על "שום גמדים לא יבואו"
מאת שרה שילה
עם עובד 2005, 254 עמ'
סרטו המפורסם של אקירה קוראסאוה משנת 1950 "ראשומון" הפך לאורך השנים למודל עבור יוצרים, המבקשים להתחקות אחר אמת "היסטורית", ונתקלים בנקודות ראות שונות על אותו אירוע. כזכור, הסרט מביא ארבעה מונולוגים שונים בעניין אונס ורצח שאירעו אי אז בנבכי ההיסטוריה – לכל אחד מהקשורים באירוע, כולל הנרצח שמועלה באוב, יש גרסה שונה, ואף מהופכת לזאת של האחרים.
כאמור, המודל הזה, החושף את הקושי לחתור לאמת אחת ויחידה, אומץ על ידי יוצרים רבים, ואזכיר כאן דוגמה בולטת במיוחד אצל בחיר סופרי ישראל החדשה, א"ב יהושע, ברומן המונולוגים שלו – "המאהב".
שרה שילה, סופרת עטורת פרסים (ביניהם – פרס ספיר 2005) בחרה את מודל ראשומון בתיאור אירועים ומחשבות שפקדו בני משפחה אחת בעיירת עולים בצפון הארץ. שם העיירה אינו מופיע בשום מקום בספר, אבל נקל לשער באיזו עיירה מדובר על פי פרטי ידע שונים המשובצים בספר, וגם על פי הביוגרפיה של המחברת. האירועים מתוארים מנקודות ראות שונות במונולוגים של בני משפחת דדון, ואלה הם: סימונה האם האלמנה, דודי ואיציק בניה, קובי, בנה הבכור ואתי, בתה היחידה של סימונה.
כאמור, יש חמש נקודות ראות על אותם אירועים: עיירת העולים הצפונית היא מוכת הפגזות של קטיושות, ומצויה באימה תמידית מחדירת מחבלים. בעיקר מוזכרות שתי קטיושות שנפלו בעיירה ב"הווה" של העלילה, כשכל אחד מהגיבורים נמצא במקום אחר, ופועל בדרך אחרת. העיירה מתוארת מעיני התושבים כמוזנחת מאוד, כיוון שחלקם נמנעים לשלם ארנונה, חשמל ומים, בעיירה פועלים מתנדבים המבקשים להיטיב עם המקום, כמו מורות חיילות, ובחור שמבקש ליפות את העיירה בציירו על הקירות הרים מושלגים, יערות וכותל מערבי. למסעוד, אבי משפחת דדון, היה דוכן פלאפל שפרנס את המשפחה בשפע שאפשר לו לקיים מסיבת בר-מצווה מפוארת לקובי, הבן הבכור. הוא נעקץ על ידי דבורה, קיבל דום לב, ונפטר. חמשת אחיו משתלטים על הפלאפל, ומתעלמים מהמשפחה הדוויה. לפני מותו של הבעל, סימונה נכנסת להריון, ויולדת תאומים. היא נאלצת לצאת לעבוד בפרך במעון לפעוטות. קובי הבן הגדול נאלץ להפסיק את לימודיו – הוא יוצא לעבוד וגם מסייע לאם בגידול התאומים.
מנקודת הראות של סימונה חייה נהרסו עם מותו של מסעוד. היא הכירה אותו באונייה שהובילה את העולים ממארסיי לארץ. היא אהבה את קולו, צחוקו וריחו. הוא בעל טוב ונדיב, ואפילו שוטף רצפות בבית, מה שנחשב בעדה לבושה. אבל לאחר שילדה את איציק מעוות הגפיים, מסעוד מתרחק ממנה, ומבלה את רוב זמנו אצל אימו, כשגיסותיה לועגות לה על כך. היא מתארת בסרקזם כיצד החברה דורשת ממנה להתנהג באבל – אסור לחייך, אסור להתאפר, סופרים לך את הדמעות. היא מתארת את העבודה במעון כסיוט: האימהות לעולם אינן מרוצות, ודבורה המנהלת, ניצולת שואה עם מספר על היד, מפחידה עם הקריזות שלה את העובדות ואת הפעוטות. סימונה מתארת את הכאבים וההשפלה שנשים עוברות בהריון ובלידה. בזמן הקטיושה, המוזכרת לעיל, היא נמצאת במגרש כדורגל, מייחלת למותה, ואז לפחות ילדיה יזכו לפיצוי כספי מהמדינה. בסוף המונולוג היא קוברת את טבעת הנישואין שקיבלה ממסעוד ליד קברו.
קובי, הבן הבכור של המשפחה, מקבל בגיל שלוש-עשרה תפקיד של "הגבר" במשפחה, מאחר שהאב נפטר. הוא באמת מפסיק ללמוד, מתחיל לעבוד כבר בגיל שש-עשרה, כדי לסייע למשפחה, ומעמיס על עצמו גם את גידול התאומים הפעוטים, יחד עם אתי אחותו. התאומים חושבים שהוא אבא שלהם, וכדי לחזק להם את האשליה הזאת, הוא ישן עם אימא באותה מיטה. מגיע מנהל חדש במפעל (כנראה, מפעל טקסטיל) בשם טלמון, הנזקק לקומבינות של קובי כדי להתמיד כמנהל (המנהלים לפניו התחלפו בשרשרת). המנהל מגדיל את המפעל ואת מיספר הפועלים, כשהוא נזקק לסימנים מקובי את מי להעסיק, ואת מי לא (בעיקר, לא את בני דודיו אשר התעלמו מאימו האלמנה). מורדי, חברו של קובי, מדריך אותו איך להיפסל משירות בצבא, והוא גם מסיע אותו לראשון לציון לראות דירה לדוגמה שעושה עליו רושם אדיר. בקומבינה שלו הוא מצליח לשכנע את טלמון להעסיק רואה חשבון ערבי בשם ג'מיל, ועימו הוא עורך קומבינות נוספות כדי להשיג כסף עבור מקדמה לדירה בראשון לציון. התוכנית שלו היא גם להגר לנורווגיה, להביא משם אישה שתהיה שפוטה "קומפלט" למסורת המשפחה המרוקאית. אם בשאר המונולוגים אנחנו מוצאים כבוד ויראה כלפי האב מסעוד, מסתבר שקובי מזלזל בו על כך שכל חייו היה רק בפלאפל, ומוציא ללא רשות עשרות בקבוקים מהחנות כדי להשקות את המתאספים לשמוע את דבריו של הרב כהנא. בהשפעתו של מורדי, ואולי גם של הרב כהנא, הוא נכנס לכפר של ג'מיל ודורש באלימות את הכסף שהפקיד בידו. ג'מיל נותן לו את חבילת הכסף, מטפל בכאבי הגב שלו וברגלו הנפוחה, ומשפחתו מזמינה אותו לארוחה. באמצע הארוחה נשמעים שני בומים, והוא רוצה לרדת למקלט, אבל בכפר הערבי אין מקלט. כשקובי בבית, הפתרון שלו לאזעקות הוא להיכנס לארון, ולשפוך שמן על הרצפה, כדי שהמחבלים יחליקו.
לאיציק, שכאמור נולד עם מום בגפיים, יש "פתרון" אחר לאזעקות ולחדירת מחבלים: הוא צד בז, שהוא משוכנע שהוא נקבה, מעניק לה את השם דלילה, ומתכוון לאמן אותה לנקר את עיניו של המחבל. לשם כך הוא נזקק לסיוע של אחיו הגדול יותר, דודי, שישים מול עיניו בשר פיגולים אשר יגרום לבז לנקר את עיני המחבל. ברור שהניסוי לא מצליח. הוא מתייחס לדלילה כאל אשתו, ובונה לה מקום במטבח ישן, לשם הוא מעביר גם את מיטתו. כשיש אזעקה, איציק, המחזיק מעצמו גבר, מביא איתו את הציפור למקלט. לאיציק יש תיאוריה שלימה באשר ל-7 מצבים שבהם מותר לגנוב – אחד מהם – כאשר האיש ממנו גונבים הוא בעצמו השיג את הממון בעושק. הוא גונב בטריות עבור הטרנזיסטור של אתי אחותו, אבל בעטיו של המום הוא נזקק לעזרתו של דודי בגניבות: דפים מספר על ציפורים, שרוך עור ממורה חיילת כדי לקשור את רגלה של הציפור, דגלים כדי להורות את הדרך של המחבל לבלוק "שלנו", כדי שהציפור תנקר לו את העיניים. הוא מלמד את דודי איך להיכנס לדירות דרך החלון, ואיך להשתחל שניים לקולנוע בכרטיס אחד. הציפור מחליפה נוצות, ואיציק מבין לפי הספר שהבזה הופכת להיות זכר. כדי למנוע "אסון" זה הוא מתכוון לגזור את הנוצות, ובידיו המעוותות הוא ממית את הציפור, והוא פורץ בבכי.
כל תושבי העיירה הם מאמינים עממיים (אימא מאמינה שהבעל נפטר משום העין הרעה בבר-מצווה המפוארת), ואילו איציק שונא את אלוהים שהטיל בו מום. דרכו של האל לגנוב מאחד ולתת לאחר, על כן אין עבירה בגניבה. ולא רק זאת, איציק משוכנע שלאלוהים כיף לעשות רע.
כאן ברצוני לפתוח סוגריים: לכל הדוברים בספר זה יש שפה עילגת, וכמובן גם לאיציק. הכלל הידוע בספרות מופת הוא שלא ניתן ליצור עומק ספרותי כאשר הגיבורים הם שטחיים ושפתם עילגת. והנה, בספר שלנו דווקא איציק הנכה, בעל התיאוריות המוזרות, מביע רעיון מקורי באשר ליחס האל לברואיו: כמו שהנמלים אינן יודעות שאיציק מביט עליהן, והוא עצמו אינו מבדיל ביניהן, כך גם האל מביט על בני האדם, שהם בעיניו כמו נמלים (עמ' 124-122). הזכרנו את שתי הקטיושות – איציק מזלזל בהן, ובמיוחד בקובי הפחדן שמסתגר בארון. דודי, לעומת זאת, מעריץ את קובי, שנותן לו כסף ללכת לקולנוע, מרוויח כסף ומטפל בתאומים. וכן, דודי נשבע בקבר של אבא שיפסיק לגנוב.
הפחד מקטיושות גורם לתושבי העיירה ליצור כל מיני דרכי הגנה, כמו מקרר ליד הדלת להקשות על כניסת המחבלים, מוט ברזל על הדלת, קלצ'ניקוב ביד (חסר כדורים) תוך צפייה בטלוויזיה ועוד.
העברית של אתי, הבת היחידה במשפחה, היא מצוינת, ולעיתים אפילו פיוטית, ורק כשהיא מזכירה את דבריהם של אחרים, היא מקפידה לצטט את שגיאותיהם. היא, כנראה תלמידה טובה (ב"הווה" היא בת 17), כי היא מזכירה את מוראות השואה ואת סיפורי התנ"ך. בזמן שתי הקטיושות היא נמצאת רחוק מהבית, ונדחפת עם עוד תושבים רבים אל המקלט שהיה נעול. לבסוף נמצא המפתח, והכול נדחסים למקום הזה שבית השימוש שלו הוא מוצף מים ומלוכלך. היא מצטטת בכישרון רב את צרחות הפחד לפני הכניסה, והשיחות אחר כך. היא כולה דאגה למה שקורה עם שני התאומים (כאמור, הם נכנסו לארון), ונאלצת להצטופף בין המון אנשים ולטפל בתינוק של מרסל ויהודה. היא היחידה שיודעת שבז זכר מחליף את נוצותיו בבגרותו (ואינו הופך מנקבה לזכר), והיא היחידה ששומעת רכילות קשה על אימה שישנה במיטה אחת עם בנה (עמ' 220). לכן צריך לשכנע את האם לספר לתאומים את האמת, שקובי איננו אביהם. אבל היא לא מצליחה לומר דברים אלה לאם. היא מתכוונת לספר לתאומים את האמת, באמצעות סיפור על אם, כמו זאת שלהם, שנאלצה להמון ידיים כדי להשתלט על כל המשימות עד כי הפכה לתמנון. הסיפור אמור להוביל אל גילוי האמת לגבי קובי, אבל אין לה אומץ לעשות כן. תיאור הסיפור לשני התאומים, והשאלות-הפצרות שלהם – בנויים לעילא, ממש פנינה ספרותית (עמ' 230 ואילך). הקורא נרמז איך קרה שאתי חפה מעילגות שפה – היא מצאה טרנזיסטור מקולקל של אבא, מצליחה לכוון שנתות בשיניים, מאזינה ללשון הנפלאה של ראומה אלדר, ומייחלת להיות ביום מן הימים קריינית רדיו כמוה.
באשר לשם הספר "שום גמדים לא יבואו" – המשפט הזה מופיע ארבע פעמים בספר (עמ' 15, 24, 98, 221), ועל הרוב מתייחס לכך שאת העבודה הרבה לא יבצעו גמדים, וצריך להפשיל שרוולים ולעבוד.
בכל מונולוג יש עולם שונה בהתייחס לאותן נסיבות: קטיושות, מחבלים, פרנסה, הווי משפחתי וכד'. אני מודה שבתחילה לא האמנתי שניתן להגיע להישג ספרותי כשהגיבורים הם שטחיים ועילגים, ואני שמח שהתבדיתי – ספר מעניין שפותח צוהר לעולם שישראל הוותיקה לא ממש מכיר.
משה גרנות