* מחיר הדשדוש – הזובור המתמשך שחמאס מעביר אותנו מתחילת יישום העסקה, הוא תוצאה ישירה של מלחמת הדשדוש. אין זו חכמת הבדיעבד. טענתי זאת לאורך כל השנה, מאז העסקה הראשונה.
במקום מלחמת בזק עצימה מלווה במצור כדי להכריע את האוייב, כך שהחטופים יחזרו כחלק מתנאי הכניעה של חמאס, או לכל הפחות בתנאי עסקה טובים, דשדשנו, נמרחנו, התנזלנו וזאת התוצאה.
האמת היא שגם המלחמה העצימה עד העסקה הראשונה התנהלה באופן קלוקל. במקום לתפוס ב-8 באוקטובר את ציר פילדלפי ולאחר מכן להיכנס בכל העוצמה בשלושה-ארבעה ראשים, הלכנו בהיסוס, עקב אחר אגודל. ואחרי העסקה עברנו לדשדוש. במקום לחץ עצים בלתי פוסק, יצאנו מכל מקום שהגענו אליו וחזרנו שוב ושוב ושוב והופתענו למצוא מחבלים שעוד נלחמים בנו.
תמיכתי בעסקת החטופים ובהשלמתה, למרות שבמשך חודשים יצאתי נגד הסכם כניעה, נובעת מכך שאחרי שנה ורבע של דשדוש – החטופים שהמדינה הפקירה ולא ידעה להגן עליהם ב-7 באוקטובר אינם צריכים לשלם את מחיר הדשדוש. אם תמרנו את עצמנו למצב שבו אם לא נמהר לשחרר את החטופים הם ימותו, לא היתה לנו ברירה אלא לחתום על העסקה. וגם כעת, חרף ההתנהלות וההפרות של חמאס עלינו לעשות כל מאמץ להשלים את העסקה.
אולם לכל מי שחששו שלא תהיה לנו עילה לחדש את המלחמה, חמאס סיפק לנו עילות רבות וכבדות. אחרי החזרת החטופים יהיה עלינו לחדש את האש. אבל הפעם אחרת – במלחמת בזק לצורך הכרעה, לא במלחמת דשדוש שהיא מטבעה מלחמת התשה, שבה אי אפשר לנצח ואנו מתישים בה בעיקר את עצמנו.
מה הגורם למלחמת הדשדוש? איני שותף להאשמות השווא המכוערות כאילו נתניהו רוצה במלחמת נצח כי זה טוב לו פוליטית וכו'. עם כל התנגדותי לנתניהו, אין לי ספק שיש לו קווים אדומים ושהוא לא יקריב לשווא חיי חיילים. ההיפך הוא הנכון. אופן המלחמה נועד לחסוך בחיי חיילינו. בדיוק כפי שאין לי ספק שזו גם הסיבה למדיניות הפייסנות וההתמכרות לשקט. אך כמו שההתמכרות לשקט המיטה עלינו את שבעה באוקטובר, כך הדשדוש מנע מאתנו את הניצחון.
אני מאמין שניתן עוד לתקן זאת.

* המפתח: קטאר – בבוקר יום שני קראתי כותרת ב"הארץ" שלפיה קטאר העבירה מסרים לישראל שהתנהלות נתניהו מסכנת את המשך שלב א'.
הבנתי שמשהו רע נרקם. קטאר, "המתווכת", היא חמאס. ואם היא מעבירה איום כזה, היא בעצם מתחילה במשחק האשמות לצורך יצירת משבר סחטני. ואכן, כך קרה בחלוף שעות אחדות.
אגב, אין זה מקרה שהפרת ההסכם נעשתה אחרי שנסוגונו מציר נצרים. הם לא רצו לסכן את הנסיגה.
זה הזמן שטראמפ יעשה מעשה. אם טראמפ יבהיר לקטאר שהיא תיפגע בסנקציות אם חמאס לא יקיים את ההסכם, חמאס-קטאר יחזרו מיד למתווה. בדרך כלל, אני בדעה שאת המעשים אנחנו צריכים לעשות, אך בעניין הלחץ על קטאר, מנופי ההשפעה הם בידי ארה"ב.

* התנגדות חשובה – אני תומך בעסקת החטופים. אני תומך בחתירה נמרצת לשלב ב' וביצועה במלואה והחזרת כל החטופים עד האחרון שבהם.
אבל מקוממת אותי הדה-לגיטימציה להתנגדות לעסקה, והפיכתה לעמדה בלתי תקינה פוליטית, עד שאנשים המתנגדים לה לא יעזו להביע את דעתם בקול רם. ואיני אומר זאת כי "כל הדעות לגיטימיות". לא. יש דעות שאינן לגיטימיות. אבל ההתנגדות לעסקה אינה רק לגיטימית, אלא היא דעה חשובה. היא חשובה, כי כל מילה של מתנגדי העסקה נגדה – היא נכונה. זו עסקה רעה מאוד. זו עסקת כניעה. זו עסקה שנשלם עליה מחיר ביטחוני כבד, כלומר מחיר דמים. אני תומך בעסקה למרות העובדות הללו, אך הן סיבות טובות להתנגדות לעסקה, וחשוב מאוד שהעמדה הזאת תישמע, ושתינתן לה במה ראויה, ושנאזין לה ברוב קשב, ונחפש את הדרך לתת מענה – לא בהתנצחות עם המתנגדים, אלא מענה אמיתי בשטח לטיעונים הנכונים שהם מעלים.
המחלוקת על העסקה אינה מחלוקת בין טוב לרע, אלא בין רע מאוד לרע מאוד. איזה רע מאוד הוא רע יותר? המחלוקת על כך לגיטימית לחלוטין.
מי שמתנגד לעסקה אינו רוצה להפקיר את החטופים. והתנגדותו – אין משמעה שלא אכפת לו מהחטופים. שאלה – אדם שמוכן ללא היסוס לחרף את נפשו למען סיכוי קטן לחלץ חטוף אחד מהשבי או אפילו גופה של חטוף, והוא מתנגד לעסקה, אכפת לו מהחטופים? אכפת לו מהחטופים פחות מאשר למי שתומך בעסקה?

* השינוי של 7 באוקטובר – לצד תמיכתי בעסקת החטופים אני קורא להפרת ההסכם ולחידוש המלחמה אחרי החזרתם, כדי לממש את המטרה השנעיה של המלחמה, מיטוט חמאס.
וכשאני כותב זאת, כותבים לי, בעיקר מתנגדי העסקה, אך לא רק הם, שזאת פנטזיה, שאין לה היתכנות, שהעולם לא ייתן לנו וכן הלאה. ומזכירים לי, את ההונאה העצמית באוסלו, ש"אם הם רק יעזו להפר את ההסכם," וכך גם בהתנתקות ובנסיגה מלבנון; עובדה, לא עשינו זאת בעבר. אז למה ננהג כך הפעם?
יש הרבה צדק בטענה הזאת, אבל השאלה היא האם אחרי 7 באוקטובר ננהג באותה דרך שבה נהגנו לפני 7 באוקטובר. אני מאמין שלא. לדעתי עם ישראל נמצא במקום אחר מכפי שהיה לפני 7 באוקטובר, והוא מבין את הצורך ביוזמה אקטיבית התקפית כלפי האוייב, ולא בהמתנה פאסיבית לאסון הבא.
אפילו בממשלת 7 באוקטובר חל שינוי דרמטי. האם היוזמה ההתקפית בסוריה ביום נפילת אסד – השמדת האמל"ח ותפיסת השטח במזרח הגולן וכתר החרמון הייתה נעשית לפני 7 באוקטובר? בחיים לא. הממשלה לא היתה מעלה על דעתה את הצעד הזה, ואם היתה עושה זאת, היתה מעוררת מחאה חריפה נגד "מלחמת ברירה" וכד'. והנה, הממשלה החליטה על הצעדים האלה והציבור הרחב תומך בכך.
מכאן אני מסיק שיש בהחלט אפשרות לחידוש המלחמה. יש לכך בשלות בציבור, וחשוב יהיה להפעיל לחץ ציבורי על הממשלה בכיוון הזה.

* תמונת ניצחון – שני היגדים פופולריים בשיח על סוגיית החטופים מייצגים, לכאורה, אותה תפיסה, אך בעיניי יש ביניהם הבדל משמעותי. הראשון הוא: "אין ניצחון בלי שחרור החטופים." השני הוא: "שחרור החטופים הוא תמונת הניצחון."
אני מסכים עם ההיגד הראשון ואיני מסכים עם השני. ניצחון הוא השגת מטרות המלחמה. המטרות היו מיטוט שלטון חמאס וכוחו הצבאי ושחרור החטופים. מכאן, שללא שחרור החטופים, אין ניצחון. אולם אין ניצחון גם ללא מיטוט שלטון חמאס וכוחו הצבאי. שלטון חמאס על הרצועה חזק לא פחות מכפי שהיה לפני המלחמה. כוחו הצבאי של חמאס חטף מכות קשות מאוד, אך לא מוטט.
אם המלחמה שהחלה בטבח הנורא לא תסתיים בניצחון ישראלי, יהיה זה ניצחון חמאס, ניצחון הטבח. במקרה כזה, מצבה הביטחוני של ישראל יהיה בשפל שלא היה כדוגמתו.
אנו חייבים לנצח במלחמה, כלומר להשיג את כל מטרותיה. יש לעשות כל מאמץ להשלים את עסקת החטופים, אבל לאחר מכן חובתנו לחדש את המלחמה להשגת שתי המטרות הנוספות. ויש להוסיף עליהן מטרה נוספת – גביית מחיר טריטוריאלי ממדינת עזה.

* תמונת הניצחון המוחלט – האם ביטול נטיעות ט"ו בשבט בנגב המערבי הוא תמונת הניצחון המוחלט?

* אסור להשוות? – המצקצקים לנוכח ההשוואה המתבקשת של חמאס לנאצים, וטוענים שזו "זילות השואה", הם בדרך כלל, משום מה, אלה שתחביבם הוא "לזהות תהליכים", שהמושג "יודונאצים" מביא אותם לאורגזמה, ובאבי המושג, ישעיהו ליבוביץ', הם רואים נביא. אלה שצירוף המילים "אסור להשוות" הוא בעבורם בדיחה פנימית, לעג לאלה שמתכחשים להיותנו נאצים.
פתאום אסור להשוות.

* תלמידיו של גבלס – טקס השפלת החטופים בדיר אל-בלאח מוכיח שגבלס חי ומתגורר בעזה.

* מפקיר את ביטחון ישראל – אם טראמפ בוחר במסלול הדיפלומטי בסוגייה האיראנית, הוא בוחר, בעצם, בפצצה האיראנית.
אין חצי פצצה. או שאיראן תהיה גרעינית, או לא. איראן הפכה את השגת הנשק הגרעיני למצוות-עשה דתית. זה הכלי המרכזי שלה בג'יהאד. ואחרי קריסת אסטרטגיית טבעת האש החונקת את ישראל, הלהט שלה להשיג את הפצצה התעצם.
כל הסכם עם איראן הוא הסכם הונאה, כדי לקדם את ההתגרענות. נוכח שעון החול המתקצר, לא רק ההסכם הוא סכנה, אלא עצם המו"מ.
לא פחות חמורה, הצהרתו של טראמפ שאם יהיה הסכם ישראל לא תתקוף. כיוון שהוא אמר את הדברים אחרי פגישתו עם נתניהו, ניתן להסיק שזו התחייבות שקיבל מנתניהו. נתניהו, שהשתלח בבנט בשל הטענה השקרית שבנט כביכול התחייב לעדכן את ארה"ב לפני פעולה, לא התחייב לעדכן, אלא התחייב לא לתקוף. זאת הפקרות ביטחונית.
16 שנים נתניהו נמנע מפעולה נגד איראן, ולחסידיו השוטים יש שעירים לעזאזל למחדל הזה. לזכותו ייאמר שהוא היטיב להעלות את הנושא לסדר היום הבינלאומי, אולם בנאומים מזהירים בעצרת האו"ם אי אפשר לנצח את איראן.
אם איראן תהיה גרעינית, המחדל הזה, גם המחדל הזה, יהיה רשום על שמו. כיוון שהגרעין האיראני הוא האיום העיקרי על ישראל, המחדל הזה גדול אף יותר ממחדל 7 באוקטובר, שאף הוא רשום על שמו.
נתניהו מפקיר את ביטחון ישראל.

* אין אקדח והוא לא מעשן – מרכיב מרכזי בתוכנית המילוט הפחדנית של מר מחדל הברחן מאחריותו לאסון הגדול ביותר בתולדות העם היהודי מאז השואה, הוא סיכול חקירת המחדל באמצעות העמקת ההסתה והדה-לגיטימציה לשופטי ישראל.
עוכר המשפטים הפירומן, יריב לוין, ממנף בציניות את האסון הגדול שהממשלה והקבינט שבהם הוא חבר המיטו עלינו, כדי להמשיך להסית נגד מערכת המשפט. כעת הוא טוען, שיש ניגוד עניינים בין בג"ץ לחקירה כי שופטי בג"ץ צריכים להיחקר. זו תרבות השקר של הביביזם, שעיקרה – אם תחזור על שקר מספיק פעמים, הוא יהפוך לאמת.
על מה בדיוק שופטי בג"ץ צריכים להיחקר? האם הם הנהיגו את מדיניות ההתמכרות לשקט והפייסנות? האם הם איפשרו לחמאס להפוך באין מפריע מארגון טרור קטן לצבא טרור מפלצתי? האם הם העבירו לחמאס את ההון הקטארי שצייד אותו וחימש אותו ואף לחצו על קטאר להעבירו, כפרוטקשן להשיג עוד חודש של שקט? האם הם הרשו לחמאס להצית את שדות הנגב במשך שלוש שנים וחצי בלי כל הפרעה? האם הם נמנעו ממתקפת נגד מקדימה להכרעת חמאס והמתינו בפאסיביות עד שחמאס תקף אותנו ב-7 באוקטובר? האם הם קבעו כמטרה של כל "סבב" את הפסקת האש ולא את הכרעת האוייב והניצחון עליו? האם הם הפסיקו כל מבצע ברגע שחמאס והג'יהאד רצו בכך והסכימו להפסקת אש? האם הם הבליגו כאשר חיזבאללה הקים מאחז על אדמתה הריבונית של מדינת ישראל? האם הם שתקו לאורך כל השנים לנוכח הפרת החלטה 1701 ונתנו לחיזבאללה להקים את מדינת הטרור על גבולה של ישראל? האם הם שיחררו את סינוואר ואת כל שרשרת הפיקוד של הטבח בעסקת שליט המופקרת? האם הם סירבו לבקשות צה"ל והשב"כ לחסל את סינוואר ודף, גם כאשר היו לכך הזדמנויות מבצעיות, כדי לא להביא להסלמה? האם הם ישבו בממשלה שעקרה את גוש קטיף ותמכו בעקירה בכל ההצבעות בממשלה ובכנסת? האם הם פחדו לפעול נגד התבססות חמאס בג'נין וצפון השומרון, מפחד התגובה מעזה? האם הם הדרג המפקד על צה"ל, שתחתיו צה"ל צימצם את עצמו על פי פנטזיית "צבא קטן וחכם" עד כדי כך שנוצר צבא שאינו מסוגל להילחם בעת ובעונה אחת מלחמה עצימה נגד שני ארגוני טרור? האם הם אשמים במחדל המודיעיני הנורא ובקונספציה של "חמאס מורתע"? האם הם התעלמו מהידיעות שהעבירו התצפיתניות והנגדיות באמ"ן? האם הם אחראים לכך שהכוחות לאורך הגבול ב-7 באוקטובר היו מדוללים? האם הם אחראים לאי ביצוע כוננות עם שחר בגבול עם עזה? האם הם לקחו את כלי הנשק של כיתות הכוננות בצפון לבסיסי צה"ל ובנגב המערבי – לנשקיות היישוביות? האם הם הנהיגו את מלחמת הדשדוש במקום מלחמת בזק להכרעת האוייב? האם הם פינוי את תושבי הצפון פינוי ממושך, במקום להגן עליהם? האם הם הקימו למשך שנה רצועת ביטחון בשטח ישראל, מדרום לגבול עם לבנון? האם הם קרעו את העם במהפכה משטרית והתעלמו מהקריאות לעצור, כי הדרדור מוביל לאיום ביטחוני ומלחמה?
עד כמה יכולים עוכר המשפטים הפירומן וחבר מרעיו לבנות על כך שהציבור הישראלי טיפש ויאמין לשקריהם? אה, בעצם הם אומרים שבג"ץ קיבל את עתירת עדאללה לשינוי הוראות הפתיחה באש בגבול עזה. זה האקדח המעשן שלהם. גם אם זה היה נכון, זה היה זניח וקלוש לעומת המחדל הנורא של הממשלה ושל צה"ל והשב"כ הכפופים לה. אבל זה לא נכון. זה שקר. בג"ץ דחה פה אחד את העתירות, בהרכב שבראשו עמדה הנשיאה חיות ולצידה השופטים מלצר והנדל. אין אקדח והוא לא מעשן. עוכר המשפטים וחבר מרעיו יודעים זאת, כמובן, ובכל זאת הם מפמפמים שוב ושוב את השקר.
כל סיפור ה"לא מאמינים לשופטים" הוא סיפור כיסוי. מר 7 באוקטובר משתמש בתוצאות ההסתה הנתעבת ורבת השנים של תעשיית השקרים וההסתה שלו נגד השופטים, כתירוץ עלוב למנוסתו מוגת הלב מחקירה, שנובעת מסיבה אחת – הוא הראשון שיודע, יותר מכל אחד אחר, שהוא אשם במחדל שהמיט עלינו את הטבח. כל ועדה, אלא אם זו תהיה "ועדה" שתורכב מסוג האנשים שיריב לוין רוצה שיהיו השפוטים בישראל, תקבע זאת.
במלחמה הזאת מאות אלפי ישראלים זינקו אל תוך התופת, תוך נכונות מוחלטת לחרף את נפשם על הגנת המולדת. מאות מהם נהרגו. אלפים נפצעו. רבים מהפצועים חזרו למלחמה, חלקם נפצעו שוב ואף נהרגו. ואילו ראש הממשלה ושריו אינם מוכנים לסכן את שלטונם הרקוב למען המדינה, ולכן מונעים את חקירת מחדלם. "שנהיה ראויים להם" – האמירה הזאת הפכה כמעט לקלישאה. עם ישראל ראוי להם ולקורבנם. ממשלת הפיגולים – לא.

* הצעת פשרה – אני מציע להקים ועדת חקירה בראשות נתניהו, שתחקור את מחדלי בג"ץ שהביאו ל-7 באוקטובר.

* מי אחראי – מי ששיחרר את סינוואר הוא זה שדחה בעקביות את הפצרות מערכת הביטחון לחסל אותו.

* מה לחקור – בין אם זה נכון שנתניהו התחייב בפני בית הדין בהאג להקים ועדת חקירה ממלכתית ובין אם לאו – אין שום קשר בין ועדת החקירה לבין הליך הטריבונל האנטישמי בהאג.
קיים עיקרון בבית הדין בהאג, שכאשר הנושא הנדון בפניהם נחקר במדינה הנאשמת, ההליך נעצר ונותנים הזדמנות למדינה לחקור את עצמה.
לכאורה, משמעות הדבר היא שאם תקום ועדת חקירה ממלכתית, יפסק ההליך בהאג.
אבל זה לא יקרה כיוון שאין שום קשר בין הנושא שלשמו יש להקים ועדת חקירה ממלכתית לבין הנושא הנדון בהאג. הרי איננו מקימים ועדת חקירה ממלכתית לחקר "הג'נוסייד והפשעים נגד האנושות שמבצעת ישראל בעזה". הרי מדובר בעלילת דם אנטישמית מופרכת, ועצם החלטה על חקירתה היא לגיטימציה לאנטישמיות. ועדת החקירה שיש להקים תעסוק במחדל המדיני והביטחוני שהביא לטבח 7 באוקטובר, וזה ממש לא מעניין את הטריבונל.

* פקיד - נתניהו כינה את ראש השב"כ "פקיד". הבייס הביביסטי אכול שטיפת המוח של קונספירציות הדיפ-סטייט החולניות יריע ויצהל.

* החזירו לנו את סיני – ב-6 באוקטובר 1981 היה רצח כפול במצרים. ח'אלד אל-אסלאמבולי רצח את הנשיא סאדאת. מובארק רצח את השלום עם ישראל.
מובארק הפך שלום חם למלחמה קרה, וכאלה הם היחסים בין המדינות עד היום.
מצרים, בעזות מצח, מאיימת, למעשה, בביטול הסכם השלום עם ישראל, אם ארה"ב תטיל עליה סנקציות כלכליות. זו אותה מצרים, שתחת עיניה, במקרה הטוב בהעלמת עין, ציר פילדלפי הפך לאוטוסטרדת ההברחות לחמאס. והיא מרשה לעצמה לאיים.
תמורת הסכם השלום, שהתקיים בפועל רק שלוש שנים וחצי, מסרנו למצרים את כל סיני ועקרנו את יישובינו. לפני שהם מבטלים את ההסכם, שיחזירו לנו את סיני.

* קראמע יעוורעיעוו – אני קורא ספר חדש, "המחשבה הפוליטית של דוד בן גוריון – מבחר ממאמריו", בעריכת פרופ' אבי בראלי וד"ר גילת גופר. בנאום שנשא ב"ג בכינוס של ראשי היישוב היהודי בא"י ב-3 באוגוסט 1938, תחת הכותרת "שאלות הביטחון וענייני השעה", נתקלתי בביטוי שלא הכרתי - קראמע יעוורעיעוו [נקרא קְרַמֶה יֶבְרֶיֶב]. המשפט השלם: "בוודאי רבים מכם זוכרים את 1929, כאשר האנגלים זיינו את כל הפקידים האנגלים 'קראמע יעוורעיעוו' (לאַפּוֹקֵי היהודים)". בהערת שוליים מוסבר שמדובר בביטוי רוסי בתעתיק עברי-יידי, שמשמעה היא "חוץ מהיהודים". וכך גם הביטוי שבסוגריים, לאַפּוֹקֵי היהודים, הוא בארמית "חוץ מהיהודים".
אותו קראמע יעוורעיעוו קיים גם היום. למשל, מועצת זכויות האדם של האו"ם פועלת למען זכויות האדם קראמע יעוורעיעוו. ובית הדין בהאג מכיר בזכות ההגנה העצמית קראמע יעוורעיעוו.
הרצל טעה בהערכתו שברגע שתקום מדינה יהודית תיפסק האנטישמיות. המסקנה שלי בנוגע לאנטישמיות היא שאין טעם לנסות למצוא לה הסבר כלשהו. היא אינה רציונלית ואין לה שום הסבר. וכנראה שהיא חשוכת מרפא.

* דו"ח מודיעיני מזירת שוקן – בפשקוויל של ב' מיכאל נגד תכנית טראמפ הוא כתב את קיצור תולדות הציונות על פי המשנה השוקניסטית: "כך בדיוק, בשיטת טראמפ, סידרה לעצמה הציונות את המגרש שעליו היא שולטת: היא הגיעה לכאן מעבר לים, לאחר שגורשה או נרצחה בארצות לידתה. גירשה, בדם ואש, את רוב יושבי הארץ המקוריים, בזזה חיש קל את מלוא רכושם, והכריזה עצמאות. את מחיר התרגיל הזה, אגב, אנחנו משלמים עד היום." צודק האוטואנטישמי הזה. הסדר הנכון היה שהיהודים יישארו ב"ארצות לידתה" של הציונות השנואה עליו, כדי להירצח ולהיות מגורשים.
החרה החזיק אחריו, בפשקוויל על אותו נושא, חברו לדבוקה רוגל אלפר: "ישראלים תמיד רוצים גם וגם... דמוקרטית ויהודית. ושוב משלים עצמם שהבולשיט הזה באמת עובד." כי זו הגישה של האוטואנטישמי הזה: יכולה להיות מדינת לאום צרפתית ודמוקרטית, בריטית ודמוקרטית, גרמנית ודמוקרטית, איטלקית ודמוקרטית, אבל לא יהודית ודמוקרטית. למה? ככה. קראמע יעוורעיעוו. לא צריך הסבר – יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. וכיוון שהוא הרי דמוקרט גדול, הוא מייחל לחורבן המדינה היהודית כדי שתהיה כאן דמוקרטיה. אלא שתהיה זו דמוקרטיה נוסח עזה.
אגב, הסלידה של אנשים מסוגו של אלפר מ"גם וגם" משותפת לאנשים מסוגו של בן גביר. קנאים פנאטים עיוורים מטבעם לאינסוף הצבעים והגוונים. הם מכירים רק שחור ולבן. או:או. הם לא רק סולדים ממורכבות, הם אינם מכירים בה. אין אצלם מורכבות. מוגבלים.

* "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי", גירסת החרדים – פרסום דברי הבלע של מנהיג דגל התורה הרב דב לנדו, נגד הציונות בכלל והציונות הדתית בפרט, עוררו סערה, ועסקניו החלו בשיטה המוכרת של "דבריו הוצאו מהקשרם" וכד'. קראתי את הסטנוגרמה המלאה של הדברים, שפורסמה באתר החרדי "כיכר השבת", ומה שפורסם ממעיט מחומרת הדברים.
הנה ציטוט לדוגמה: "אני לא יודע מה היה קורה בתחילת המדינה, אם היו עושים כאן שלטון של או"ם היה מצב מצוין, יש מכתב מהבריסקר רב מאז, מכתב פוליטי, נגד שרתוק, שרת, מכתב לחוץ לארץ מתש"ח, אפשר בלי מדינה לחיות טוב עם הערבים, אם נלך עוד אחורה אפשר כמו שר' חיים זוננפלד עשה, לכבד את הערבים, היה די טוב שמושלים כאן הערבים, מצב הכי טוב, הערבים היו מושלים, היו מכבדים אותם, לא מתערבים בהם, מביאים כסף לארץ, הערבים אוהבים כסף" (העילגות – במקור).
זאת הפנטזיה. להיות יהודוני חסות תחת שלטון ערבי "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי."
זה לא חסידות סאטמר. אלה לא נטורי קרתא. זו אינה העדה החרדית. אין זו ישיבת "תולדות אהרון". אפילו לא הפלג הירושלמי. אלה לא הקיצונים, שמסרבים לנגוע בכסף "הציויני" ומחרימים את הבחירות. זה המיינסטרים החרדי. זה המנהיג של דגל התורה, מפלגתו של ח"כ גפני.
חשוב להכיר את הדברים, כיוון שזו המחלוקת האמיתית בפולמוס על ההשתמטות. זו מחלוקת בין ציונות לאנטי ציונות. בין ציונות לגלות. הם שמחים לקבל מהמדינה מימון נכבד שיאפשר את אורח חייהם החולה והמשתמט, אבל הם נגד המדינה. נגד עצם קיומה. המדינה היא כפירה מבחינתם.
והם צלע מרכזי במה שמכונה "המחנה הלאומי". לאומי? מה לאומי בהשתמטות מהגנת המולדת? מה לאומי באנטי לאומיות הזאת? מה לאומי במחנה הלאומי?

* למחוק את ההיסטוריה הציונית – זיכרון ילדות רחוק – לאחר מותו של ראש עיריית ר"ג אברהם קריניצי בנובמבר 1969 (הייתי אז ילד בכיתה א'), החליטה העירייה לשנות את שמו של רח' יהל"ם, אחד הרחובות המרכזיים בעיר, לרח' קריניצי. יהל"ם הוא המנהיג הציוני יהודה ליב מוצקין. אני זוכר שהוריי כעסו על ההחלטה. ברור שיש להנציח את שמו של קריניצי, אך מה פתאום לשנות שם רחוב, המנציח אדם אחר?
אני זוכר את העלבון של משפחת שיפמן לאחר שהוחלט לשנות את שמה של תחנת הכוח בחדרה מ"מאור דוד", ע"ש דוד שיפמן, שהיה יו"ר דירקטוריון חברת החשמל, ל"אורות רבין", אחרי רצח רוה"מ. בני המשפחה סיפרו שהם נמנעים מלנסוע בכביש החוף, בשל העלבון הצורב בעוברם ליד התחנה.
בראשית השבוע החליטה ועדת השמות של עיריית צפת פה אחד, לשנות את שמו של רח' דוד רמז לשמו של רבי יעקב אבוחצירה. דוד רמז (1886-1951), מחותמי מגילת העצמאות, היה ממנהיגי תנועת העבודה הציונית, מזכ"ל ההסתדרות הכללית, יו"ר הוועד הלאומי, שר התחבורה הראשון, שר החינוך השני (תפקיד שאותו מילא 200 ימים, עד מותו), מנהיג ציוני רב פעלים.
ר' יעקב אבוחצירא (1806-1880) היה רבה של תאפילאלת שבמרוקו, מקובל, פוסק, מחבר, דרשן ופייטן, סבו של הבבא סאלי.
אין שום פסול בעיניי בקריאת רחוב על שמו של אבוחצירא. נהפוך הוא. אך מה פתאום לשנות שם רחוב שמנציח אדם אחר?
אין זה מקרה. זה חלק ממגמה. החרדים עלו לשלטון בצפת, וכמגמה הם מנסים למחוק מן העיר את ההיסטוריה הציונית. באותה ישיבה הוחלט להחליף את שמו של רחוב לוחמי הגטאות לרחוב בנימין הצדיק ואת רחןב קרן היסוד לרחוב הרב קעניג.
אני מבין שהוגש ערר על ההחלטה, בטענה שהישיבה היתה בלתי חוקית כי סדר היום לא פורסם מראש. אבל אין זה משנה את המגמה. אם הערר יתקבל, הישיבה תתכנס כדין, סדר היום שלה יפורסם מראש והיא תקבל שוב אותן ההחלטות.
העיר צפת נפלה בידי החרדים והיא נלחמת במורשת הציונית.
שמחתי לשמוע שמחאה ציבורית הביאה להקפאת ההחלטה.

* אמל נסראלדין – לפני קרוב לעשרים שנה, השתתפתי בסיור של קבוצת ירוחם בהובלת ד"ר צביקה צמרת ז"ל בדלית אל-כרמל, שבה התארחנו אצל חבריו של צביקה יוסף נסראלדין ואמל נסראלדין (שאם אני זוכר נכון היה דודו). יוסף, שנפטר לפני ארבע שנים ייסד את התנועה הדרוזית הציונית. אמל, חתן פרס ישראל על מפעל חיים, היה ח"כ מטעם הליכוד (חטיבת תנועת החירות בליכוד) בכנסת התשיעית, העשירית וה-11. אמל, ששכל את בנו במרדף במלחמת ההתשה ואת נכדו במבצע "עופרת יצוקה", ייסד את ארגון "יד לבנים" הדרוזי ואת בית יד לבנים בבית אוליפנט שבדלית אל-כרמל. בביקורנו התארחנו בביתו של יוסף ואת אמל פגשנו בבית יד לבנים. משניהם שמענו אמונה עמוקה בציונות, בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל ובברית העמוקה בין הדרוזים למדינת ישראל ולעם היהודי, שהיא טובה וחשובה מאוד לשני העמים.
אמל נסראלדין הלך ביום ראשון לעולמו בגיל 96.
יהי זכרו ברוך!

* חלק בלתי נפרד מן ההגדה – את דבריו האלמותיים של בן גוריון בנאומו בפני ועדת החקירה של האו"ם – אונסקו"פ, אותן הביא בגיליון הקודם נעמן כהן, אני קורא מדי שנה בפתח סדר פסח.

* ביד הלשון: גבת – גבת הוא קיבוץ בעמק יזרעאל. שמו המקורי של הקיבוץ, שעלה לקרקע בשנת 1926, היה קבוצת קדושי פינסק. מייסדי הקיבוץ, עולים חלוצים מן העיר פינסק שבפולין, הנציחו בשם 35 יהודים שהוצאו להורג בפולין ב-1919 בחשד לקומוניזם.
מקור השם נגזר מגבתא - עיירה בתחומי ציפורי, מתקופת בית שני. שרידי העיירה נמצאים באתר ארכיאולוגי ביישוב. השם גבתא השתמר בשמו של הכפר הערבי הנטוש ג'בתא, שעל אדמותיו הוקם הקיבוץ.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com