בהוצאת 'אסטרולוג' 2000
פרק רביעי
לאחר מותה טמן יוסקה את אימו
בין בלוקי הקרח.
סרח פוגאצ'וב היפה משתינה בחול
כשלושה חודשים לאחר קבורת אימו, שנערכה כחודשיים לאחר מותה, התחתן יוסקה-דרעק בעל פני התורכי, ברבנות שברחוב יבנה בתל-אביב, עם עולה מפולניה בשם פרלה רוגוז'ינסקי.
האיחור בקבורה נבע מכך שיוסקה אהב מאוד את אימו.
אמנם אימו היתה צועקת עליו ומחרפת ומגדפת אותו, אבל לא פעם שמע אותה מתגאה בו, תמיד בפני זרים, כשהיא טופחת על בטנה הגדולה [לדברי דודי ההולל אלכס: "בהרגשת מלאות, כמו לפני שמחרבנים!"] ואומרת: "אני ילדתי אותו! אני ילדתי אותו!" – ולכן עוד כאשר החלה לגסוס הזמין ב"נגריית הירקון" ארון-קרח עשוי לוחות-עץ מצופים פח, גבוה כקומת אדם, שכמוהו נמצא אז רק באיטליז פוגאטש.
לאחר מותה טמן יוסקה את אימו בארון, בין בלוקי הקרח המעלים אדי כפור, ולא הירשה לקבור אותה. ומפני שהיה הגבר הכי חזק במושבה פחדו ממנו אפילו הגברתנים של חברא-קדישא, לבושי השחורים הללו, שמגעם עם המתים היה מטיל עלינו אימה.
"אמא! אמאל'ה שלי! את תישארי שלימה עד תחיית המתים!" היו מדי פעם בוקעות בלילה זעקותיו המפחידות של יוסקה את חלל המושבה.
יוסקה עצמו התקשה בקריאה אבל שמע מאלכס דודי שקרא בספר כי בעתיד יהיה אפשר להחיות מתים שיוקפאו, כמו הממותות בסיביר, שהחלו לצעוד לאחר שהפשירו אותן בהדלקת מדורות על הקרח שכיסה אותן ואחר-כך הן הגיעו בכוחות עצמן למוזיאון הזואולוגי באירקוטסק יחד עם מיכאל סטרוגוף.
כל יומיים היתה העגלה של אברשקה מביאה לגברת באשה-קריינדל גולדשטיק המתה בלוקים טריים של קרח. כאשר נודע לנו הדבר איבדנו את הטעם של הקרח.
אברשקה אבול-סרח, שזכה בכינוי על שם בתו-בכורתו היפהפיה סרח, היה יושב במרום עגלתו ועובר ברחובות כשהוא מצלצל בפעמון. בהישמע הצלצול היתה אמא יורדת במרוצה או שולחת אותי ובידי שק או מלקחי-ברזל המתהדקים על גוש הקרח, כדי לשאתו. מעל מושב העגלון של אברשקה היה גגון-עץ קטן, ומאחור ארגז-עץ מלבני גדול, מצופה פח-אבץ מבפנים ומבחוץ, ולו שתי דלתות אחוריות. כאשר היה פותח אותן, היו העיניים מסתנוורות מלובן בלוקי הקרח הארוכים, המסודרים בחלל הפנימי זה על גבי זה ומעלים אדי כפור.
אברשקה פוגאצ'וב הזריז היה נועץ בקצה הבלוק פטיש-גרזן לא-גדול שגם ידיתו היתה עשוייה ברזל, מושך ומסיע את גוש הקרח על גבי הבלוקים שמתחתיו, שוטח אותו על קרקעית הפח ומתחיל לפצוע אותו בדוקרן חד, בעל ידית עץ עבה ועגולה, וכל אותה שעה היה מזמזם ומהמהם:
"יה חי-לי-לי עמלי-לי!
יה חי-לי-לי עמלי-לי!
עורו אחיי אל תנומו
לעבודתכם אנא קומו!
יה חי-לי-לי עמלי-לי!...
רק העבודה כל חיינו
מכל צרה תוציאנו!
יה חי-לי-לי עמלי-לי!..."
ולאחר שהדוקרן היה בוקע סוף-סוף בקרח פירצה לכל רוחבו [יושם לב שיש כאן סימבול ספרותי לחפירותיו העקרות באישתו הפריג'ידית, כלפיו], היה אברשקה משלים את המלאכה במכות גרזן אחדות בלב הבלוק, ומוסר את הנתח ללקוח כשהוא סופר את הכסף ונותן את העודף באצבעות רטובות וקרות מאוד.
המנה הרגילה היתה שליש בלוק, ולפעמים ביקשה אמא רבע או חצי. הבלוק היה דמוי חרוט קטום, היקפו קטן יותר בקצהו האחד, כי אחרת הקרח לא היה מחליק בקלות החוצה מהתבניות שבהן הוקפא בבית-החרושת "קרח הירקון". אמא היתה שולחת אותי עם הוראה שנשמעה כמו מספרי ההרפתקאות שקראתי על אפריקה: "תביא מאברשקה שליש (או רבע) מהראש או מהאמצע, לא מהקצה!"
בעת ביקוע הבלוק היו ניתזים ממנו שבבי-קרח רבים, חלקם על קרקעית הפח של הארגז, וחלקם נופל בחול ומתכסה בשכבת אבק חומה.
מיד היינו עטים עליהם, לפעמים מתקוטטים מי יתפוס ראשון שבב של קרח, לפעמים שולחים יד לסחוב חתיכה מהארגז עצמו, מתחת לידיו של אברשקה המפצחות את הבלוק. היינו מנגבים באצבעותינו את האבק הנוזל מחתיכות הקרח, עד שהיו נעשות שוב לבנות ושקופות, ומוצצים אותן בהנאה. "אסקימו! גלידה!" – צעקנו וכירסמנו, אבל איבדנו את הטעם של הקרח מרגע שהתחיל להיות נידמה לנו שגברת גולדשטיק בכבודה-ובעצמה חבוייה בין הבלוקים.
אברשקה אבול-סרח היה איש מצומק, כהה, בעל צחוק לא חכם ולחיים שלא צימחו אפילו שערה אחת. הליכתו העקומה נגרמה אולי בגלל תיק העור הכבד, שהיה מהודק תמיד למותניו בחגורה ובו החזיק את הכסף הקר.
סיפרו במושבה שהוא סריס-חמה והיו שכינו אותו אבול-סרס-מן-אל-קרח ואמרו שהזרג הצטמק לו מרוב ישיבה על הקור ולכן הוא גם שר בלי ביצים בקול טנורי שפוך.
עם זאת, היתה לו אישה רחבת-שת ודדנית, עליזה. הערבים כינו אותה בשם: טיז-עליז. אברשה ניראה לידה כיתוש. היא ילדה לו ילדה וילד, סרח ודורון, שאותם אהב מאוד והזכיר מדי פעם בגאווה רבה.
"כאשר אבול-סרס מסתובב עם עגלת הקרח ברחובות ומצלצל בפעמון," דברי דודי ההולל אלכס, "נכנס לביתו סיומה ליפבסקי ומרכיב את טיז-עליז עלא-ערי – ודינג-דונג, דינג-דונג, וכששומעים אותה צועקת אז זה בטח לא על הילדים כי הכל התחיל עוד לפני שהיו שם ילדים כי מזה נהיו שם ילדים. שיהיה לה לבריאות! איזה זרג יכול להציע לה אבול-סרס? כל מי שיש לו עיניים בראש יכול לראות שסרח פוגאצ'וב היא הבת של סיומה ליפבסקי כי היא דומה לו כמו שתי קערות מאותו הסרוויס."
לא את כל דברי דודי אלכס הבנתי אבל מה שקשור לדמיון – נכון, אנחנו קינאנו בילדי אברשקה, קינאנו בסרח עגולת הפנים ובאחיה דורון (כאשר הילדים בבית-הספר היו רוצים להרגיז אותו, היו ניצבים סביבו במעגל וקוראים לו "לי-פב-סקי! לי-פב-סקי!") – וזאת מפני שסיומה ליפבסקי הגבוה והרווק, בעל פני הירח, הבעלים של "סינמה ירקון", היה מכניס בחינם את סרח ודורון פוגאצ'וב להצגות היומיות בעוד שאנחנו קיבלנו בקושי גרושים אחדים כדי לראות בקולנוע פעם או לכל היותר פעמיים בחודש לורל והרדי וטרזן ופולה נגרי וצ'רלי צ'פלינים ויומני פוקס מוביטון המאה ה-20.
הערבים במושבה דווקא ליגלגו על סיומה ליפבסקי: "טאוויל והאביל פי ראסו כליל!" – גבוה וטיפש על כל הראש!
יום אחד עברה סרח פוגאצ'וב היפה ברחוב שלנו כאשר ישבתי ליד החלון והכנתי שיעורים. ראיתי אותה מסתכלת לצד זה ולצד זה ופתאום נעלמת בבית סמוך לשלנו, שעמד אז בבנייתו.
אני לא יודע איזה חוש בלשי התעורר בי. יצאתי החוצה, טיפסתי על עץ הזית שניצב בגדר בין שתי החצרות, עברתי בשקט לצד השני והגעתי למרפסת הבטון שעמדה אף היא בבנייה והיתה ללא מעקה.
הסתכלתי פנימה בגובה ראשי. מחצית הרצפה היתה חול צהבהב שטרם כוסה בבלטות. ראיתי מעליי את סרח כורעת, את אשד השער הזהוב זורם על גבה, את אחוריה המעוגלים מבהיקים בלובנם, את הכפתור הוורוד של פי-הטבעת מפרכס קצת בתנועה מעגלית בסדק, בין הגבעות המושלמות בצורתן, ואת קילוח השתן הנספג בחול מתחתיה ומשמיע קול רך.
"היא משתינה, בחיי, היא משתינה..." כמעט התעלפתי אך לפני שעיניי התערפלו ומכנסיי התלחלחו הספקתי להבחין בנקודת החן על התחת התחתון שלה מצד ימין, קרוב לקילוח. וכל החלק הערום היה חלק שם לגמרי, ללא שיער.
לימים, כשסרח גוב נבחרה ל"נערת ישראל" ותצלומיה הצבעוניים בבגדי-ים קצרצרים מילאו את השבועונים והיא נעשתה לאישיות המפורסמת ביותר שהוציאה מקירבה המושבה שלנו לאחר שיח' איסחאק נורדאו, וכאשר טיז-עליז היתה באה ומראה בגאווה לאימי את השבועונים עם תמונות בתה – הרגשתי שותפות-לסוד: אני אחד היחידים שיודע על – ועד היום זוכר בהתרגשות את – הבליטה החומה והמכוערת שפוגמת בשלמות המדהימה של אחוריה של סרח, שכיכבו בכל תמונותיה ("התחת של המדינה") ושיגעו את מחצית המדינה, ולימים הביאו לה שני מאנדאטים בבחירות לכנסת ישראל.
המטפל שסעד אותי נפשית בתקופת גירושיי מרותי הסביר לי שאחת הסיבות לכשלוני נעוצה כניראה בכך שחיי המין שלי מקובעים עדיין בתמונה של סרח פוגאצו'ב המשתינה בחול.
כשחזר דודי ההולל אלכס ממסע המוטוצייקלים של "מכבי הירקון" בהולנד ובבלגיה סיפר כי ערב אחד, כאשר ישבו המוטוצייקליסטים בפונדק ושתו בירה, סיפר אחד הבלגים כי אצלם נוהגים האיכרים לערוך לכלה לפני נישואיה את מיבחן ההשתנה. יושבים ערב שלם ושותים בירה, גברים ונשים, ומקפידים שהכלה המיועדת תשתין רק לתוך כלי זכוכית גדול המכיל כמה גלונים. אם היא אינה מצליחה למלא אותו בערב אחד עד לאחת השנתות המסומנות בו, החתונה נדחית, ואם גם בערבים הבאים היא נכשלת, החתונה מתבטלת, כי לדעת הכפריים הבלגיים יכולת השתנה היא ערובה לבריאות טובה, שמבלעדיה אין חיי נישואים מוצלחים.
דודי הביא איתו מהנסיעה כלי זכוכית גדול, משורטט קווים הקרויים שנתות, ששימש במשך שנים רבות כד לפרחים על השולחן במרפסת ביתו (כלי שאותו רכש לדבריו בבניין העתיק שבו שוכנת הגילדה של מיבשלות השיכר הבלגיות, בכיכר הגראנד פלאס שבבריסל, שעליה אמר בקפה של שבתאי הגורג'י ארוך-השפם, מול השוק הגדול: "לתור פעם ראשונה עיר שטרם היית בה – זה מרגש כמו לזיין אישה חדשה. לא חשוב מה האיכות, אבל כל דבר בפגישה ראשונה הוא שונה ומפתיע.") – ודודי הביא עימו גם אישה בשם לוצי, שברחה מברלין לבריסל ושאיתה התקשר בנישואים פיקטיביים חרף היותו כבר נשוי ואב לילדים, וזאת כדי שיהיה אפשר להעלותה ארצה בלי סרטיפיקאט.
כמוהו נהגו אז גם שאר המוטוצייקליסטים מהמושבה, רווקים ונשואים כאחד.
כן, דודי אלכס היה נשוי, נשוי מאוד, ופעם אמר לי: "אני יודע שיום אחד תכתוב עלינו, ואצלך הכל ייראה כמו נגאטיב של תמונה, קאריקאטורה. טוב, אין מה לעשות. אצלנו משפחה של עקשנים. אבל הישבע לי דבר אחד: אף לא מילה אחת על..."
וכאן אמר את שם אשתו, ואני שמח למלא את בקשתו.
אולי כאן המקום להכחיש את הרכילות המרושעת (שנכללה בספר היובל שלנו, שנגנז בגלל מריבות על זכות אבות בין משפחות המייסדים), לפיה הביאה יום אחד דודתי לשכניה מכתב שמצאה בכיסו של דודי, ולאחר שקראו לה את תוכנו, וכדרכם ריכלו על כך בראש חוצות, התעורר סקנדל נורא והאיכרים איימו לשבור לדודי את עצמותיו במקלות ולגרשו, אם לא יעזוב מיד את המושבה מרצונו, יחד עם אהובתו, אשת אחד השכנים ברחוב, אישה יפהפיה ורעת-לב, אף היא אם לילדים, שנודעה כחובבת גברים בשעות שבעלה המבוגר ממנה היה עסוק בתפילות. כך עזב דודי במפתיע את משפחתו, השניים השתקעו בתל-אביב ולעולם לא שב דודי לגור במושבה.
מעשה שכזה לא אירע מעודו במושבה שלנו (על כל פנים, לא לדודי), אף כי זוכר אני את דודי אומר שחלומו ללכת בעקבות הסולטנים העות'מניים, שנמנעו מלשאת נשים חוקיות מאז השפלתו של הסולטן בייאזט הראשון, שאשתו הסולטנה הושפלה בפומבי לעיניו לאחר נפילתם בשביו של טימור-לנג הפרסי ב-1403, שהכריחוה למצוץ חמור, ואנסוה זוגות-זוגות של עבדים שחורים-כזפת, ולבסוף שיפדו את המתעלפת על כלונס עד צאת נשמתה. השפלתה ההיסטורית מיסדה את המנהג של הימנעות הסולטן מנישואין והסתפקותו בהולדת יורשים ממאגר הפילגשים שבהרמון טופקאפי, שלעיתים הגיע למניין נשותיו של המלך שלמה.
אבא הביולוגי של סרח, סיומה ליפבסקי הגבוה, גר בקצה הרחוב שלנו, מעבר לשביל החול, ממש על גבול הפרדסים, שם היה לו בית קטן עם גג רעפים שהצל מכל צד על התריסים הירוקים. בחצרו ניצב שובך גדול על ארבעה צינורות ברזל. מאות יונים, אולי אלף, עפו ויצאו ממנו כל הזמן. אמנם לא היו אישה וילדים חוץ מסרח ודורון פוגאצ'וב שגדלו כילדיו של אברשקה אבו-קרח, אבל לעומת זאת היה לו אוסף גדול של בולים.
בלילה, כאשר היו עוברים בשביל ליד ביתו, היו רואים אותו יושב ליד המנורה ומסדר בעזרת זכוכית מגדלת ופינצטה את האוסף שלו, שעות על גבי שעות.
אני אהבתי מאוד יונים. הייתי מסתכל בהן כשהן עפות בשמיים. בניתי שובך קטן אבל הוריי לא נתנו לי כסף לקנות יונים. לא ידעתי מה לעשות.
"סיומה," באתי אליו יום אחד ואמרתי לו, "גם אני רוצה שיהיו לי יונים, אבל אין לי כסף לקנות."
"בולים יש לך, ילד?" שאל אותי. "תביא לי מעטפה מלאה בולים, ותקבל ממני בהחלפה יונים."
היו לי רק קצת בולים, אבל הבטחתי לו שאביא. לקחתי את כל הבולים שלי, ואלה שסחבתי מהחברים שלי, ואלה שקילפתי מהמעטפות שמצאתי בתיבות הדואר בשאר הבתים בסביבה. שמתי את כולם במעטפה והלכתי אל סיומה.
הכניס אותי סיומה לביתו. פתח את המעטפה, פיזר על השולחן את הבולים הצבעוניים, הנהדרים. הכי יפים היו אלה שסחבתי מהחברים שלי! – לקח את הזכוכית המגדלת ובדק אותם אחד-אחד, לראות אם הם לא פסולים. פני הירח שלו היו גם הם כמו זכוכית מגדלת.
אחר-כך יצאנו לחצר והוא לקח סולם וטיפס אל השובך והוציא מבפנים שני זוגות של יונים אפורות ושם אותן בקופסת נעליים עם חורים לאוויר, וסגר, ונתן לי את הקופסה.
הייתי מאושר. שמתי את היונים בשובך שבניתי. נתתי להן גרעינים לארוחת-הערב, סגרתי אותן והלכתי לישון.
איזה לילה נפלא היה לי. חלמתי על היונים שלי ואיך הן עפות ואחר-כך מטילות ביצים בתאים שבשובך ודוגרות עליהן ובוקעים מהן גוזלים ונהיים מהם עוד יונים, ועוד יונים, ועוד יונים.
ובבוקר, דבר ראשון, רצתי לראות אותן, לתת להן מים, וגרעינים לארוחת הבוקר, ולפתוח להן את הדלת הקטנה של השובך.
רק פתחתי את הדלתית, יצאו ארבע היונים שלי, מתחו כנפיים ועפו.
תחילה שמחתי שהן עפות, אבל פתאום ראיתי שהן לא חוזרות לשובך שלי אלא טסות במורד הרחוב, ישר לעבר השובך של סיומה.
רצתי בנתיב היונים שלי ובאתי אליו ואמרתי: "למה רימית אותי? תחזיר לי את היונים שלי או שתתן לי בחזרה את הבולים!"
"ילד," אמר לי סיומה, "כבר נתתי לך פעם אחת יונים בעד הבולים, ואני לא אשם אם הן עזבו אותך. היית צריך לדעת שיונים עפות בחזרה."
"יונים? יונים! – קוס-אמכ! אתה אבול-סרח! טאוויל והאביל! כל המושבה יודעת עליך שאתה מנייק [מזיין] את טיז-עליז!" צעקתי לו בכל כוחי וברחתי.
אהוד בן עזר
המשך יבוא