* הדרך לניצחון – ישראל חייבת לנצח במלחמה. אסור שהיא תסתיים בניצחון הטבח, כי תבוסה ישראלית תהיה הרת אסון לדורות. ניצחון, פירושו מימוש המטרות שהממשלה הגדירה: מיטוט שלטון חמאס וכוחו הצבאי והחזרת החטופים. בלי השגת כל שלוש המטרות הללו, אין ניצחון. ובעיניי, יש להוסיף מטרה נוספת – גריעת שטח מרצועת עזה.
מה האפשרויות העומדות בפנינו?
א. חתימה על שלב ב' בעסקת החטופים והפסקת המלחמה. אם נבחר בדרך הזאת, חמאס יישאר בשלטון ויילך ויתעצם, ולא נשיג שתיים משלוש המטרות, אלא רק אחת, השבת החטופים.
ב. הימנעות משלב ב' וחידוש המלחמה עכשיו. במלחמה כזו, בהנחה שתנוהל אחרת מכפי שנוהלה עד כה מלחמת הדשדוש, אנו עשויים להשיג את מיטוט שלטון חמאס וכוחו הצבאי, אך בסבירות גבוהה לאבד את החטופים.
אני מבכר את אופציה ג. חתימה על שלב ב' והחזרת החטופים בפעימה אחת. ולאחר מכן, אף שמדובר בהפרת ההסכם, ואני מעריך שתהיה זו הפרה בגיבוי אמריקאי, לחדש את המלחמה, והפעם ללא כל כבלים ומגבלות וחשש מפגיעה באחינו שבידי האוייב. וגם ללא מגבלות ביידן ה"הומניטריות". רק כך נוכל להשיג את כל מטרות המלחמה.
עלינו לאמץ אד-הוק את תרבות ההסכמים המזרח תיכונית; שם קוד – חודייבה. הסכם חודייבה הוא הסכם שחתם מוחמד עם שליטי מכה, בשעת חולשה, ואותו הוא הפר ברגל גסה כשהתחזק. זו היתה התפיסה של הפלשתינאים בהסכמי אוסלו ובכל הפסקות האש איתנו לאורך השנים. איני רוצה שנאמץ את תרבותם, אבל למען המטרה הקדושה של החזרת החטופים, בהסכם תחת סחיטה, עלינו לנהוג כך. הכרה כזו ונכונות נפשית לנהוג כך, תאפשר לנו גמישות מקסימלית בשחרור החטופים.
אני שומע את הקריאות להציב אולטימטום לחמאס לשחרר מיד את החטופים או שנפתח את שערי הגיהינום. אם זה יצליח, ונשיג כך את החטופים בלי לשחרר מחבלים ובלי לסגת מציר פילדלפי, זה נהדר. אבל אם זה לא יצליח, הדבר עלול להביא לרצח כל החטופים. אני מציע לא להמר על גבם של החטופים. אם נדע עמוק בפנים, שאנו נחושים לחדש את המלחמה לאחר השבת החטופים, לא יהיה צורך בהימור.
מן הראוי שראשי האופוזיציה יעבירו מסר לרוה"מ, שייתנו לו גיבוי מלא לחידוש המלחמה אחרי השבת החטופים.

* אל מול הכחשת 7 באוקטובר – טוב עשה ירדן ביבס, שדרש מדובר צה"ל לתאר את זוועת רציחתם בידיים של ילדיו הפעוטים, כדי שהעולם ישמע.
עובדת מולנו בכל הכוח תעשייה עתירת הון של הכחשת 7 באוקטובר, המשקרת ללא כל עכבות. ומולה, ההסברה שלנו משותקת. עלינו להציג בפני העולם את הזוועות במלוא אכזריותן. עלינו לדאוג שמקסימום אנשים, ובראש ובראשונה מעצבי דעת קהל, יצפו בסרט הזוועות, ללא כל צנזורה.
עלינו לנהוג כך גם אם יהיו בתוכנו פיינשמקרים איסטניסטים, שיכנו זאת "פורנוגרפיה של המוות" וכינויים מן הסוג הזה.
בהמשך התברר שירדן ביקש לפרסם אך ורק את מה שהגרי אמר. נתניהו חטא לו בכך שסיפר יותר, ללא אישור המשפחה. אך עקרונית, נכון לפרסם את האמת בכל אכזריותה. האמת הזאת אינה פוגעת בכבוד הנרצחים, אלא להיפך – היא לכבודם, ואילו ההסתרה פוגעת בכבודם.

* עם של רוצחי תינוקות – רצח תינוקות הוא פרקטיקה פלשתינאית ותיקה. אריאל וכפיר ביבס, שנרצחו בידיים, הם ממש לא הראשונים. סאמיר קונטר רוצץ בכת של רובה את ראשה של עינת הרן בת ה-4 לאחר שרצח לעיניה את אביה, בפיגוע רצחני בנהריה. קונטר היה כתוצאה מכך לגיבור לאומי פלשתינאי ולבנוני, ושוחרר בעסקת החזרת גופותיהם של רגב וגולדווסר, החיילים שנהרגו וגופותיהם נחטפו בידי חיזבאללה, באקט הפתיחה של מלחמת לבנון השנייה. לאחר שיחרורו, הוא התגייס לחיזבאללה, כיהן בתפקיד פיקודי בכיר, וכעבור שנים אחדות, בהיותו בסוריה, נעשה לו מה שיש לעשות לכל המחבלים המשוחררים בעסקאות.
בשנת 2001, במתקפת הטרור הערפאתית לאחר וועידת קמפ-דיוויד ("האינתיפאדה השנייה" בכיבוסית), רצח צלף פלשתינאי את התינוקת בת החצי שנה שלהבת פס בחברון, בפגיעה ישירה במצחה.
בגיליון פסח תשס"א (2001) של עיתון "הקיבוץ", פירסמתי שיר בעקבות הרצח. בשיר התייחסתי לדמותו של ערפאת – רב המרצחים שהנהיג את מתקפת הטרור, אך עדיין היו בתוכנו מי שהתייחסו אליו כאל איש שלום. שורת הסיום רומזת לדמותו כסבא חביב בתוכנית הטלוויזיה הסאטירית "החרצופים", שבה הוא נהג לגמגם בחביבות "קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל".

החתן
(שפוך חמתך, ה'תשס"א)

חתן פרס נובל לשלום
יאסר ערפאת, אבו עמאר
(להלן – "החתן")
יכול להתגאות.

הוא טיפח בעלי מקצוע מצטיינים.
למשל – צלפים.
צלף מצטיין הוא
שליחו של החתן
כזכור – פרס נובל,
(לשלום, אם מישהו שכח).

ניסיון ראשון
והוא פגע בראש של תינוקת קטנה.
ראש קטן, של תינוקת.
מטרה לא קלה.
כדי לפגוע במכה ראשונה
צריך כישרון רב.
וכידוע, מצוינות היא ערך מקודש
במזרח התיכון החדש.

עמד שליחו של החתן
(פרס נובל... שלום... זוכרים?)
מצא את התנוחה הנוחה בעמדת הצלפים
אחז בנחת ברובה הצלפים בשתי ידיו
הביט בשלווה בעד העדשה הטלסקופית
עד שהצלב התמקד על הראש הקטן.

ואז, נציגו של החתן
סחט אט אט, בקור רוח
את ההדק.
לחיצה קלה ו... בול!!!
קול קול קול קול קול קול קול

* כן יאבדו – נאאל עביד, מחוליית הסיוע של המחבל המתאבד שביצע ב-2003 את הטבח בקפה הלל בירושלים, שבו נרצחו 7 ישראלים ונפצעו 57, נלכד לאחר הפיגוע וישב בכלא. הוא שוחרר ב-15 בפברואר במסגרת עסקת החטופים. כעבור שבוע, הוא נפל למותו מגג גבוה לתוך ערימת אבנים.
במקרה שלו אפשר כבר לוותר על מה שעלינו לעשות למחבלים המשוחררים.

* מי פוצץ את העסקה הראשונה – בפולמוס על עסקת החטופים, נשמעת טענה, שחוזרים עליה שוב ושוב עד שהיתה כמעט לאקסיומה, שישראל פוצצה את העסקה הראשונה, וכתוצאה מכך נרצחו מיספר חטופים זקנים שהיו אמורים להשתחרר בה.
הטענה הזאת אינה נכונה. ההיפך הוא הנכון. על פי ההסכם, חמאס אמור היה לשחרר תחילה את כל הנשים (האזרחיות) והילדים ואח"כ את הזקנים. בטרם החזירו את כל הנשים והילדים הם הודיעו ש"אינם מוצאים", כביכול, את חלקם, והודיעו שיחזירו בפעימה הבאה את הזקנים.
מה ישראל היתה צריכה לעשות במצב כזה? זה מילכוד. הסכמה, כמוה כוויתור על הנשים והילדים. אי הסכמה, עלולה להיות ויתור על הזקנים. כך או כך, השלמה עם הפרת-הסכם כל כך מהותית בידי חמאס, היתה עלולה להיות מבוא להפרות נוספות.
צוות המו"מ המליץ לא להסכים. צה"ל המליץ לא להסכים. שב"כ המליץ לא להסכים. נתניהו, גלנט וגנץ היו בדעה שאין להסכים. איזנקוט היחיד שאמר שצריך להציל כעת את מי שאפשר ואח"כ נתקדם. בהתאם לעמדה הכמעט מוסכמת, ישראל הודיעה לחמאס שזה לא מקובל עליה ושעליהם להשיב את הנשים והילדים, כפי שהתחייבו. כתוצאה מכך, חמאס חידש את האש עוד בטרם פג תוקף ההפוגה. יתר על כן, לאורך ביצוע העסקה, חמאס הפר אותה פעמים רבות, הן בפעולות טרור שהפרו את ההפוגה, הן בעיכוב שחרור חטופים או בשחרור מיספר קטן יותר משסוכם בפעימה ובכך שסירבו לאפשר לצלב האדום לבקר את החטופים.
היום אנו יודעים ששירי, אריאל וכפיר ביבס נרצחו עוד לפני כן. רוב הנשים שלא שוחררו בפעימה חולצו או שרדו עד ההסכם השני. ואילו הזקנים שאמורים היו להשתחרר לא שרדו. עם זאת, גם שתיים מהנשים, כרמל גת ועדן ירושלמי נרצחו בשבי. יתכן, שבחוכמת הבדיעבד נכון היה להחליט אחרת. אבל ההחלטה שהתקבלה, במצב שהיה ולנוכח המידע שהיה, היתה נכונה. ולבטח, שהיא אינה "הפקרה". ובוודאי שלא ישראל פוצצה והפרה את העסקה.

* פנטזיה – כיוון שאיני נוהג לשתף אנשים בפנטזיות שלי, לא אכתוב כאן על המטס הקטלני של חיל האוויר מעל ההלוויה של נסראללה.

* מדיניות נכונה – בנאומו בסיום קורס קצינים, הציג ראש הממשלה את מדיניות ישראל העדכנית כלפי סוריה, שתחת שלטון פלגי אל-קאעדה. ישראל לא תאפשר ירידה של ארגון היאת תחריר אל-שם, ארגונו של אל-ג'ולאני, או של צבא סוריה החדש מדרום לדמשק. ישראל תבטיח שדרום סוריה תהיה מפורזת. ישראל תגן על חייהם ושלומם של הדרוזים בסוריה. צה"ל יישאר לזמן בלתי מוגבל על כתר החרמון ואזורים אסטרטגיים במזרח הגולן.
זו מדיניות חכמה ונכונה, ומה שחשוב במיוחד – זו הפקת לקחים ממחדל 7 באוקטובר. הלקח העיקרי הוא שאל לנו לאפשר התבססות של איום על גבולנו. יש להבטיח זאת גם בלבנון ובעזה.

* האם טראמפ יבגוד גם בנו? – האם טראמפ עלול לבגוד בנו ולמכור אותנו, כפי שבגד באוקראינה ומכר אותה?
מצד אחד, זה נראה בלתי סביר. טראמפ הוא הנשיא הידידותי ביותר לישראל עד כה. בקדנציה הקודמת הוא הכיר בירושלים כבירת ישראל, העביר אליה את השגרירות, הכיר בריבונותנו על הגולן, ביטל את הסכם הגרעין האיראני, ותוכנית המאה שלו, שאינה מושלמת, היא התוכנית הפרו-ישראלית ביותר, שהציגה ארה"ב מעולם.
הקדנציה הנוכחית החלה באיום על חמאס שהביא לעסקת החטופים, בביטול האמברגו של ביידן על חימושים כבדים לישראל, וזמן קצר לאחר מכאן טראמפ הציע את רעיונותיו להגירה מעזה, שלדעתי אינם ריאליים, אך הם פרו ישראליים מובהקים.
אבל מצד שני, בוגדנות היא אופי. מי שבגד באוקראינה עלול לבגוד גם בנו. הוא ביזנסמן, רואה הכול בעיניים עסקיות, ואם יחשוב שזה טוב לו, לא תהיינה לו עכבות. ויש סימנים לכך. חתירתו להסכם גרעין עם איראן והודעתו שישראל לא תתקוף אם תהיה עסקה, היא מבוא לבגידה. במקום להשמיד את מתקני הגרעין או לפחות לגבות את ישראל ולסייע לה בפעולה כזו, הוא הולך למכור אותנו. אין הסכם עם איראן, שאינו תרמית איראנית, שנועדה להרדים את ארה"ב ולהסיר מעליה את הלחץ, כדי לקדם את ההתגרענות, שאליה הם מתייחסים כאל מצווה דתית.
לדעתי, בנושא הזה ישראל תהיה חייבת ללכת עד הסוף, גם במחיר עימות עם טראמפ. אלא, שאין לנו הנהגה שבנויה לכך.

* פוסט אמת – כאשר טראמפ מכנה את זלנסקי, לא את פוטין, "דיקטטור", ומאשים את אוקראינה, לא את רוסיה, בפרוץ המלחמה, הוא מזכיר לי את אלה, שמאשימים את ישראל בתוקפנות ובפשעי מלחמה, במלחמת "חרבות ברזל".

* בעד ציר הרשע – בושה! ישראל הצביעה באו"ם נגד אוקראינה.
נתניהו הופך את ישראל למדינת חסות של טראמפ.
מילא, לא רוצה להתעמת אם טראמפ, אפשר להיעדר מהצבעה. לא מכובד, אבל עובר. להצביע בעד ציר הרשע? בעד פוטין, הרודן, התוקפן, בעל הברית של איראן?
נתניהו חסר כבוד לאומי. חסר עמוד שדרה.

* בוש ונכלם – כבר שנים אני מטיף להכרה ישראלית ברצח העם הארמני, ואני בוש ונכלם על הבחירה הבלתי מוסרית שלנו לא לעשות כן.
ההצבעה באו"ם נגד אוקראינה, היא המשך המגמה הבלתי מוסרית הזאת.

* מצדיקים את ההחלטות האנטי ישראליות – קיבלתי תגובות לועגות על רשומות שכתבתי בגנות ההצבעה המבישה של ישראל באו"ם נגד אוקראינה. המגיבים לועגים לתמימותי, ו"מסבירים" לי את "עובדות החיים" – אין דבר כזה מוסר וצדק ביחסים הבינלאומיים. יש רק אינטרסים.
ובכך הם הצדיקו עשרות ומאות הצבעות אנטי ישראליות מדי שנה לאורך עשרות שנים באו"ם ומוסדותיו. בכך הם הצדיקו את הגינוי לציונות בעצרת האו"ם והגדרתה כ"גזענות". בכך הם הצדיקו צביעות העולם ביחס לישראל. הכול בסדר, אין מוסר וצדק – רק אינטרסים.

* למוטט את הטריבונל – פרידריך מרץ, הקנצלר הנבחר של גרמניה, הוא פרו ישראלי מובהק, ומתחילת המלחמה תמיכתו בישראל היא ללא סייג.
הדבר החשוב ביותר, הוא כוונתו להפר את צו המעצר של הטריבונל האנטישמי בהאג ולהזמין לביקור רשמי את נתניהו. אני מקווה מאוד, שאכן כך הוא ינהג לאחר כניסתו לתפקיד, ושיעשה זאת במהירות.
ביקור כזה, אצל אחת המדינות החשובות בעולם ואולי החשובה מבין המדינות החברות בבית הדין, יהיה מסר חשוב מאוד של ערעור תוקפו של הגוף הרקוב הזה, שהפך לזרוע המשפטית של טבח 7 באוקטובר. יש לקוות, שמדינות נאורות נוספות תלכנה בעקבותיו, ותהפוכנה את הטריבונל לחוכא ואיתלולא. צעד כזה, לצד סנקציות אישיות של ארה"ב על המעורבים בפסיקה האנטישמית, עשויים למוטט את הארגון.
ראוי שהארגון הזה יתפרק, והעולם יקים בית דין בינלאומי חדש, שיושתת על ערכי צדק, חירות ושלום, ולא על אנטישמיות.

* כולנו אשמים – חכ"ל איילת נחמיאס ורבין, פרסמה מאמר ב-y-net, תחת הכותרת "בקשת הסליחה הלאומית המוצדקת ביותר בהיסטוריה." במאמר היא הצדיקה את בקשת הסליחה שהשמיעו וכתבו ישראלים רבים ממשפחת ביבס, כיוון שכולנו נהנינו מהשקט, רצינו בשקט וגיבינו את מדיניות הממשלה. "הדרג המדיני בראשות נתניהו בכל השנים האלה, זיהה את הסנטימנט ולא היה גב בינלאומי – כי הרי על ישראלים, במיוחד יהודים, מותר לירות טילים."
אני יודע שיהיו מי שיראו בדבריה "הנחה" לראש הממשלה ולממשלה ו"הקלה" באחריותם, בנוסח "כולנו אשמים". גם כשאני כותב משהו על "כשלנו בכך ש..." מיד קופצים עליי "מי זה כשלנו?" לא היתה כאן ממשלה? אין ראש ממשלה?
הממשלה אחראית. ראש הממשלה אחראי. אבל כשלנו כחברה. מדוע כשהממשלה הפקירה את ביטחון הנגב המערבי, הרשתה לחמאס להצית את שדותיהם ללא כל תגובה, העבירה לחמאס פרוטקשן קבוע של מזוודות הכסף האיראני כדי להרוויח עוד כמה שבועות של שקט וכו', הרחובות לא התמלאו במפגינים לפחות כמו בליל גלנט? למה השלמנו עם העובדה שאזור במדינת ישראל חי תחת אש, שיש לה שם חיבה מכובס - "טפטופים"? מדוע לא גילינו ערבות הדדית? כי כולנו שונאים מלחמות, ולכולנו נוח יותר שקט וכולנו קצת דחיינים. כן, כולנו התמכרנו לשקט.
אין זה מוריד כהוא זה מאחריות הממשלה וראש הממשלה. מנהיגות אינה צריכה להיות פופוליסטית. מנהיג אמיתי שהיה כאן אמר שהוא לא יודע מה רוצה העם אבל הוא יודע מה רצוי לעם. ובסופו של דבר ההיסטוריה שופטת את המנהיג על סמך מעשיו והחלטותיו, ולא האם הוא ריצה את ההמון. "פני הדור כפני הכלב" נאמר במשנה בתיאור של "עקבתא דמשיחא". ר' ישראל מסלנט (1810-1883), אבי תורת המוסר, מפרש, שמדובר בהנהגה לקויה, שאינה מובילה את הציבור, אלא הציבור הוא שמוביל אותה. ההנהגה נמשלת לכלב, שאמנם הולך לפני בעליו, אך ללא הרף מביט לאחור כדי לדעת לאן בעליו רוצה שילך.
אז נכון, אין למדינת ישראל מנהיג. אגב, העם הוא שבוחר שוב ושוב באותו אנטי מנהיג. אבל המנהיג האולטימטיבי, משה – גדול הנביאים, אמר: "מי ייתן כל עם ה' נביאים," כלומר, גם מן האזרח הקטן נדרש להיות ראש גדול, לראות את עצמו כאילו האחריות היא עליו. אנחנו, אזרחי ישראל, נרדמנו בשמירה. מבלי להסיר מאומה מאשמתו של נתניהו, עלינו לומר כמו הנשיא אפרים קציר אחרי מלחמת יום הכיפורים: "כולנו אשמים."

* על מה התשואות? – הרמטכ"ל הרצי הלוי התקבל בתשואות רמות וממושכות בטקס סיום קורס קצינים. וזה מעורר תמיהה. על מה ולמה? הרי מדובר ברמטכ"ל 7 באוקטובר. הרי מדובר ברמטכ"ל שתחת פיקודו היה הכישלון הגדול ביותר בתולדות צה"ל. מגיעות לו מחיאות כפיים על מסירותו ותרומתו רבת השנים לביטחון ישראל וגם על ההישגים במלחמה, אבל מפגן כזה? ממש לא.
אז על מה התשואות? על כך שמהרגע הראשון הוא לקח אחריות על הכישלון. על כך שהוא התפטר בשל אחריותו. על כך שלא גלגל את האחריות כלפי מטה. על כך שהוא התנצל בפני עם ישראל ובפני תושבי הנגב המערבי על המחדל. על כך שלא טייח את הכישלון. וכיוון שהוא עמד ליד מר מחדל, האחראי והאשם מס' 1 במחדל, מי שבנה את המחדל כמפעל חיים בכל שנותיו כראש הממשלה, והוא בורח בפחדנות מאחריותו, מסכל את חקירת המחדל ולא מעלה על דעתו להתפטר, אלא רק מתבכיין ומגלגל את האחריות כלפי מטה ותעשיית השקרים וההסתה שלו מסיתה נגד ראשי צה"ל והשב"כ וממציאה קונספירציות ועלילות דם. ההשוואה בין שני האנשים שעמדו על הבמה, היא הסיבה לתשואות.

* השאירו את הפוליטיקה מחוץ לצה"ל – ראש הממשלה התקבל בקריאות בוז בטקס סיום קורס קצינים.
זה מכוער מאוד. זה לא מכובד. וכלל לא חשוב מה דעתי על נתניהו. היום זה נתניהו. מחר יהיה ראש ממשלה אחר, אולי מישהו שאתמוך בו. ומתנגדיו יעשו לו אותו הדבר, כפי שביביסטים התפרעו בעת נאומו של בנט בטקס יום הזיכרון.
צה"ל צריך להיות מחוץ לפוליטיקה והפוליטיקה – מחוץ לצה"ל. הפגינו נגדו כאזרחים. כעת אתם בטקס צבאי – נהגו בממלכתיות.

* יש לה הוכחה? – את השמועה, שלפיה יאיר נתניהו הוגלה מהארץ כיוון שהיכה את אביו, אני מכיר כבר כשנה וחצי. מעולם לא העליתי על דעתי להעלות אותה על הכתב או בכלל להפיץ אותה בדרך כלשהי, כיוון שאין לי שום הוכחה שיש בה ולו בדל של אמת. ולא מחשש לתביעת דיבה לא הפצתי את השמועה, אלא כיוון שמוסרית, לא אפיץ שמועה חמורה כזו, שאין לי שמץ של מושג אם היה נכונה. ואילו הייתי רוצה להפיץ אותה, לפחות הייתי מסייג אותה, או מעלה אותה כשאלה – "האם זה נכון ש...?"
ח"כ לזימי הפיצה את השמועה בדיון בוועדה בכנסת, אל הפרוטוקול, בלי שום סימן שאלה או סייג, אלא כידיעה ברורה. יש לה הוכחות? אם כן, שתציג אותן. אם לא, זו הזנייה של הכנסת. אדרבא, אם היא בטוחה בדבריה, שתודיע שהיא מוכנה להסיר את חסינותה ולהגן על דבריה מול תביעת דיבה.
הסוגייה שאותה העלתה לזימי נכונה – מדוע אנו צריכים לממן את שהייתו של הנסיך בגולת התפנוקים במיאמי? השאלה הזו נכונה בין אם השמועה נכונה ובין אם היא שקר. שרבוב השמועה לדיון, ללא הוכחה, מחייב אותה לנהוג כפי שציינתי.

* חוק גיוס סביר – יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת יולי אדלשטיין אמר שגוברים הסיכויים להגשת חוק גיוס סביר.
איני יודע למה הוא מתכוון, אבל יש רק חוק גיוס סביר אחד – ביטול הסדר "תורתו אומנותו" והחלה בפועל של חוק שירות ביטחון על החרדים, לצד ניתוח דחוף לניתוק המגזר המשתמט מעטיני תקציב המדינה. כל חוק אחר, אינו חוק גיוס ואינו חוק סביר. כל חוק אחר הוא חוק השתמטות מושחת.

* השתמטותם אומנותם – עוזרו של שר הבינוי והשיכון יצחק גולדקנופף, מוטי בבצ'יק: "לא באנו למשכורות וגם לא לתפקידים, אנחנו יכולים גם להתפטר אם צריך." יפה! כך ראוי. למה באתם? אולי להבטיח שהחטופים ישוחררו? אולי להבטיח חזרה למלחמה כדי לנצח בה? לא. "אם לא יהיה חוק גיוס, לא יהיה תקציב וגם לא תהיה ממשלה." מלחמה? שלום? תקציב טוב? תקציב רע? כלכלה חופשית? מדינת רווחה? מהפכה משטרית? רפורמה משפטית? חוק הלאום? לא חוק הלאום? משהו לאומי, משהו של כלל ישראל, משהו למען עם ישראל? כלום. רק דבר אחד מעניין אותם – ההשתמטות. השתמטותם אומנותם. תן להם להשתמט – הם יתמכו בכל מדיניות שלך.

* במה עוסקת ממשלת הפיגולים – המלחמה עוד לא הסתיימה. חיילי צה"ל פועלים ברצועת עזה, בלבנון ובסוריה. ביהודה ושומרון צה"ל בעיצומו של מבצע. אנו עומדים בפתחה של הכרעה דרמטית וקשה בסוגיית החטופים. לפני ימים אחדים היינו על סף מגה-פיגוע שעלול היה לגבות חייהם של מאות אזרחים ולהצית מחדש את המזה"ת. אנו נמצאים במערכה בינלאומית קשה, בהאג ובכלל. רוב תושבי הצפון שפונו טרם חזרו לבתיהם. יישובי הדרום והצפון טרם שוקמו. בעקבות המלחמה אנו במצב כלכלי קשה.
במצב כזה, חובתה ואחריותה של הממשלה לעשות הכול כדי ללכד את העם. ובמה עוסקת הממשלה? לוין, קרעי וחבר מרעיהם מתעסקים בניסיון נואל להדיח את היועמ"שית. ממשלת פיגולים מטורפת וחפה מאחריות לאומית.
– מבקר המדינה (המבקר הכי פחות נשכני בתולדות המדינה, שמסיבה זו מונה בידי נתניהו, בדיל מסריח עם אחמד טיבי): כישלון מוחלט של הממשלה בתוכנית לשיקום העוטף. לא העבירו 5 מיליארד שכבר אושרו. אין ראש מנהלת.
תבינו, זה לא "ימין" ולא "שמאל". זה רקב טוטלי ומתמשך. זה הרס מושחת ומתמשך של השירות הציבורי, באמצעות מינויי מקורבים לאחות של בת דודה של קבלן קולות בפריימריז, בוז והסתה וקונספירציות "דיפ-סטייט" שקריות.
מי שצופה בנאומי הג'ובים המתלהמים של שר הג'ובים הביביריון דודי אמסלם יבין איך הרס השירות הציבורי הביא אותנו למצב הזה. מי שרואה ש[---] כמו יוסי שלי הוא מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מבין מדוע המדינה משותקת. כשראשי השירות הציבורי אינם ממונים על פי כישוריהם אלא על פי נאמנותם, ולא נאמנותם למדינה אלא לראש הממשלה ומשענת חייו, ככה זה נראה.
ב-7 באוקטובר לא רק צה"ל נעלם. המדינה נעלמה. כל מה שנעשה, נעשה בידי מתנדבים וארגוני מתנדבים שהחליפו את המדינה. וזה נמשך עד היום. גם על המחדל האזרחי מ-7 באוקטובר צריך ועדת חקירה ממלכתית.
המדינה אינה מנוהלת. זו הממשלה הגרועה ביותר בתולדות המדינה. זו ממשלת קקיסטוקרטיה. כך הם החריבו את משטרת ישראל. וכך הם ממוטטים את כל השירות הציבורי.
תקומת הנגב המערבי והגליל היא משימה לאומית, שדורשת הנהגה לאומית שתגייס את השירות הציבורי ותפיח בו מקצועיות ומוכוונות למשימה הגדולה, ושתשכיל לגייס את הציבור, כפי שנהגו ממשלות בן גוריון ואשכול, שבנו את המדינה, וכמו ממשלת שמיר שהובילה לעלייה הגדולה מבריה"מ ואתיופיה ולקליטתה. אבל ממשלת הפיגולים הזאת עוסקת בציד מכשפות, בהסתה, בפיטורי יועמ"שית וכד'.
את ממשלת הפיגולים הזאת צריך להעיף לפח האשפה של ההיסטוריה (אם יהיו מוכנים לקבל אותה שם). יש להקים ממשלה חדשה, ממשלה לאומית, ממשלת ציונות ממלכתית, של מפלגות מרכז, ימין ושמאל ממלכתיות, כאלו שקיימות היום ושתקומנה בקרוב, שתשקמנה את מדינת ישראל.

* לחזור לחוק הנאשם – לדעתי, על בית המשפט להיעתר לבקשת נתניהו ולרדת לשתי ישיבות בבית המשפט בשבוע, בשל העומס והאחריות עליו כראש הממשלה.
אולם הסיטואציה מוכיחה עד כמה אבסורדי המצב, שבו נאשם בפלילים מכהן כראש הממשלה. האבסורד הוא בעיקר במובן המוסרי, אך כפי שאנו רואים, גם במובן התפקודי.
בכנסת הקודמת היתה הזדמנות לשנות את המצב האבסורדי, ולחוקק את "חוק הנאשם", שעל פיו מי שנאשם בפלילים לא יוכל להתמודד על ראשות הממשלה. היה רוב לחוק החשוב הזה, שאותו הובילו גדעון סער וליברמן, אולם בנט התנגד וסיכל אותו. עם זאת, גם אילו החוק התקבל, הוא לא היה משנה את המצב הנוכחי, כי הוא לא היה רטרואקטיבי ולא חל על נתניהו.
אני מקווה שכלקח ממה שאנו רואים היום, הכנסת הבאה תחוקק את החוק.

* בהשראת חלוצי דגניה – אמש ערכנו סדנה אסטרטגית, במסגרת תהליך אסטרטגי של מדרשת השילוב גולן (השם החדש, עדין לא רשמי, של מדרשת השילוב נטור, לקראת המעבר מנטור לקמפוס הקבע), שיש לי הזכות הגדולה להיות היו"ר שלה.
הסוגייה שבה עסקנו, היא לאן הולכת המדרשה בשנים הבאות, לאן היא מתפתחת, תחת הכותרת "מהמקומי ללאומי", כלומר לאן היא מתפתחת כדי להשפיע על החברה הישראלית ולקדם את ערכיה לטובת כלל ישראל.
הדבר המרגש, הוא שהסדנה התקיימה בחצר ראשונים בדגניה א', ערש התנועה הקיבוצית, ערש ההתיישבות העובדת, ערש תנועת העבודה הציונית. מקום שהיה כור גרעיני של יצירתיות ציונית, חלוצית, בית היוצר של חברת העובדים הארצישראלית. אין מקום מתאים יותר כהשראה לסדנה שלנו.
33 איש השתתפו בסדנה, שנערכה בין השעות 9:30-17:00. השתתפו חברי ההנהלה, הצוות (שרבים מהם בוגרי המדרשה), כמה "לשעברים" ובוגרים שמובילים היום תוכניות המשך ברוח המדרשה בירושלים. היה זה מפגש מרתק ומעורר השראה של אנשי רוח ומעש, שבאו לחלום יחד, מתוך מחויבות להגשים לפחות חלק מן החלומות. והיו גם שני זקני העדה – יהודה הראל ומוקי צור, שתרומת חוכמתם וניסיון חייהם לא תסולא בפז.
יצאנו עמוסי צידה לדרך להמשך התהליך ולבניית הקומה השניה של מדרשת השילוב בת ה-13.

* נלחמת למלא חובות – בשער חצר הראשונים בדגניה א', חקוקה הכתובת: "כל תנועות הנשים בעולם נלחמות לזכויותיהן של החברות, ואילו תנועתנו כאן בארץ נלחמת למלא חובות." זהו ציטוט של חיותה בוסל, ממייסדות דגניה וממנהיגות הקיבוץ.
התרבות היהודית היא תרבות של חובות (מצוות). ודאי שהתרבות הציונית היא תרבות של חובות. לא כל שכן התרבות הקיבוצית ("והיא כמו הושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת"). אין דבר זר לתרבות הזאת יותר משיח הזכויות, לא כל שכן – שיח המגיע-לי. אם יש דבר שדפק את הקיבוץ, זו החדירה פנימה של תרבות המגיע-לי, הסותרת את מהות הקיבוץ מניה וביה.
במהלך הסדנה נאחזתי באמירה הזאת של חיותה בוסל, בנושא תרבות החובות כאחד מיסודות מדרשת השילוב, המחנכת את תלמידיה ומכשירה אותם להיות אליטה משרתת.

* לזכרו של עודד ליפשיץ – בשעה שיצאה הלווייתו של עודד ליפשיץ, עצרנו את דיוני הסדנה, והקדשנו דקות אחדות לזכרו. כמה מאיתנו הכירו אותו אישית, ודיברנו עליו. כיוון שעודד היה אקטיביסט פוליטי, חבר קיבוץ דעתן, שכתב והשמיע מעל כל במה אפשרית את עמדותיו ונלחם עליהן, אי אפשר לדבר עליו בהתעלם מעמדותיו, וכך כל הספד היה שונה מרעהו, בהתאם להשקפתו הפוליטית של כל דובר. אני, למשל, סיפרתי על עשרות שנות התכתשות בינינו מעל דפי העיתונות הקיבוצית, כמי שמייצגים שני קטבים אידיאולוגיים בתנועה.
אך ההערכה אליו היתה משותפת לכולנו. ובטרם חזרנו לדיונים, שתקנו – שתי דקות דומיה.

* ההתנדבות הביטחונית אצלי בדם – ב-1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים וגל של פיגועים קשים ובראשם הטבח בקריית שמונה והטבח במעלות, כאשר תחושת הביטחון האישי של אזרחי ישראל התערערה מאוד, החליטה הממשלה על הקמת המשמר האזרחי; יחידות מתנדבים אזרחיות במסגרת המשטרה.
אבי התנדב למשא"ז מיד עם הקמתו, ובמשך שנים אחדות, אחת לשבועיים, הוא התייצב בתחנה, חתם על קרבין, ויצא לסיור רגלי עם מתנדב נוסף, ששובץ לאותה משמרת, למשך שעתיים-שלוש ברחבי השכונה.
שנים אחדות לאחר מכן, בהיותי בן 17, בכיתה י"א, גם אני התנדבתי למשא"ז. התחנה היתה בשבט צופי ר"ג, שבאותם ימים היה ביתי הראשון. הייתי מדריך, רשג"ד, תרבותניק ופעיל מרכזי מאוד והשבט היה מרכז חיי. וכיוון שתחנת משא"ז היתה בשבט, ההתנדבות היתה מבחינתי ומבחינת חלק מחבריי חלק אינטגרלי מפעילותנו. המדריכים שלנו התנדבו למשא"ז וכשהגענו לגיל 17 – גם אנחנו. וכך, אחת לשבועיים יחד עם חבר נוסף חתמתי על קרבין וסיירנו בשעות הערב ברחובות השכונה. אחת לכמה חודשים ירינו במטווח העירוני בקרבת איצטדיון ר"ג. עד כמה הכשרה של ירי כמה כדורי קרבין היתה באמת משמעותית אילו נדרשנו לאירוע? איני יודע. אבל אני יודע שערך ההתנדבות בכלל וההתנדבות הביטחונית בפרט הוא אצלי בדם. וכך, כל ימיי באורטל, כולל יותר מעשרים שנה במקביל שירותי במילואים בצנחנים, אני משרת בכיתת הכוננות (עם הפסקה קטנה שאותה קטעתי ב-7 באוקטובר) ובצח"י – צוות חירום יישובי, מיום הקמתו.
אני מאמין שלנו, האזרחים, יש תפקיד ביטחוני חשוב. לא כל שכן לנו, התושבים באזורי הספר. ומה שראיתי את אבי עושה, כשהיה בן 44, ואני עשיתי בגיל 17, דוחפים אותי למה שאני עושה היום בגיל 62, רק ברמה מקצועית אחרת לגמרי, כי כיתת הכוננות, או כפי שהיא נקראת היום – מחלקת הגנת היישוב, היא יחידת לוחמי חי"ר לכל דבר.

* ביד הלשון: קקיסטוקרטיה – בצרור ההערות הקודם השתמשתי בביטוי קקיסטוקרטיה, ונשאלתי מה פירוש הביטוי.
קקיסטוקרטיה היא ממשלה המנוהלת על ידי האזרחים הגרועים ביותר, הכי פחות מוכשרים וחסרי מצפון. התוצאות של קקיסטוקרטיה עלולות להיות הרות אסון. המילה נטבעה במאה ה-17, והיא הלחם של שתי מילים ביוונית עתיקה: קקיסטוס, שפירושו – הגרוע ביותר וקרטיה, כלומר שלטון. ויחד, שלטון הגרועים ביותר.
כתב ש"י עגנון ב"שירה": "והחכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם, מפני שהם יודעים שיש חכמים מהם, ורוצים שיתנהג העולם על ידי חכמים גמורים. בתוך כך קופצים הטיפשים והרעים ובאים ונוטלים את העולם לידיהם ומנהגים את העולם כפי זדונם וכפי טיפשותם..."
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com