זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 8
עודה מחכה התקלחה מירה פעם נוספת, בחפיסת סבון איטלקי שהדיפה ריח נעים של קליפת-לימון. ניחוח נעים כשל עוגת-"לֶקח" טרייה עלה מגופה. לפתע זימזמה גם "שאו ציונה נס ודגל..." שזה זמן רב לא נזכר לה. ואז נשמע צלצול בפתח.
"רגע!..." התרוננה.
ניגשה לדלת ומיד כשפתחה –
רמי! –
"נו מה אתה עומד? היכנס..." הוא היה ממושקף, לבוש בבלייזר כחול-כהה, ומכנסיים ארוכים בהירים-קמעה. בידו מזוודת עור-סקאיי שחור מחוספס, מחוזק בפסי-מתכת, חיקוי מהודר-למדי למשהו יקר באמת. סוליותיו ועקביו מוגבהים-מעט, הילוכו חרישי, כיועץ-סתרים, ונושא זר-פרחים.
"על הפרחים יכולת לוותר, באמת... תודה."
"אל תקבלי את זה באופן אישי, טוב? אבל הלא כתבת אליי, לא?"
"כן, יודעת." הפטירה בעליזות, "שטויות. היה לי רגע של חולשה. זה קורה לכל אחד. העיקר שנפגשים."
"ואצלך, ברוך-השם, לא השתנה הרבה. אותה אווירה מקסימה. התמונות. הניקיון. הספרים. הטוב-טעם." ניגש לחלון, "והים, ממש מרגש – "
מירה, שהניחה בינתיים את פרחיו בכד, הפסיקה אותו. "יאללה, רמי, תתאושש ותפסיק לדקלם לי, טוב? כאן אתה יכול אפילו לצרוח, אם אתה זקוק לזה..."
אך הוא המשיך בקול חגיגי. "מירה, מירה..."
"רמי, רמי..." חיקתה אותו.
עתה ניצב מולה במלוא קומתו הנמוכה וכמו ביקש להחזיק בידיה. "ואת כמעט שלא השתנית..."
"ואתה דווקא כן. הִשמנת קצת. המפרצים בשיער שלך התארכו. יש אצלך קירחים במשפחה? ומה פתאום אתה צריך משקפיים? – "
רמי הסיר אותם ועמד והחזיק בהם במקום לתפוס בידיה.
"כן," צחקה. "עכשיו אני רואה. שמֵנצ'יק. רק העיניים שלך לא השתנו כלל, ובמבט שלך נשארה... טוב, קיבינימאט רמי – אנחנו מתנהגים ומתנהגים, ואין בכל אלה אפילו מילה אחת של אמת – "
"אני לא מבין. אני שוחה כל בוקר בבריכת-גורדון. אני חושב שאני טיפוס די ספורטיבי."
"אתה חושב שקראתי לך בשביל לשכב איתי?"
"או.קַי מירל'ה!" התריס.
"או.קַי, רמי!" ליגלגה. "אפילו שאתה שוחה, אתה כבר צריך להיזהר. שמן שכמוך. אם איה לא תגמור אותך אז זה בטח יקרה לך אצל מישהי אחרת."
"אני בכלל לא שמן. מה איתך? אני רק בגיל שכזה, לא צעיר שכזה."
"בחור בגילך יכול לקבל התקפת-לב באמצע..."
הוא צחק. נבוך. "ואת, כמו שאומרים, נשארת שנונה, שנונה מאוד, ברוך-השם לא השתנית."
"לא שנונה. משוננת. אתה חושב שאני צריכה רופא-שיניים?"
"את שואלת אותי?"
"לא, את עצמי. השיניים שלי בריאות כמו סוסה במיטב שנותיה, ואני שואלת את עצמי אם אני צריכה ללכת לרופא-שיניים, יהודי, משיקאגו!" והיא פערה פיה כלפי רמי כמתכוונת לנשכו וחשפה שיניים בהשמיעה קול נהמה, "הה!" – רמי התבלבל. ואז צילצל הטלפון.
"סליחה, רק רגע... שמח, מה?" הרימה את השפופרת. "הלו?" קולה מיד נתמתח, כמתגוננת. "כן?... לא. אני לא כועסת... כן. כן!!! – שתחיי, שתחיי עד מאה ועשרים... לא. לא עכשיו. באמת לא עכשיו. אני מבקשת ממך להפסיק... אמרתי לך לא... הלו? הלו?..." השיחה נותקה ומירה הניחה את השפופרת וניסתה לחזור לעצמה.
לעזאזל, איזה יום! קודם אימה, אחר-כך נר הגליצרין, שעה ארוכה ישבה והתאמצה, כמו קיוותה שההתרגשות לקראת בואו תפשיר את גושי-האבן במעיה, ואז תיטהר לקראתו, כמו בתנ"ך. אך יציאתה היתה בקושי רב, והראש כמו חישב להתפוצץ. היא הכינה עצמה לקראתו כל אותה שעה, ושערותיה סמרו בחימה למחשבה שבפגישה הזאת היא תשב על פי-טבעת שרוט שכל נגיעה בו תסב לה כאב חותך וצורב כפצע טרי. ורמי הלא מסוגל לרצות לגעת דווקא שם.
היתה שתיקה.
"כן. על מה דיברנו?"
"בואי נאמר שזה היה די מוצלח מצידך לכתוב לי לעבודה ולא הביתה." הוא היסס מעט. "מירה..."
"כן?"
"הכול בסיידר?"
"ברוך-הבא. גם לך אני צריכה למסור דין-וחשבון."
"אל תקבלי את זה באופן אישי."
"זאת היתה אימא שלי."
"מה שלומה?"
"יותר טוב מהמופתי."
"מירל'ה-מירל'ה, איך שאת לא השתנית..."
"רמי-רמיניו, איך שהזמן עובר ואנשים לא נעשים יותר חכמים. תשתה כוס-קפה?"
"לקפה שלך יש תמיד טעם של זיכרונות."
מירה זימזמה לעצמה את השיר האהוב עליה, שהיום צף ועלה ללא-הרף לאחר שיכחה ארוכה, ובזימזומה היה צפון מעין לגלוג. ולפתע תקפה את רמי, עניינית:
"מה שלום איה?"
"או.קי. בסיידר." נמלט רמי לאותו גוון של רישול בקולו.
עתה ישבו שניהם, מירה על ספתה ורמי בכורסה שעליה ישבה האם בבוקר.
"ואיך הילדים?"
"ילדים. נחמדים. הקטנצ'יק קצת עושה צרות. ואורית'לה בשנה הבאה תיכנס לכיתה אל"ף. ככה זה בחיים. כל יום גדלים ומתבגרים, כמו שסבתא שלי היתה אומרת."
"יש לך תמונות?"
"לא. מה את חושבת? אני לא אבא משוגע."
"ואיך בעבודה?"
"בסיידר, עובדים." משך את המילים, שר אותן כמו גברי מ"הגששים".
"מתקדם?"
"מתקדמים. תלוי לאן."
"ואיך מהצד?"
"מה?"
"מרימים..." חיקתה את קולו.
"לא, מה פתאום?..." צחק להסתיר מבוכה. "תמיד את חוקרת..."
"פקידות? צעירות, יפות, לא-מלוכלכות?"
"מירה, בחייך..."
"עובדות-ניקיון?"
"למה את דוחקת אותי תמיד לקיר..." המשיך לצחוק, חשדני, ודבר-מה מגושם ודוחה היה בקולו.
"אתה רוצה לשתות קפה?" הירפתה ממנו, כחוקר שמניח לקורבנו לשאוף מעט רוח.
"כבר שאלת פעם."
"ומה ענית? זוכר?"
"אמרתי, כן."
"לא. אתה אמרת – "דיקלמה בקולו, "הקפה שלך תמיד יש לו טעם של זיכרונות."
"בסיידר. זה לא נשמע כסירוב." גיחך, כמו כדי להפיג את המתח.
מירה לא השתתפה בצחוקו. במקום זאת ריפתה את קישורי חלוק-הקימונו הרחב והחלה מתפשטת בשתיקה, כפורשת כנפיים לצדדים, חושפת את החזה, פטמות-האצבע הארוכות, הבטן השזופה, אחר-כך התרווחו מעט הירכיים השחומות, וכפות-ידיה האהילו גבוה על ברכיה הכפופות, המורמות, בעודה שרועה-למחצה על הספה וערוותה פעורה לנגד מבטיו החומדים והמבוהלים של רמי. "בוא תתקרב, אל תפחד, השתניתי? אין אף קמט. אני מוצקה." רמי נדבק למקומו והיא מתרוממת ונוהרת לעברו ותופסת באצבעו אך פרקי-ידו קשים, כעשויים עץ, ואינם נענים לה. והיא מושכת אותו ומושכת והקימונו כבר נשל לגמרי וירכיה לחות, אחוזות תזזית, והערווה משמיעה קול, כטפיחות-אוויר, וברכו האחת, הנוקשה, בין רגליה, והיא מושכת את הטבעת מאצבעו... כורתת אותה...
והתעוררה.
"את מרגישה לא-טוב או מה?" שמעה אותו שואל אותה.
"אני מרגישה מצויין."
"תסלחי לי שאני שואל אותך אבל, תגידי לי – זה לא מתסכל אותך לפעמים, העבודה שלך?"
"רמי..."
"כן?"
"רמיניו..."
"מה? מה עכשיו?"
"לא איכפת לך לגשת למיטבח רגע."
"למיטבח?"
"יש פח-זבל במיטבח, ופח-הזבל מלא, רמיניו. לא איכפת לך לקחת את הפח ולרוקן אותו למטה, בחצר?..."
"מה איתך? בשביל זה קראת לי?"
"יש גפילטע-פיש של אימא בפח, רמי, דגים ממולאים זכוכית, רמיניו... אימא אמרה – יכולת לבקש מאחד המחזרים שלך שיוריד את הפח..."
"בשביל זה היא מטלפנת אלייך? לתת פקודות מטורפות?"
"פח-הזבל מלא, רמיניו, עד גדותיו..."
"או.קי. זה מספיק! קראת לי כדי ללעוג לי. אני הולך. זה פנטסטי. ממש פנטסטי. מה לי ולפח-הזבל שלך?!"
"הילד מונח בפח-הזבל, רמי!..."
"מירל'ה, מה איתך, תמיד יש לך מין שיגעונות כאלה?"
"הילד שלנו, רמי, שיכול היה להיוולד לנו. שחתכו אותו. שאתה הכרחת אותי לחתוך מתוך הלב שלי..."
"מירל'ה, אבל מירל'ה," התרכך וכמו נכמר קולו, "על מה את מדברת..." התקרב אליה.
"שלא תיגש אליי. אני לא פח-זבל. אמרתי לך קח את הפח, אל תיגע בי... רוצח..."
"את רועדת. מה קרה לך? בואי ותהיי הגיונית. תירגעי. האמיני לי. תשמעי, אל תיעלבי, אני לא ידעתי בכלל..."

לא. הוא לא ידע.
הבחילות, ההיסוסים, כאבי-הראש, הבולמוסים, ההשפלה, ההרגשה שהורעלת ומישהו זר לגופך הוא מעתה חלק בלתי-נפרד ממך – את כל אלה נשאה לבדה לאחר היעלמו של רמי, ואפילו לאימה לא סיפרה דבר אלא לאחר שהסתיים הכול.
איה, שהיו לה תמיד ידידים-רופאים כדי לשכך את פחדיה מפני סימני-המחלות שהיתה מגלה בגופה, היא היחידה שהיתה אז בסוד העניין. רופא צעיר אחד ממכריה, (לפנות אליו הוחלט לאחר שאיה התייעצה, בחשאי, גם עם ראובן ברנע), עשה את הדבר לא ברצון, וכפי שהתברר מאוחר יותר – גם בחוסר-כישרון. ואולי לא היתה זו אשמתו? מאוחר יותר עברה מירה כמה טיפולים ובדיקות, ונאמר לה כי אם תרצה פעם להיכנס שוב להריון ייתכן שתצטרך טיפול-מיוחד.
השנים נקפו ומירה לא עמדה בפני ההכרעה ללדת, כי לא היה למי. איש מן הגברים שעימם חיתה, והשקיעה בכך הרבה כוחות של גופה ונפשה – לא התכוון לשאתה לאישה. ואם קרה שמישהו רמז דבר-מה – אז היתה זו היא שלא רצתה בדבר מפני שכמעט ככלל היה זה תמיד מישהו שאינו די טוב בשבילה.
רק פעם אחת כמעט נפלה בפח עם הארכיטקט זאב כנען שהיה בא לבקר אצלה במוסטאנג לבן ולווה ממנה אלפיים לירות (כאשר הבוס שלו נסע לאנגליה והשאיר עליו את המשרד), ועימו חיתה חודשיים-שלושה ללא גלולות והתברר לה שאינה מצליחה להיכנס להריון. ללא ידיעתו הלכה אז לטיפול והחלה מקבלת זריקות, אך בטרם עלה בידה להיווכח אם יש בהן תועלת – נעלם זאב יום אחד כאילו האדמה בלעה אותו, ונפסקו יחסיהם. וכמו כדי להוסיף על כאב השפלתה התפרסמה כעבור שבועות לא-רבים תמונתו בעיתון כמי שנאשם בהחזקת מכון-עיסוי בדירה-שכורה ברחוב אשתורי הפרחי, לא רחוק מאיזור מגוריה.
ואיזו תחושת רווחה עלובה עלתה בה על שלאחר שהפילה את כנה-בכורה (כך כינתה בנפשה את המקרה עם רמי) – לפחות לא נפלה בפח להרות לארכיטקט-המזוייף, לנוכל הזה זאב כנען. בעיתון נדפס סיפורו של השוטר-המחופש שבא לקבל עיסוי בדירה ועצר את שתי הבחורות, שאחת מהן היתה מבוגרת למדי, ואז נתגלה כי חוזה-השכירות היה על שמו של זאב כנען.
את אלפיים הלירות לא החזיר לה, כמובן. ואפילו אימה האלמנה, שידעה כי היה מקורב למירה ומה עלה בסופו – לא הזכירה מעולם את המקרה הזה אפילו במילה אחות.

"מירל'ה..." ביקש ללטפה ולהרגיעה.
"לֵך!" נרתעה כשנגע בה, אך ליטופיו כמו הפשירו אותה לקראתו, עדיין ממשיכה ב"לך... לך... לך... עכשיו לך... לך..." – חנוק בבכי וחוזר על עצמו, אך מתמסרת לו לרמי כמי שכבר אינה מסוגלת לסרב, והוא פורש אותה על הספה בכנפי הקימונו רחב-השרוולים שלה, הדֵק היטב שלא תזוז, ושפתיו מתחככות בשפתיה, "עכשיו טוב, הירגעי, אנחנו שוב ביחד..."
היא נאנחה. שפתיו סגרו על פיה ולשונו החמה חיפשה את שלה, כממשיכה מאיזו נקודת-ציון רחוקה: "יש אגסים עסיסיים במקרר," אמרה, "אתה רוצה שאביא?" – "רוצה את שלך," היו שפתיו מושכות כבר את פטמותיה, "ריח-לימונים יש לַפִּיפִּים שלך, לַפִּיפִּים הקטנים והנפלאים שלך, איך יכולתי לשכוח אותם!" – "לא! מה אתה עושה?" – כבר היתה חשופה כולה בפניו ומוטלת על גבה ועיניה נעוצות באיזו נקודה למעלה, בתקרה, "אתה ידעת, רמי, ידעת... מתנה ליומלדת הבאת לי, אני סוסה ואתה פרש," נתגרגר בה צחוק עצוב של בעלת-ניסיון, מגורה מליטופיו וחסרת-אשליות; והוא נחלץ בינתיים מבגדיו כמעט מבלי להרפות מאחיזתו בה.
"תרכב פרש. תרכב..." נאנחה, וכף-ידה נשלחה אל בין ירכיה, פעלתנית ומנוסה, לבעול עצמה איתו יחד. "תקע את הדורבנות שלך בצלעותיי עד זוב דם... דִיוֹ, דִיֹו..." התרוממה לקראתו כסהרורית מרוכזת כולה בראש-הסיכה הזעיר של תענוגה, שהולך ומפרכס כגלי-ים, בתאווה של ליחוך, "רצחנו פעם ילד וזה היה כאב קטן, כאב ישן, כאב קטן כל כך..." ובמלמולה עולה מעין גרגור יבש שכולו הזדקרות לקראתו, שנוגע במקור חמדתה, "תינוק, כְּאֵב תינוק כזה, פִּיצָלֶה..."
ואז צילצל הפעמון בדלת.
"מי זה? אל תצא, לא, חכה – " פניה נעשו רשת-קמטים צפופה, מכווצת בעווית של זיקנה פתאומית, כעומדת להתפוצץ פנימה אל לב האביונה.
מאוכזב משך עצמו ממנה, "אל תעני."
שניהם התיישבו-למחצה על הספה, ערומים, ושתקו.
ואז צילצל הפעמון בשנית.
רמי הניח יד מהססת על השד שלה, על אצבע-הפיטמה הצוננת. מירה הסיטה את ידו והחלה מעלה את חלוק-הקימונו על כתפיה.
"ידעתי שכך יהיה..."
רמי הפציר, "אל תעני. אנחנו יחד, וזה הכי חשוב..."
נשמע צלצול נוסף, עקשן, טורדני.
"לעזאזל." התפרצה מירה, "לכל הרוחות. לכל השדים והמכשפות..."
רמי השתדל להרגיעה. "די, שְׁ... ש... אל תתחילי שוב. לא כל עם ישראל צריך לשמוע אותך..."
אך היא קמה.
"אתה בסדר?" שאלה בקול ענייני, וכבר היתה לבושה.
"כן." התבונן רגע באבר-המין שלו, כשוקל מה לעשות בו, ולבסוף דחק אותו בדי-עמל והכניסו חזרה למכנסיו שהעלה על עצמו.
"קח מסרק." נתנה לו.
"את הולכת לפתוח?"
היתה בה איזו עליצות שלאחר ייאוש. כאילו שום דבר כבר לא איכפת לה.
"או.קַי. אבל תזכרי – על אחריותך."
"או.קַי. פחדן!"
"יש לך מושג מי זה?"
"המופתי..."
"תפסיקי. אני לא סובל התחכמויות."
"יחד עם אַבּוּ-גִ'ילְדָה ראש הַשֵֹּיְדִים..." כמו בכוונה התגרתה בו.
"זאת איה. אני יודע."
"איזה היגיון!"
"את תיכננת את הכול. רצית להשפיל אותי בפניה."
"ממש גאוני. ראש של משפטן."
"אני מזהיר אותך..."
היה צלצול נוסף בדלת וגם צחוקה צילצל, "מי שם?"
רני קם ממקומו וצרח בקול חנוק, כדי שלא יישמע בחוץ, "אם תפתחי אז אני אראה לך, אידיוטית! ארטיסטית אחת!"
"תיראו מי שמדבר! הלא רק לפני כמה רגעים נישקת אותי, דיגדגת... אמרת מילים טובות..."
"הרסת את החיים שלך ועכשיו את רוצה להרוס גם אותי... מכשפה, מכשפה אחת, זה מה שאת..." ניסה לתפוס בה.
"עזוב אותי! מטורף אחד..."
"עמדי!"
עתה היו שניהם בחדר-המבוא. רגע נשמע מבחוץ קול שיעול מבוגר.
"אימא שלך!" ניחש רמי. "אני לא רוצה לראות אותה."
מירה חמקה ממנו כדי לפתוח את הדלת.
"נמאס לי... שתלכו שתיכן..." נסוג רמי פנימה לחדר הגדול.

וכשנפתחה הדלת עמד בפתח שולדנפריי הקטן מן הקומה למטה.
"שלום חברה מירה..." אמר בקולו הנחנק-קמעה.
לאחרונה החל מעשן סיגארים ונדף ממנו איזה סירחון דק של אחרי-בית-שימוש גברי עם עשן. הוא הבחין מיד ברמי שעומד בחדר הגדול, וקד לעומתו בניע-ראש ובירכו לשלום כמכר ותיק, אף כי ספק אם זכר אותו. סבור היה מן הסתם שזהו אחד המחזרים הרגילים של מירה, שעולה ויורד במדריגות תקופת-מה, כבן-בית, עד שנעלם בבת-אחת ללא הותיר עקבות. מירה היתה, מבחינה זו, חלום כל תענוגיו הכמוסים של שולדנפריי. והיה מתבונן בקינאה, בבוקר, בבחור זה או אחר שיוצא מדירתה לאחר ששכב עימה כנראה כל הלילה.
"ברוך הבא, אדון שולדנפריי. רק אתה חסר לי..."
""חבר שולדנפריי, חבר, מתי כבר תלמדי, חברה מירה... אנחנו ארץ..."
"דוקטור שולדנפריי, מה אפשר לעזור לך?"
"את מצחקת לי, חברה מירה! כבר חצי-שעה אני מצלצל ולא עונים, וחם, והיתושים מהירקון עולים." מבטיו בלשו בינתיים מתוך הרגל לעבר מיפתח חלוקה הרחב, שהיה בגובה עיניו ממש. "והמים מהמרפסת של חברה מירה נשפכים על הכביסה של אשתי ואשתי מאוד-מאוד-מאוד כועסת מבקשת לסגור את הברז ו... ו..."
"סליחה." היטיבה מירה את כנפי-חלוקה וכיוונה את שולדנפריי חזרה אל פתח הדירה. "אני כבר סוגרת."
"רגע!" תקע רגליו הקצרות ברצפה במחאה שקולה כמו נחנק. "אנחנו חברת-מניות בבית, מתי יעבירו את המניות על שם חברה מירה?"
מירה ניסתה להדוף אותו החוצה בעדינות.
"רגע! את מגרשת אותי?"
"בבקשה... נדבר פעם אחרת..."
"כל כך הרבה שנים! סקאנדאל. מגיע לוועד-הבית אחוז אחד דמי-הסכמה!"
"זה לא חוקי."
"את רק דיירת כאן. עוד לא העבירו מניות על שם שלך!"
"הדירה רשומה בטאבו על שמי מיום שקניתי אותה..."
רמי התקרב, מנסה לעזור –
"הגברת צודקת. בוא נאמר..."
מירה נתנה בו מבט משסע. "שב. אל תעזור לי. אני לא צריכה עצות."
"לא יכול להיות בטאבו," התעקש שולדנפריי, "צריך חותמת של חברת גוש-חלקה."
"גוש-חלקה-גוש-חלקה, מה אתה רוצה? יש שטר-מכירה ל-999 שנים!"
"לא מעניין אותי תשע-מאות-תשעים-ותשע. כבר שנים שזה נמשך, סקאנדאל. את יודעת מה זה באינפלציה אחוז אחד בריבית לכל השנים האלה, צמוד?" נסוג אחור מפני מירה ההודפת אותו, כשהוא מנפנף בידיו, "וצריך חותמת... גוש-חלקה... אצל רשם-החברות... בירושלים... והזמן עובר, עובר, ריבית זה כסף... ואנחנו, אַתְ, ועד-בית, את מגרשת אותי החוצה? הה? חוצפה! מפסידים..."
וכשסגרה עליו את הדלת נדמה היה לה ששמעה כיצד הוא מפליט אחריה קול נפיחת-שפתיים סוסית וגסה, כרומז לדבר-מה. לך דחוף את העיניים שלך במקום אחר, חבר שולדנפריי, הירהרה בשאט-נפש. לא פעם היתה רואה באלכסון ממרפסת-המיטבח שפונה לאחורי-הבית מבעד לחלון חדר-השינה שלו, אותו ואת אשתו שוכבים בתחתונים וקוראים עיתונים. ושדיה הענקיים גולשים כמו פיתות-בצק לא-אפויות. והיא מיהרה עתה למיטבח, שם הזיזה כלים וכסאות ומיהרה לספג בסמרטוט את הרצפה שהוצפה עד למרפסת הקטנה.
רמי הסתובב בינתיים בחור-מנוחה, בוחן את קירות החדר ופינותיו. כאשר שמע את צעדיה של מירה קרבים מן המיטבח, חזר לשבת על הספה.
"זה חבר-ועד זה?"
"אתה עוד פה?"
"אני מבטיח לך שיש כאן איזה בלוף בכל הסיפור שלו."
"אתה עוד פה?"
"טוב. סליחה.
"יסלח לך אלוהים. עכשיו קח את הפרחים שלך והסתלק."
"אני באמת מצטער, רציתי לעזור לך, באמת... מה איתך?"
"שמעת מה שאמרתי?"
"או.קַי. בואי נשכח מה שהיה. בן-אדם, כמו שאומרים, העיקר שיהיה..."
"שמעת מה שאמרתי?"
רמי קם, מהסס, מיטיב את משקפיו, לוקח את מזוודת עור-הסקאי המשרדית שלו, וממשיך למלמל כשהוא נסוג מפניה לעבר הפתח.
"אני מבין שאת מרוגזת היום, אבל אולי, פעם אחרת, את צריכה להבין גם אותי, אל תקבלי את זה באופן אישי, טוב?"
היא תקעה לידו הפנוייה את הזר הנוטף מים.
"אם זה לא מתסכל אותך, נוכל להתראות... להמשיך... מהנקודה שהפסקנו..."
"אין צורך, תודה. שמור את התיסכולים שלך לעצמך."
"בסך-הכול, בואי נאמר, זה יכול להיות גם לטובתך..."
"אל תדאג לי, אתה לא הגבר היחידי בתל-אביב. בכל אופן, תודה שהשתדלת."
"את זונה, ממש."
"כן, זה מה שאני. היה שלום, רמיניוּ, אני מאחלת לך חיי משפחה מאושרים."
"אני הולך."
"לך לשלום."
"את האישה הגרועה ביותר שפגשתי מעודי."
"תודה על המחמאה."
"אין לי שום כוונה לעזוב אישה הגונה למען זוהמה!"
"הישאר איתה! אני לא מקנאה בתענוג שלך."
"שלום, זונה."
"שלום, אידיוט."
הוא פתח את הדלת וכבר היה בחוץ.
"בוא הנה, תן לי נשיקה..."
"לא, כלבה..." טרק בקול חנוק טריקה עזה בדלת ונשמעו רק צעדיו הנמלטים ומתרחקים במרוצה במדריגות.

מירה התקלחה פעם שלישית למן הבוקר, ובעומדה נרגשת תחת סילון המים החמימים התרקמה בה פתאום איזו תחושה של תזוזות ופירפור במעיה, והיא מיהרה, רטובה כפי שהיא, למצות עד תומה שעה זו של חסד. ואכן היתה הפעם יציאתה מהירה, כמעט מהנה, ומלווה בתחושה של התרוקנות והיטהרות, בעוד פניה שלוחות נכחה והן סמוקות מעט, ומבטה מרוכז והמחשבה דלילה והיא ממתחת אצבעותיה וסופרת בהן – "אֶן-דֶן-דִי-נוֹ..."
לאחר שסיימה את רחצתה והעלתה על עצמה תחתוני-קורים זעירים, שמגעם המלטף העביר צמרמורת נעימה בירכיה, פרשה סדין טרי וכר על ספתה. נשכבה על בטנה, פניה טמונות במרפקה וכף ידה הימנית פרושה תחתיה, כנלחצת. קרבת היד עוררה בה תחושות גירוי מציקות ונעימות בשיפולי ביטנה. ועד מהרה התמכרה למשחק זה של מעין-רכיבה או דהרה של הירכיים על גבי האצבעות הנחבאות, שמלטפות את עצמה. עגבותיה נחבטו ונרתעו בפראות מטה-ומעלה בתנועה קִצבית, כמו היו אחורי-גבר שמנסה לחדור אליה, וכל אותה שעה היו פניה תחובות עמוק בכר, ראשה ריק ממחשבה וכל-כולה מתמכרת לגופה ולתענוג בלבד.
לאחר שהוקל לה אספה את רגליה והשתופפה על צידה בתנוחה עובּרית, מושכת שמיכה דקה וירקרקת, שנמצאה לה, על פלג-גופה העליון, וידיה שלוחות קדימה, כמו קפאו בתחינה ילדותית.
כך נימנמה עת קצרה או ארוכה ופתאום התעוררה רעבה מאוד ושופעת מרץ. ניגשה למקרר וחיסלה אגסים וענבים ואפרסקים ונגסה נתח נקניק עבה טבול בחזרת, וקינחה בפלח-אבטיח שעמדה בו מתיקות נעימה של כפור פריך, אדמדם ומרווה. ואחר כך התנפלה על ערימת המחברות שחיכו לה בחדרון-עבודתה הקטן, ותיקנה במרץ רב עד שעה מאוחרת, וכוח שיפוטה במתן הציונים כלל לא הושפע ממה שעבר עליה למן הבוקר.
אהוד בן עזר
המשך יבוא