* מחיר הנורמליזציה – אני תומך בשינויי גבול עם לבנון תמורת נורמליזציה.
לדוגמה, החזרת האדמות של איכרי מטולה לבעליהן ולריבונות ישראל.

* הרוע בהתגלמותו – הפרימטר הוא שטח השמדה, או רצועת מוות. ארגון הטרור הברברי חמאס שלח ילד פלשתינאי בן 4 לפרימטר בעזה, בתקווה שצה"ל יירה בו והוא ישתמש בכך נגד ישראל.

* החלו ההכנות לפסח – עלילת הדם של האו"ם מזכירה לנו שפסח בפתח.
זו עונת השיא של האנטישמים מקדמת דנא.

* רמטכ"ל כלבבם – ביקורת נמתחה על הרמטכ"ל, על שבנאום ההכתרה שלו הוא הגדיר את 2025 שנת מלחמה. הם רוצים, כנראה, רמטכ"ל שיאמר שתמו מאה שנות טרור, שאנו במזרח תיכון חדש, שצריך צבא קטן וחכם והלהיט ההיסטרי: חמאס מורתע.

* האימא הנמושה – "הארץ" מגויס להסתה לעריקה מהמלחמה. הפשקוויל התורן הוא של נורית פלזנטל-ברגר, שהודיעה לרמטכ"ל ש"אין לו חיילים למלחמה הבאה. לא נקריב עוד את בנינו." היא סיפרה שבנה שירת בעזה במלחמה. אם הוא אדם בעל מצפון, הוא צריך לצפצף על האימא הנמושה שלו, שמאיימת בשמו בעריקה, שמשמעותה היא, שהוא יפקיר את חבריו, שיחרפו את נפשם בעוד הוא יימלט כי האימא שלו לא מרשה לו להגן על המולדת ועל חייהם ושלומם של אזרחי ישראל ושל ילדי ישראל.
עצם העובדה, שאחרי 7 באוקטובר עוד מסתובבים בתוכנו מנוולים שמסיתים לעריקה מהמלחמה, היא תעודת עניות לחברה הישראלית.

* הפתולוגיה של רוגל אלפר – תחביבו החולני של רוגל אלפר, הוא שמחה לאידן של משפחות שכולות של חללי צה"ל ופיגועי הטרור, פצועי צה"ל ופצועי הפיגועים. לאורך שנים הוא כותב עליהם ברשעות ארסית. במיוחד הוא נהנה להתעמר במי שהשכול שלהם כפול, כמו למשל מרים פרץ, שהוא כתב אינספור פשקווילי שטנה אכזריים נגדה.
לכן, לא קניתי מעולם את כתיבתו בזכות החטופים ובני משפחותיהם. ממתי אכפת לו, למי שתומך בהתלהבות בטרור הפלשתינאי נגד ישראל, שבזמן אינתיפאדת הסכינים (2015) פרסם מאמר במתכונת של מכתב גלוי למחבל שירצח אותו, שבו הוא מזדהה עם הרצח של עצמו, בהיותו שייך לעם הכובש, ורק הביע תמיהה מדוע לקח לו, למחבל, כל כך הרבה זמן; אז פתאום אכפת לו מחטיפתם של בני העם הכובש? כתבתי פעמים אחדות בשנה וחצי האחרונות, שאיני מאמין לו, ושתמיכתו במאבק המשפחות, נובעת מהתנגדותו למלחמה, וחתירתו להסכם שיביא, כרצון חמאס, לסיומה.
אבל ליכולת האיפוק של הרשע המרושע הזה יש גבול. כאשר החטופים חוזרים לארץ, ואומרים את הדברים שכל יישותו סולדת מהם, כמו קריאה לאחדות ישראל, כמו תודה לחיילי צה"ל שבלעדיהם הם לא היו משוחררים והזדהות עם משפחותיהם של חללי צה"ל והגרוע מכול, דברי אמונה ודבקות במסורת – על כך הוא לא ישתוק. ואכן, פדויי השבי ובני משפחותיהם הם כעת המוקד המרכזי לעט הארסי שלו. שלושה מאמרים רצופים שלו השבוע הוקדשו לארס נגד פדויי השבי. האחרון – מתעמר בעומר שם טוב.
ציטוטים אחדים מהפשקוויל נגד עומר: "הוא מגלם את רוח התקופה. הישראלי האידיאלי של משטר נתניהו: שילוב של נובה, לאומנות יהודית-פופוליסטית ואמונה דתית פרימיטיבית. ... שמעתם את זה, ילדים חילונים שרואים טלוויזיה בסלון? שמעתם אותו אומר 'שהחיינו וקיימו והגיענו' ו'ברוך השם' ו'עמישראל חי וקיים' ו'ישתבח שמו', ושכולכם אחיו ואחיותיו ושהוא אוהב אתכם עד כלות? זה אזרח למופת. מודל לחיקוי. מדינתו הפקירה אותו שוב ושוב באורח קרימינלי, ובפיו רק תודה ואהבה לעמישראל ואפס ביקורת על אלוהים. ולכם נשאר רק לומר אמן."
לא אתפלא אם בקרוב הוא יכתוב פשקווילי ביקורת על חמאס, שמשחרר את הלאומנים הדתיים הפרימיטיביים שמקלקלים את נפש הילדים החילונים.

* נהנים מתקציב הכופרים – מעניין שאלפי המשתמטים שפיזזו "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים," לא שרו "ומתקציביהם אין אנו נהנים," או "בקואליציית המלא מלא שלהם אין אנו חברים."

* שר ההשתמטות – ישראל כ"ץ הוא שר ההשתמטות. גלנט הודח כי הפריע לקידום חוק ההשתמטות הממארת. כ"ץ מונה כדי לקדם את החקיקה המושחתת. כ"ץ, קצין צנחנים בעברו, מועל בתפקידו, מועל בזהותו הציונית, מחבל ביודעין בביטחון המדינה ומוכר את נשמתו למשתמטים האנטי ציונים.
כ"ץ השתתף ערב פורים באירוע חרדי, שבו הקהל פיזז ושר בהמוניו את הגרסה העדכנית של המנון נטורי קרתא, השיר האנטי ציוני הקנאי: "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים."
ומה עשה האיש הנושא בתואר שר הביטחון? קם ועזב במחאה את האולם. נראה לכם? פחחחח. נשאר כמו גדול. ועלה לברך את המשתמטים ואמר: "לעולם לא ניתן לפגוע בעולם התורה היהודי." כשהוא אומר לקהל המשתמטים "עולם התורה," ברור שאין כוונתו לתורת ישראל, המחייבת אפילו כלה לצאת מחופתה למלחמת מצווה, אלא לתורת ההשתמטות, שהיא כפירה בעיקר תורת ישראל. וכשהוא אומר "לעולם לא ניתן לפגוע," הוא מספר להם שלעולם לא נגייס אתכם לצה"ל ולעולם לא נפסיק לממן את השתמטותכם. מה פלא שקהל המשתמטים הריע לו בתשואות רמות ואחד מהם הכריז במיקרופון: "סוף סוף יש שר ביטחון בישראל." כלומר, סוף סוף יש שר השתמטות בישראל.

* לך קנוס – מגילת אסתר רוויה במהפכים. המהפך המשמעותי ביותר, בעיניי, רגע המפנה, הוא ציוויה של אסתר למרדכי: "לך כנוס את כל היהודים." זה הרגע שבו נולדה מנהיגה, שלעת הזאת הגיעה למלכות. זה הצעד שבו היא החלה את משימתה הגדולה – הצלת העם היהודי מהשמדה. כדי לסכל את האיום, קודם כל על היהודים להתכנס, להתאחד. זו חובתה של מנהיגות לאומית.
אנו נמצאים בעיצומה של מלחמה קשה, ובמקום לכנוס את כל היהודים, ראש הממשלה נוהג, כדרכו, בשיטת הפרד ומשול. כאשר העם היהודי מפורד ומפוזר, נתניהו נמצא באלמנט שלו.
ולכן, במקום "לך כנוס את כל היהודים" הוא נוקט ב"לך קנוס את כל הציונים." והקנס – לממן במיסיהם את ההשתמטות והמשתמטים.

* מה זה ימין ממלכתי? – גדעון יויו סער מתרץ את התמזגותו בביביזם, בכך שהשבעה באוקטובר לימד אותו שצריך להפסיק עם החרמות.
האם הפסקת החרמות פירושה אובדן זהות מוחלט וטמיעה במי שהחרמת קודם ובגידה בעקרונותיך? הרי אחרי שבעה באוקטובר, עם הפרישה מהמחנה הממלכתי, הוא הקים את הסיעה שאותה כינה "הימין הממלכתי". מה פירוש ימין ממלכתי? הרי כשבגין ושמיר הנהיגו את הליכוד שהיה ממלכתי באמת, הם לא נדרשו לשם התואר "ממלכתי". התואר "ממלכתי" נועד להצביע על ניגוד לעומת הימין הביביסטי והימין הכהניסטי ולהציב להם אלטרנטיבה. והנה, הוא נבלע בימין הביביסטי ולא נודע כי בא אל קרבו, ומשליך מאחורי גבו את הממלכתיות.
הוא טוען ששבעה באוקטובר לימד אותו שצריך לאחד את העם אל מול האוייב ולנוכח המלחמה. אבל הוא יודע היטב שהמהפכה המשטרית, שמדי מוצ"ש הוא נאם בהפגנות נגדה, היא הגורם מיספר אחד לקרע. כשהוא נכנס לקואליציה, הוא הציג מצג שווא של מי ששומר על זהות ממלכתית מסוימת, בכך שדרש וקיבל חופש הצבעה בנושא המשפטי. כעת, עם התמזגותו בביביזם, הוא מכר גם אותה, ויתמוך בכל תעלולי המהפכה.
קרנף.

* ראיתם קרנף זוחל? – זחילתו המבישה של גדעון סער למפלגת הביבי מעניינת מבחינה זואולוגית. על פיה, ניתן לשייך את הקרנפים למשפחת הזוחלים.

* בחירה בין חלופות – "אבל בחרת בו, תמכת בו, כתבת בעדו, המלצת עליו," סונטים בי אנשים, לנוכח זחילתו המבישה של סער למפלגת הביבי. אולי הם צודקים?
איני ביביסט. כשאני כותב שאיני ביביסט, אין כוונתי רק שאיני סוגד לנתניהו, אלא שאיני סוגד לאף מנהיג. לא זו בלבד שאיני סוגד לאף מנהיג, גם איני נאמן לאף מנהיג. אני סולד מעצם המחשבה על נאמנות למנהיג, שהיא בעיניי תפיסה מעוותת ואי הבנת מהות הדמוקרטיה ומהותה של מנהיגות במדינה דמוקרטית.
אזרח לא צריך להיות נאמן למנהיג. בוחר אינו אמור להיות נאמן לנבחר. המנהיג צריך להיות נאמן לאזרח. הנבחר צריך להיות נאמן לבוחר. ברגע שהבוחר אינו שבע רצון מנציגו, אז יאללה ביי.
כשאני בוחן את הצבעתי בבחירות, השאלה היא מה היו האלטרנטיבות באותן הבחירות. כשאני חוזר לבחירות 2021, שבהן הצבעתי לתקווה חדשה, בהנהגת סער, היא היתה באמת ובתמים החלופה הטובה ביותר. ובקדנציה ההיא הייתי מרוצה מאוד מתוצאות הצבעתי.
שנית, הבחירה בתקווה חדשה היתה עם הצטרפות מפלגתי, דרך ארץ, אליה. ואני יכול לומר בפה מלא שיועז הנדל וצביקה האוזר ממש לא אכזבו. אגב, תמכתי מאוד בריצה המשותפת. כשהדרכים נפרדו – אילו דרך ארץ הייתה מתמודדת, הייתי בוחר בה. כיוון שלא התמודדה, בחרתי במחנה הממלכתי, שכלל את תקווה חדשה.
בתוך המחנה הממלכתי, חשתי שסער, אלקין וחבריהם מייצגים את עמדותיי יותר מאחרים.
אני מאוכזב עד מאוד מאובדן הדרך של סער וחבריו, אולם בראייה לאחור, בשתי מערכות הבחירות בחרתי בבחירה הנכונה בין החלופות.

* מי שר החוץ? – מבחינת כישוריו, גדעון סער יכול להיות שר חוץ מעולה. והנה, האתנן שלו על מכירת עקרונותיו הוא תפקיד שר החוץ, כך שהוא יכול לחוש שאמנם התבזה, אבל לפחות קיבל תפקיד הראוי ליכולותיו. אבל סער רחוק מלהיות טיפש. הוא יודע היטב שהוא אינו שר החוץ. הוא שר הטקס. הוא ממלא את הפונקציות הטקסיות וממודר מעיסוק בסוגיות המדיניות הקרדינליות. שר החוץ האמתי של מדינת ישראל הוא רון דרמר.

* זאת סחטנות – על פי כללי המחנאות האוטומטית, אני אמור להריע היום לנדב ארגמן. אני מתנגד של נתניהו, ולכן אוטומטית אני צריך לתמוך בכל מה ובכל מי שנגד נתניהו וארגמן אמור להיות גיבור היום שלי.
אבל אני סולד מהמחנאות בכלל ומהמחנאות האוטומטית בפרט. אני יודע שיש שיראו בי תמים במקרה הטוב, אידיוט שימושי במקרה הבינוני ומשת"פ במקרה הרע, אולם המחויבות שלי לעולם אינה למחנה אלא תמיד לאמת. והאמת היא, שאי אפשר להגדיר את האיום של ארגמן אלא כסחיטה. איני יודע אם גם על פי הרף הפלילי, אבל לבטח על פי הרף הנורמטיבי, המוסרי.
איזה מידע יש לנדב ארגמן? אם הוא יודע על עבירה פלילית של נתניהו או חלילה ביטחונית, הרי שאם הוא היה עד לה, ידע עליה ולא עשה דבר, הוא שותף לה. אם הוא ידע על עבירה של רוה"מ, חובתו הייתה להיפגש בדחיפות עם היועמ"ש ולעדכן אותו. ואם מדובר במידע בענייני משפחתו או עניינים אישיים רגישים הרי ודאי שמדובר בסחטנות לשמה.
את המידע הוא שמר בבטן, לא עשה בו דבר בכל תקופת כהונתו ובתקופה שחלפה מאז ועד היום, וגם היום הוא לא חשף אותו, אלא הודיע לנתניהו: בידיי מידע רגיש על אודותיך. אם תנהג כפי שאני רוצה, לא אחשוף אותו. אם לא תנהג כפי שאני רוצה, אפרסם אותו. זאת סחטנות.
ארגמן רוצה לפגוע בנתניהו אבל מעשים כאלה רק מחזקים אותו. אם אני, מתנגד חריף של נתניהו, מבין שזו סחיטה, ברור שתומכיו של נתניהו רק יהדקו את השורות ומתנדנדים יראו בכך הוכחה לטענות הרדיפה נגד נתניהו, כביכול.
נתניהו הוא ראש ממשלה כושל ואפס במנהיגות, אבל הפוליטיקאי החכם והמיומן בעולם, ולא בכדי הוא מיהר לפעול כדי לגזור את הקופון. כדרכו, הוא לא תקף רק את ארגמן, אלא את השב"כ ואת רונן בר, שאותו הוא רודף ואותו הוא רוצה להדיח, כדי לסכל את חקירת פרשת "קטארגייט" וכדי לחזק את הנרטיב של גלגול האחריות על מחדלו לכפופים לו. נתניהו אמר שמטרת ארגמן היא למנוע ממנו לשקם את השב"כ...
לא את השב"כ צריך לשקם, אלא את מדינת ישראל, והדרך לשקם את המדינה היא קודם כל להחליף את העומד בראשה. הקלקול בשב"כ הוא חלק מהקלקול הכללי, וברור שצריך להדיח את העומד בראש הארגון ואת האיש שהוא כפוף לו. שב"כ כפוף ישירות לראש הממשלה. כאשר הארגון כשל באופן טוטלי, ברור שהשר הממונה, כלומר ראש הממשלה, חייב ללכת.
אבל אם, חלילה, מר מחדל ייבחר שוב ויישאר בתפקידו, למרות האסון הנורא שהמיט על עמנו, יהיה זה במידה רבה בשל המעשים הקיצונים של מתנגדיו, כדוגמת האיום הסחטני של נדב ארגמן והתמיכה האוטומטית בו.

* דוגמה אישית נוסח נתניהו – להתפרע בבית המשפט.

* אכלו לי תפרו לי – עומד נתניהו בבית המשפט, וכמו אחרון העבריינים מתבכיין ש"תפרו לו תיקים."
מאות שוטרים, פרקליטים בדרגות שונות ובמגוון תפקידים, ובראשם מפכ"ל המשטרה שהוא מינה – ימני, דתי, מתיישב ביו"ש והיועמ"ש שהוא מינה – מי שהיה מזכיר הממשלה, יד ימינו ואיש סודו, בן לאנשי אצ"ל, דתי לאומי; כל אלה במשך שנים ישבו ותפרו תיקים לנתניהו, ובכל השנים האלה לא היה אפילו צדיק אחד, שקם וחשף את הקונספירציה? אדם רציני מסוגל להאמין לקשקוש הזה?!
ראש ממשלת ישראל מעליל עלילה נוראית על מערכת המשפט ומערכת אכיפת החוק של מדינת ישראל. הרי גדעון לוי ביום סגרירי במיוחד לא מגיע לרמה כזו של השמצות נגד מדינת ישראל.

* מה חדש בסוריה? – יש שלוש התפתחויות. התקבלה חוקה חדשה, של מדינת שריעה (ההלכה המוסלמית). השריעה היא החוק, וסוריה היא מדינה איסלמיסטית קנאית פונדמנטליסטית.
השנייה – נחתם הסכם בין משטר אל-ג'ולאני לכורדים על השתלבותם במדינה הסורית. מישהו מאמין בהסכם הזה? זה הסכם מתוך פחד. פחד מכך שקוטנו של אל-ג'ולאני עבה ממותני אסד. הם רואים מה נעשה לעלאווים ומפחדים ולכן חתמו על ההסכם הזה. אבל מהר מאוד זה יתפוצץ.
ההתפתחות השלישית היא המשמעותית ביותר – הטבח בעלאווים ובנוצרים. כמה נרצחו? מנהיג העדה הדרוזית מוואפק טריף טוען שנטבחו 15,000 איש. ד"ר גיא בכור מצטט את השחקן הסורי הנודע בשאר אסמעאיל, שהוא אמנם עלאווי אך מתנגד המשטר הרודני של אסד, שנקב במספר 22,000. זה מתחיל להזכיר את מיספרי הנטבחים במלחמת האזרחים בזמן אסד. ערפל כבד על המיספרים, אך כאשר הוא מתבהר מסתבר שהם מעל ומעבר לכל דמיון.
הפלת שלטון אסד היתה חשובה מאוד – מכה קשה לציר הרשע האיראני, שיצר את מעטפת האש סביב ישראל שנועדה להשמיד אותה, וב-7 באוקטובר צפינו מה משמעותה כאשר היא התממשה רק בחזית קצרה מאוד של כשישים ק"מ בין ישראל לרצועת עזה. אבל החלופה שקיבלנו גרועה לא פחות. משטר אל-ג'ולאני הוא האיסלמיזם הרדיקלי הג'יהאדיסטי נוסח אל-קאעדה בואך דאעש. יתר על כן, חמאס והג'יהאד האסלאמי, שהם ארגונים סונים, השתלבו בציר האיראני רק בשל האוייב המשותף, ישראל. אולם בני דמותם האמיתיים הם האיסלמיסטים הסונים נוסח אל-ג'ולאני והם יהיו גם בני בריתם.
מה ישראל צריכה לעשות?
הדבר החשוב ביותר, הוא לבסס את שהיית צה"ל בכתר החרמון ובמזרח הגולן ולהקפיד על פירוז דרום סוריה מדמשק ודרומה. שנית, להמשיך לפעול בתקיפות בכל רחבי סוריה למניעת התעצמות צבאות הטרור בה. שלישית, לחזק את הבריתות עם המיעוטים בסוריה.
הברית החשובה ביותר היא עם הדרוזים. הברית האיתנה בינינו לבין האזרחים הדרוזים בישראל, מחייבת את התייצבותנו לצד בני עמם המצויים בסכנת ג'נוסייד מן הסוג שנעשה בעלאווים. יש לחתור למימוש חזונו של יגאל אלון של הקמה, בסיוע ישראל, של מדינה דרוזית, או לפחות אוטונומיה דרוזית חזקה, בדרום סוריה עד הר הדרוזים. להקים צד"ס – צבא דרום סוריה, פרוקסי שלנו מן הסוג של צד"ל, רק הפעם בלי לבגוד בהם. לאמן ולחמש אותם, ולהגן על הדרוזים בכל רחבי סוריה מפני המשטר.
ברית נוספת היא עם הכורדים. למרות ההסכם שנכפה עליהם עם המשטר, יש להדק ולחזק את הקשר איתם, לאמן ולחמש את צבאם ולחתור לאוטונומיה כורדית ידידותית לישראל, אזור השפעה ישראלי שבמידה רבה ישמש חיץ בין האוייב הסורי לאויב הטורקי.
גם מצד העלאווים יש קריאות לעזרה מישראל. כאן עלינו להיות חשדנים. מדובר בעדתו של אסד, האוייב המר של ישראל לאורך 55 שנות שלטון השושלת, בני הברית ההדוקים והנאמנים של חיזבאללה, חולייה מרכזית בציר האיראני ומשטר רודני שטבח במאות אלפי בני עמו. יש בישראל אזרחים עלאווים נאמנים, בכפר ע'גאר, והם מודאגים מאוד מהקורה לאחיהם מעבר לגבול. ואף על פי כן, היחס לעלאווים בסוריה צריך להיות חשדהו וחשדהו. מה כן צריך לעשות? להשמיע קול מוסרי בעולם, המוחה על הטבח וקורא לעולם להתעשת, לפעול להגנה על המיעוט הנפגע ולהציג את פרצופו האמיתי של שלטון ג'ולאני.
בסך הכול ישראל פועלת בסוריה מאז נפילת אסד בצורה טובה מאוד, הן מבחינת המדיניות והן מבחינת הביצוע. לפחות בסוריה, ישראל הפיקה את לקחי המחדל הנורא שהביא ל-7 באוקטובר. הרי המחדל לא היה שמישהו לא העיר מישהו או כל השטויות הללו. המחדל היה כשל תרבותי עמוק ורב שנים, של פאסיביות, הבלגה, הכלה ופייסנות כלפי האיום שצמח לצידנו, מתוך התמכרות לשקט. הלקח הוא שעלינו ליטול את היוזמה, לצאת מהגדר ולא לאפשר לאיום לצמוח על גבולנו.
ובעניין זה ראוי לומר גם מילה פוליטית. מי שאחראי לכישלונות הוא האחראי להצלחות. מי שקבע את המדיניות וקיבל את ההחלטות שהביאו למחדל 7 באוקטובר הוא מי שקובע את המדיניות ומקבל את ההחלטות באשר לפעולת ישראל בסוריה. האיש הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. מי שתולה בו את האחריות המוחלטת למחדל 7 באוקטובר, כמוני (ובעצם איננו תולים בו את האחריות, אלא ברגע שהוא נשבע אמונים כראש הממשלה האחריות המוחלטת היא עליו), אינו רשאי מוסרית שלא לשבח אותו על מדיניותו ההפוכה בסוריה. מאידך, מי שמשבח את נתניהו על הפעולות בסוריה, מפגין צביעות כאשר הוא מנסה לפתור אותו מאחריותו ומאשמתו המוחלטת על המחדל, בהתנהלותו הרופסת מול חמאס וחיזבאללה.

* זו אינה סאטירה - דמותו של רון דרמר ב"ארץ נהדרת", המגולמת בידי אורי לייזרוביץ', סרת טעם. החיקוי אינו טוב וגם אין כאן דבר וחצי דבר הנוגע לדמותו, לדעותיו ועשייתו. סתם דמות נלעגת, שמה שמאפיין אותה הוא היותה אמריקאית ולא ישראלית, ויש בה כל הסטריאוטיפים של אמריקאי.
זו לא סאטירה.
בעצם, למה זו לא סאטירה? הרי הם מבקרים את העובדה שהשר אינו "משלנו".
זו בדיוק הבעייה. על מה הם צוחקים? לְמה הם לועגים? ישראל היא מדינת עלייה, מדינה קולטת עלייה, מדינה שקיימת למען כל יהודי ויהודי בעולם, שברגע שיחליט לממש את זכותו ולעלות אליה, יקבל באופן אוטומטי אזרחות. וכאזרח – השמיים הם הגבול בעבורו. עולה חדש שהגיע למעמד של שר, הוא התגשמות החלום הישראלי, ולא אמור להיות מושא ללעג, בשל מבטאו הזר.
ההנהגה שהקימה את המדינה היתה הנהגה של עולים. כשאנו מקשיבים להקלטות של ראשי המדינה בעשורים הראשונים, רובם ככולם בעלי מבטא זר. רבין היה ראש הממשלה הצבר הראשון, 26 שנים אחרי הקמת המדינה. ושלושת ראשי הממשלה הבאים אחריו גם הם היו עולים.
לעג לישראלי בשל ארץ מוצאו, אינו סאטירה, אלא סתם גסות רוח.

[אהוד: מאז שפרצה המלחמה אינני מסוגל לראות את התוכנית הסאטירית "זהו זה"].

* כמו בפעם הראשונה – בכל שנה אני קורא את מגילת אסתר באורטל. בכל שנה אני קורא אותה פעמיים. פעם אחת אני עושה חזרה, בקול, בביתי. ובפעם השנייה, הקריאה בציבור. ובכל קריאה מחדש אני נהנה מן המגילה כמו בפעם הראשונה. ובכל שנה היא מרגשת אותי.

* מודל שנות ה-90 – הנושא השנתי של מסיבת פורים באורטל היה שנות ה-80 וה-90. התחפשתי לאורי הייטנר מודל שנות ה-90. היו אלה שנות המאבק על הגולן, שירתי כדובר ועד יישובי הגולן וכל חיי נסובו סביב המאבק.
לבשתי חולצה עם הכתובת "הגולן שלנו". את החולצה, מלפנים ומאחור הצפתי בסטיקרים: "העם עם הגולן", "שלום עם הגולן", "אני עם הגולן", "הגולן שלנו", "שמאלן עם הגולן", "30 שנה להתיישבות בגולן" וכד'. לא השגתי סטיקר עם הסיסמה שעימה הזדהיתי במיוחד – "לא זזים מהגולן", אז תמר, בתי, הכינה לי שלט של הפגנה עם הכתובת הזאת. את מחזיק המפתחות "מפתחות הגולן בידי העם" ענדתי כשרשרת.
מה שביאס אותי זה שלא מצאתי חולצה משביתת הרעב בגמלא. היתה זו חולצה לבנה ועליה נכתב בשחור "עד כאן! לא את הגולן" ומאחור, כמדומני – שובת רעב. אני בטוח ששמרתי חולצה כזאת, אך שלושים שנה... היא קיבלה רגליים. ואולי יום אחד עוד אמצא אותה. גם כובע מהמאבק לא מצאתי, משום מה, והסתפקתי בכובע עכשווי של המועצה האזורית גולן.

* ביד הלשון: אקדוח – ציטוט מתוך ספר שאני קורא כעת, "המחשבה הפוליטית של דוד בן גוריון – מבחר ממאמריו": "... לאו דווקא אם הוא משתמש בעצמו באקדוח או משליך את הפצצה".
אקדוח? מה זה אקדוח? מן ההקשר ברור שהכוונה לאקדח. אז למה אקדוח? בילדותי, גם אבא שלי נהג לומר אקדוח וכך רבים מבני דורו. אולם במקורות מאותה תקופה (נאומו של בן גוריון שממנו ציטטתי נישא ב-1944) נכתב לרוב – אקדח. מכאן, ששתי הצורות דרו זו לצד זו, עד שהצורה אקדוח נעלמה.
איני יודע איך נוצרה הצורה אקדוח, אך היא שיבוש. הצורה המקורית, שאותה חידש אליעזר בן יהודה, היתה אקדח.
המילה אקדח היא מקראית, מילה יחידאית בתנ"ך. היא מופיעה בישעיהו נ"ד, י"ב: "וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח, וְכָל-גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי-חֵפֶץ." מכאן, שהפירוש המקראי למילה אקדח היא אבן יקרה. איזו אבן? על פי תרגום יונתן אלו אבני גחלת, מלשון קודחי אש. רש"י פירש, שאבני אקדח הם "מין אבנים טובות בוערות כלפידים, והוא קרבונקל"א, כלשון גחלים." השורש קד"ח עוסק בחום. מכאן המילה קדחת – תסמין רפואי של עלייה תלולה בחום הגוף; "קודח מחום."
ההסבר של אבנים קודחות אש וכל ההקשר של השרש קד"ח כביטוי לחום, הביאו את בן יהודה להחיות את המילה אקדח, ולהשתמש בה בעברית החדשה כשמו של מה שנקרא עד אז "קנה רובה". וכך הגדיר בן יהודה את הערך אקדח במילונו: "כלי זין מורה בכוח האש, והתייחד בזמן האחרון להקנה הקטן, שבית קיבול הכדור שלו סובב ומורים בו פעמים אחדות זו אחרי זו (revolver)". החידוש של בן יהודה התקבל והתפשט במהרה, אך התפצל לצורה המקורית ולצורה אקדוח.
כך, למשל, בשירו של המשורר קדיש יהודה סילמן משנת 1908 – "שם שועלים יש", שהיה להיט גדול בקרב בני היישוב. השומר בכרם משיב לנערה ששואלת אותו כיצד יגרש את השועלים מן הכרם: "באקדוח ילדתי, באקדוח נשמתי, באקדוח תמתי, יונת חן שלי."
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com