2,000 ישראלים ירדו מהארץ בשנת 2024, השנה הקשה כל כך, לאחר טבח 7 באוקטובר.
אין זו הפעם הראשונה שבשעת משבר לאומי גוברת הירידה מהארץ. כך היה במיתון הגדול באמצע שנות השישים. כך היה בשנים שאחרי מלחמת יום הכיפורים והמשבר הכלכלי הכבד שפקד את המדינה. ראש הממשלה יצחק רבין גינה אז את היורדים, וכינה אותם: "נפולת של נמושות." היום, אמירה כזאת לא היתה "עוברת", שכן אינה "פוליטיקלי קורקט", ואף מנהיג לא היה מעז לומר אותה. ובאמת, אף שרבין אמר את הדברים מדם לבו, גידופים מצד ראש הממשלה אינה הדרך הנאותה להתמודד עם התופעה. ובכל זאת, הלגיטימציה לתופעה, כולל ההימנעות מהשימוש במושג ירידה ("כי אסור להיות שיפוטיים") והמרתה במושגים המכובסים "הגירה" או "רילוקיישן", מטהרים את השרץ ויוצרים גיטימציה לירידה.
כן, מותר להיות שיפוטיים. יהודי שעובר מארה"ב לקנדה הוא מהגר. הוא היגר מגולה לגולה. יהודי שעובר מארה"ב לישראל הוא עולה. הוא עולה מן הגולה למולדת. יהודי שעובר מישראל לארה"ב הוא יורד. הוא יורד מן המולדת לגולה. המושגים עלייה וירידה אינם טופוגרפיים אלא מוסריים, רוחניים, תרבותיים. עבור היהודי, ארץ ישראל נעלה על כל הארצות. למה? כי היא מולדתו.
המדאיג ביותר בגל הירידה, הוא הירידה בקרב אליטות חברתיות. רבות דובר על הירידה בקרב הרופאים. אליטה היא תופעה חברתית חיונית ביותר. האליטה מובילה את החברה, מחזקת אותה, מקדמת אותה. אבל האצילות מחייבת. גם מעמד האליטה מחייב. הציפיה מאליטה היא להיות אליטה משרתת. אליטה משרתת מעמידה את יכולותיה לקידום המדינה ולחיזוק החברה, והיא משרתת ללא תנאי. רופאים המאיימים בירידה מהארץ או היורדים מהארץ, הייטקיסטים המאיימים בהוצאת הכספים מהארץ או מוציאים את הכספים מהארץ, טייסים המאיימים בסרבנות וטוב שלא מימשו את האיומים, אינם נוהגים כאליטה משרתת, אלא כאליטה מפונקת ומנוונת, כישראלים על תנאי; כל עוד המדינה פועלת על פי דרכם. אליטה משרתת היא אליטה של "אין לי ארץ אחרת." יש לכם ביקורת על המדינה? ביקורת היא דבר חשוב מאוד, בפרט אם היא צודקת, ולפחות בחלקה היא צודקת מאוד. אדרבא, פעלו לתיקון הראוי לתיקון. היאבקו בצורה לגיטימית נגד מה שאתם מתנגדים לו. אבל הכול כפוף ל"אין לי ארץ אחרת". כן, "גם אם אדמתי בוערת." בוערת? כבה אותה. אל תברח.
ישראל צריכה לשאוף להיות מדינת מופת, שתהיה אבן שואבת ליהודי העולם כולו וקודם כל לאזרחיה. ברור שפגיעה בדמוקרטיה, כמו זו שמובלת בידי הממשלה הנוכחית, פוגעת בכך. וראוי לצאת נגדה ונגד מדיניותה. אבל ביקורת שאינה באה ממקום של מחויבות מוחלטת למדינה ולארץ, לחיים בה, להקמת משפחה בה ולחינוך הדורות הבאים לחיות בה ולהיות מחויבים לה ללא תנאי – היא ביקורת שלא ראוי להטות לה לאוזן, כי היא מקעקעת את הבסיס שעליו אנו חיים.
המחויבות ללא תנאי למולדת ולמדינה, צריכה להיות בסיס החינוך, כבר מגיל הגן. זו מחויבות שאינה תלויה בדבר, בדיוק כמו מחויבות למשפחה.
שנים אחדות לפני הצהרת בלפור, שאל חבר בבית הלורדים הבריטי את פרופ' חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ולימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל, "מדוע אתם היהודים מתעקשים על פלשתינה, כאשר ישנן כל כך הרבה מדינות לא-מפותחות בהן אתם יכולים להתיישב בנוחות רבה יותר?" ויצמן ענה: "זה כמו שאשאל אותך למה נסעת בסוף השבוע האחרון 30 קילומטר בשביל לבקר את אימא שלך, כשיש כל כך הרבה נשים זקנות שגרות ממש ברחוב שלך?"
הוא לא אמר שאימא שלו היא "האימא הכי טובה בעולם," אלא שהיא אימא שלו והמחויבות שלו אליה אינה תלויה בדבר. למה? כי היא אימא שלו. כך גם המולדת. תפקידנו לפעול שתהיה הטובה, היפה והצודקת בעולם, אך המחויבות שלנו אליה אינה מותנית בכך ואינה תלויה בדבר.
מחויבות נפשית ורגשית בלתי מותנית של כל יהודי, ובטח של כל יהודי ישראלי, לארץ ישראל ולמדינת ישראל – זו הציונות.
ויצמן לא היחיד שדימה את זיקתו כיהודי לארץ ישראל, לזיקתו של אדם לאימו. בשנת 1930 כתב המשורר והפזמונאי יעקב אורלנד את השיר "אנחנו שרים לך":

אֲנַחְנוּ שָׁרִים לָךְ, מוֹלֶדֶת וָאִמָּא,
אֶת שִׁיר הַשִּׁירִים לֶעָמָל.
כָּל עוֹד הָאֵשׁ בִּלְבָבֵנוּ פְּנִימָה,
מִפִּינוּ שִׁירֵךְ לֹא יֶחְדַּל.

בָּרַחְנוּ מִנֶּכֶר בְּעֹנִי, בִּבְלִי מַה.
שָׁמַרְנוּ תִּפְאֶרֶת רַק לָךְ.
אֲנַחְנוּ בָּנִים רַק לְאִמָּא, לְאִמָּא.
אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ שֶׁלָּךְ.

זִכְרִי כִּי נִשְׁבַּעְנוּ לָלֶכֶת קָדִימָה,
לִבֵּנוּ יְגַל לָךְ הַסּוֹד.
אֲנַחְנוּ רוֹצִים לֶאֱהֹב אוֹתָךְ, אִמָּא.
אֲנַחְנוּ רוֹצִים בָּךְ לִחְיוֹת.

עַל תְּכֵלֶת שָׁמַיִךְ הַבִּיטִי נָא, אִמָּא,
פּוֹרְחִים עוֹד כְּרוּבֵי הַחֲלוֹם.
אַתְּ לֹא תַּאֲמִינִי, אוֹתָךְ כִּי נָשִׂימָה
מוֹלֶדֶת עָמָל וְשָׁלוֹם.

ב-1935 הלחין את השיר דוד זהבי, והשיר קיבל מעמד כמעט המנוני בתנועת הנוער העובד.
37 שנים מאוחר יותר כתב יענקל'ה רוטבליט את השיר "אמא אדמה". המוסיקאי מיקי גבריאלוב שהה אותה תקופה באנגליה. הוא חש געגועים עזים לישראל, וכתב את המנגינה הזאת. הוא שלח אותה לרוטבליט, ולטענתו, המילים שכתב רוטבליט היטיבו לבטא במדויק את רחשי לבו.
הזיקה הנפשית, הרגשית, לאדמת המולדת, אינה באה לידי ביטוי רק בשירים. יעקב חזן, המנהיג המיתולוגי, לצד מאיר יערי, של השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי ומפ״ם, נהג לספר שבהיותו בהכשרה בכפר באירופה בין פולין לבלארוס, ראה בערב את בעל החווה שוכב על האדמה ומניח עליה את אוזנו. הוא שאל אותו מה אתה עושה? ענה לו בעל החווה: "מקשיב לאדמה. היא מדברת אליי." חזן מספר שגיחך על השטות הזו. אמר לו בעל החווה: "תנסה בעצמך. שים אוזן על האדמה, אולי היא תדבר גם אליך.״ חזן הניח אוזן ואמר: "אני לא שומע כלום." ענה לו בעל החווה: "האדמה לא שלך, לכן היא לא מדברת אליך." וכאן חזן סיים את הסיפור באמירה: "ומאז שהגעתי לארץ ישראל אני נוהג מידי פעם להניח אוזן על האדמה, והיא תמיד דיברה אליי."
בשיח העכשווי דיבורים על מחויבות בלתי מותנית למולדת, מתויגים כמשויכים ל"ימין" או לדתיים. אבל כל הציטוטים שהבאתי הם של אנשים שאינם עונים להגדרות הללו. הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (1865-1921), שנחשב לאבי החילוניות העקרונית, אפילו האנטי דתית, ביטא יחס של מחויבות בלתי מותנית למולדת, ואף ביסס את החילוניות היהודית על הקשר הפיזי לאדמת ארץ ישראל כתחליף לזיקה הרוחנית לדת. במסתו "בחומר וברוח", הוא כתב:
"אין קודש בלא חול, אין שבת עברית מתקיימת, אם לא החיים שם בימות החול המה חיים כלכליים עבריים וארציים, כלומר, ארציים עבריים, ומצטרפים לשבת, אשר נשענת עליהם ויונקת מהם. הדתיים שלנו ידעו, כי תורת משה תכונן כל חוקיה על הארץ ועל פרי הארץ ועל החיים בארץ; וגם המצוות, שעל פי דין אינן תלויות בארץ, ניתנו בארץ וכוחן בארץ. תרבות רוחנית וחָמרית, לאומית-עצמית, לא תתקיים בלי יסוד לאומי קרקעי וארצי, בלי באר חברתית תולדתית-מוחשית, אשר ממנה ישקו הדברים שברוח ושבחומר. אמנם היחיד יכול לנתק פתילי החומר ויכול לבנות לו בשמיים עליותיו, אולם הציבור העממי עומד רק על החומר. העם הוא קיבוץ חומרי-ארצי-נפשי וקשור ותלוי בחומרו ובארצו ואם נתקיימנו עד עתה בלי ארץ, חיינו על ידי השאיפה לארץ, ואם לא ישבנו תחת גפננו וּתאנתנו, חיינו על ידי זה, שקיווינו ליישב תחתיהן באחרית הימים, ולוּ גם יהיה ביומו של משיח, אין נשמה בלי גוף ואין עם קיים לנצח בלי אדמה, בלי אדמה לשבת עליה."
אריק איינשטיין, הזמר ששר את "אמא אדמה", תיאר בשירו, שכתב ושר, "יושב בסן פרנציסקו על המים" את היופי הנפלא שנגלה לנגד עיניו בסן פרנציסקו, ועל חוויית הצפייה במשחקי הכדורסל של ה-NBA. ואז... "פתאום אני רוצה הביתה / חזרה אל הביצה / לשבת בכסית ולצחוק עם מוישה ועם חצקל. // תן לי חתיכת תבור / תן לי חתיכת כינרת / אני אוהב להתאהב / בארץ ישראל קטנה, חמה ונהדרת."

2. צרור הערות 23.2.25
* ממשלת אחדות עכשיו – המגה-פיגוע, שבו היינו כפסע מאובדן חייהם של מאות ישראלים, מזכיר לנו שהמלחמה עוד לא הסתיימה, רחוקה מלהסתיים. והיא רב זירתית. והיא מעוררת דילמות קשות, כמו איך להכות באוייב בעוצמה בלי לסכן את שחרור החטופים.
אנו בשעת חירום. בשעה כזו נדרשת אחדות לאומית וממשלת אחדות לאומית. על לפיד, גנץ וליברמן להצטרף לממשלה. כעת, כאשר הכנופייה הבן-גבירית בחוץ, התירוץ של לפיד לא להיכנס לממשלה אחרי 7 באוקטובר אינו תקף.
בעיצומה של המלחמה, בימים הקשים כל כך, הממשלה חוזרת ל-6 באוקטובר על סטרואידים – ההדלפות על הדחת היועמ"שית בעוד שבועיים, ההסתה הפרועה של קרעי נגד הקיבוצים, התדרוכים השקריים של נתניהו נגד צוות המו"מ הקודם וכד'. כבר ראינו שלכל 6 באוקטובר יש 7 באוקטובר. ביום חמישי בערב עמדנו על סף האירוע החמור ביותר מאז 7 באוקטובר.
צריך לשים לכך קץ, והדרך הטובה ביותר היא הקמת ממשלת אחדות לאומית.

* הם לא התבלבלו – יום חמישי היה יום קשה מאוד, יום שובם של ארונות החטופים החללים, מפגן הזוועה בחאן יונס ובלילה הלכתי לישון עם הידיעה על המגה-פיגוע שכמעט קרה בגוש דן. וביום שישי בבוקר התעוררתי אל ההודעה מעוררת הפלצות על כך שנשלחה גופה אחרת במקום גופתה של שירי ביבס. את המחשבות שעלו לראשי תיארתי במילים הללו:
האם שירי ביבס חיה? האם היא מתה? ומה גרוע יותר? האם רצחו גם אותה? האם התעללו בגופתה וניסו להסתיר את זה באמצעות החלפת הגופה? או שמא רצחו לנגד עיניה את ילדיה והשאירו אותה בחיים כדי להמשיך לענות אותה ולהתעלל בה? ואולי הפכו אותה לשפחתם? ואולי לשפחת מין שלהם?
הנאצים האלה חפים ממוסר. הכול, הכול הם מסוגלים לעשות.
רק לדבר אחד אסור לנו להאמין. שהם לא יודעים מה עלה בגורלה. שהיתה כאן איזו 'טעות'. הם יודעים היטב. זו לא טעות. המחבלים לא "התבלבלו". הכול מכוון, כדי להתעלל יותר, לפגוע יותר. זה האוייב שלנו.
חייבים להמשיך לשלב ב' כדי לחלץ משם את חטופינו, ואח"כ חובתנו לחדש את המלחמה בכל העוצמה, עד ההכרעה. אין שום צורך ב"עילה" כדי להפר את ההסכם ולחדש את המלחמה. יש לנו די והותר עילות.

* ארגון קיצוני – כשאנחנו מספרים לעצמנו את הסיפורים על "ארגון קיצוני", שחטף את שירי ביבס וילדיה, אנו הופכים אידיוטים שימושיים של חמאס ("המתון?"). אנו חוזרים לימים שסיפרנו לעצמנו ש"זה היה שיגור של ארגון סורר" (כשלא סיפרנו לעצמנו שזו היה תוצאה של מכת ברק...), ולמבצעים שבהם פעלנו נגד הג'יהאד האסלאמי ונתנו חסינות לחמאס וסיפרנו לעצמנו, שהעובדה שחמאס לא התערב היא ההישג שלנו, והנה הוכחה שחמאס מורתע.
רצועת עזה היתה (ובמידה רבה נשארה) מדינה פלשתינאית עצמאית בשלטון חמאס. כל האחריות על כל מעשה היא על חמאס.

* עם של רוצחי תינוקות בידיים.

* מי כאן הנאצים – המחבלים רצחו את אריאל וכפיר ביבס בידיים, אך השוקניסט אורי משגב ממשיך להדהד את תעמולת הכזב של הטרור. "שירי וילדיה הקטנים... נהרגו כנראה בהפצצות חיל האוויר בשלב מוקדם המלחמה... ממשלת ישראל וצבאה שרק מילא הוראות שותפים להקרבתם כמו כל שאר החטופים שמתו בשבי. הלחץ הצבאי לא החזיר אותם. הוא הרג אותם."
למה מתכוון המנוול כשהוא כותב "צבאה שרק מילא הוראות." קודם כל, אין זה צבא ההגנה לישראל אלא צבאהּ, כלומר הצבא של הממשלה. זה לא הצבא שלו. שנית, הוא "רק מילא הוראות" – בכך הוא מהדהד את הטענה של הנאצים ובראשם אייכמן במשפט, שהוא רק מילא הוראות. כלומר, בעיניו הנאצים הם אנחנו. ובדברי הבלע שלו על צה"ל ש"מילא הוראות" הוא מהדהד את הקריאה שלו כבר חודשים רבים לחיילי צה"ל לערוק מן המלחמה.
הוא מאשים את צה"ל ברצח הילדים, גם כאשר ברור שהם נרצחו בידיים בידי הפלשתינאים, כדי שהקורא לא יתבלבל ויטעה בהבנה מי כאן הנאצים.

* רצוץ את ראשו – אני מקווה מאוד, שהראשים שהחטופים נאנסו לנשק באיומים בנשק, ירוּצצו במהרה בכדורי נשק ישראלי טהור.

* האור בלבו עיוור את עיניו – כל חייו הבוגרים פעל עודד ליפשיץ למען הפלשתינאים. הוא האמין בפלשתינאים. הוא האמין לפלשתינאים. הוא ראה במאבקם – מאבק צודק. הוא כתב למענם, התפלמס למענם, התווכח והתקוטט. והוא הפגין למענם. והיה אקטיביסט בעבורם. והתנדב לעזרתם. והסיע בהתנדבות את ילדיהם לבתי חולים בישראל.
ובהגיעו לגיל 85 הפלשתינאים פרצו לביתו וחטפו אותו ואת אשתו באכזריות ממיטתם לעזה, והתעללו בו במנהרות ולבסוף רצחו אותו באכזריות.
למה הם עשו לו כך? כי בעבור הפלשתינאים הוא אינו לוחם שלום, כי המושג "שלום" זר להם. בעבורם הוא לא לוחם זכויות האדם, כי בעבורם אין לבני האדם זכויות. בעבורם הוא מתנחל ציוני על אדמת פלשתין השדודה, וככזה – דינו מוות בייסורים.
האור בליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו.
יהי זכרו ברוך!

* גדוד 50 – עודד ליפשיץ ז"ל שירת בגדוד 50. לכן, כמחווה, מפקדי גדוד 50 בהווה קיבלו את ארונו והצדיעו לו. זו מחווה יפה, מכובדת ומרגשת.
כבוגר גדוד 50, ולמען האמת ההיסטורית, ברצוני להעמיד דברים על דיוקם.
גדוד 50 היום אינו גדוד 50 של אותם ימים. גדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח, היה חלק מחטיבה 35, חטיבת הצנחנים. כשפורק הנח"ל המוצנח, חטיבת הצנחנים החליטה לשנות את מספר הגדוד ל-101, מחווה ליחידת הקומנדו משנות החמישים שהתמזגה עם הצנחנים.
חטיבת הנח"ל החליטה לשמר את המורשת הנח"לאית ואת מורשת הנח"ל המוצנח, ולכן שינתה את המספר של גדוד 950 לגדוד 50.

* איש אמונו – מקדמי הנרטיב של "נתניהו מטרפד את המו"מ על שחרור החטופים," מפרשים כל צעד והחלטה כאישוש הנרטיב. כך גם מינויו של השר דרמר לראש צוות המו"מ.
קראתי רשומה שציינה שדרמר לא שירת בצה"ל, אינו מבין בביטחון, אינו מבין במודיעין, אינו מבין בטרור, הוא בכלל לא ישראלי, הוא אמריקאי. ולמה הוא נבחר? כי הוא נאמן לאדונו.
מי שטוען שדרמר אינו ישראלי אלא אמריקאי כופר בציונות. מי שעלה לארץ מארה"ב הוא ישראלי לא פחות ממי שנולד בישראל והוא דור תשיעי בארץ. במינוי של עולה חדש לתפקיד בכיר יש רק חיוב, לא שלילה. אבל במקרה של דרמר מדובר באדם שעלה לארץ לפני 28 שנים, ולמעלה ממחצית שנות חייו הוא ישראלי. נכון, הוא אינו איש צבא או מודיעין, אבל הוא בעל ניסיון מדיני ודיפלומטי רב – 7 שנים בתפקיד הדיפלומטי הבכיר והרגיש ביותר בישראל, שגריר ישראל בוושינגטון. הוא מקורב מאוד לצמרת ממשל טראמפ, ויש בכך יתרון רב במו"מ. גם ההשכלה שלו – במדע המדינה, כלכלה ופילוסופיה באוקספורד אינה משחקת לרעתו. העובדה שדרמר הוא איש אמונו של נתניהו היא דווקא לשבח המינוי, ובעיניי היא מעידה על רצינות כוונתו של נתניהו להשלים את עסקת החטופים. מנהיגים פוליטיים בכל העולם, בעבר ובהווה, נוהגים למנות לתפקידים רגישים את אנשי אמונם, שבהם הם בוטחים. בתהליך אוסלו, המוסד, השב"כ וצמרת צה"ל מודרו והודרו לחלוטין, עד הסוף. ראש המוסד שמע על כך, כשכבר הכול היה כמעט סגור, מחומר מודיעיני. את המהלך הובילו אנשי סודו של פרס ובישורת האחרונה גם של רבין. אם כך נוהגים כל המנהיגים, קל וחומר כשמדובר בפרנואיד כמו נתניהו.
הדבר המכוער שעשה נתניהו הוא הדחתו של ראש השב"כ. אין לחשוד בכך שיש שיקול ענייני כלשהו בהדחה הזאת. היא נטו שיקול זר. נתניהו נוקם בבר ומהלך עליו אימים, כדי לסכל את חקירת השב"כ בנוגע לפרשיה הביטחונית החמורה – קטארגייט.
כמובן שההשמצות של הצוות הקודם בידי מכונת הרעל הביביסטית – נתעבת.
בקיצור, המציאות מורכבת. נתניהו רוצה לקדם את העסקה. המינוי של דרמר מעיד על כוונה רצינית. ובלי קשר, נתניהו הוא נתניהו. וכשאנו בוחנים את התנהלותו בכל נושא, רצוי שנבחן כל נושא לגופו, ולא על פי האוטומט הביביסטי או הרל"ביסטי.

* השרלטנות במלוא כיעורה – ההודעות המשמיצות של נתניהו, המתחבא מאחורי כינויים כ"גורם בכיר", נגד צוות המו"מ הקודם, הן התגלמות השרלטנות הביביסטית במלוא כיעורה.
את הצוות מינה נתניהו. הוא קבע את מדיניותו. הוא הנחה אותו. הוא החליט בכל פעם מה אורך החבל שהוא מעניק לו. הוא ניהל את המו"מ. בין אם זה משא ומתן ובין אם זה מתן ומתן – מי שהוביל הוא נתניהו. עסקת החטופים היא העסקה של נתניהו. הוא הוביל אותה והוא החליט עליה. זו עסקה רעה מאוד, אך כנראה שזו העסקה שבסיטואציה הקיימת ניתן היה להשיג. אילו נתניהו היה מנהיג, הוא היה מתייצב בפני האומה, מסביר למה הסכים לוויתורים הכואבים האלה, בלי לטייח את גודל המחיר, ונוטל את האחריות המלאה על ההחלטה. אלא שנתניהו אינו מנהיג אלא ביבי. הנרטיב שלו הוא שהוא המנהיג הדגול ורב החסד שהשיב את החטופים הביתה ואילו צוות המו"מ, של נציגי המוסד, השב"כ וצה"ל השנואים עליו, הם האשמים בשחרור האסירים ובהפסקת המלחמה. איזה איש קטן. אפס במנהיגות.

* המחדל – הביטוי "מחדל 7 באוקטובר" שגוי. המחדל לא היה בשבעה באוקטובר. בשבעה באוקטובר היה טבח. ובשבעה באוקטובר היו מחדלים. אבל ה-מחדל, בה"א הידיעה", לא היה ב-7 באוקטובר, אלא בשנים שקדמו ל-7 באוקטובר. טבח 7 באוקטובר הוא התוצאה של המחדל.
המחדל לא היה שחשבנו שחמאס מורתע. המחדל היה שאנחנו, באמת ובתמים, היינו המורתעים. חמאס הרתיע אותנו. חיזבאללה הרתיע אותנו. היינו אחוזים בפחד משתק מפני "הסלמה". הפחד הזה הוא שהדריך את מעשינו והחלטותינו המדיניות והצבאיות. אז מה אם חיזבאללה הקים מאחז בשטחה הריבוני של ישראל. "מה, נצא למלחמה בגלל איזה אוהל מצ'וקמק?" אז קיבלנו את 7 באוקטובר.
אני בספק אם הפקנו את הלקח.

* זאת הקקיסטוקרטיה – ח"כ אלון שוסטר מהמחנה הממלכתי, חבר קיבוץ מפלסים שבנגב המערבי, מהיישובים שהותקפו ב-7 באוקטובר, מתח ביקורת על הממשלה בשל העלייה ביוקר המחייה. קם המסית והמדיח, השר (!) למרבה החרפה שלמה קרעי, והחל משתלח בקיבוצניקים במפגן שנאה נחות ומבחיל, ברוח מוריו ורבותיו המסיתים האנטישמים. הסיסמה שלהם היתה "הכו ביהודים והצלתם את רוסיה". הסיסמה של המסיתים והמדיחים, תלמידיהם המובהקים מן הזן של קרעי, היא "הכו בקיבוצים ובקיבוצניקים והצלתם את שלטון נתניהו."
כך אמר המסית והמדיח: "אתה קיבוצניק, אוכל אוכל אורגני, מדושן עונג. מתי סבלתם בקיבוצים מיוקר המחיה. תבוא אלינו למושב, תבוא לפריפריה, תבוא למי שבאמת סבל מיוקר המחיה אבל אתה כקיבוצניק מרים דגל של יוקר המחיה?"
[----[ המין האנושי.
מה עווה ומה פשע העם היהודי, שהגרועים ביותר בתוכו, עלובי הנפש בתוכו, הטיפוסים הנאלחים ביותר, הבזויים ביותר, הם שרי ממשלת ישראל?
ומתי קרעי עושה את מפגן ההסתה הפשיסטי הזה? יום לפני חזרתם בארונות של ארבעה קיבוצניקים ובהם פעוט ותינוק, שנחטפו מבתיהם במחדל הנורא של ממשלת הפיגולים שקרעי הוא מהגרועים בחבריה. עם ישראל מתאחד ביגון ובאבל על החטופים שנרצחו, והטיפוס הנאלח הזה עוסק בשנאה והסתה נגדם.

* המסית הוא גם שקרן – תגובתו של מזכ"ל התנועה הקיבוצית ליאור שמחה לדברי הבלע וההסתה נגד הקיבוצים של המסית והמדיח קרעי, הסתיימה במילים "אף פעם לא מאוחר להתנצל," כתבתי בתגובה, שעדיף שלא יתנצל. אם יתנצל, לא אאמין לו.
המסית לא התנצל אבל פרסם הודעת "הבהרה", שרק מוכיחה שמדובר לא רק בנבל מנוול ובמחרחר שנאה נאלח, אלא גם בשקרן.
אציג את תגובתו הבזויה במלואה ואפרש אותה: "אין גבול לצביעות ולשימוש הפוליטי הציני של השמאל בכנסת. בושה וחרפה. לא דיברתי על קיבוצי העוטף, שאותם כולנו מחבקים ומוקירים. כן דיברתי על קיבוצי הצפון, שבשבוע שעבר קיבלו בונבוניירה מבג"ץ: 'אין לחייב את הקיבוצים בדמי השבחה.' לא תצליחו לטאטא מתחת לשטיח את המציאות שבה קיבוצים בכל רחבי הארץ נהנים מהטבות מפליגות בחסות בג"ץ והאליטה השלטת. מפגן הצביעות הזה לא יעזור לכם. לא תצליחו להסיט את הדיון מהאמת: השותפות שלכם עם קטאר, המיליונים שאתם מקבלים ממדינות זרות, והניסיון שלכם לרסק את המדינה מבפנים."
קודם כל, אחרי שהסית והשמיץ הוא יוצא להתקפה על מי שהגיבו על דברי הבלע שלו, בטענה לצביעות ושימוש ציני בדבריו, "בושה וחרפה." כלומר הבעייה אינה ההסתה אלא התגובה. ומיהו "שמאל"? כל מי שאינו ביביסט או כהניסט, וקרעי נגוע בשניהם. אח"כ הוא אומר שהוא לא דיבר על קיבוצי העוטף, "שאותם כולנו מחבקים ומוקירים." שקרן! הוא דיבר אישית, ישירות, לח"כ אלון שוסטר: "אתה קיבוצניק, אוכל אוכל אורגני, מדושן עונג" בלה בלה בלה ועבר מלשון יחיד לרבים: "מתי סבלתם בקיבוצים" בלה בלה בלה. אלון שוסטר הוא חבר קיבוץ מפלסים, שבנגב המערבי, שהותקף ב-7 באוקטובר. קרעי יודע זאת. הוא בפירוש דיבר על יישובי הנגב המערבי. לא, הוא לא מחבק אותם אלא חונק אותם. הוא לא מוקיר אותם אלא מוקיע אותם. והוא פשוט משקר. אולם מי הם הקיבוצים שכביכול אליהם התכוון? הקיבוצים בגליל העליון, שבג"ץ עשה עימם צדק וביטל היטל מרושע שהוטל על הקיבוצים ששייכו את הדירות לחברים. אני, כחבר קיבוץ, לא אוהב את שיוך הדירות. אני בעד הקיבוץ השיתופי, כלומר מוותר מראש, כאידיאולוגיה, על זכותי לדירה פרטית. טוב לי בדירה שאינה שייכת לי, גם אחרי יותר מארבעים שנות עבודה קשה, שבהן הרווחתי אותה ביושר כמה וכמה פעמים. אבל משרוב הקיבוצים החליטו על שיוך, זכותו של החבר על הדירה אינה שונה משל כל אזרח בכל צורת חיים אחרת לדירה. היטל ההשבחה היה עוול מפלה, שבג"ץ תיקן. אבל מיהם אותם קיבוצים? קיבוצי הגליל העליון. אלה שהותקפו ופונו וגלו ורבים איבדו את בתיהם מפאת מחדלי הממשלה. והם לא קיבלו שום הטבה, אלא השוואה לכלל האזרחים, כלומר ביטול אפליה לרעה. אבל המסית השקרן מדבר על "הטבות מפליגות" ומוסיף "בחסות בג"ץ והאליטה השלטת." נו, האיש שבשלטון ממשיך להתבכיין ולהתמסכן ולהתקרבן על אליטה "שלטת". האמת היא, שפסק הדין הזה של בג"ץ חריג. בג"ץ, שבדרך כלל פוסק כאוטומט נגד קולקטיב, בעיקר פגע, עד כה, שלא בצדק, בקיבוצים. ע"ע "בג"ץ הקרקעות", שבו פגע קשות בקיבוצים, בשם הדמגוגיה של העותרים, "הקשת המזרחית", גוף שמאל רדיקלי אנטי ציוני, שמדקלם אותם שקרים שקרעי ושכמותו מדקלמים. ואח"כ, הטוקבקיסט הנחות, שלמרבה הבושה משמש כשר בישראל, בממשלה שהלשכה של העומד בראשה עומדת תחת חקירת שב"כ על חשדות ביטחוניים חמורים בשל קשריה עם האוייב הקטארי, מעז להאשים ב... "השותפות שלכם עם קטאר."
אגב, בדברי הבלע וההסתה המרושעים של הרשע המרושע הזה, היה גם משהו גרוטסקי. הוא כינה את הקיבוצים "אוכלי אוכל אורגני." הוא אמר זאת לחבר מפלסים, והמהדרין יאמרו "מפלסין", שכן זהו קיבוץ "דרון אמריקאי", שהאוכל האורגני הפופולרי בו הוא אסדו עסיסי.

* מדושני עונג – האם כפיר ואריאל ביבס נמנים עם הקיבוצניקים מדושני העונג, שנגדם הסית קרעי בנאום השנאה בכנסת?

* סדרת חינוך – טוב היה לאסוף אחת לחודש את מערכת העיתון לאנשים חושבים, אי שם ברחוב שוקן, ולהקרין להם את "סרטון הזוועות".

* דווקא זכרה את 7 באוקטובר - מאיה רוזנפלד פירסמה בשוקניה פשקוייל תמיכה ללא סייג בארגון האנטי ישראלי אונר"א. היא מהללת ומשבחת את הארגון ללא שמץ של ביקורת. והיא יוצאת נגד ישראל שהרסה מתקנים "הומניטריים" של אונר"א ועל אנשי אונר"א שהרגה, וכמובן מדבר על ההרג, ה"הרעבה" וכו' וכו' וכו' שישראל עשתה בעזה. בדרך כלל, בפשקווילים האלה בשוקניה חסר מושג אחד, שולי ולא חשוב, שמשום מה כל מיני נודניקים מנסים לדחוף אותו לתודעה: 7 באוקטובר. מעניין, בפשקוויל הזה 7 באוקטובר דווקא מוזכר: "מאז 7 באוקטובר 2023, מערכת החינוך ברצועה מושבתת. לפי דיווחים כ-90% ממוסדות החינוך – מגני הילדים ועד האוניברסיטאות – נפגעו בהפצצות; חלקם הוחרבו כליל, אחרים ניזוקו בדרגות שונות של חומרה, ובהם עשרות מבתי הספר של אונר"א, שהוסבו למקלטים ציבוריים. אלפי תלמידים נהרגו, עשרות אלפים נפצעו, רבבות התייתמו מהורים ו/או שכלו אחים." אכן, דבר נוראים עשתה ישראל ב-7 באוקטובר.

* המדמנה שבה גדלים יגאל עמירים – פעילת שמאל העונה לשם כרמל יום טוב פרסמה "מודעת אבל" המבשרת "בשמחה ובאושר רב" על מותו של נתניהו, שאותו היא מכנה "השוחט הלאומי מחבל וצורר ישראל," ההלוויה תתקיים בחירייה וכו' וכו' וכו'.
זה לא עשב שוטה אחד. במו אוזניי שמעתי דיבורים כאלה. זאת המדמנה שבה גדלים יגאל עמירים, והרי מספיק שיהיה יגאל עמיר אחד.
יש להוקיע את התופעה, והראשונים שצריכים להוקיע אותה הם מתנגדי נתניהו. בינתיים ראיתי גינוי מבורך מחילי טרופר, ואני מקווה שאחרים ילכו בעקבותיו.
ומעבר לגינוי, זאת הסתה, וצריך לטפל בה בחומרה, בדיוק כמו בתמונת הראי שלה ששלחה כדור במעטפה לבנט, וישבה, בצדק, בכלא.

* כך נראה השלום – כאשר רוסיה פלשה לאוקראינה, והיו מאות אלפי פליטים אוקראינים, היה מובן מאליו לפולנים, לרומנים ולהונגרים, שחובתם המוסרית היא לפתוח את שעריהן בפני הפליטים האוקראינים. וכאשר מיליוני סורים הפכו לפליטים במלחמת האזרחים, ירדן, לבנון וטורקיה השכנות קלטו המוני פליטים. אולם במלחמה בעזה, כאשר מאות אלפי פלשתינאים היו לפליטים, מצרים נעלה בפניהם את שעריה ולא איפשרה אף לפליט אחד להיכנס אליה.
למה?
בדיוק מאותה סיבה שכבר 77 שנה סוריה ולבנון אינן מעניקות אזרחות וזכויות אזרח לפלשתינאים החיים בתוכן, והם אפילו לא אזרחים סוג ב'. כך היה גם עם הפלשתינאים ברצועת עזה, כשהיתה בשליטת מצרים, עד מלחמת ששת הימים. לא, הם אינם נוהגים כך משנאת הפלשתינאים. הם נוהגים כך משנאת ישראל. הם נוהגים כך מתוך התפיסה שמדובר ב"פליטים", כביכול, גם בדור הרביעי והחמישי, שעליהם להישאר "פליטים" לדורות עד שיחזרו לאדמות שעליהן ישבו לפני מלחמת השחרור. אתוס דרישת "זכות" השיבה ומיתוס ה"פליטים" נועדו להנציח את הסכסוך, להציג את ישראל כבלתי לגיטימית וללחום נגד קיומה. זה הרעיון של ה"פליטים", זאת מהות הקיום של אונר"א. זאת התפיסה שעיצבה הליגה הערבית מיד אחרי מלחמת השחרור, ועד היום היא מדריכה את מדינות ערב.
אבל מצרים? הרי יש בינינו שלום. יש בינינו שלום? נו נו... נדייק יותר ונאמר שיש בינינו חוזה שלום. אז מה? זה הפריע למצרים, ששלטו על ציר פילדלפי, להעלים עין, במקרה הטוב, מהפיכת הציר לאוטוסטרדת הטרור של חמאס?
ישראל שילמה מחיר כבד ביותר, כבד מנשוא, תמורת הסכם השלום עם מצרים. היא נסוגה מכל סיני, השטח שהיה בסיס לתוקפנות נגדה, עד גרגר החול האחרון וכל יישוביה נעקרו ונחרבו, על מנת שמצרים תקבל את סיני יודנריין. אבל המחיר הכבד הזה היה תמורת שלום אמת, עם יחסי שכנות טובים, ידידות ושיתוף פעולה, כמעט כמו בין מדינות שכנות באירופה. עשרות הסכמי נורמליזציה נחתמו בין המדינות, בנושאים כלכליים, בנושאי חקלאות, תיירות, תרבות, מדע, חינוך, תחבורה, אנרגיה ועוד ועוד. והסכם אי הסתה ואי התקפה במוסדות הבינלאומיים. ואכן, אחרי ההסכם, זה היה כיוון היחסים. חמש פעמים ביקר סאדאת בישראל מ-77' עד הירצחו כעבור פחות מארבע שנים. אבל ביום שבו נרצח סאדאת, נרצח גם השלום, בידי יורשו חוסני מובארק, שהפך שלום חם למלחמה קרה. מכל הסכמי הנורמליזציה לא בוצעה אף אות אחת. שוב ושוב מצא מובארק תירוצים להחזיר לתקופות של שנים את שגרירו מת"א, וישראל צריכה היתה לשלם בוויתורים נוספים כדי שהשגריר יחזור. מצרים הובילה את המהלכים הבינלאומיים נגד ישראל, כולל ועידת דרבן הגזענית והאנטישמית שהשיקה את קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל. בשלושים שנות נשיאותו התעקש מובארק שכף רגלו לא תדרך בישראל, זולת גיחה לשעה קלה להלוויית רבין, שהיתה למעשה פסגת מנהיגי העולם, והוא לא יכול היה להרשות לעצמו להיעדר ממנה. אבל דבר אחד הוא כיבד – את הנספח הצבאי, כולל פירוז סיני. ויש שאמרו, שאמנם זה לא השלום שעליו חלמנו, העיקר שאין מלחמה עם מצרים. אם כך, יכולנו לחתום על הסכם אי לוחמה, במחיר אחר.
הפלת מובארק העלתה לשלטון את מורסי והאחים המוסלמים. בדרכו של ארדואן, גם מורסי לא חשף את כל הקלפים מיד בהתחלה. כך נוהג היום אל ג'ולני בסוריה. וכך, פורמלית הוא לא ביטל את הסכם השלום עם ישראל. אך היה זה שלטון נוסח חמאס, והחזרה למלחמה בישראל היתה עניין של זמן. בינתיים גם מורסי כיבד את הנספח הצבאי. ההפיכה של א-סיסי הצילה את המזה"ת. כמובן שא-סיסי עדיף לאין ערוך על האחים המוסלמים. אך הוא לא בחר בדרכו של סאדאת, אלא בדרכו של מובארק.
בשל התארגנות כוחות סלאפיים ודאע"שיים בסיני, שסיכנו את המשטר במצרים, ישראל איפשרה למצרים, למרות הסכם השלום, להכניס כוחות לסיני, בניגוד להסכם הפירוז.
וכעת, יש סימנים להפרות הסכמי הפירוז וריכוז כוחות צבא מצריים לסיני. כנראה שמדובר בכוחות מעטים ולא באיום של ממש. אבל זה בלון ניסוי. ישראל חייבת לפעול בכל דרך להסיג את הכוחות הללו מסיני לאלתר. וצה"ל צריך להיות ערוך ולתכנן תוכניות, למקרה שמצרים תפנה שוב לדרך המלחמה.

* ב. מיכאל – מפאת "אחרי מות קדושים אמור," לא אתייחס להשקפת עולמו האנטי ציונית של ב. מיכאל, שם העט של מיכאל בריזון, שהלך במפתיע לעולמו. זאת עשיתי רבות בחייו, בתגובות לפשקווילים האנטי ישראליים שלו ב"הארץ".
במקום זאת אעלה על נס את ההומור שלו ואת כישרונו כסטיריקן, מהמשובחים בארץ. האמת היא, שנכון יותר לכתוב על "כישרונם" מאשר על "כישרונו", כי כוונתי לחבורה שפעלה במשותף, ואיני יודע מה היתה תרומתו האישית של כל אחד מחבריה ובהם מיכאל עצמו.
ב. מיכאל הוא ה-ב' מחבורת סחב"ק – אפרים סידון, חנוך מרמרי, ב. מיכאל וקובי ניב. הם יוצרי תכנית הסאטירה המיתולוגית "ניקוי ראש", הטור הסאטירי ב"העולם הזה" – "ZOO הארץ", וגולת הכותרת היא ספר ההומור והסאטירה האלמותי " ZOO ארץ ZOO", שגם 51 שנים אחרי כתיבתו, הוא עדין רלוונטי, מצחיק ומשובח.

* שלום בדורנו – מאז שצ'מברליין מכר את צ'כוסלובקיה להיטלר תמורת "שלום בדורנו," לא היתה מכירה זדונית כמו מכירת אוקראינה לפוטין, תמורת "שלום בדורנו," בידי טראמפ.

* מופת של מנהיגות לאומית – וולודימיר זלנסקי הוא מופת של מנהיגות לאומית. כאשר אימפריית הרשע הפוטינית פלשה לארצו, ודומה היה שכיבוש אוקראינה וחורבנה הוא עניין של ימים או לכל היותר שבועות, ומדינות המערב הציעו לו מקלט מדיני, הוא עמד עמידה איתנה הוביל את אומתו להשיב מלחמה שערה. היום, אחרי כשלוש שנים, אוקראינה לא הובסה, היא עומדת איתן וזלנסקי ממשיך להנהיג בנחישות את אומתו.
וכאשר טראמפ ופוטין רוקחים שלום אך-שווא נוסח מינכן, זלנסקי מסרב לשחק את התפקיד שאליו הם ליהקו אתו – להיות הכבש בסעודת הזאבים שלהם.
נאחל לו ולאומתו שימשיכו לעמוד איתן ולא יישברו.

* ביד הלשון : חטופים חללים – משפחות החטופים ביקשו מכלי התקשורת לא לדבר על החזרת "גופות", אלא "חטופים חללים".
מן הראוי לכבד את הבקשה.
משמעות המילה חלל היא רִיק. אנו משתמשים במילה חלל כדי לתאר מקום ריק – חלל החדר. גם המרחב האינסופי שמחוץ לאטמוספרה מוגדר חלל, כביטוי לריק הגדול שבין הגורמים השמיימיים. במקרא חלל הוא מי שנבעו בגופו חללים, עקב נעיצת כלי נשק. לכן השתמש דוד במילה זו בקינתו על שאול ויהונתן, שנפלו בחרב: "על במותיך חלל." כפי שהחליל נקרא כך בשל החורים המנקבים אותו. בתחושה הרגשית, איננו משתמשים במונח חלל, כלפי נופל, בשל החללים שנפערו בגופו, אלא בשל תחושת הריקנות בחיינו, בקולקטיב, כתוצאה מנפילתו של החייל. יש בכך מעין אמירה, שאין תחליף למי שנפל; הוא הותיר אחריו חלל ריק.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com