתם, תינתן בסוף המלחמה, על פי תוצאותיה. אם המלחמה תסתיים כשחמאס על הרגליים, שולט ברצועה והשפיל את ישראל בעסקת החטופים, יהיה זה סימן לכל העולם המוסלמי שהטבח ניצח, ושיש לשנס מותניים לעוד מתקפות למיטוטה של ישראל. המלחמה חייבת להסתיים במיטוט חמאס, כך שיישאר ממנו רק רעיון. כעת, חובתנו הלאומית היא להחזיר את החטופים, אולם לאחר מכן יהיה עלינו לחדש את המלחמה עד הניצחון.

* התפכחות – בראיון לגל"צ אמר חמי פרס, הבן של: "צפויות לנו עוד עשרות שנים של מלחמה בטרור." דבריו החזירו אותי 32 שנה לאחור, להצהרה החגיגית של שמעון פרס, אחרי חתימת הסכם אוסלו: "תמו מאה שנות טרור."

* ועדת טיוח ממלכתית – ככל שאני חושב על כך, נדמה לי שעדיף שממשלת 7 באוקטובר לא תקים ועדת חקירה ממלכתית.
על פי חוק ועדות החקירה, הממשלה היא שמנסחת את כתב המינוי של הוועדה. חוששני מהקמת ועדה, עם כתב מינוי שינתב אותה לטיוח אחריותו של מר 7 באוקטובר למחדל שהוביל לטבח. למשל, שכתב המינוי יתמקד רק באירועי הלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר, תפקוד צה"ל ב-7 באוקטובר ומדוע לא היה מודיעין על הטבח. גם על אלה נתניהו אחראי מיניסטריאלית מעצם היותו ראש הממשלה, אולם כל אלה הם שולי המחדל. ליבת המחדל היא מדינית, ונתניהו אחראי עליו אישית. השאלה המרכזית שוועדת החקירה הממלכתית צריכה לחקור היא איך ישראל איפשרה לאורך השנים התבססות של צבא טרור מפלצתי רצחני על גבולנו, ולא נקטה בשום צעד לסכל זאת, אלא להיפך – היא סייעה למימונו וחיזוקו כדי להרוויח קצת שקט. כמו כן, יש לבחון איך הגענו למצב שצה"ל צומצם והוקטן עד שלא היה בכוחו לנהל מלחמה בעת ובעונה אחת נגד שני ארגוני טרור. יש לבחון את מה שקרה בחברה הישראלית בחודשים שקדמו לטבח ואיך נוצר הקרע בחברה הישראלית ששידר חולשה והזמין את המתקפה.
סביר להניח שוועדת חקירה שממשלת המחדל תקים, לא תקבל מנדט לחקור את ליבת המחדל, ולכן, למרות הצורך הדחוף בהקמת הוועדה, עדיף להמתין לממשלה הבאה, שתקים ועדת חקירה אמתית, עם מנדט רחב לחקור את כל ההיבטים של המחדל רב השנים, שהוביל לטבח.

* השריונר הראשון – בכתבות על מינויו של אייל זמיר לרמטכ"ל, נכתב שהוא השריונר הראשון בתפקיד מאז דדו אלעזר. זה לא נכון. גם אהוד ברק, ששירת כרמטכ"ל 20 שנה אחרי דדו, היה מג"ד ומח"ט שריון. כמו בר-לב ודדו, גם ברק לא החל את דרכו כשריונר, אלא עשה הסבה לשריון. גם חיים לסקוב, הרמטכ"ל החמישי, שהיה מג"ד השריון הראשון בצה"ל, החל את דרכו בצבא הבריטי כלוחם וקצין חי"ר. אייל זמיר הוא הרמטכ"ל השריונר הראשון, במובן שהוא הרמטכ"ל הראשון שהיה שריונר עוד מהבקו"ם. זמיר הוא הרמטכ"ל המבוגר ביותר בתולדות צה"ל. הוא ימונה בגיל 59, ועתיד להיות הרמטכ"ל הראשון שיחצה את גיל 60.
הרמטכ"לים הצעירים ביותר היו הרמטכ"ל השני יגאל ידין והרמטכ"ל השלישי מרדכי מקלף, שהחלו את כהונותיהם בגיל 32. ידין היה הרמטכ"ל בפועל במלחמת השחרור, בגיל 30, כשתפקידו הרשמי היה ראש אג"ם, כיוון שהרמטכ"ל יעקב דורי היה מרותק למיטת חוליו.

* האנרכיה משתוללת – האנרכיה משתוללת. הנה, החוליגן הח"כהניסט אלמוג כהן, החשוד שהשתתף בפלישה הברברית של הגיס החמישי לבסיסי צה"ל בזמן המלחמה, הודיע שלא יתייצב לחקירה. קדמה לו ח"כית האשפתות טלי גוטליב, שהעלילה עלילת דם על לוחם שב"כ, חשפה אותו ובכך סיכנה במזיד את חייו. גם היא הודיעה שלא תתייצב לחקירה. ועוכר המשפטים הפירומן, יריב לוין, הודיע שהוא לא מכיר (!!!) בנשיא בית המשפט העליון. וראש הממשלה, במקום לפטר אותו מיד, ממלא פיו מים.
ממשלת אנרכיסטים. קואליציית אנרכיסטים. כנופיית חוליגנים שמפוררת את מדינת החוק.
את הח"כים הסוררים צריך לגרור באזיקים לחדר החקירות.

* חצי מיליון מתיישבים בחסות בג"ץ – העליתי בפייסבוק טקסט של יגאל אלון בזו הלשון: "יש להעלות מחדש את תפקיד יישוב הארץ כשליחות לאומית ראשונה במעלה, ששום שירות זמני אחר, אפילו בצה"ל, אינו משתווה לה. התרחבות מסגרותיהן של תנועות הנוער החלוציות בארץ ובגולה; ריבוי חבריהן והעשרת כושר-פעולתן, הם בבחינת אינטרס לאומי שאין לו תחליף. אין סיבה שעיני הנוער, המסונוור כיום בברק נוחיות-החיים ובמושגים חברתיים מסולפים, לא תפקחנה לראות. הנהגה לאומית ראויה לשליחותה, חייבת לעמוד על הסכנה האורבת לקיום המדינה ולהבראת החברה הישראלית. באין תנועה חלוצית נרחבת, הנכונה להסתערות חינוכית והתיישבותית מחודשת."
לא חלפה דקה, ואיזה ימנן אוטומטי מוסת קפץ בראש: "בג"ץ מרשה?"
במאמר שפרסם אהרון ברק ב"הארץ" ב-15.2.2018, תחת הכותרת "חירותו של האדם במדינה יהודית דמוקרטית," הוא הסביר בהרחבה מהם בעיניו ערכי ישראל כמדינה יהודית. אחד הסעיפים היה: "מדינה שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה."
יתר על כן, מאז מלחמת ששת הימים, השמאל הרדיקלי עותר שוב ושוב לבג"ץ בניסיון להגדיר את ההתיישבות מעבר לקו הירוק "בלתי חוקית," ושוב ושוב בג"ץ דוחה את העתירות. אפשר לומר שחצי מיליון יהודים התיישבו ביהודה ושומרון בחסות בג"ץ. לא בכדי, ב"הארץ" יוצאים לעיתים קרובות במתקפות על בג"ץ, המכונה בפיהם "מכשיר הכיבוש." לשיטתם, הם צודקים, בניגוד לימננים כדוגמת הקופץ בראש הנ"ל.
ממשלות נתניהו הן הממשלות הכי בלתי מיישבות מאז קום המדינה. אבל השיטה הביביסטית היא סימון שעירים לעזאזל.

* יהדות בבית הכלא – בתגובה למאמרי "סלע המחלוקת", כתב אלוף (מיל') גרשון הכהן: "אורי מצביע על סלע המחלוקת.
כבר 200 שנים שהחרדים מתגוננים מפני המציאות ומסתגרים מפניה.
כשהגיעה ההשכלה הם ראו בה איום ודחו אותה.
כשהגיע רעיון הלאומיות באירופה הם דחו אותו.
כשהגיעה הציונות הם דחו אותה.
כשקמה מדינת ישראל הם הסתייגו ממנה.
זו דרך שסגרה את היהדות בבית כלא למול כל מגמות המציאות."
אמר ר' חייא בר אבא: "לְעוֹלָם יִתְפַּלֵּל אָדָם בְּבַיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חַלּוֹנוֹת" (ברכות ל"א, ע"א).

* "הארץ" נגד ההיסטוריה – פשקוויל המערכת של "הארץ" יצא נגד משרד החינוך, על כך שהנחה לא ללמד בשיעורי ההיסטוריה את המיתוס שלפיו מלחמת יום הכיפורים לא פרצה עקב תוקפנותן של מצרים וסוריה, אלא כיוון שגולדה מאיר סירבה להצעות השלום של מצרים.
בשיעורי היסטוריה צריך ללמוד היסטוריה, לא מיתולוגיה. פרופ' יואב גלבר, אחד ההיסטוריונים הטובים והחשובים בישראל, אם לא החשוב שבהם, שהעובדה שטרם קיבל את פרס ישראל תמוהה, חקר לעומק את הסוגייה. אף היסטוריון לא ערך מחקר מקיף וממצה כשלו, על התקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, שאותו הוציא בשלושה ספרים עבי כרס. המחקר המעמיק הפריך בעליל את הכזב הזה. גם אילו גולדה רצתה לדחות הצעת שלום מצרית, היא לא היתה יכולה לעשות כן, כיוון שהצעה כזו לא היתה ולא נבראה ואפילו משל לא היתה. סאדאת לא הציע שלום, אלא חתר מיום מינויו לתפקיד למלחמה, הכין את צבאו למלחמה, חינך והטיף למלחמה ובמקביל עשה אי אלו תמרונים שנועדו להרדים את ישראל וארה"ב. ישראל, לעומת זאת, הציעה גם הציעה הצעות שלום שנדחו על הסף.
גלבר מכיר היטב את הספרים שהציגו את הנרטיב השקרי (כמו ספרו השרלטני של יגאל קיפניס, שאינו מחקר היסטורי, אלא כתב אישום שבו המטרה צוירה סביב החץ, והעובדות הוטו כך שישרתו את הנרטיב, כפי שעשה גם בספרו הקודם), ומוכיח שמה שנכתב שם אינו נכון. אם לפני מחקרו המונומנטלי של גלבר היה ספק, הרי שכעת אין ספק. לכן, בצדק, רכזת המקצוע, ד"ר אורנה כץ-אתר, הנחתה את המורים: "לא נקבל תשובות הטוענות שישראל דחתה את הצעת מצרים לשלום." היא צודקת, בדיוק כפי שלבטח לא תקבל תשובות שהשב"כ רצח את רבין, למרות שיש "תאוריה" כזו.
ד"ר כץ-אתר עשתה בדיוק את המצופה ממנה מבחינה מקצועית. לפקח על כך שההיסטוריה תילמד, ולא נרטיבים. חינוך, לא אינדוקטרינציה. אפשר לספר לתלמידים שיש טענה כזאת, אך להסביר שהיא הופרכה.
אבל ב"הארץ" לא רוצים שהתלמידים ילמדו את ההיסטוריה, אלא את הנרטיב. חשוב להם שילמדו את המיתוס השקרי, שישראל אשמה בתוקפנות נגדה. או לכל פחות, שילמדו את האמת ואת המיתוס וישמעו שאין אמת אחת וכל אחד והאמת שלו או איזה הבל פוסט-מודרני רלטביסטי מן הזן הזה. פשקוויל המערכת מאשים את השר קיש בהחלטה, למרות שאני משוכנע שהוא למד על כך מהעיתון. מדובר בהחלטה מקצועית של אשת מקצוע מוערכת, שאינה מינוי פוליטי, לא מונתה בידי קיש והיא כבר הרבה מאוד שנים בתפקיד.
אני מקווה שהיא לא תהפוך יעד למתקפה מקארתיסטית של השוקניסטים, כמו זו שהם ניהלו בשעתו נגד ד"ר צביקה צמרת ז"ל, כשהיה יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, כיוון שניסה להכניס קצת ציונות למערכת החינוך.

* בזכות השיעורים – עיקר המגע שלי עם חניכי הפנימיה החקלאית "אדם ואדמה" הוא בשטח, בעבודה במטע ובכרם, אולם באופן לא סדיר, אני שותף גם בענייני תרבות וחינוך. לדוגמה, כעת אני מנחה צוות שיוביל, יחד איתי, סדר ט"ו בשבט משותף ל"אדם ואדמה" ולקיבוץ.
לפני שנתיים, לימדתי ב"אדם ואדמה" פרשת השבוע. היו אלו לימודים לא לתעודת בגרות, לא לתעודה כלשהי, בלי ציונים, מתוך בחירה של החניכים בשיעור הזה. הקבוצה הייתה מעורבת, עם חניכים מכיתה ט' עד י"ב.
אחד הדברים שאני אוהב ב"אדם ואדמה" הוא שדתיים וחילונים, בנות ובנים, לומדים ועובדים יחד. אני משער שהחניכים הדתיים מעולם לא למדו קודם פרשת השבוע ממורה "חילוני". סביר להניח שלא כל מה שלמדו בשיעור, היו לומדים במסגרת דתית.
היום סיפרה לי חניכה מכיתה י"ב, בחורה דתיה, שעבדה איתי בכרם, שבשנה הבאה היא תהיה במדרשת בנות. מדובר בישיבות לבנות דתיות שמתגייסות לצה"ל, שדוחות בשנה את הגיוס לטובת מילוי מצברים רוחניים לקראת הגיוס. אותה חניכה אמרה לי, שהבחירה הזאת היא בזכות שיעורי פרשת השבוע שלי לפני שנתיים, כשהיתה בכיתה י', שעוררו אצלה את הצמא ללימוד תורה ואת הרצון להעמיק בנושא.
שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו.

* ביד הלשון: שניר – בכמה מן הפינות האחרונות כתבתי על יישובים שהוקמו במסגרת תוכנית מצודות אוסישקין; תוכנית להקמת 6 יישובים באצבע הגליל בעיצומן של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. אוסישקין, הוגה הרעיון, דרש ששמות היישובים יהיו מצודת אוסישקין א', מצודת אוסישקין ב' וכן הלאה, אך היישובים התעקשו על כך שכל אחד יקבל שם משלו.
היישובים שקמו הם דפנה, דן, בית הלל, שאר יישוב ונחלים, שלאחר זמן עבר למרכז הארץ, סמוך לפ"ת. ומה עם היישוב השישי?
היישוב הזה לא קם באותן שנים, אלא שלושים שנה מאוחר יותר, לאחר מלחמת ששת הימים. היישוב הוא שניר, קיבוץ של הקיבוץ הארצי – השומר הצעיר, שעלה לקרקע כהיאחזות נח"ל של השומר הצעיר בספטמבר 1967 וכעבור כשנה אוזרח.
היישוב קם במקום שבו נועדה לקום מצודת אוסישקין ו', באזור רמת בניאס. אזור זה היה בריבונות ישראל על פי הגבול הבינלאומי אך בשנות החמישים הסורים השתלטו עליו. לאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים, הוא יושב בידי הקיבוץ הארצי. בקיבוץ הארצי היתה התנגדות עזה להתיישבות מעבר לקו הירוק ומצד שני לחץ להתיישב בגולן. הפשרה היתה קיבוץ שניר – אמנם בשטח ששוחרר מידי סוריה במלחמה, אך בצד הישראלי של הגבול הבינלאומי. מהסיבה הזאת, קיבוץ שניר שויך למועצה האזורית גליל עליון, ולא למועצה האזורית גולן. לאחר מלחמת יום הכיפורים הקיבוץ הארצי הקים שני קיבוצים בגולן.
בראשית דרכו נקרא הקיבוץ כפר משה שרת, להנצחת שמו של ראש הממשלה השני ושר החוץ הראשון של ישראל, אולם לאחר זמן קצר הקיבוץ קיבל את השם שניר – אחד משמותיו של הר חרמון; שמו האמורי של ההר: "צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ-לוֹ שְׂנִיר" (דברים, ג', ט'). שניר הוא גם שמו העברי של נחל חצבני, ממקורות הירדן.
ביום עלייתם לקרקע, ב-15 בספטמבר 1967, קיבלו חלוצי היאחזות נח"ל שניר, שכעבור שנה הפכה לקיבוץ שניר, מברק מיו"ר ועדת השרים להתיישבות יגאל אלון, בזו הלשון: "למתנחלים ברמת הבניאס: שְׁבוּ בָּאָרֶץ מִבָּשָׁן עַד בַּעַל חֶרְמוֹן וּשְׂנִיר וְהַר חֶרְמוֹן הֵמָּה רָבוּ (דבה"י א' ה' כ"ג). יגאל אלון."
קיבוץ שניר של השומר הצעיר, הוא היישוב השני שקם מחוץ לקו הירוק, לאחר מלחמת ששת הימים. קדם לו רק מרום גולן. יגאל אלון, פטרון ההתיישבות בגולן, ציטט במברקו מפרק ה' בספר דברי הימים א'. הפרק, העוסק בשבט ראובן, מדבר על ההתיישבות בעבר הירדן המזרחי, כולל הגולן. אלון חיבר את חלוצי שניר בימינו, לאבותינו שהתיישבו באותו אזור.
במלחמת "חרבות ברזל" פונה היישוב, אך רבים מחבריו חזרו במהרה.
והקשר האישי שלי – בנעוריי בצופי ר"ג, היה מקובל לתת לגדודים שמות של יישובים צעירים (כולל גדוד אורטל). אני הייתי הרשג"ד (ראש גדוד) של גדוד "שניר".
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com