פרק שביעי
הרצאת דודי על התפוז. השושנה הפעורה של עדה-פרומנדה

יום אחד לקחו אותי הוריי ל"בית האיכר" לשמוע את דודי אלכס, שביקש להוכיח שאינו נופל מטשרניחובסקי, וכתב הרצאה פיוטית בשם "המלך תפוז" המתארת את גילגולי החקלאות במושבתנו.
מייסדי המושבה ובהם סבי ישבו בשורה הראשונה, מקלותיהם בין רגליהם, תמונותיהם ותמונות חבריהם שהלכו לעולמם מתנוססות גבוה על הקירות מסביב, והם מכחכחים ומהנהנים לאות הסכמה כאשר קטע מדברי דודי מצא חן בעיניהם במיוחד.
לנו, בני-איכרים, היה הבית מקדש-מעט למרות מה שהסופר חיים ברנר כתב שאנחנו "ילידי הארץ, הנירפים והמושחתים" שוכבים עם בהמות ומוכנים לזיין כל מה שזז.
מקרפיף ערימות-העץ הגדולות ממול, בצידו הריק של רחוב נורדאו, נשמעו קולות קצובים של ביקוע בולי-עץ בגרזן בידיו של יוסקה המרסק, בעל פני התורכי.
"לפני שנים רבות, רבות," פתח דודי ואמר, לבוש בחליפתו החומה, קומץ פרחי יסמין לבנבנים תקוע בכיס העליון, והמגבעת החומה, רחבת-התיתורה ובעלת הקצה המחודד, מונחת על השולחן לצידו, "כאשר נוסדה מושבתנו, ראשונה בארץ, לא היה לאיכרים מה לאכול, והם היו רעבים. הלכו אל החיטה ואמרו לה: 'חיטה, חיטה, תהיי לנו מלכה.'
"אמרה החיטה: 'אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תקנו מחרשות ושוורים. תחרשו את השדות אחרי הגשם הראשון. תזרעו חיטה בתלמים. תקצרו את השיבולים בקיץ. האסמים יתמלאו חיטה. תטחנו את החיטה לקמח ולא יחסר לכם לחם לאכול כי עובד אדמתו ישבע לחם.'
"קנו האיכרים שוורים ומחרשות. חרשו את השדות וזרעו את גרגירי החיטה. אבל השמיים הורידו יותר מדי גשם, הצמחים בשדות חלו במחלות חיטה – קימחון, חילדון ופחמון, ולא היה לאיכרים מה לאכול. הלכו האיכרים אל הגפן ואמרו לה: 'גפן, גפן, תהיי לנו מלכה.'
"אמרה הגפן: 'אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תטעו באדמה זמורות גפן. בקיץ הרביעי תבצרו את האשכולות ותאכלו ענבים מתוקים. תסחטו מהענבים את המיץ, זה התירוש. והוא יתסוס בחביות ביקב ויהיה ליין שמשמח את הלב. תמכרו את היין ותהיו עשירים ולא תהיו רעבים אף פעם כי יין ישמח לבב אנוש.'
"נטעו האיכרים כרמים. בנו יקב וגם בית-חרושת לבקבוקים, למילוי היין. בעונת הבציר הובילו בעגלות אל היקב סלי-נצרים מלאים ענבים. שרו שירי בציר. האוויר היה מלא ריח נפלא של תירוש ועינב שתססו בחביות והיו ליין. אבל קיץ אחד התמלאו העלים של הגפנים כנימות שחדרו עד לשורשים. הגפנים התייבשו. האיכרים הלכו בכרמים ובכו ועקרו את הגפנים בגלל המחלה שהיה לה שם יפה ומצלצל: פילוקסרה..."
אל ההדים שהשמיעו מכות הגרזן הקצובות, שבהן ביקע יוסקה המרסק גזעים לכפיסים במגרש ממול, ניתווסף לפתע תקתוק קבקבי-עץ מכיוון הכניסה ל"בית האיכר".
בדלת הזכוכית הגדולה של המבוא הפנימי הופיעו פני המדונה של עדה-פרומנדה, שהתנוססו מעל לשמלתה הארוכה בעלת המיפתח הרחב החושף אין-כלום. אפה נלחץ אל הזכוכית ונתפחס כאשר צעקה לעבר דודי:
"אבא! אבא! למה עזבת אותי?"
מיד קפץ לסלק אותה מר טרונסקי קל-הרגליים, שליח המועצה הכפרית, אבל באולם נפלה הרגשה לא-נעימה, כאילו מישהו הדביק עוגה של בוץ או חרא על הקיר.
אני כל-כך הסמקתי כשעדה צעקה, קיוויתי שאיש מהמשפחה לא ירגיש בכך. לפני שנים אחדות אמא שלחה בידי תבנית ובה כיכרות-לחם ופיתות רכים, מכוסים במטליות-בד, להביא אל התנור של בומבַּיי בשוק הגדול. זה היה ודאי אחד מימי שני או חמישי בשבוע, שבהם נהגו אימהותינו האיכרות ללוש את הבצק. ישבתי יחף על שרפרף בחוץ וחיכיתי שתסתיים האפייה, כשאני נהנה לשאוף את ריח הלחם הטרי. על הכיכרות החמים הניח בומביי האופה את ערימת הפיתות השחומות, שאמא משחה אותן בבית בחלמון ביצה ופיזרה עליהן גרגירי קצח שחורים.
בדרכי הביתה התחלתי לכרסם אחת מהן, והנה צצה מולי עדה-פרומנדה הגבוהה ובעלת הפנים המטומטמות כשהיא מתנודדת בשמלתה הארוכה על קבקבי-העץ, ואמרה:
"בן-דוד קטן שלי אני רעבה תן לי פיתה."
"לא!" אמרתי, והחזקתי את חבילת דברי-המאפה החמה קרוב לחזה, למרות שצרב לי. "אני לא בן-דוד שלך!"
"בן-דוד קטן שלי אני רעבה נורא לא אכלתי שבועיים תן גם לי פיתה אם לא אני אמשוך לך בזובי."
"לא."
"ואם אראה לך קוס אז תתן גם לי פיתה בן-דוד קטן שלי?"
"מה?" התבלבלתי. הייתי תמים וטרם ידעתי אפילו מה בדיוק ההבדל בין ילד לילדה. באותה תקופה קדומה בחיי חשבתי שגם לילדות יש זוּבִּי.
"בן-דוד קטן שלי ראית פעם בחיים קוס של גיברת?"
עמדנו לבדנו במשעול העובר בין החצרות, בגבעה מעל לשוק. דבר לא זז. לא נשמע. רק נץ אחד טס גבוה בשמיים, מחפש ציפור או גוזל לצלול עליהם ולטורפם.
עדה-פרומנדה הרימה מולי את שולי שמלתה הארוכה, לא היו שם תחתונים, לא היה שם כלום. רק שיער חום בהיר ומדובלל צמח בשיפולי הבטן הפחוסה. היא פתחה באצבעותיה משהו שניראה כמו פצע או שושנה אדומה.
בטיפשותי מילמלתי, "מה? בנות זה לא כמו אצל בנים? זה מה שנישאר אחרי שחתכו לך?"
"חתכו לאמא שלך טומטום!" ניצלה עדה-פרומנדה את התדהמה שלי, הירפתה משולי שמלתה כמורידה מסך על מערומיה – אצבעותיה הארוכות חטפו פיתה מהבילה מהחבילה החמה שאימצתי לחזי, הכל בתנועה מהירה אחת, כאותו נץ העט אל טרפו – והיא ברחה ממני בצחוק קולני כשקבקביה נוקשים רחוק.

אותה שעה נשמע באולם "בית האיכר" קירקור הקיבה של אבא שלי.
אבא סבל מגאזים. כדורי הפחם שלעס ובלע לא עזרו לו, רק השחירו את לשונו והתאימו למראה הפסימי שלו. כאשר היה מתאפק מלהפליץ, היתה בטנו מקרקרת.
איש לא היה מעלה בדעתו שאבא הוא המקרקר. זה היה יכול להיות כל אחד אחר. אבל אימא היתה תמיד בכוננות שמירה עליו, מה שכמובן הגביר את התנועות הבלתי-רצוניות של מעיו.
ואכן, היא מיד הפנתה אליו מבט מאשים ולחשה:
"אולי מספיק כבר... אתה לא יכול לשלוט על עצמך?"
כולם שתקו באולם הגדול של "בית האיכר", כובשים את צחוקם למשפחה שלנו, רק סבא הקיש במורת-רוח על הרצפה במקל שבין ברכיו, כתובע מדודי להמשיך בהרצאתו.
ואכן אלכס דודי, שעל פניו לא ניראו שום אותות התרגשות, ומערכת העיכול שלו היתה מצויינת, הוא אף פעם לא הפליץ, החליק לאחור את שערו השחור ופתח בפרק המספר על התות. גם אל התות הלכו האיכרים וביקשו: "תות, תות, תהיה לנו מלך."
"אמר התות: 'אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, תטעו עצי תות. את העלים יאכלו זחלי המשי. מהפקעות תעשו קורי משי. מהקורים תטוו בד משי יקר ותמכרו אותו, ולא תהיו רעבים.'
"התמלאה המושבה עצי תות רחבי צמרת. באביב ובקיץ קטפו האיכרים את העלים ושמו עליהם את הביצים הזעירות. מהביצים בקעו זחלי המשי והם כירסמו את העלים, גדלו והשמינו. אחר-כך סגר עצמו כל זחל בפקעת של קורי משי זוהרים, והאיכרים אספו את הפקעות הצהובות וזרקו אותן לדודי מים רותחים בבית-החרושת למשי. אבל האיכרים לא הצליחו להפריד מן הפקעות את קורי המשי. בית-החרושת למשי נסגר לפני שטוו בו אפילו סליל חוט אחד. הלכו האיכרים אל השקד ואמרו לו: 'שקד, שקד, תהיה לנו מלך.'
"אמר השקד: 'אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, תטעו כרמים של שקדים. תמכרו את היבול ולא תהיו רעבים.'
"נטעו האיכרים כרמים של שקדים. בט"ו בשבט התכסו הגבעות, עד קצה האופק, בשלג יפה של פריחה. בקיץ קטפו את השקדים. בכל החצרות ישבו האיכרים ופועליהם וקילפו את השקדים. במרפסות נאספו עשרות שקים גדולים ובהם ארוזים שקדים שהדיפו ריח וטרי. אבל התברר שאי-אפשר למכור את השקדים. אין קונים, מפני ששקדי חוץ-לארץ טובים יותר. עקרו האיכרים את עצי השקד. בקושי היה כסף לקנות לחם, והאיכרים היו רעבים. הלכו האיכרים אל השיטה ואמרו לה: 'שיטה, שיטה, תהיי לנו מלכה.'
"אמרה השיטה: 'אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תטעו שדרות של עצי שיטה. מהפרחים תייצרו בושם ותמכרו אותו לנשים בכל העולם. מכולן יעלה ריח הבושם שלי. מי שמייצר אותו לא יהיה רעב לעולם.'
"נטעו האיכרים שדרות של עצי שיטה. באביב פרחו העצים, ושלג צהוב של פרחים מילא את כל המושבה בריח חריף ומשכר. אבל גם בית-החרושת לבושם נכשל. ביום עבודה שלם הצליח כל איכר לקטוף פרחי שיטה שאפשר להפיק מהם תמצית רק לבקבוק בושם אחד. המצב נעשה קשה. פחות פרה ברפת. פחות לחם. בגדים יותר משומשים, ולא היה כסף לשלם שכר-לימוד של הילדים..."
"למה עזבת אותי אבא למה עזבת יתומה עלא זובי אנשים רעים מנוולים אני אגלה לנציב העליון שבין שתי הקומות של בית האיכר אתם מסתירים ת'סליק [את הסליק] של רובים!"
קולה של עדה-פרומנדה עבר מחלון גבוה לחלון גבוה, דרכם חדר האור לאולם מאחורי גבו של דודי.
מר טרונסקי, שליח המועצה הכפרית, רץ מיד החוצה כדי להשתיקה.
שמעתי את מסייה בוריס קלדם, אבא של ארלטי זכרונה לברכה, שישב לא רחוק מאיתנו, לוחש בשפתיים הדוקות, "צריך לחסל את המשוגעת, זה אסון להגנת המושבה!"
מסייה בוריס היה חבר של דודי. מאחר שתאוותו של מסייה בוריס לנשים לא ידעה שובעה, בגד לא רק באשתו אלא גם בפילגשו הצעירה, המורה אפרת ירקוני.
כאשר ניראתה בלילה מכוניתו ליד הבית של שיינע-פשה גרשוני הצעירה, שבעלה נסע מטעם אגודת "פרדס" לאלכסנדריה אל סוכני הנסיעות אלרמן ומוס ליין לשדל אותם לפתוח קו ישיר של "פרינץ ליין" מיפו לליוורפול, או ליד ביתה של גברת צעירה פנוייה אחרת, היו אישתו בתורה ואפרת בתורה עושות לבוריס סקנדלים: "איפה היית אתמול בלילה, ראו את המכונית שלך..."
הלך מסייה בוריס ונתן לדודי את המפתח הנוסף של מכוניתו ועשה אותו שותף בה, ומאז שימש לו כאליבי. השניים היו, כמאמר הערבים, "טיזיין ביל באס," שני עכוזים במכנס אחד.
לפעמים היו נוסעים במכונית של מסייה קלדם לתל-אביב, שם לא היתה האווירה כה שמרנית כמו במושבה. הם היו הולכים לקולנוע "בית העם" לראות את פולה נגרי משחקת בפילם "המקדש הסיני". שותים בירה בקפה פילץ, בקפה גינתי או במועדון הלילה דולפין בר, מבלים, רוקדים ואוכלים. באה עלייה גדולה של יקיות, באו בחורות יפות מרומניה, ומה חסר לווארשאיות, ללודז'איות, לצ'נסטחוביות וגם לביאליסטוקיות? יושבות על אש רעבה. בוערות. כן, היו בתל-אביב יפהפיות אירופה, עולות חדשות, חסרות אמצעים, שרצו מאוד להתערות בארץ.
דודי ומסייה בוריס עזרו להן להתערות וקיימו מצוות בעילת עלייה.
כאשר נשלחו השניים מטעם אגודת "פרדס" לבוקארשט לשם ייצוא השאמוטי כפו עליהם את חברתו של ר' מורדכה, מראשי ועד המושבה. שני ההוללים הודיעו לו שמישהו מחכה לו בחדרו במלון. פתח ר' מורדכה את הדלת והנה זונה רומנייה חסרת בושה נתלית על צווארו, משחקת בדבלולי זקנו ומחככת ערוותה הפעורה במכנסיו השחורים. אוהו!
ועתה, היחיד שהתעלם מצעקותיה של עדה-פרומנדה היה דודי, שהמשיך לקרוא ממחברתו:
"הלכו האיכרים אל הטבק ואמרו לו: 'טבק, טבק, תהיה לנו מלך.'
"אמר הטבק: 'אם אתם מושחים אותי למלך עליכם, מלאו בשיחים שלי את השדות שלכם, כי אותי מעשנים בסיגריות ובנרגילות, בסיגרים ובמקטרות, ויש שתוחבים את האבקה באף – ומתעטשים! ומי שמגדל אותי לא יהיה רעב לעולם.'
"נסעו האיכרים לתורכיה, שבה איזורים שלמים חיים מגידול הטבק, והביאו זרעים והנביטו אותם, ושתלו את הטבק בשדות, וקטפו את העלים הדביקים, וישבו בחצרות עם הנשים והילדים והשחילו במחטים את עלי הטבק על חוטים, ויבשו אותם במחרוזות, וכל המושבה התמלאה בריח מחניק. אבל בתי-החרושת לסיגריות הציעו עבור יבולי הטבק מחירים נמוכים שלא כיסו את הוצאות הגידול. הלכו האיכרים אל התפוז ואמרו לו: 'תפוז, תפוז, תהיה לנו מלך.'
"אמר התפוז: 'אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, לכו ותביאו את תפוח-הזהב הכי טעים – את השאמוטי, מהפרדס של אנטון איוב ביפו, ותגדלו אותו, ותייצאו אותו באוניות לכל העולם, ולא תהיו רעבים אף פעם.'
"חרשו האיכרים חריש עמוק..."
אותו רגע נשמעה קריאתה של פרלה הגמלונית, שישבה עד כה בשקט בשורה האחרונה:
"אוי, אני מתעלפת..."
"וחפרו בארות, והכניסו בהן משאבות-מים..."
"אוי, אני מתעלפת... חביאו לי מים!"
והיא התעלפה.
הרימו אותה והוציאוה החוצה, אל יוסקה בעלה, שיפסיק לחטוב בולי עצים ויטפל בה.
ואכן הוא בא, מחה בשרוולו את הזיעה מעל פניו, גירש את הזבובים מעל ראשו ונתן לה סטירה.
היא התעוררה וגירפצצה בירה בריח דג כבוש ובצל קצוץ. מתברר שאכלה יותר מדי.
דודי התעלם גם מההפרעה הזו, שכביכול נבעה מדבריו, (שום דבר מגונה לא דבק בדודי מעודו. אחת מתכונותיו, אולי האופיינית ביותר, היתה שהקרין על בני-שיחו חגיגיות תמיד. כמעט כל פגישה עימו – חגיגה), והמשיך: "חפרו בור ברוחב שלושה-ארבעה מטרים, עד לעומק שבו המים 'מזיעים'..."
הימהום של הסכמה לדבריו נשמע מפי זקני המושבה.
"ומשהגיעו לחול הרטוב חפרו באמצע שוחה עמוקה, ולאחר שניקוו מים בשוחה מילאו מהם בקבוק והכריזו: 'פני המים ניראים!' – אך לעיתים נפלו קירות החול היבשים של הבור החפור, והעבודה נפסקה."
ושוב הימהומים לאישור, והזקנים היושבים בשורה הראשונה מקישים על הרצפה במקלות ההליכה שבין ברכיהם.
"ולאחר שגמרו את חפירת הבור, ובנו את כתלי הבאר מלמטה למעלה במסגרות עץ, וגמרו את בניין הקירות, והרכיבו בתוך הבאר על עמודי ברזל את ה'חנזירה', שהיתה דומה לחבית גדולה לאגירת המים, ומעל לבאר התקינו את האנטילייה משני אופני-עץ גדולים המונעים על-ידי גמל או פרד, והבהמה סובבה את התוף ועליו השרשרת עם תיבות העץ המעלות את המים אל ה'חנזירה', וכדי שלא יאבד לה שיווי-משקלה תוך הסיבוב החרקני מסביב לבאר, הלבישו על עיניה 'משקפיים' עשויות קש או עור, ולא אחת קרה שבהמת-העבודה נפלה לתוך הבאר, ולפעמים החול היה נגרף עם המים וסותם את מקורם, ולכן החלו לחפור את הבארות באדמת החמרה הכבדה למרות שבאדמות החול נמצאו המים קרובים יותר לפני הקרקע, והקושי בחפירת בארות, וההשקעה הרבה הדרושה לנטיעת פרדס הנושא יבול ראשון רק לאחר חמש שנים, גרמו לכך שהפרדסים הראשונים ניטעו רק במקומות שבהם המים נישאבו מנחל או שמי-התהום לא היו עמוקים, אבל אז הגיעו למושבה מנועי הקיטור, ומנועי הנפט והגאזולין, ומשאבות הבוכנה, והגיעו הפילטרים שהמציא המכונן ליאון שטיין כדי למנוע את גריפת החול עם השאיבה, והגיע הצמנט לעשיית הבטון, וניבנו תעלות-השקאה ובריכות השקאה, ובית החרושת ביפו החל להתקין צינורות-מלט להוליך בהם את מי-ההשקאה מהמשאבה אל עצי הפרדס..." החל דודי ממש שר את שירת הפרדסים, וזקני המושבה מקישים במקלות-ההליכה, והאיכרים רוקעים ברגליהם ומהמהמים איתו בקצב המנגינה, שאותה ידעו רק במושבה שלנו, ושדמתה קצת ל"חד גדיא", ודודי מנצח עליהם בידיו:
"וההתלהבות לנטוע תפסה את כולם, ובכל החצרות עלו ריחות השתילים של הלימון-מתוק ושל החושחש, וחוואג'ה בַּארֶס הפך בפי כל לאבו-אלחושחש, והשתילים שימשו ככנות שעליהן הורכב השאמוטי של יפו, ובין חלקות הפרדסים הצעירים פרשו מסילות ברזל צרות, ועל הפסים משכו סוסים קרוניות עמוסות פרי אל בתי-האריזה, ושם ישבו המבררות על מחצלאות, והאורזים עטפו את התפוזים ושמו בתיבות, והנגרים היכו בפטישים והכינו תיבות-עץ, ומבתי-האריזה יצאו שיירות גמלים טעונים ארגזי תפוזים אל רציף-הנמל, והסבלים העמיסו את הארגזים על האוניות, והן הפליגו לארצות רחוקות, והארץ התמלאה פרדסים של שאמוטי, ולנסיה, לימון ואשכולית, טאבורי, קלמנטינה, מנדרינה, סטסומה, אתרוג ותפוזינה, פומלו ופומלית, והמלך תפוז כבש את העולם – ומאז האיכרים ומשפחותיהם לא היו רעבים אף פעם, אף פ-עם!!!!!!!!!!..." [והפינלה כמעט כסיום: "חד גדיא, חד גד-יא!!!!!!!!!!!..."]
מחיאות כפיים נירגשות נשמעו, תרועות. העיניים נצצו. שנים חלפו. היום לא נותר אפילו פרדס אחד במושבה שבימיה הטובים היתה מושבת ההדרים הגדולה בארץ.
הערת המלביה"ד: לא כל זני ההדר שדודי הזכיר כבר היו אז בנמצא בארץ.
אהוד בן עזר
המשך יבוא